החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על רבקה קרן

רבקה קרן היא סופרת, ציירת, ופסיכולוגית קלינית. עלתה לארץ ב־1957 מהונגריה. נשואה ואם לשניים. ספריה לילדים, בני נוער, ומבוגרים, תורגמו לשפות זרות וזכו בפרסים ספרותיים. קובץ סיפוריה "הרגע האמיתי" בהוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת ניתן להשגה במהדורה מודפסת ובמהדורה אלקטרונית. ... עוד >>

הרגע האמיתי

מאת:
הוצאה: | 2018 | 192 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"הרגע האמיתי": לרבקה קרן יש יכולת נדירה להרטיט מיתר בנפש הקורא

עלילות גיבורי סיפוריה של רבקה קרן, השרוטים, הפגיעים ומעוררי החמלה, מתומצתות ומסופרות בשפה רהוטה וקולחת. ועם זאת, עיקר העיקרים בספר אינו הישגיו הספרותיים, הלשוניים או הסגנוניים, אלא יכולותיו לגעת באנושיותו של הקורא

19 סיפורים על גורלות של בני אדם מכל שדרות החברה – אהבות ופרידות, מסעות וגילוי עצמי, מתח ומסתורין, ייסורים וחמלה – כל מרכיבי החיים הללו ארוגים אלה באלה במקלעת מרתקת ורבת תהפוכות.
רבקה קרן היא סופרת, ציירת, ופסיכולוגית קלינית. עלתה לארץ ב־1957 מהונגריה. נשואה ואם לשניים. ספריה לילדים, בני נוער, ומבוגרים, תורגמו לשפות זרות וזכו בפרסים ספרותיים. קובץ סיפוריה "הרגע האמיתי" בהוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת ניתן להשגה במהדורה מודפסת ובמהדורה אלקטרונית. בין ספריה האחרים; "רותי שמוטי" (מסדה), "קטי, יומנה של נערה" (עם עובד), "לילי הפרועה" (ספרית פועלים), "סיפורי התנ"ך" (מסדה), "המסע של תיק ותק" (מסדה), "קיץ עצוב, קיץ מאושר" (שוקן), "טעם הדבש" (עם עובד, ספריה לעם), "אהבה אנושה" (עם עובד, ספריה לעם), "אנטומיה של נקמה" (עם עובד, ספריה לעם), "טיטה והשטן" (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה) ו"הפקרות" (הוצאת אגם). קובץ הסיפורים "הרגע האמיתי", הוא ספרה השישה־עשר של רבקה. פרטים מלאים על פועלה מצויים בוויקיפדיה.

מקט: 001-3190-001
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


עיישה

שתי פרדות עלו מן הוואדי. על האחת רכב בדואי זקן, על האחרת אישה בשחורים. בחור זיפני וקודר הלך בראש. השיירה הקטנה הגיחה מתוך ערפילי המדבר אל המישור הזרוע בניינים ושמורות ירק ופנתה לעבר בית־החולים. השמיים האדימו. קולות סהרוריים תעו בחלל הרכס.

הזקן פלט אי־אלו מילים.

לשמע דבריו נעצר הצעיר ובתנועת יד הורה לאישה לרדת. היא גחנה אט אט לפנים, התנודדה וצנחה על הארץ. בעוד היא אוספת את עצמה וקמה, נקשרו הפרדות אל אחד מעמודי הגדר. השלושה נכנסו פנימה דרך השער.

אותה שעה הציץ הרופא התורן מחלון המחלקה וראה אד שקוף כמלמלה דואה בין גבעות החול. גיצי אש פרצו מן האופק. הרופא הסתנוור ועצם את עיניו וכך התנמנם לו בעמידה עד שקראו בשמו. הוא התנער ונחפז אל חדר המיון. שני בדואים עמדו בפתח. הרופא החליק עליהם במבטו והם נסוגו והתכנסו באפלולית שבקצה הפרוזדור. הדלת נסגרה.

סמוך לכותל הירוק, על מיטת טיפולים מכוסה נייר חד־פעמי, שכבה דמות רפויה עמוסה סמרטוטים. האחות ערכה את כלי הבדיקה על מגש נירוסטה.

יש לה דימום חזק, דוקטור, אמרה האחות. הנה התיק, אתה רואה מה כתוב בו? האישה הזאת לא תפתח את הפה ושני אלה בחוץ שותקים כמו דגים. בקושי חלבתי מהם את השם.

הרופא עיין קצרות בגיליון שעל השולחן ולבש כפפות. הוא שאל את החולה מה שלומה. הבדואית הסיטה את פניה כלפי הקיר ושתקה. קעקועים כחולים עדינים עיטרו את סנטרה ושולי שפתיה.

ידעתי, אמרה האחות. חבל על הזמן שלך, דוקטור. היא עושה את עצמה אילמת.

החדר היה בהיר עד מאוד, מוצף באור הניאון ובאור הזריחה והבדואית הייתה מוטלת לה בכל הבוהק הלבנוני הזה כגוש של בוץ. הרופא בדק את הדופק במפרק ידה ובינתיים הפשילה האחות במיומנות את מלבושיה של האישה, גלגלה למטה את מכנסי הפשתן שלה וקילפה בזו אחר זו מבין ירכיה שלוש שכבות של אריג צבעוני ספוג דם קרוש.

אלה… חיים בימי הביניים, אמרה. היא השליכה את הבלויים לתוך הפח. האישה שכבה בפישוק כנוע ומבט מזוגג ככבש שחוט. הרופא כיוון את התאורה לשביעות־רצונו.

הכול בסדר, לא לפחד, אמר. הוא ביצע בדיקה ידנית מהירה וכיסה את פלג גופה התחתון של האישה בסדין.

תגידי למרדים שיש עוד גרידה, אמר לאחות. תעבירו אותה לחדר ניתוח, אני בא מיד.

הוא יצא וחלף בחיפזון על פני הבדואים שהסתודדו מאחורי בלוני החמצן הגדולים. אחר כך נפתחה שוב הדלת. ממחבואם עקבו שני הגברים בדממה אחרי המיטה המתגלגלת עד שנעלמה בפתח שבסוף הפרוזדור.

הזמן נקף. רצפות נשטפו, מגשי אוכל ותרופות חולקו לחולות. שובל של רופאים נדד מחדר לחדר. האחיות של משמרת הלילה ערכו מסיבה מאולתרת לחברתן שעמדה לעקור לספרד למען לוחם שוורים שהכירה בנופש. הן פרשו על השולחן ציפה מעומלנת והביאו משקאות וצלחות פלסטיק עם חטיפים. באוויר עמד ריח חריף של חומר חיטוי ודייסת סולת.

גם הרופא התורן שיצא מחדר הניתוח נקלע להתכנסות והרים כוסית לברכה. מטדור אמיתי? השתומם. האחיות צחקו להנאתן ואמרו שלאהבה אין גבולות, עובדה, חברתן תתחתן בסביליה וכבר היא מצפה לתינוק. הרופא נד בראשו כמתקשה להאמין ונשק לכלת השמחה ואיחל לה אושר רב ולידה קלה והאחיות אמרו בחצי פה, בקרוב אצלך, דוקטור ולרגע נשתררה דומייה והרופא בהה נכחו ולא ענה.

שעה קלה אחרי שהועברה הבדואית לחדר ההתאוששות והרופא ניגש אליהם ואמר מה שאמר, ירדו שני הגברים לחצר, העיפו מבט בפרדות שמעבר לגדר והתמקמו בפינה מוצלת. הזקן פתח צרור והוציא מתוכו פיתה, זיתים וגושים של גבינת עיזים. הצעיר מישש את הזיפים בלחיו.

הרגה גם את זה, אמר הזקן.

אה, נהם הצעיר.

הם צבטו מן הגבינה ונגסו בפיתה.

כל שנה היא הורגת אחד, אמר הזקן.

אה, אמר הצעיר.

הדם שלה לא טוב, המשיך הזקן. הצעיר טפח על חזהו.

אני בריא, אמר.

הזקן שתק. הם אכלו. קן נמלים רחש לידם.

אני בריא ומלא כוח, אמר הצעיר. פניו קדרו. הוא הניף את זרועו והחריב את התל. הנמלים נפוצו. הזקן צפה חרש במנוסה.

הכול בידי אללה, אמר.

מקץ זמן הופיע הרופא התורן בפתח הבניין, חצה את הדשא היבש ופנה לעבר השער. שתי פרדות עמדו לצד אופניו. הרופא פתח את המנעול, שחרר את שלשלת הברזל וניער את החול מנעליו. השחר נפוג. החום גבר. עפר כתום נישא משרידי המבצר שבקצה המישור. הרופא עלה על אופניו ולפתע הבחין בשני הבדואים. עכשיו הם התבוננו בו בריכוז. הוא ניסה להיזכר בדבריהם. מה הם אמרו? הם לא אמרו כלום. מה הם שאלו? הם לא שאלו כלום. מדוע הייתה לו אם כן הרגשה שניהל איתם שיחה ממושכת?

הרופא הרכיב משקפי שמש ויצא לדרכו. הוא הגיע לכאן לפני שנים אחדות מאירופה, התקשה בשפה והיה חדש במחוז הדרום. חברים לא היו לו. בזמנו הפנוי היה נוסע לשכונות השונות של העיר, משוטט בהן וחושב שהנה, כל המקומות הללו מעוגנים בזיכרונותיהם של אחרים ואילו הוא עצמו זר ואינו שייך, והמחשבה הזאת הייתה משרה עליו תחושת השלמה מנחמת, כאילו שמע קול מוסיף ואומר, כולנו זרים, כולנו עוברי אורח וגם שייכות היא אשליה, כמו געגועים ואהבה שאחריתם מוות.

אחרי התורנויות, בטרם עלה על יצועו, היה משתהה הרופא שעה קלה במרפסת דירתו שדיונות רכות נשקפו ממנה והיה שב והופך באירועי הלילה שחלף. הוא הגה הפעם בבדואית דלת המראה שכתמים כחולים התנוססו על בטנה הרופסת ועוברה המת השתלשל מבין ירכיה כאשכול נבול. לא נותר לו אלא לנקות את הרחם ולהחליף מילה עם שני הקרובים שהמתינו בחוץ. מה קרה שם? הוא בישר להם שהאישה הפילה. הם שתקו. שתקו? הצעיר שאל בלחש, בן? והרופא פשט את ידיו בצער. אני לא יודע, אמר.

אני לא יודע, שנה בלבו. הוא קם ונכנס. עכשיו היה הסלון עטוף אור מסמא בגוון העופרת וחלקת השממה שבריבוע החלון זכה ורבת קסם. הרופא נשם נשימה עמוקה וחש איזו התרוממות נפש שלא הכיר קודם. הוא זקף את ראשו וחפן את האוויר המתנוצץ בעדנה כשם שחפן לפנות בוקר את עוברה המת של הבדואית שאיבריו היו מעוצבים להפליא עד הפרט האחרון, לו היה לו יצור מושלם כזה משלו, לו רק זכתה אשתו להביא לעולם אם לא תינוק חי, אז לפחות עובר מת.

חלפו שלושה ימים והבדואית הייתה מוטלת על מיטתה בפרוזדור ללא ניע. היא לא אכלה, לא שתתה ולא עשתה את צרכיה, וכיוון שהדופק שלה היה סדיר ואיש לא בא לקחת אותה, הניחו לה ופסחו עליה בהיסח־הדעת. לבסוף, שכחו ממנה.

במחלקה שררה צפיפות שיא ובחוץ חום שכמותו לא זכרו עשורים. עופות נשרו במעופם. פגרי חיות הצחינו בסמטאות. רשת החשמל קרסה ובבית־החולים הופעל גנראטור. ובתוך כך, ישנה לה הבדואית את שנת חייה, תרדמה עמוקה, מעולפת, חפה מעוולות ומכאובים. גופה היה מצונף, ידיה שמוטות, פניה הקטנים מחופרים במצעים הירוקים כחרצן מכורסם.

שלוש יממות ישנה ברצף ובבוקרו של היום הרביעי שבו והופיעו שני הגברים. הצעיר רכן על אוזנה. הזקן עמד מן הצד ומלל חרוזי ענבר באצבעותיו. עיני האישה נפקחו ונעצמו לסירוגין. הצעיר חזר על דבריו. רטט חלף בגווה הצנום של הבדואית, מבטה נדרך וידיה גיששו אחר משענת. היא נחלצה מבין הסדינים, אספה את שולי העבאיה שהייתה מוטלת על הכותונת של בית־החולים, התעטפה וקמה בצייתנות.

השלושה חלפו לאורך המסדרון ההומה ויצאו באין מפריע. רוח לוהטת נשבה. הגברים התירו את הפרדות, חבטו באחוריהן והוליכו אותן במושכות עד לפאתי המדבר. שם נעצרו. הצעיר הידק את העקל אל הכפייה שלו.

עיישה, אמר. הוא שלף מאמתחתו תמר מעוך ודחף לידיה. האישה הרכינה את ראשה ונגסה מהר בפרי.

נץ דאה בשמיים. הזקן רקק אל תוך הקוצים, פלט גידוף וטיפס על גב הפרדה. רעש חדגוני עלה ממחצבה סמוכה. משאית עמוסה בחצץ הזדחלה במדרון.

קודם שחבש את הפרדה שלו, שלח הצעיר רגל זריזה לפנים ובעט בעיטה חזקה בקרסולה של אשתו. הבדואית מעדה ושמטה את התמר על הארץ. היא נגררה בצעד כושל אחרי הרוכבים, צולעת ומדדה בכפכפי הגומי שלה על פני השביל התלול. עד מהרה בלע אותם האבק.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הרגע האמיתי”