צומת מסובים – סיפורים

תשליכי

'אז מה היה לנו כאן?' שאל, כשסגרה את המחזור והתחילה לדלות פיסות לחם מן השקית כדי להשליך. רק הפה שלו ביצבץ מחוץ למים. גופו המוזהב טובל בבריכת החטאים.

'מה היה לנו כאן?' חזרה על שאלתו למשוך קצת זמן, ונאנחה: 'מה לא היה לנו כאן? שנה לא פשוטה.'

תנועה תזזיתית בזנבו העידה שאין לו פנאי להבין לליבה. יום עמוס היום. המון צובא על גדות הבריכה וצריך להספיק.

'שנתחיל?' שאל.

'בין אדם למקום,' אמרה, תלשה מן הכיכר את החלק הרך וזרקה.

'כללי מדי,' אמר לה, 'תהיי יותר ספציפית.' אף שלא התאפק עד שתפרוט את מעשיה, ובשאיבת שפתיים מהירה כילה את הרך של הלחם לפני שיתפזר בבריכה. בעיניו הופיע מבט של ילד שזכה בגביע גלידה בהפתעה. 'את יודעת, אצלנו במרוקו היו קוראים לרך של הלחם פטטה, אין כמו פטטה.'

'מה, אתה ממרוקו?' התפלאה, 'לא הייתי מנחשת.'

'למה, איך אמור להיראות דג ממרוקו? עם פלפל חריף על הראש?'

'לא, לא, רק חשבתי… עזוב, לא משנה…' עוד זה חסר לה עכשיו, שבאמצע 'תשליך' תעליב אותו. 'אחטא ואשליך' לא יתקבל כאן בברכה.

אבל הוא הניח לעלבון ואמר לה: 'פטטה משובחת. חייב את המתכון.'

'רגיל, נו, זה המתכון הרגיל,' ניסתה להתחמק.

'את חושבת אני חדש פה, אה? בכל שנה אני אוכל פה לחמי חטאים, ותאמיני לי אני ברגע מבחין, זה לא הרגיל. מה הכנסת שמה?'

הסמיקה. האודם שבפניה והכתום שבשערה הפכו כדור של אש.

'נו, תגידי. נגמור עם זה ודי. יום ארוך היום.'

'אמרו שאסור לפרוט חטאים היום, לא?' שאלה. היא בת של רב. היא יודעת.

אבל הוא התעקש: 'זה נשאר בינינו. מילה לא יוצאת. דג!'

'אתה יכול לתאר לעצמך — תפילות לא תפילות. זמנים לא זמנים. ארוחת שבת — מה אני אגיד לך, זה לא קל בתור רווקה, שלא לדבר על החגים, אז זה לא היה זה השנה. מודָה.'

'זה הרגיל,' התאכזב, 'כולם קצת ככה, זיוף פה, חריקה שם. אבל הפטטה שלך… יש שם איזה תבלין סודי, נו. אל תראי אותי ככה, נראה צעיר,' השתבח בעצמו תוך שהוא מחליק זימים על קשקשיו, 'אבל אני כבר ותיק כאן. זה ממש לא תשליך ראשון שלי. בואי, תקלי על שנינו ותגלי.'

'שום תבלין סודי,' אמרה. 'באמת.'

'נשבעת?'

'נשב…'

'לא! תעצרי תעצרי. מצאת לך יום להישבע. עזבי, אל תגלי. אני אנחש לבד: חילול שבת?'

'ממש לא.'

'אפילו לא בסתר? מנורה קטנה? פעם אחת?'

'מה פתאום?' נעלבה.

'חילול השם?'

'מקווה שלא.'

'בשר בחלב?'

'אתה לא בכיוון, אני צמחונית.'

'ודגים?' בדק אותה.

'לא נוגעת.'

'יפה,' אמר, 'אני מעריך את זה, באמת.' ומשהו במרחב שביניהם קצת התפייס. כבר לא נטרף וטורפת, אפשר לדבר אחרת.

בחיוך אמר לה: 'בונקר את, אה? לא מגלה את התבלין. כמו השפים הגדולים. אבל בסוף נגלה, מה את חושבת? מתחיל להיות מאוחר. אנחנו צריכים לעבור לחלק הקשה.'

היא חתכה את הקשה של הלחם לחתיכות קטנות וזרקה לבריכה.

'בין אדם לחברו,' זיהה מיד, והיא, כבר בקיאה בחוקים שחוקק לה, פירטה בעצמה:

'לשון הרע,' בצעה והשליכה. 'שנאת חינם,' השליכה חתיכה נוספת. 'רכילות,' זרקה. 'זלזול הורים ומורים,' חתיכה הגונה. לקח לו זמן לעכל, והיא מיהרה להצטדק: 'תבין אותי. אני האכזבה שלהם. כן? לא ככה דמיינו. ומכל העולם כשקשה לי, בסוף על מי אני מתפוצצת? עליהם. בטח זה התבלין שחיפשת.' אבל הוא טעם ואמר לה: 'לא, זה לא העניין. תמשיכי הלאה.'

היא בצעה עוד מהקשה והכריזה: 'קנאה.' זו היתה החתיכה הכי גדולה והכי מרה, והוא התקשה לבלוע אותה. לבסוף אמרה: 'גזל שעות בעבודה,' והשליכה רק כמה פירורים. בדרך כלל היא ממש מקפידה, ובירכה אותו לשלום ולשנה טובה.

'איזה 'שנה טובה'?' שאל אותה, 'אנחנו במבוי סתום. מה התבלין?'

די כבר! איזה דג! אם הוא היה הדייט שלה, היתה חותכת באמצע, אבל באמצע תשליך היא לא יכולה להרשות לעצמה.

'נשבעת לך — זרקתי הכול. הרך של הלחם נגמר.'

'פטטה,' תיקן אותה, 'ואמרתי לך — לא נשבעים.'

'כן, פטטה.' הוא מתחיל להיות טרחן ואין לה כוח להתווכח איתו עכשיו. 'וגם את הקשה השלכתי, ותאמין לי שזה היה קשה. בין אדם למקום, בין אדם לחברו. זהו. תן לי ללכת מכאן.'

'ומה עם הקשה־קשה?'

'מה זה הקשה־קשה?' איזה דג־תיקון סידרו לה ליום הדין הזה.

'זה בכיסים הפנימיים. תוציאי. תוציאי.'

'אין כלום.'

'תחפשי טוב!' ציווה עליה.

היא חיפשה טוב. באמת שאין לחם. אפילו לא פירור. 'אפשר איזה רמז?' שאלה אותו.

'הייתי עוזר לך לחפש אילו הייתי יכול, אבל זה שלך. אף אחד לא ימצא בשבילך.'

'זרוק כיוון, שיהיה לי מאיפה להתחיל.'

'אולי עניינים שבינו לבינה?' שאל בלחישה.

'איפה, כבר שנה אין אפילו הצעות. תתפלל עליי? רעות בת אייל,' ביקשה.

'דג מרוקאי, אמרתי לך. זה הולך אצלנו לפי שם האימא.'

'אז רעות בת נועה. לא שאני תולה יותר מדי תקוות כי…'

'הופ הופ הופ. תעצרי. תעצרי,' סימן לה בסנפיר מורם, 'עליתי על התבלין: את מיואשת!'

לא ענתה לו, אבל המבט הסדוק שכבשה בשפת הבריכה הכריז כבר הכול: מיואשת. מיואשת. מיואשת.

'בינגו!' הכריז. 'זה הסיפור, אה? מיואשת. עם כזאת פטטה הייתי צריך לנחש מיד. בלי ייאוש לא היה כזה טעם. איך אומרים אצלנו בבריכה — חטא בלי ייאוש זה כמו דג בייבוש. טוב, אל תסתכלי עליי ככה, פתגמים זה לא הצד החזק שלנו, בדרך כלל אנחנו ממלאים פינו מים,' הצחיק את עצמו.

היא דווקא לא צחקה. אם הוא ככה מתביית על הייאוש, הוא כנראה יודע דבר או שניים עליה, וזה הבהיל אותה שככה היא שקופה מולו. אמרה לו: 'אני פה בשביל להיפטר מחטאים, את הייאוש אני זורקת על הפסיכולוגית.'

'פה את מתבלבלת,' אמר ונופף בסנפיר מחוץ למים, 'בלי לזרוק את הייאוש, לא משנה כמה לחמי־חטאים תזרקי, תמיד יצמחו לך חדשים. ככה זה הייאוש, זה החומר המשמר של כל החטאים, מרעיל אותך בפנים.'

כשאמר חומר משמר התעוותו לו הפנים.

'מה קרה?' נבהלה.

'לא עושה לי טוב חומר משמר. יש לי חברים, את מבינה… לא משנה, מה את צריכה את הצרות שלי? איפה היינו? אה, הייאוש. הייאוש. ספרי לי על הייאוש שלך.'

אי אפשר איתו. נתנה בו מבט מיואש וכבר חשבה ללכת.

'מה, אז לא תגידי לי למה את מיואשת?' שאל.

באמת חשבה עד היום שדגים שתקנים, אבל הוא לא מוותר, הדג הזה: 'אתה יכול לנחש,' אמרה לו, 'כולם מסביב מתחתנים, מתחתנות, ילדים, ילדות, אני כבר פחות יוצאת, גם כשיוצאת כבר לא מצפה לכלום, כדי לא להתאכזב. ובאמת כלום לא קורה. והאמת, אני כבר לא מאמינה שיום אחד…'

'הופ הופ. כאן תעצרי! את זה תזרקי! עכשיו! עכשיו!'

היא פישפשה בכפות ידיה בכיסי החצאית וזרקה כמה פירורים שהצליחה לדוג מהם. הוא בלע והתחיל להשתעל, פלט את הפירורים מפיו, ושוב אסף אותם אל קרבו. הצבע הזוהר שלו החוויר מעט.

'הדיאטנית היתה הורגת אותי עכשיו. כאלה אחוזים של ייאוש רווי, זה לא לעניין בגילי. כל השנה אני מקפיד, אבל את… את נכנסת לי ללב, את.'

עד שנכנסה ללב של גבר, מדובר בדג.

'בואי, אני אספר לך משהו על ייאוש. רואה את זה?' התקרב לשפת הבריכה ופתח את הפה.

היא הסתכלה ומיד הפנתה את המבט. החך שלו היה פצוע.

'זה טרי. מלפני שבוע. חזרנו שלושה חבר'ה משַיט. היינו רעבים. פתאום שלוש תולעים בבריכה, כאילו נפלו לנו מהשמים. זינקנו, כל אחד על תולעת אחרת. במקום תולעת קיבלנו קרס של חכה. תוך רגע אנחנו מחוץ למים. חבר'ה צעירים, פעם ראשונה שלהם, אפילו לא ידעו איך מוציאים את הקרס. ראיתי כוכבי־ים. לפני שהבנתי מה קורה, אנחנו שלושתנו בדלי קטן בקושי כיסו אותנו המים. האף בחוץ, מריח פחמים. שני החברים שלי היו גמורים, מיואשים, התחילו לחשוב על האישה, על הילדים, על כל מה שלא הספיקו, אמרתי להם לא משנה מה, אני יוצא מפה. שלוש ארבע ו… קופצים. רק אני קפצתי. נפלתי על אבן. עוד קפיצה, ובזכות זה אני פה. את מבינה? מאז ים עבודה, מוזמן להרצאות, מספר את הסיפור, והחברים… את לא רוצה לדעת מה עם החברים. אז את לא משאירה את הייאוש אצלך, כי אני יודע מה זה אומר.'

גמר אותה הסיפור שלו. יכול להיות שגם הוא נכנס לה ללב פתאום? היא ניערה את שולי בגדה וכבר הסבה לאחור, בדיוק כפי שעושה בכל פעם שמישהו עלול להיכנס לה ללב פתאום. אבל הוא אמר לה, כמעט בצעקה: 'לאן את הולכת? אמרנו משליכים הכול. הכול זה הכול.'

'השלכתי הכול,' התגוננה בידיים פשוטות לצדדים, 'אין לי כלום,' אפילו את בטנת כיסי החצאית שלפה החוצה — הכול נקי.

'זה לא הכול. אמרתי לך — לא שנה ראשונה שלי כאן. זרקת פירורים. יש עוד. אם את לא זורקת את כל הייאוש, מה עשינו? תוציאי. תוציאי.'

'אין כלום. באמת.'

'תתקרבי רגע,' ביקש ממנה.

התקרבה.

'תסתכלי רגע למים. מה את רואה?'

'אותךָ.'

'תתקרבי עוד קצת. מה את רואה?'

'אותי.'

'כן, אבל מה את רואה?'

'לא יודעת. סתם. שום דבר מיוחד. רגיל.'

'תגידי, רעות, למה שמישהו ירצה להתחתן עם סתם, שום דבר מיוחד, רגיל?'

'אז אתה מבין למה אני מיואשת?!'

'תתבונני שוב,' התעלם מדבריה.

התבוננה.

'מה לא סתם? מה כן מיוחד? מה לא רגיל?'

'נמשים?' שאלה, 'שיער ג'ינג'י.'

'נו, באמת,' הוא איבד סבלנות, 'את יודעת כמה דגות־זהב יש כאן עם נמשים וג'ינג'י? את לא באמת רוצה שיאהבו אותך בגלל נמשים וג'ינג'י. מה עוד את רואה?'

'אני רואה חיים בהקפאה,' אמרה לו.

'אין דבר כזה חיים בהקפאה, או חיים או הקפאה. תאמיני לי, יש לי הרבה חברים בהקפאה, אני מבין בזה.' וכשהפרצוף שלה התעקם, התנצל: 'שכחתי שאת צמחונית. לא התכוונתי.'

היא המשיכה להתבונן.

'תגידי, מה את עושה בחיים?'

'עובדת סוציאלית.'

'יפה,' אמר. 'ולפני כן?'

'שירות לאומי,' הוא אשכרה יוצא איתה לדייט עכשיו, לא ייאמן.

'איפה?' שאל.

'לונה פארק לילדים עם צרכים מיוחדים. 'המקום של עידן'. שמעת על זה?'

'בטח שמעתי. אני שוחה כאן, באים פה לפיקניק. את יודעת איך זה אנשים, אנשים מדברים. ותגידי, מה אמרת לילדים שם, אלה שהיו עצובים מאיך שהחיים שלהם נראים?'

'אמרתי להם ש… נו, די, אני מבינה מה אתה עושה לי כאן.'

'רגע, רגע,' הוא הניע סנפיר חזק לצדדים, 'כשאמרת להם, האמנת במה שאמרת להם?'

הינהנה.

'יופי, אז תסתכלי עוד פעם לבריכה, בדיוק כמו שהסתכלת עליהם. מה את רואה עכשיו?'

'אני… אני חושבת שאני רואה אישה עם לב טוב.'

'ו…?'

'ויודעת לאהוב.'

'ו…?'

'והלוואי שיהיה לה את מי.'

'ואת אוהבת אותה? את האישה הזאת?'

'אולי קצת.'

'קצת זו התחלה טובה,' אמר לה, 'ואת מאמינה באישה הזאת?'

שתקה.

'תסתכלי אליי רגע. תקשיבי לי טוב טוב — אני מאמין באישה הזאת, ותאמיני לי, אני פוגש כאן בכל שנה אנשים מכל מיני סוגים, עם כל מיני לחמים. את מאמינה לי?'

הינהנה.

'אז מה עכשיו?' שאלה אותו.

'עכשיו תשליכי.'

לא בטוח שהדג הזה יסדר לה שנה טובה, בטוח שיוציא אותה מדעתה. לחם כבר לא נשאר לה, באמת, כמה שחיפשה לא מצאה. הרימה את ידיה שאזל מהן הלחם, אבל כמה שהיו ריקות, הרגישה פתאום שהן כבדות־כבדות, כאילו כיכרות שלמות היא מחזיקה בהן. לאט־לאט פתחה אותן והניחה לכיכרות הדמיון ליפול אל המים.

'ייאוש זה הקשה קשה, הכי קשה לזרוק, אמרתי לך.'

'מה עכשיו?' שאלה.

'מה עכשיו? תחל שנה וברכותיה מעכשיו,' הכריז בפה מלא.

'שנה טובה,' אמרה לו, קלילה כפי שמעולם לא היתה.

'שנה טובה,' החזיר לה. 'ותפרי ותרבי כדגים,' הוסיף לה ברכה.