החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הילדים של מחר

מאת: ,
הוצאה: | 2017-09 | 256 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הספר הזה נולד מתוך רעיון: לכתוב סיפור אהבה בין נער לנערה, אבל אחרת; לכתוב אותו כמו שהחיים כותבים אהבות, כמין אירוע מתגלגל בין שתי דמויות ובשני קולות: אישה תכתוב את קולה של הנערה, גבר יכתוב את קולו של הנער, וביניהם יתרחש פינג־פונג של כותבים, פרק הוא, פרק היא, וחוזר חלילה – על כל ההסתעפויות הבלתי צפויות והרגעים מלאי הדרמה שיכולים לנבוע מכתיבה שכזאת.

ואכן, הדואט בין שי גולדן, שכתב את קולו של אורן בספר,

לטלי סיביאר כץ, שכתבה את קולה של מעיין, הניב ספר מפתיע בעוצמתו; אבל הוא גם הניב את מה שנדמה כשתי יצירות שלמות, שני סיפורי התבגרות בשכונה בצפון תל אביב של שנות התשעים, שלמרות היותם סרוגים זה בזה הם גם עומדים כל אחד לעצמו: סיפורה של מעיין, שמאחורי החזות של ילדה יפה ומקובלת מתנהלים חייה כבת לאב עבריין מכור לסמים ולאם שסוחבת על כתפיה עול של הורות כמעט בלתי אפשרית; וסיפורו של אורן, נער שקט, מופנם ומעט משונה, שלהבדיל ממעיין דווקא גדל בבית איתן למראה, אבל מאחורי התמונה הבורגנית היציבה מתקיימת משפחתו בצלו של שבר גדול שמאיים לפרק אותה מהיסוד.

טלי סיביאר כץ, שזהו ספרה הראשון, מתגלה כאן ככותבת

מושחזת בעלת יכולת נדירה ללכוד יחד את הטרגי עם הקומי, ואילו איש הטלוויזיה, הסופר והמחזאי שי גולדן, מחבר

רב־המכר הבן הטוב, מוכיח כאן שוב את מה שספריו הקודמים כבר הוכיחו: מעטים יודעים לכתוב כך כאֵבֵי ילדוּת.

הילדים של מחר הוא ספר שונה ומיוחד על מדף הספרים העכשוויים; זהו ספר שובה לב שמציע ריקוד משותף לשלושה: נערה, נער וקוראיהם.

מקט: 15100814
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אורן 1

הכול התחיל כשאימא הלכה לבית החולים לעבור ניתוח בבטן כדי שיפסיקו לה כאבי הראש הנוראיים שהיו לה. היא סבלה מאוד מכאבי הראש, ואבא שלי אמר שזה פשוט לא הוגן כמה היא סובלת, ושהעובדה שאימא כל כך סובלת היא הוכחה לזה שאין אלוהים. כי לא יכול להיות שיש אלוהים ושהוא נותן לאישה כמו אימא שלי, שהיא רעיה כל כך טובה ואימא כל כך טובה ובכלל אישה טובה, לסבול ככה. ואני זוכר שחשבתי שזה באמת מאוד לא הוגן מצד אלוהים לגרום לאימא לסבול כל כך הרבה, כי היא ממש השתדלה להיות אישה טובה לאבא ואימא טובה לדנה ולי, והיא תמיד היתה אדיבה מאוד לברכה המנקה, שהיתה אישה קשת יום מיפו, או מלוד, ואולי עברה לגור בלוד אחרי שגרה ביפו, ובכל מקרה, אימא תמיד אמרה לי לדבר אל ברכה בצורה מכבדת כי היא אישה קשת יום. ואת כל הבגדים שלי שלא עלו עלי יותר היא היתה אורזת בשקית גדולה ומלפפת במסקינג טייפ ונותנת לילדים של ברכה, אפילו שכל הבנים של ברכה כבר היו מבוגרים. אבל את הבגדים של דנה היא לא נתנה לילדות של ברכה, כי דנה פרצה פעם בבכי קורע לב (אימא קוראת לזה 'סצנה') כשהתברר לה, בסוף החורף, שאימא נתנה לילדה של ברכה פונצ'ו מקסיקני שלה עם עיטורים של תירס וקקטוס שדנה אהבה במיוחד. אבל לי לא היה אכפת שאימא נותנת את הבגדים שלי לילדים של ברכה, כי הייתי ילד טוב־לב, כמו אימא, ונראה לי הוגן ומתבקש ואפילו אין ברירה לתת לילדים של אישה קשת יום את הבגדים שלך שכבר לא עולים עליך, כי מוכרחים לעזור למי שאין, בעיקר אם יש לך. כלומר, גם לנו לא היה הרבה, אפילו לא קרוב להרבה, כלומר, היה לנו מעט, אבל היה לנו. ואימא אמרה שחשוב לזכור שיש כאלה שאין להם ולחשוב עליהם. ואני חשבתי. ודנה לא. בכל מקרה, גם לי התחילו מתישהו כאבי ראש, קרובים להיות מיגרנות, בייחוד כשהטמפרטורה בחוץ היתה יורדת מתחת לעשר מעלות או עולה מעל שלושים, ולא היה לזה הסבר רפואי מניח את הדעת, כי כשאבא ואימא לקחו אותי, מאוד מודאגים, לד'ר מסלר בקופת חולים, היא אמרה, 'הילד פשוט מנסה להתחמק מבית ספר.' מה שהיה מאוד מעליב. כי אמנם לא רציתי ללכת לבית ספר, אבל באמת כאב לי הראש, ובחיים לא הייתי משתמש בתירוץ כל כך רגיש במשפחה שלנו, כמו כאבי ראש, כדי להתחמק מבית ספר. אחר כך כאבי הראש שלי עברו ושל אימא נשארו.

ואז, בבית החולים, כשאימא היתה בהתאוששות אחרי הניתוח ואני שיחקתי בפאק־מן האלקטרוני שלי ואבא אמר לי, 'תחליש את הווליום, אתה בבית חולים,' דנה שאלה את אבא אם היא יכולה לחזור הביתה באוטובוס וללכת לשרון, ואבא אמר, 'בשום פנים ואופן לא.' הוא כעס על דנה שזה כל מה שיש לה בראש, החבר שלה, בזמן שאימא שלה שוכבת בבית חולים אחרי ניתוח, ודנה לא הבינה מה הבעיה שלו, כי הרופאה אמרה שאימא לא צפויה לפקוח עיניים עד הבוקר בגלל חומרי ההרדמה שנתנו לה, אז איזה תועלת יש בזה שנשב ליד המיטה שלה אם היא לא יכולה לראות אותנו ולא יכולה לשמוע אותנו בכלל? ואבא אמר שאנחנו כאן, ליד המיטה של אימא, לא בשביל אימא אלא בשביל עצמנו. ודנה לא הבינה. ואבא אמר לי, 'אורן, תסביר לה,' כי למרות שהיא היתה אז בת חמש־עשרה ואני בן שתים־עשרה, נחשבתי להרבה יותר רגיש ממנה בעניינים של בין אדם לחברו, ואמרתי לה שאנחנו לא יושבים ליד המיטה של אימא כדי להגיד לה שלום כשתפקח את העיניים, אנחנו יושבים ליד המיטה של אימא כי אנחנו רוצים להיות קרובים אליה ולראות כל הזמן מה שלומה, כי חשוב לנו לדעת כל הזמן מה שלומה. ואבא אמר לדנה, 'הבנת מה אורן אמר?' ודנה משכה בכתפיה ואמרה שהיא הולכת למטה לחנות לראות אם יש שם משהו, אפילו שלא היה לה כסף לקנות שום דבר. ואבא אמר, 'אני מאוד מקווה שהפעם תחזרי בלי ריח של סיגריות עלייך.' ואני הסמקתי כולי, כי חשבתי שאבא רמז לדנה שהוא יודע את הסוד שלה, אבל דנה לא התרגשה ואמרה לו, 'שמענו עליך,' ואבא אמר, 'דנה, תיזהרי. תיזהרי בלשונך.' ודנה גילגלה עיניים ויצאה מהחדר. ואבא ואני נשארנו ליד אימא, ששכבה בעיניים עצומות ומדי פעם מיצמצה מתחת לעפעפיים, ונראה כאילו היא מתאמצת לראות משהו מתחתם אבל הם מסרבים להיפקח. ודמיינתי מצב כזה שבו אני מנסה לפקוח עיניים ולא מצליח כי העפעפיים שלי דבוקים, וזאת היתה מחשבה מפחידה נורא, וכשחשבתי אותה נעשיתי חלש כי היא היתה כל כך מוחשית ואמיתית, וניסיתי להפסיק לחשוב אותה, כמו שמעבירים ערוץ בטלוויזיה כשיש סצנה מפחידה בסרט כי אחרת היא נתקעת לך בראש ואתה עלול לחלום עליה בלילה, ואני לא זוכר על מה עברתי לחשוב, בטח על כדורגל, ומכדורגל המחשבות שלי עברו לדנה ולסיגריה שראיתי אותה מעשנת ליד החלון בחדר שלה כשנכנסתי אליה פעם לחדר בלי רשות. היא צעקה עלי, 'צא מפה, מטומטם,' ואמרתי לה, 'אם אבא יתפוס אותך הוא יהרוג אותך. מה את מעשנת בבית?' והיא אמרה שזה לא בבית, זה מחוץ לחלון, וכשהיא מחזיקה את הסיגריה מחוץ לחלון היא לא בבית. וחוץ מזה שאני אסתלק מהחדר שלה, כי זה החדר שלה, ושאלך לשחק בבובות שלי (אין לי בובות). 'נו, תעוף מפה כבר!' ויצאתי מהחדר וסגרתי אחרי את הדלת ופחדתי לחשוב מה עוד היא עושה אם היא מעשנת ככה בחדר כשאבא ואימא לא בבית.

לפני שאימא נכנסה לניתוח היא נתנה לדנה נשיקה וחיבוק, וראיתי שדנה טיפה התרגשה, אבל ממש טיפה, ולא נתנה לאימא לחבק אותה חיבוק ארוך. ואז אימא משכה אותי אליה לחיבוק ארוך ואמרה לאבא, 'לפחות הוא עוד אוהב חיבוקים. לפחות אותו עוד אפשר למזמז.' והיא מיזמזה אותי. ואבא ליטף לי את הראש ונישק לאימא את היד ואמר לה, 'ביקום מקביל לא היית עוברת את כל הסבל הזה.' ושאלתי את אבא מה פירוש 'יקום מקביל', והוא הסביר לי שזה ביטוי שאומר שיש מקום שבו אנחנו חיים את החיים שלנו אבל בלי כל השגיאות וכל הדברים הרעים שקורים לנו. וניסיתי להבין אם יקום מקביל הוא בהכרח יקום שהכול בו יותר טוב מביקום שלנו, ואבא אמר שלא בהכרח ושעכשיו שאימא נכנסת לניתוח זה לא הזמן לפילוסופיות. ואימא אמרה, 'כמה חכם הילד הזה,' והמשיכה למזמז אותי. ואז הרופאים לקחו אותה לחדר ניתוח במיטה על גלגלים, ואבא הניח לי יד על הכתף ואמר, 'שרק תהיה לנו בריאה. שרק הכול יעבור בשלום.' ואני אמרתי, 'אמן,' כאילו זאת היתה תפילה.

בזמן שדנה הלכה לחנות לראות אם יש שם משהו, או לעשן בחניה של בית החולים, או לדבר בטלפון הציבורי עם החבר שלה שרון, אבא השעין את הראש שלו לאחור בכורסה שליד המיטה של אימא ועצם עיניים ונימנם, ואני חשבתי על היקום המקביל, ואם גם הם שם, ביקום המקביל, מדברים על היקום שלנו — בכל זאת, אנחנו שני יקומים מקבילים זה לזה, אז זה די מתבקש — ואם גם הם חושבים כל מיני מחשבות לגבי איך דברים מתנהלים אצלנו לעומת איך הם מתנהלים אצלם. וחשבתי גם: מה אם אנחנו לגמרי טועים לגביהם ואם הם לגמרי טועים לגבינו?

ואז נפל לי הפאק־מן ומכסה הבטריות שלו נפתח ושתי הבטריות התגלגלו כמו שני עכברים קטנים על סקטים אל מחוץ לחדר של אימא. ומחוץ לחדר עמדה מישהי בגילי. ילדה. בלונדינית. ובטרייה אחת ברחה לאורך המסדרון ואת השנייה היא עצרה עם הרגל שלה. התכופפתי להרים אותה והיא הפנתה לי את הגב והתרחקה, וחשבתי שהנה היא הלכה לפני שהצלחתי להגיד לה תודה, או לא יודע מה, אבל אחרי רגע היא חזרה מקצה המסדרון עם הבטרייה השנייה ביד שלה, וכשהרמתי אליה את המבט ראיתי בעיניים שלה שהיא נורא־נורא יפה. ומאוד־מאוד עצובה. ואולי התבלבלתי. כי היא באמת היתה נורא־נורא יפה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הילדים של מחר”