החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עדין

מאת:
הוצאה: | 2010 | 118 עמ'
זמינות:

26.40

רכשו ספר זה:

‫אדם שומאכר, סופר ישראלי המתקרב לעשור העשירי בחייו, חוזר למינכן בפעם הראשונה לאחר המלחמה, בכוונה לכתוב את זיכרונותיו במגזין ספרות מקומי בבעלות חברו הוותיק. אך אדם נתקל במחסום הכתיבה הקשה מכולם ‐ מחלת האלצהיימר. כמו הסנדלר מן האגדה, שיד עלומה עושה את מלאכתו בלילות, הוא מתעורר כל בוקר לגלות שמישהו אחר כבר כתב את סיפוריו בשבילו.‬

מקט: 4-749-1078
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
הספר באתר עברית
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אתחיל, כמצופה ממני, לא מההתחלה: לפני שבועיים ויום נסעתי באוטובוס הקבוע שלי מביתי בשכונת נחלאות בירושלים לכיוון "יד ושם" ומיד עם עלייתי לאוטובוס הבחנתי באדם שישב באחוריו: צעיר היה, מחזיק עיתון ולמעשה לא הייתה שום סיבה לייחד אותו מבין קהל הנוסעים המועט באותו יום. אך אני, שחושיי כבר התחדדו בעקבות כל מה שאירע לי בחודשיים שקדמו ליום זה, לי הייתה סיבה. ניגשתי ישירות אליו, בכוונה לפנות אליו ללא היסוס, אבל אז הבחנתי בבלון חמצן ירוק שהיה שכוב על הרצפה לרגליו, רתום לעגלת קניות קטנה. נמלכתי בדעתי והתיישבתי בכסא שלפניו. זה היה רגע של חוסר ביטחון שנבע מכל השנים שקדמו לחודשיים האלה, כאילו פתאום חשבתי לעצמי: מה, הרי כל בן אדם טועה, כל אחד יכול להגיד משהו ואז לגלות שהקדים את אמירתו לַיֶדע שלמעשה סותר את מה שאמר. אבל אז זיהיתי את הכותרת של הכתבה שקרא ־ "רופא שביצע המתת חסד עבור ארגון ’נַטוּרָל ריסוֹרט’ [1] התאבד כשגילה שפציינטית שסייע בהמתתה לא הייתה חולה סופנית" ־ והתעשתי. שמע, פניתי אליו, אתה שם לב שאתה קורא את העיתון שמלפני יומיים, וכבר אז ידעתי שהוא יודע וציפיתי לתשובתו שלא איחרה לבוא: לפני יומיים קרס עלי עולמי ולכן חשבתי לחזור אחורה ולהמשיך מאיפה שהפסקתי. חשבתי לעצמי אם שמרתי את העיתון מלפני חודשיים, שגם אני אוכל לשוב ולעשות כמותו, והוא, שזיהה בי את מה שקרה לו, לא התרגש מכך שחשבתי מולו במקום לענות לו והותרתי חלל אילם די ממושך בינינו. מן הצד התבונן בנו ילד קטן, כמו שילדים מתבוננים ־ בלי בושה. מה אתה חושב, ילד, שאני לא יודע איך אני נראה: זקן עם רטייה מאולתרת על העין שאפילו לא נראה טוב לגילו? ובכן, ההבדל בינינו, ילד, הוא שאתה לא יכול לדמיין מה עובר בתוך הראש שלי ואילו אני יודע בדיוק מה קורה בתוך הראש שלך. הסתכלתי חזרה אליו בניסיון לאתר איזו אמא שתאמר לו שלא מנומס לבהות, אך לא הייתה אמא בנמצא. לפני חודשיים נקראתי למשרד המו"ל של המגזין שחור עם צבע במינכן; שם דבילי, אני מודה, אך למעשה מדובר במגזין בעל שם שמציב את עצמו בשורה הראשונה של הפרוזה העולמית ואף מצליח להתפרנס מכך בכבוד. נכנסתי למשרדו של מקס וֶריטֵה, העורך הראשי אותו אני מכיר שנים, מעין בועת זכוכית שמורכבת מארבעה קירות שקופים ותקרה שמסננת את אור השמש כמו על פי מרשם, וסגרתי את הדלת אחריי. עם היסגר הדלת נעלם הרעש של מערכת מגזין גדול שמנסה לעמוד בדדליין וכן אני מאמין ששיחתנו, של מקס ושלי, הפכה אילמת לשאר העובדים. אך הדממה בצד שלנו לא הייתה מוחלטת; רעש אחד חדר פנימה, תקתוק של מכונת כתיבה רמינגטון [2] מספר 7, והסיבה היחידה שאני יודע לנקוב במספר המדויק היא כי זו מכונת הכתיבה היחידה שאי פעם שימשה אותי. הבטתי החוצה אל המשרד אך לא מצאתי אותה על אף שולחן. מן הסתם, הרי מה למכונת כתיבה עתיקה כזו במשרד המודרני בו אני יושב. ודאי קירות הזכוכית צמצמו את רחש עשרות המקלדות המודרניות שמעברם השני לכדי רעש עתיק אחד. אחרי שסיכמנו ולחצנו ידיים שמעתי את הרמינגטון מסיימת שורה ואת המנוף נמשך חזרה לתחילת השורה הבאה, אך במקום הצלצול המוכר הדממה במשרד הופרה כשדלת הזכוכית שמאחורַי נסדקה והתפוצצה לאלפי רסיסים. כל המשרד עמד מלכת. זה בגללי, שאלתי את מקס. לא לא, זה היה קורה כך או כך, אמר. אז חזרה התנועה במשרד וכמה עובדים גיששו את דרכם אל הדלת, כמו אל נפגע תאונת דרכים קטלנית, לראות מה עוד ניתן לעשות רגע לפני שיהפכו לסתם עוברי אורח סקרנים. אדם שוּמָאכֵר? כן, אני עונה, אחרי הכול זהו שמי. פנים קטנות מציצות מבעד למסך הפלאפון, מנסות להתבונן מעלה כאילו מתוך חלון פתוח ולראות את פניי, אך המסך מופנה לעבר חזי שעה שאני צועד ברחוב. אווה וייס, היא אומרת. מקס הפנה אותה והיא רוצה להיפגש בהזדמנות ראשונה, מה אני אומר? עכשיו נוח לה, אני שואל. היא מופתעת מההתרעה הקצרה, אבל עכשיו נוח. איפה? מכירה את חנות הספרים "בּוּקוֹבסקי"? תפגשי אותי בחוץ ליד המזרקות ונשב בבית הקפה הסמוך. היא צוחקת, היא מכירה. זה "פּאן", אתה יודע, היא אומרת לי. "פאן"? היא מתבוננת שוב מבעד למסך, מותחת את צווארה ככל האפשר. אוקיי, היא אומרת, אני מניחה שאזהה אותך על פי החולצה הכחולה. אני חוצה את כביש הפרלמנט כדי לתפוס תחתית לכיוון מזרקות גֶשוויסטֵר שוֹל; על הכביש הזה ממש צעד פעם יהודי נוסף, קורט אייזנר, לימים ראש ממשלת בוואריה, בדרכו להגיש את התפטרותו לאחר הפסדה של מפלגתו בבחירות, וכאן ממש נורה על ידי קצין צבא ממוצא אריסטוקרטי בשם אנטון פון ארקו וואלי. האגדה מספרת שהממשלה רצתה למסמר שלט לחזית הבניין עם תיאור המאורע, אך בעל הבניין התנגד בכל תוקף כי פחד מהתדמית השלילית שתדבק בבניינו. המדרכה, מאידך, היא רכוש ציבורי, אז הם עשו את זה שמה והחליפו את סימון הגיר המפורסם שמנציח את מקום מנוחתו הלפני–אחרון של הנרצח בצבע עמיד יותר. גיר או לא ־ הוא עדיין נראה לי כמרקד עם ידו הימנית מונפת אל–על ורגלו השמאלית הכפופה מעט, והנה אני חולף ממש מעל לכתם הדם הבלתי נראה. השיחה השנייה שלנו כבר הייתה הרבה יותר מוזרה, הפעם הייתי זה אני שהתקשר: ובכן, גברת צעירה, זה נראה לך מנומס לבזבז את זמנו של מי שיש לו כה מעט? סליחה, היא מבקשת, היא לא מבינה על מה אני מדבר. אני מחכה לך פה ליד המזרקות. מה, למה אני מתכוון? קבענו ליד המזרקות, אני מזכיר לה, ואני מחכה כבר למעלה מעשרים דקות. לא, אבל למה אתה מתכוון, היא מפצירה, האם אני לא האיש שבמחיצתו היא יושבת בעשרים דקות האחרונות?! אני ודאי רק צוחק אתה, נכון? עכשיו אני נתקף צחוק גדול. לא לא, שאפסיק מיד היא דורשת, זה לא יכול להיות, והיא בורחת לשירותים של בית הקפה להמשיך את השיחה. אתה רציני, תגיד לי, אתה באמת עדיין מחכה ליד המזרקות? בואי לחלון, אני מציע, ותראי בעצמך. היא ניגשת לחלון של בית הקפה; אני רואה אותה מְכוֹפֶפֶת עם הפלאפון באוזן כמחרישה סוד, היא לא רואה אותי עד שאני מנופף לה עם הפלאפון הזוהר בידי. בואי החוצה, אני מציע. לא, אין שום סיכוי בעולם שהיא מוכנה לעבור ליד השולחן שלה, איפה שיושב האני האחר. שאני אבוא פנימה, היא מבקשת, כמה שיותר מהר. אני נכנס, עדיין משועשע מהסיטואציה, ועושה את דרכי אליה. אנו נפגשים באמצע הדרך, ליד שולחנה; האני האחר קם מיד ומחייך; מוזר, מעבר לחולצה הכחולה הוא אפילו קצת דומה לי, רק יותר מרוצה מעצמו, אולי בגלל שהצליח לרגע להיות מישהו אחר. למה אמרת לי שקוראים לך אדם, היא שואלת אותו נסערת, למה באת אתי לכאן. הוא עוד מחייך, טוען שהיא זו שפנתה אליו ושבכלל קוראים לו רוֹלף אַיְדֵהָלט; כן, יש שם כזה, זהו שם בווארי. ועכשיו היא רואה איך יכלה להתבלבל? היא רואה. שמור עליה, הוא עוד מעז ואומר לי בצאתו ושם יד על כתפי, עדיין מחייך. אנחנו מתיישבים. היא לא מסוגלת להירגע; אתה קולט את הבחור הזה, היא אומרת נסערת, אני לא מאמינה שזה קרה לי. היא מתיישבת אחרי שהיא מבחינה שאני ממתין לה שתתיישב. אתה יודע מה ־ היא אומרת לאחר שתיקה, כמו של אדם שמנסה לתפוס את נשימתו לאחר ריצה קלה ־ היא באמת זו שפנתה אליו, היא מתוודה; הוא אמר אדם, או לפחות כך שמעה, והייתה לו חולצה כחולה... ובסוף המשפט הזה ידה מושטת והאצבע המורה מצביעה על חולצתי, שיש לציין שהיא למעשה יותר בצבע תכלת. זהו, היא נרגעה. שאר האצבעות מצטרפות והיא מציעה את ידה ללחיצה חמה. אווה ווייס, אדם שומאכר, נעים מאוד. האם הבאתי חלק מכתב היד אתי, היא רוצה לדעת. אני מזכיר לה שכל הכוונה הייתה שאכתוב מאפס, כל שבוע פרק ־ "שובו של אדם שומאכר" ־ הרעיון האחרון של מקס איך להמציא את עצמי מחדש כסופר. כן, נכון, מה היא מקשקשת. האם אני מתכוון לכתוב על אשתי, היא שואלת ומוציאה סיגריה והצליל של השאלה שלה נשמע כמו: אכפת לך אם אעשן? סליחה, היא אומרת כשהיא מבחינה שאני שותק, הקטע עם רולף גרם לה להרגיש שנשבר הקרח, היא מבקשת את סליחתי ומחזירה את הסיגריה לתיק. אני מניחה שגם ככה כבר יש לי סקופ להערב, היא מחייכת. האם היא מתכוונת לכתוב על מה שקרה פה? לא, היא לא יודעת, אולי. ובכן, מה לסופר כמוני ולסיפור בהמשכים, היא שואלת ומעמידה מכשיר הקלטה קטן בינינו ועיניה שוב אומרות: אכפת לך אם אעשן? אבל כוונתה למכשיר. אם את רוצה סקופ אתן לך, אני אומר והיא מקשיבה באמת; אני עושה את זה מכיוון שאף פעם לא עשיתי דבר כזה, זה האתגר שלי. האם אני כבר לא שולט בשפה הגרמנית, היא שואלת, היא עוד לא מבינה. אני ממשיך: כך אני עלול להיתקע במחסום יצירתי, כמו שאומרים, שיתוק, משום שאני צריך לכתוב כמו בשידור חי ־ אינני מגיש את כתב היד הגמור למקס מראש. היא מהנהנת, את זה היא יודעת, אבל איפה הסקופ, היא שואלת. את רוצה להגיד לי שאדם שומאכר שפוחד ממחסום יצירתי זה לא סקופ בימינו? היא מהססת, נראית כאילו שוב כפופה עם הפלאפון ליד חלון המסעדה כמה דקות קודם לכן. אני חושף קצת שיניים עליונות, עדיין מאוד לבנות ואז היא נרגעת ומחייכת. סליחה שהיא לחוצה, היא שוב מבקשת, היא לא יכולה להירגע מהבחור הזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עדין”