החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המלאך והחמין: ייצוגי אוכל בסיפורי־עם

מאת:
הוצאה: | 2016-10 | 176 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הספר המלאך והחמין מציג שלושים סיפורי־עם מאוסף ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי (אסע"י) שבאוניברסיטת חיפה, ודן בהם בכלים מדעיים השוואתיים תוך בחינת ההקשרים התרבותיים שלהם. הנושא המרכזי המשותף לסיפורים אלה הוא האוכל. לאוכל מעמד מרכזי בחייו של האדם: הוא הכרחי לקיומו הפיזי והוא מהווה חלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא אחד היסודות המוכרים ביותר לאדם מיום היוולדו, ויש הסוברים אף מרגע היווצרו. היבטיו הפיזיים: ריח, טעם, מרקם ומראה מוכרים לנו היטב, פועלים על כל חושינו, ויש להם השפעה עמוקה על עולם הרגש שלנו. יש לו גם מעמד מרכזי בחברה: הוא מהווה בבואה של מבנה החברה ושל רבדיה השונים, הוא שזור בסמליה ובריטואלים שלה והוא מבטא קשת רחבה של זהויות: לאומית, אתנית, מעמדית ומגדרית. היות והאוכל טמון עמוק בזיכרון האישי והקבוצתי ומוכר כל כך, ניתן בקלות להשתמש בו כדימוי. הוא מהווה מעין שפת סימנים וסמלים אוניברסלית ובלתי אמצעית, המובנת גם בשתיקה. סוגיות שונות נחשפות דרך הסיפורים שבספר: ההנאה שהאוכל מסב לאוכלים ובחינת גבולותיה, מורכבות היחסים שבין גבר ואישה וביטויָם באכילה, האופן שבו ערכים מוסריים בין אדם לחברו מיושמים הלכה למעשה באמצעות האוכל, ההשלכות הקשות של עמידה בהלכות הכשרות בסביבה לא יהודית והקשיים הכרוכים בהתארגנות הקולינרית לקראת שבתות וחגים. בסיפורים מועלית גם ביקורת, לעתים חסרת פשרות ורוויַת לעג עצמי, על המציאות שיוצר האדם בחולשותיו ובחוזקותיו. כל סיפור בקובץ מכיל עולם ומלואו ואצורים בו זיכרון דורות ותובנות מושכלות על נבכי החיים, על טבע האדם ועל יחסיו המורכבים של האדם עם הסובב אותו.

מקט: 978-1-61838-770-7
מסת"ב: 978-1-61838-770-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון

הנאה מהעולם הזה —

על טעם האוכל והקשריו

אחת החוויות החושיות המוקדמות ביותר בחייו של אדם קשורה לאוכל. יניקות החלב הראשונות של תינוק בן יומו חושפות אותו לטעמו המפייס והמרגיע של החלב החמים. טעמו העדין המתקתק של מזון ראשון זה שהובא לפיו טמון עמוק בזיכרון החושי והרגשי של כל אדם באשר הוא.

במהלך חייו, אדם נחשף לקשת רחבה של מפגשים חושיים הקשורים לאוכל — למראה האוכל, לריחו, לטעמו, למגע עמו ולצלילים המתלווים אליו. אחד המפגשים החושיים המרכזיים עם האוכל קשור לטעמו. חלק מן הטעמים הם אוניברסליים, כדוגמת טעמו של הדבש3 או טעם המלח,4 ואילו חלק אחר נרכש, סובייקטיבי וייחודי לחברה שאדם גדל בה, כדוגמת טעמם של חרקים או של זוחלים. על אף השוני הקיים בין הטעמים הנרכשים הייחודיים לכל קבוצה, משותפת לכול ההנאה החושית הישירה מן האוכל.5 הנאה זו מלווה את האדם עד יומו האחרון. טקס המקובל בימינו הוא הגשת סעודה אחרונה לנידון למוות, כך שיוכל להיפרד מן החיים כשטעם האוכל החביב עליו עדיין מורגש בפיו.

בתרבות היהודית ניתן מקום חשוב לחוויה החושית שהאוכל מעורר. ההתייחסות הראשונה בתורה לאוכל היא לפרי עץ הדעת (בראשית ג, ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם". המדרש מתאר את החוויה החושית שפרי זה עורר הן בטעמו והן במראהו.6 במקורות היהודיים מוזכרים מטעמים נוספים המתוארים כנפלאים: פירותיו של עץ החיים שבגן עדן, שלכל אחד מהם היה טעם, ריח ומראה שונה;7 המן שהומטר על בני ישראל במדבר (שמות טז, א־יח), שלפי המדרש, טעמו הותאם לכל אדם;8 המטעמים המוגשים לצדיק המגיע לגן עדן לאחר מותו;9 וכן הסעודה המיוחדת שתוגש לצדיקים באחרית הימים, שבה יטעמו מבשרן של חיות אגדתיות.10 אמנם הדי מדרשים אלה אינם ניכרים בסיפורים הכלולים בפרק זה, אך רעיונותיהם חלחלו לסיפורת העממית.11

סיפורי עם העוסקים בטעמו של האוכל משקפים את המציאות התרבותית יהודית, את ההערכה לאוכל משובח וטעים, את החשיבות של המעמד שבו האוכל מוגש, ואת ההנאה מאוכל ומחוויית האכילה. ההנאה מאכילת מטעמים אהובים מוצגת בסיפורים בהבנה, אך אכילה נהנתנית, שלעתים נקשרת להנאה ארוטית, מעוררת אמביוולנטיות וזוכה לגינוי בסיפורים.

אכילה נהנתנית חרוטה בזיכרון האנושי דרך נרטיבים בעלי מסר ברור וחד משמעי. במגילת אסתר למשל, המשתאות בחצרו של מלך פרס מובילים לפריצות (אסתר א, ג־יא). אחד הסמלים לדקדנטיות ולסיאוב חברתי הוא המשתאות הרומיים שהמשתתפים בהם התמכרו לאכילה מופרזת עד הקאה.12 בחינת הגבולות שבין הנאה צרופה מאוכל טעים ובין גרגרנות והתמכרות להנאה החושית נערכת גם בימינו בנרטיבים שונים, כדוגמת אכילה מופרזת עד מוות,13 התמסרות מוחלטת לטעם ולמרקם האוכל,14 אכילת מעדנים בחברה פוריטנית המעוררת חוויה חושנית וגורמת לשחרור יצרים אצל הסועדים.15

בפרק שלפנינו נכללו שישה סיפורים. שלושה מהם עניינם טעמו של האוכל, ושלושה מהם עוסקים בגרגרנות ובאכילת יתר. באופן מפתיע לא בכל הסיפורים הגרגרנות והאכילה המרובה זוכות לגינוי.

3    עדויות על רדיית דבש ניכרות בציורי קיר מן התקופה הפלאוליתית המאוחרת (15,000 לפנה"ס), בשלוש יבשות: אפריקה, אירופה ואסיה. (Crane 1999: 36-37)

4    אמנם המלח לא היה נפוץ בעת העתיקה בארצות רבות, אך הוא היה מצרך מבוקש, לעתים אף יותר מזהב. במצרים נמצאו עדויות של הפקת מלח ממי ים, כבר מ־1450 לפנה"ס (Marks 2010: 522)

5    על הקשר שיוצרים בני אדם בין אכילה להנאה ראו: Westenhoefer & Pudel 1993: 246-247, Desmet&Schifferstein 2008: 294

6    בראשית רבה יט, ז: "רבי יוסי בר זמרא אמר: שלושה דברים נאמרו באותו אילן: טוב למאכל, יפה לעיניים ומוסיף חכמה. ושלושתן נאמרו בפסוק אחד: 'ותרא האשה כי טוב' — מכאן שהוא טוב. 'וכי תאוה הוא לעיניים' — מכאן שהוא יפה לעיניים. 'ונחמד העץ להשכיל' — מכאן שמוסיף חכמה."

7    י"ד אייזנשטיין 1969. "גן עדן", אוצר המדרשים, כרך ב'. עמ' 84: "ובגן עדן יש ח' ריבוא מיני אילנות. הפחות שבהם משובח מכל עצי בשמים… ועץ החיים באמצע ונופו מכסה על כל גן עדן, ויש בו שמונה מאות מיני טעמים, ולא טעם של זה כטעם של זה, ולא ריחו של זה כריחו של זה, ולא דמיונו של זה דומה לדמיונו של זה."

8    בבלי יומא עה, א: "והיה טעמו כטעם לשד השמן, אמר רבי אבהו: מה שד זה, תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן. כל זמן שישראל אוכלין אותו, מוצאין בו כמה טעמים."

שמות רבה ה, ט: "אמר ר' יוסי בר חנינא: אם תמה אתה על הדבר הזה, למוד מן המן שלא היה יורד לישראל אלא לפי כוח של כל אחד ואחד מישראל. הבחורים היו אוכלין אותו כלחם… והזקנים כצפיחית בדבש… ויונקים כחלב משדי אמו… והחולים כסולת מעורב בדבש… והעובדי כוכבים טעמו אותו מר…"

9    י"ד אייזנשטיין 1969. "גן עדן", אוצר המדרשים, כרך ב'. עמ' 83-84: "אמר ר' יהושע בן לוי: שני פתחים שערי כַּדְכּוֹד יש בגן העדן, ועליהם שישים ריבוא כיתות של מלאכי השרת, וכל אחד מהם זיו פניו מבהיק בזוהר הרקיע. בשעה שהצדיק בא אצלם, הם מפשיטים מעליו הבגדים שהיו עמו בקבר ומלבישין אותו ז' בגדים של ענני כבוד, ונותנין בראשו שני כתרים… ונותנים ח' הדסים בידו, ומקלסין לפניו ואומרים לו (קהלת ט, ז): 'לך אכול בשמחה לחמך'… ושישים ריבוא מלאכים עומדים על ראש כל צדיק וצדיק ואומרים לו: אכול דבש שעסקת בתורה שנמשלה לדבש… שתה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שעסקת בתורה שנמשלה ליין."

10    ראו לדוגמה:

בבלי, בבא בתרא עה, א: "אמר רבה, אמר ר' יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן";

תנחומא שמיני, ז: "לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן";

ויקרא רבה, אחרי מות, כב: "וריש לקיש אמר בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה מאכל לאכילתן של צדיקים."

11    לדוגמה, תיאור האוכל בגן עדן, בסיפור: 'פיתה שרופה כצדקה' (אסע"י 11097): "ובגן עדן ערכו שולחן מלא כל טוב, לחם טרי וחם מהאפייה ואוכל רב." סופר על ידי דינה אלעזר, טורקיה, ונרשם על ידי רחל סרי. וכן תיאור טעמו הנפלא של יין כ'טעם גן עדן', שנמסר במתנה למוהל מסור על ידי אליהו הנביא, בסיפור 'ברכת אליהו הנביא בערב יום הכיפורים' (אסע"י 960), שנרשם על ידי דבורה פוס מפי אמה בלבדוב, ליטא. לדיון מפורט בסיפור זה ראו: Ben-Amos 2007: 105-108

12    לדוגמה תיאורו של הפילוסוף הרומי לוקיוס אנאוס סנקה (4 לפנה"ס — 65 לסה"נ), במכתב מס' 47: “The master eats more than he can hold, and with monstrous greed loads his belly until it is stretched and at length ceases to do the work of a belly; so that he is at greater pains to discharge all the food than he was to stuff it down. When we recline at a banquet, one slave mops up the disgorged food, another crouches beneath the table and gathers up the left-overs of the tipsy guests.”

המכתב בתרגומו האנגלי נמצא באתר:

http://www.stoics.com/seneca_epistles_book_1.html#‘XLVII1

13    בסרט הצרפתי 'הזלילה הגדולה': La Grande Bouffe (Marco Ferreri 1973)

14    בסרט היפני 'טמפופו':Tampopo (Juzo Itani 1985), ובו הסצנה המפורסמת של אביונה נשית בעקבות אכילת חלמון ביצה.

15    בסרט הדני 'המשתה של בבט': Babettes Gaestebud (Gabriel Axel 1987)

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המלאך והחמין: ייצוגי אוכל בסיפורי־עם”