החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כלה על הנייר

מאת:
הוצאה: | 2013 | 170 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אמרי, בחור ארץ ישראלי, נוסע ב-1935 לפולין כדי להתחתן בנישואים פיקטיביים, וכך להעלות ארצה נשים יהודיות מעבר למכסת הסרטיפיקטים שקבעו השלטונות הבריטים. הכלה הראשונה על הנייר היא אנה. אולם בדרכם של השניים לפלשתינה משתבשת התוכנית והם מתאהבים.

אמרי מתעקש למלא את חובתו למולדת והשניים מתגרשים, תוך הבטחה להתאחד מחדש בתום המשימה הלאומית. אנה ממתינה לאמרי בביתו שבמושבה ועל אהבתה מתמודד מייג'ור פארקר, טייס בריטי יפה תואר שמציע לה לעזוב בעקבותיו את פלשתינה, העתידה לדבריו, לטבוע בדם.

עוזיק, אחיו הצעיר של אמרי, חובב קולנוע ומעריץ נלהב של ג׳וני וייסמילר, כוכב סרטי טרזן, צופה במשולש האהבה הנרקם לנגד עיניו, כאילו היה זה סרט, ומנסה לנבא האם לנפתולי הרומנטיקה יש תמיד הפי אנד.

מקט: 1-1050-1
ביקורת על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

1 – כשהיו שואלים אותי מה עושים במשפחה שלכם למען המולדת – וזו שאלה שלא מפסיקים לשאול אצלנו – הייתי עונה מיד ״מתחתנים." אני זוכר איך אמרתי את זה בפעם הראשונה, והמורה העיף אותי מהכיתה. הוא ניסה לשלוט ברוחו, וגם תנועת ידו המאיימת חתכה את הצחקוקים הראשונים. עמדתי ליד חדר המנהל ופתק התלונה שכתב המורה בידי. למרות שהיה מקופל בתוך מעטפה סגורה וחתומה, הצלחתי להוציא אותו, נזהר שלא לקרוע את המעטפה. חיפשתי מישהו שיקרא בשבילי את המלים, וציונקה היתה היחידה שהסכימה.

״עוזיאל פגע בכבוד העם והמולדת." נכתב בפתק. ציונקה היתה נבוכה. היא השפילה מבט, כאילו היא הנאשמת ולא אני, והיה לה קשה לבטא את המלים. וזה לא מפני שהיתה לה איזו בעיה בקריאה כמו לי.

ובכן, ילדים יקרים, נחזור על השאלה. מה עושים במשפחה שלכם למען המולדת? הרצל פליישר הזדקף ראשון ואחריו קמו התלמידים האחרים והכריזו שהאבות שלהם, או הדודים שלהם, או מישהו אחר שהם מכירים, פעיל בהגנה על הישוב העברי, או מקדיש את חייו לבניין הארץ, אבל אני לא שיקרתי. אחי הגדול אמרי נסע לפולניה כדי להתחתן למען המולדת.

כלתו הראשונה היתה אנה.

בלילה, לפני הנסיעה, נכנס אמרי למחסן הכלים, פתח את המזוודה החומה הישנה עם מנעולי הברזל החלודים, שהיתה זרוקה ליד כדי החרס שפעם שימשו כוורות של דבורים, ורוקן אותה ממחברות ישנות שלו מימי בית הספר. גם אמרי היה פעם ילד, למרות שלפעמים קשה לי להאמין. דודה מרים מספרת, שאמרי היה התלמיד המצטיין בכל תולדות המושבה, ושאבא ואמא התגאו בו מאוד וציפו ממנו לגדולות, ככה סיפרה דודה מרים לכל מי שהיה מוכן להקשיב, ותמיד היא הייתה מוסיפה, ״מזל שהם כבר לא בחיים לראות מה יצא ממך."

אמרי מילא את המזוודה בבגדים שהיו מושלכים במחסן בערמות מאז שאבא מת. הסתכלתי עליו, איך הוא מנסה לקפל חליפה שחורה מבד אנגלי, שהיתה החליפה הכי טובה של אבא, ואורז בזהירות כותנות משי לבנות מקומטות, והתחלתי לצחוק.

״אמרי," שאלתי, ״אתה הולך לנשף ריקודים?"

אחר-כך הוא עמד במחסן הכלים, מול מראה קטנה וסדוקה שתלה על וו עקום, והתאמן בקשירת עניבה. שוב ושוב התחבר לו קשר מוזר אחר. אמרתי לו שהוא נראה כמו נידון למוות שמתנדב לקשור לעצמו את חבל התלייה, אבל הוא אפילו לא נעלב, רק התכופף מול המראה הקטנה כדי לצוד את המקום המדויק שבו נגמר הראש ומתחיל הצוואר, כשהוא ממלמל ״זה יצליח. זה חייב להצליח."

את בגדיו האמיתיים אמרי לא הכנים למזוודה. לא היו שם מכנסי חאקי וגופיות, שדודה מרים מתקנת בכל מוצאי שבת. אני לא יודע איפה גילה אמרי את הממחטות של אבא שהיו עדיין מגוהצות. הייתי בטוח שדודה מרים מסרה אותן מזמן לצדקה לבית הזקנים הספרדים בירושלים.

ריח נפטלין הקיף את האח שלי. עיקמתי את האף ואמרתי: ״אמרי, תיזהר שלא תשתנה בבגדים האלה," והוא ענה בביטול, ״בגדים הם רק חתיכות בד מחוברות בתפר רופף. מה שבפנים נשאר כמו שהיה." וכשסוף סוף היה מרוצה מהקשר בעניבה, אמרי הידק אותה, הזדקף ואמר: ״ואתה, עוזיק, תשמור על הבית ועל הכוורות. במיוחד על דודה מרים.״

ניסיתי להביט ישר אל תוך העיניים שלו ולא הצלחתי. איך יכול להיות שהוא כל-כך עסוק בעצמו, ומחלק לי הוראות כאילו אני איזה אדם זר? שלא תשכח להאכיל את התרנגולות, ותנעל את השער של החצר מדי לילה בבריח הכבד – ובינתיים הוא עצמו נעל את המזוודה הישנה וגרר אותה מחוץ למחסן הכלים. הוא לא הפסיק לדבר. תזכור שצריך לשלם למוחמד דאודי בתחילת כל חודש, וכשפותחים את מכסה הכוורת ומקלפים את שק היוטה שמודבק בפרופוליס ודונג, צריך להיזהר מהתנפלות של נחיל הדבורים, ושבשום אופן לא תתקרב לבסיס של הטייסים האנגלים, ואם ישאלו אותך לאן נעלמתי, תגיד שהפלגתי לאיטליה להביא מלכות דבורים לא רגזניות ולא עוקצניות, והן מניבות דבש יותר מאלה שלנו.

הרשימה של אמרי היתה ארוכה ואני הקשבתי בחצי אוזן. על בית- הספר הוא לא אמר מילה, אולי מפני שהוא ידע שבעניין הזה אין שום תקווה. ובסוף, לפני ששני בחורים זרים באו לקחת אותו בטנדר שלהם, הוא הודיע, ״ותבטיח לי שלא תעשה צרות. שום תעלולים עד שאני חוזר״, והשלים כלאחר יד: ״כדאי לך, אני אביא לך מתנה מחוץ-לארץ."

לבוש בפיג'מה סמרטוטית שהיתה פעם שלו ראיתי את אמרי והבחורים מתרחקים. לא הבנתי למה הוא צריך לעזוב אותי לבד עם דודה מרים לתקופה כל-כך ארוכה. גם ככה כמעט שלא רואים אותו בבית. רתחתי על הבחורים מהסוכנות היהודית שנתנו לו פקודה לצאת לשליחות, בדיוק לפני עונת הרדייה, ובעיקר פחדתי שהוא מתרחק ממני למקום שבו קורים דברים מסתוריים, שאין לי מושג עליהם ושהם לא קשורים לא בדבורים ולא בדבש.

רצתי אחרי הטנדר וקראתי, ״אמרי, אמרי, אל תיסע!" וכשהוא לא הגיב, צעקתי, ״בגללך יקרה אסון!" אבל הצעקות לא הועילו, אמרי לא שמע אותן או שפשוט התעלם.

הטנדר הטלטל בדרך הכורכר הצרה שמאחורי החצר שלנו. ראיתי את הבחורים הזרים טופחים לו על השכם וצוחקים בקול גדול. אחד מהם אמר לו בקול, ״כמה יפהפיות יחכו לך שם," ואני נזכרתי במה שאומרת אמא של ציונקה על בחורות אלגנטיות ומחונכות מאירופה, וקיוויתי שאף אחת מהן לא תסכים שמישהו עם ריח נפטלין יחזר אחריה. מהבסיס של האנגלים בקע קול שירה, והיה ברור לי ששוב הם מחסלים ארגז שלם של בקבוקי בירה שקנו בבוקר במכולת של שמריהו.

ישבתי במחסן הכלים על האדמה. רק מנורת לוקס דולקת סילקה את הריחות הישנים. אמרי הוא לא מסודר במיוחד, אבל עליו דודה מרים לא צועקת אף פעם. מסביב היו פזורים הבגדים הישנים של אבא. אני לא מסוגל לזכור מתי הוא לבש בגדים חגיגיים כאלה. צררתי את כולם לערימה, ולא היה שם אפילו בגד אחד של אשה. נשמתי את ריח הנפטלין, לרגע התאמצתי לזכור ומיד ויתרתי. שוב אני אאחר לבית-הספר והמורה יגיד, ״נו, מה אתם מצפים מעוזיק המזיק."

בעצם, יכולתי לעולל איזה תעלול, כדי לעכב את אמרי. אילו הייתי מוציא את האוויר מהגלגלים של הטנדר, או פותח את אחת הכוורות ומשחרר את הדבורים, אולי הוא היה מוותר על הנסיעה, אבל עכשיו זה מאוחר מדי.

הייתי בטוח שהמנהל הרגיש שפתחתי את המעטפה בסתר, ושהוא

ידע שמישהו קרא באוזני את מה שכתוב בפתק התלונה. המנהל והמורים רמזו לא פעם, שהם מאמינים שאני יודע לקרוא וסתם עושה הצגה, כדי להרגיז בכוונה.

המנהל נאנח, ״מה נעשה אתך, עוזיאל? אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאתה משתולל. לא תהיה לנו ברירה אלא להשאיר אותך כיתה. יום אחד אתה תלמד שמולדת היא לא בדיחה."

ניסיתי לנחש איזה עונש מצפה לי. רק שלא ידרוש ממני לכתוב במחברת מאה פעמים ״מולדת היא לא בדיחה״, ואני הרי לא מסוגל לכתוב את המשפט אפילו פעם אחת. אני אצטרך לבקש מציונקה שתכתוב בשבילי. כתב-היד שלה כל-כך יפה. תמיד משבחים אותה על האותיות העגולות והמסודרות שלה, אבל כשאני מציץ במחברת של ציונקה, אני לא מצליח להבדיל בין מה שנמצא על הדף ומה שמחוץ לדף.

להפתעתי המנהל רק הרים את עיניו מהיומן הגדול שהיה פתוח לפניו ואמר: ״תמסור לאחיך, שאני מאחל לו דרך צלחה."

לא מסרתי לאמרי. לא איחלתי לו כלום. ישבתי במחסן הכלים מול עניבה שנשארה על הרצפה. נחש מיותם, כמו אלה שאני מוצא בקיץ ליד הגדר של הבסיס האנגלי. כרכתי אותה על הצוואר וניסיתי לשחזר את הקשר של אמרי. המראה הקטנה נשארה תלויה על הוו העקום. הצצתי לתוך הסדק וראיתי את עצמי שבור. כיווצתי את העיניים מול הפרצוף בתוך המסגרת הקטנה ואמרתי לו, ״שתוק."

הצטערתי שלא חיבקתי את אמרי לפרידה, כמו בסרטים. אין לי אח אחר. הוא היחיד שלי. אני חושב שבסרטים מתחבקים ככה רק זוגות אוהבים שלא יפגשו אחד את השני לעולם. אמרי, שכבר ראה כמה סרטים בחייו, שונא סופים כאלה. הבחורה מייללת ומנפנפת בממחטה ונראית מצוננת ואומללה.

בצרור הבגדים של אבא לא נשארה אף ממחטה. אמרי לקח את כולן, אולי כדי לקנח את האף או לנגב את הזיעה. אמא של ציונקה תמיד מתפעלת מהנימוסים של אמרי, היא אומרת עליו שהוא ״ממש אירופאי״, וזו בדיוק הסיבה שאני מעדיף את השרוול במקום ממחטה.

הפרצוף שלי בראי נמעך. לרגע נראיתי בעצמי כמו בחורה מייללת. גם העניבה השתלשלה מהצוואר שלי עלובה, והקשר היה רופף מדי. איזו התחלה גרועה. המלים לא הפסיקו להדהד בתוך הראש: ״מולדת היא לא בדיחה…" בנשיפה אחת כיביתי את הלהבה במנורת הלוקס.

ואולי היא דווקא כן?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כלה על הנייר”