"בסתיו 1968, בגיל 14, אני עוזבת את הבית, ללא מלווים, עם מזוודה, ברכות של אמא ודמעות בעיניים. נוסעת באוטובוס מתל […]
1
זו ילדותי
“יא בינתי, לכי מהר למרת כברה, מהרי!” כך מבקשת ממני אימי, ופניה מתעוותות מכאב, שפתה התחתונה נשוכה, ידיה אוחזות בגב התחתון. הבטן של אמא נראית ענקית, הטבור שלה בולט במיוחד מתחת לשמלה. כשהבטן מתקשה ומתוחה, אמא נאנחת וכואבת.
“למה?” אני שואלת ומנסה להבין בעצמי, למה מרת כברה, למה לא אמבולנס כמו בפעמים הקודמות? אימי מזרזת אותי: “רוצי, תגידי לה שאמא קוראת לה, היא כבר תדע. רוצי מהר”.
תוך כדי, אני רואה שאמא מכניסה כריות לאמבטיה, אני לא מבינה למה. אני רצה לבית כברה, אמא של בת כיתתי, שגרה במרחק של שלושה בתים מאיתנו. “שולה, שולה”, אני קוראת בקול כשאני מתנשפת, “אמא מבקשת שתבואי מהר”.
“מה, הגיעה השעה?” שואלת אותי שולה, ואני מסתכלת ולא מבינה איזו שעה הגיעה. היא כן מבינה, יוצאת את ביתה ורצה לעבר ביתנו, אני רצה אחריה ומנסה להדביק אותה. בכניסה לבית אבא מכוון אותה למקלחת, שם נמצאת אמא. אני מנסה להיכנס ולראות מה קורה, אבל שולה אוסרת עליי ומבקשת מאבא שיביא מספריים. מספריים? למה? מה יעשו במספריים? מה קורה באמבטיה, ומה עם אמא שלי?
מעולם לא פגשתי ולא ראיתי יולדת, אין לי מושג איך אמא תלד בבית ועוד במקלחת, למה לא בבית יולדות? אני מביטה על דלת העץ החומה והאטומה שננעלת בפניי ומצטערת שאינני יכולה לראות מה קורה שם. כשאני מתקרבת לדלת ונצמדת אליה, אני שומעת גניחות של אמא ומילות עידוד של שולה, “יופי, יופי, עוד קצת, בעזרת השם תלדי, אל תפחדי”.
אני מודאגת מאוד, מחפשת בעיניי את שרה, שכמה דקות קודם הייתה על ידי, כדי לשמוע ממנה הסבר כלשהו. אינני רואה אותה ואני לא זזה מהמקום.
דקות אחר כך אני שומעת בכי של תינוק, הדלת נפתחת, שרה אחותי מופיעה מחייכת ומתקרבת למיילדת, שמעבירה את החבילה הבוכה לידיה. שרה ממהרת לחדר ההורים, מניחה את התינוקת על המיטה, מנגבת אותה, מלבישה ועוטפת אותה כמו שלמדה בבית הספר למטפלות בוויצ”ו ירושלים.
אני מעיפה מבט אחד בתינוקת החדשה, מתעכבת לשנייה על הפנים היפות והברורות, מרגישה שמחה ומייד רצה למרתף, לאחיי שמתקנים שם את האופניים שלהם. כשאני מגיעה אליהם אני מהסה אותם ומסמנת להם להקשיב. כשהם שומעים את בכייה של התינוקת הם עוזבים הכול ורצים בשעטה במדרגות המובילות לבית, נכנסים לראות את האחות הקטנה.
כולנו סביב התינוקת, מתלהבים ושמחים, ובתוך ההמולה מגיע האמבולנס. כשאני רואה את החובשים עם האלונקה, אני מתקרבת לאמא ושומעת את אחד מהם שואל: “מי זו היולדת?” אמא עונה לו: “אני”. הוא מסתכל עליה בפליאה, שואל: “למה את עומדת, אם את אחרי לידה?” מבקש ממנה לשכב על האלונקה. שרה מתקרבת אליהם נרגשת כשהתינוקת הטרייה בידיה, שמה אותה בחיק אימי ומצטרפת אליה בנסיעה באמבולנס לבית היולדות.
אמא לא ראתה בלידה בבית משהו חריג. בתימן ילדו בעזרת מיילדת ללא שירותי רפואה מוסדרים.
את שרה היא ילדה בתימן, שם הלידה התרחשה בחדר השינה של היולדת.
אמא ידעה מראש שהפעם, אחרי שש לידות, תרצה ללדת בבית, בסיועה של שולה כברה המיילדת.
כשאמא חוזרת הביתה מבית היולדות, בין מקבלי פניה סבא וסבתא – הוריה, שבאו יום קודם לסייע בבית עם הילדים. סבתא זהרה דואגת לארוחת צהריים ליולדת ולכל בני הבית.
ומחוץ לבית הרחוב הוא מגרש המשחקים שלנו, או מרכז התרבות והספורט, מקום מפגש ותחרויות עם ילדי השכונה, והחברים מחוץ לשכונה. הרחוב כמו ארגז חול ענק. משני צדדיו בתי השכונה, שנמצאת בצד הצפוני, בפאתי המושבה – תל מונד.
הבית שלנו נראה לי הכי טוב והכי יפה.
בכניסה לחצר הבית שער חורק. בכל פעם שאני שומעת את החריקה, אני רצה לחלון, לראות מי מגיע.
שביל מרוצף מוביל מהשער לבית. מצד ימין, שיחי גת ושיח ורדים אחד, גדול במיוחד, רוב הזמן פורח וריחו מבשם את הסביבה. אני אוהבת לקרב את הפרח לאף ולנשום עמוק.
קרוב יותר למדרכה, פרחים בכל הצבעים וביניהם שיחים עגולים, שנראים כמו כדור ירוק ורענן.
משמאל למדרכה עצי שזיף אדום וירוק, וקרוב למדרכה אבן כורכר ענקית שמתוכה צומח פרח ורוד, שפורח לקראת חג פסח.
הכניסה לבית מובילה לפינת אוכל ולמטבח מאורך. שם אפשר למצוא את המקרר, שהוא בעצם ארון שמלא בגושי קרח, כאלו שקונים משלום דהרי, מוכר הקרח של המושבה, שגר ברחוב שלנו.
המקרר עוזר לשמור על טריות האוכל והחלב, שהחלבן אהרון יעקוביאן מביא מדי יום עד לפתח הבית, ובהזדמנות הזו אמא מכבדת אותו בכל בוקר בקפה חם וכעכים.
על השיש, שפרוש לכל אורכו של המטבח, מונחת הפתילייה, כירה ניידת הבנויה ממכל נפט, שבו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת.
הנפט שמזין את הפתילייה נמכר על ידי חיים דמרי, שמגיע לשכונה עם מכל נפט אדום שנגרר על ידי חמור, ואחת לשבוע מבשר את בואו צלצול פעמון.
הפתילייה משמשת את אמא בבישול. דגים ברוטב, מרק תימני, חביתות – מאכלים שבושלו באופן איטי והפיצו ריח שחיפה על ריח הנפט שעלה לאוויר עם הדלקת הפתילייה בגפרור.
מתחת לשיש ארונות מטבח צבועים בלבן.
הארון הכי מעניין הוא הקיצוני, שניתן לנעול אותו ושנקרא “חִיזַנָה”. אמא מחביאה בו דברי תקרובת, להגיש בשבת ובמועדים ולכבד בהם את האורחים. כעכים, פיצוחים, סוכריות ועוד מיני טובין. לא קשה למצוא את המחבוא של המפתח, ואנו מזנבים לנו מהטוב שבארון הזה, למורת רוחה של אמא.
בכניסה לחדר הילדים, מצד ימין, עומד לו בגאון, על מדף שיש מוגבה, מכשיר הרדיו.
הרדיו משמש מרכז התרבות של הבית. אנחנו מתכנסים סביבו, שומעים דרכו את חדשות היום, תסכיתי מתח ובידור, כמובן המון שירים של התקופה: אריק איינשטיין, רן אלירן, חווה אלברשטיין, אלביס פרסלי וקליף ריצ’רד. עם מחברת ביד אני מחכה בקוצר רוח למצעד הפזמונים השבועי, ושם כל שיר והמבצע שלו נרשמים אצלי בקפדנות. מדי יום בשעה ארבע אחרי הצהריים, כל בני הבית מחכים לפינה קבועה של שירים מזרחיים שנקראת “צלילי המזרח”: שירים בהודית, פרסית, ערבית ותימנית. אני אוהבת במיוחד את השירים של זמרים כמו שושנה דמארי, אהרון עמרם ולהקת צלילי הכרם, ששרו שירי שבח וכמיהה לציון, ושירי שלום שבזי. בחדר שבו הרדיו ממוקם, משמאל, מיטה גבוהה שממנה מוציאים לקראת השינה מיטה נוספת, עבור שני ילדים.
בחדר השני ארון שלוש דלתות. מדפים מבולגנים, מלאים בבגדים של חמשת הילדים, למרות המאמצים של אמא להשליט סדר בארון מדי יומיים-שלושה, והסבריה איך להוציא בגד מהארון בלי לבלגן. אמא מקפידה להזכיר לנו שעלינו לסדר את המיטות לשים כל חפץ במקומו. מיטת קומתיים משמשת את שרה ואותי, ומיטה אחת את אריק.
קירות חשופים, ללא תמונות. ככתוב בתורה: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”.
בחדר ההורים שתי מיטות נפרדות, ארון שתי דלתות. אני אוהבת להציץ בו ולראות את החליפות של אבא והחולצות הלבנות, ובעיקר אוהבת לחטט בכיסי המעילים, שם לא פעם אני מוצאת פיצוחים, בעיקר בוטנים ושקדים קלויים.
חדר ההורים מחוץ לתחום עבור הילדים, ואני כמובן סקרנית ומנצלת כל הזדמנות כדי להיכנס.
פעם מצאתי בכיס המכנסיים של אבא כסף מזומן, התפתיתי ולקחתי לי שני שטרות. כשאני שומעת שאבא מחפש, אני נבהלת ומחזירה את השטרות – הפעם מניחה אותם מתחת לכרית שלו. אבא חושד בשרה ואני לא מתקנת אותו וממהרת לצאת לרחוב, לשחק עם חברים.
אין עדיין תגובות