החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כן לחיים למרות הכול

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2021 | 167 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

"ויקטור פראנקל מציע נתיב לתקווה אפילו בימים קודרים אלה."  | ניו יורק טיימס

חודשים ספורים בלבד לאחר שחרורו ממחנה ריכוז, נשא ויקטור פראנקל סדרת הרצאות, שבהן פרש את הבסיס למשנתו האופטימית. הוא הסביר בהן את רעיונותיו המרכזיים באשר למהותם של משמעות, חוסן נפשי ויכולת התאוששות, ואת אמונתו כי משבר טומן בחובו הזדמנות.

ההרצאות מתפרסמות עתה לראשונה בעברית, ודבריו של פראנקל מהדהדים בהן בעוצמה רבה לא פחות מכפי שהידהדו בשנת 1946. זוהי מתנה שהוא מעניק לנו – לראות כל דבר בחיים כהזדמנות. לומר כן לחיים.

ויקטור אמיל פראנקל

(1997-1905), רופא נוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט יהודי וינאי, אבי תורת הלוגותרפיה והשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי טיפול. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה שלוש שנים בארבעה מחנות ריכוז, ורוב משפחתו נספתה בשואה. מיד לאחר המלחמה פירסם את ספרו הידוע ביותר,

האדם מחפש משמעות, רב־מכר עולמי, שדורות חדשים של קוראים ממשיכים לקרוא בו ולשאוב ממנו השראה.

מקט: 15101275
"ויקטור פראנקל מציע נתיב לתקווה אפילו בימים קודרים אלה."  | ניו יורק טיימס חודשים ספורים בלבד לאחר שחרורו ממחנה ריכוז, […]

הקדמה מאת דניאל גולמן

קיומו של הספר הזה הוא נס קטן. את ההרצאות העומדות בבסיסו נשא הפסיכיאטר ויקטור פרנקל ב־1946, תשעה חודשים בלבד אחרי שחרורו ממחנה העבודה, שרק זמן קצר קודם לכן היה בו על סף מוות. פרנקל ערך את ההרצאות לספר, ומו'ל קטן הוציא אותו לאור בגרמנית. בהמשך פסקה הדפסתו, והוא נשכח ברובו עד לאחרונה, כשאותו מו'ל גילה אותו מחדש בארכיוניו. כן לחיים: למרות הכול לא ראה אור מחוץ לגרמניה עד כה.

במהלך השנים הארוכות של הכיבוש הנאצי רעב קהל היעד של הרצאותיו של ויקטור פרנקל, המכונסות בספר זה, לגירוי המוסרי והאינטלקטואלי שהציע להם, ונזקק נואשות לקואורדינטות אתיות חדשות. עם מיליוני הנספים במחנות הריכוז בשואה נמנו גם הוריו של פרנקל ואשתו ההרה. ואולם, למרות טרגדיות אישיות אלה והעצב העמוק הבלתי נמנע שהמיטו על פרנקל, היה בכוחו להציג את הסבל מנקודת מבט שהפיחה השראה במיליוני קוראים בספרו הנודע ביותר, האדם מחפש משמעות — ובהרצאות שלפנינו.

הוא לא היה לבד, לא בחוויית האובדן הנורא והעמידה על סף מוות, ולא במציאתה של קרקע מוצקה להשקפה מלאת תקווה למרות הכול. בתם של ניצולי שואה סיפרה לי שלהוריה היה חוג חברים, שכמוהם שרדו את אותם מחנות השמדה איומים כמו פרנקל. ציפיתי שתגיד שהשקפתם על החיים היתה פסימית, אפילו דיכאונית.

אבל היא סיפרה לי שבילדותה בפרברי בוסטון נהגו הוריה להיפגש עם חברים, גם הם ניצולי מחנות — ולערוך מסיבות. הנשים היו 'מתגנדרות', כפי שסבתי ילידת־רוסיה נהגה לומר, ומתעטפות במיטב מחלצותיהן כאילו מדובר בנשף מהודר. הם נפגשו לסעודות מפוארות, רקדו ושמחו יחד — 'נהנו מהחיים הטובים בכל הזדמנות שהיתה להם,' כניסוחה. היא זוכרת את אביה אומר 'זה נקרא לחיות' על כל תענוג, קטן ככל שיהיה.

כפי שאמרה, 'הם לא שכחו לרגע שהחיים הם מתנה שהמכונה הנאצית לא הצליחה לגזול מהם.' אחרי שבעת מדורי הגיהינום שעברו, הם היו נחושים לומר 'כן!' לחיים, למרות הכול.

הביטוי 'כן לחיים', סיפר ויקטור פרנקל, לקוח ממילות שיר שנלחש לפעמים בקרב האסירים (כדי שלא להכעיס את השומרים) בחלק מארבעת המחנות שבהם היה כלוא, ובהם בוכנוולד הידוע לשמצה. מקורותיו של השיר מוזרים. אחד המפקדים הראשונים בבוכנוולד — שהוקם במקור ב־1937 כמתקן כליאה לאסירים פוליטיים — הורה לכתוב שיר מחנה. האסירים, לא פעם תשושים מיום של עבודה קשה ומזון מועט, אולצו לשיר את השיר שוב ושוב. ניצול מחנות אמר על השירה, 'רתמנו את כל שנאתנו' למאמץ.

אבל אחרים מצאו במילות השיר תקווה, במיוחד בקטע הזה:

'…יביא העתיד מה שיביא:

עודנו רוצים לומר 'כן' לחיים,

כי יום יבוא — ונהיה חופשיים!'

אם אסירי בוכנוולד, מעונים ומועבדים ומורעבים כמעט עד מוות, יכלו למצוא שביב תקווה במילים הללו למרות סבלם האינסופי, האין אנו — שואל אותנו פרנקל — שחיים בנוחות אדירה פי כמה, צריכים להיות מסוגלים לומר 'כן' לחיים, למרות כל מה שהם מעלים בפנינו?

האני־מאמין האופטימי הזה היה גם לשם הספר, מֶסר שפרנקל ביקש להעצים בהרצאותיו. התמות הבסיסיות שעליהן כתב בהרחבה בספרו הנודע האדם מחפש משמעות נרמזות בהרצאות אלה שנשא במרס ובאפריל 1946, בין כתיבתו של הספר לבין צאתו לאור.

עבורי יש בנושא כן לחיים הד אישי יותר. הורֵי הורַיי הגיעו לארצות הברית בסביבות 1900, אחרי שנמלטו מקדימונים לשנאה העזה ולברוטליות שפרנקל ושאר ניצולי השואה חוו בהמשך. פרנקל החל לשאת את הרצאותיו במרס 1946, בערך בתקופה שבה נולדתי, כשעצם קיומי הוא ביטוי להתרסה של הוריי נגד החורבן שהיו עדים לו זה עתה, תגובה אופטימית לאותן הזוועות.

במבט לאחור מקץ יותר משבעה עשורים, המציאות שפרנקל דן בה באותן הרצאות נעלמה זה מכבר בשובל ארוך של טראומות ותקוות דוריות שרדפו זו את זו. אנו, הילדים שלאחר המלחמה, היינו מודעים בקווים כלליים לזוועות של מחנות ההשמדה, שעה שכיום רק צעירים מעטים יחסית יודעים כי השואה התרחשה.

אף על פי כן, דבריו של פרנקל, שהתגבשו בכוח הפורענויות שנאלץ לשאת זה לא כבר, נראים רלוונטיים להפליא גם כיום.

בשיעורי האזרחות בבית הספר התיכון בקליפורניה קיבלנו שיעורי בית — לזהות 'שקר גדול', משמע תכסיס תעמולה סטנדרטי. אחד השקרים הגדולים של הנאצים היה שמי שמכונים אָרים אמורים להיות 'גזע עליון', שהוסמך איכשהו למשול בעולם. התבוסה הנאצית סתמה את הגולל על הפנטזיה הזאת.

בתום מלחמת העולם השנייה, עם עליית חזון הרפאים של המלחמה הקרה, קם גם האיוּם שאף הרוסים יפעילו תעמולה כחלק מארסנל הנשק שלהם. תלמידי תיכון בתקופתי למדו אפוא לאתר חצאי־אמיתות זדוניות ולסתור אותן.

כחיסון נגד שקרים שהופצו מרוסיה באותם ימים, למדנו לזהות את עיקריו של מידע כוזב מעין זה, את 'השקר הגדול'. תעמולה, כפי שלמדנו בשיעורי האזרחות, נסמכת לא רק על שקרים ומידע מוטעה, אלא גם על סטריאוטיפים שליליים מעוותים, ביטויים משלהבים ושאר טריקים מניפולטיביים, שנועדו לרתום את דעותיהם ואמונותיהם של אנשים לשירותה של אידיאולוגיה נתונה.

תעמולה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב השקפת עולמם של אנשים בתחום שליטתן של מעצמות הציר. היטלר גרס כי אנשים יאמינו לכל דבר אם יחזרו עליו לעיתים קרובות מספיק וידאגו להכחיש, להשתיק או לפקפק בכל מידע סותר באמצעות שקרים נוספים. פרנקל הכיר מקרוב את רעילותה של התעמולה שנקטו הנאצים במהלך עלייתם לשלטון ולאחריה. הוא ראה כי היא מכוונת כלפי ערך הקיום עצמו, טוענת לאפסיות החיים — לפחות באשר לכל אדם, שכמוהו עצמו משתייך לקטגוריה מושמצת: צוענים, הומוסקסואלים, יהודים ומתנגדים פוליטיים, בין היתר.

בתקופת כליאתו במחנות הריכוז הנאציים נעשה פרנקל עצמו קורבן לשקרים שיטתיים כאלה, להתאכזרות מצד שומרים שראו בו וברעיו האסירים פחות מבני אדם. כשנשא את ההרצאות שבספר, בקושי תשעה חודשים לאחר שחרורו ממחנה העבודה טורקהיים, הוא פתח את דבריו בגינוי התעמולה השלילית שהחריבה כל תודעה של משמעות, מוסר אנושי וערך לחיים.

פרנקל וקהלו הווינאי ידעו היטב כי הנאצים שיכללו את כישורי התעמולה שלהם לרמה גבוהה במיוחד. אבל שיעורי אזרחות מן הסוג שלימד לזהות עיוותֵי אמת מעין אלה עברו מן העולם.

שליטים רודנים ברחבי העולם משתמשים באותן שיטות יסוד של דיס־אינפורמציה זה מאות שנים, כולל כיום. תווי ההיכר ברורים: סגירתם של אמצעי תקשורת יריבים, השתקתם של קולות מתנגדים וכליאת עיתונאים שמעיזים לדווח על חריגה מהקו המפלגתי הרווח. הסכנה הטמונה בהמרתן של ידיעות חדשותיות אמיתיות ואובייקטיביות בסדרה של שקרים, תיאוריות קונספירציה רעועות וביטויי שנאה של אנחנו־נגד־הם התעצמה בעידן המדיה הדיגיטלית, כששותפים להשקפות עולם מעוותות יכולים למצוא לעצמם מקלט מקוון בקרב מי שעמדותיהם נטועות בתפיסת עולם אוהדת — בלי להיתקל בשום עדויות מפריכות. תעמולת הנישה שולטת.

אינני זוכר את 'השקר הגדול' המסוים שהתגלה בשיעורי הבית שלי. אבל אני יכול לחשוב על כמה כאלה שנחשפו במהלך העשורים הבאים. אחד מהם עניינו עישון. הממשל בארצות הברית הקפיד לחלק סיגריות לכוחות בעלות הברית באירופה ובאסיה — וכך גרם להתמכרות של דור שלם, שבסופו של דבר קיצרה את חייו. בצעירותי עישון נתפס כדבר זוהר (גם פרסום עשוי ליטול חלק בשקר הגדול). כיום אנו יודעים שהוא מגביר את הסכנה לחלות בסרטן ובמחלות לב ולמוות בטרם עת.

'שקר גדול' נוסף קשור בספקית החשמל המקומית שלי, PG&E. בצעירותי התהדר השירות הציבורי הזה בתדמית אמינה. כיום אנו יודעים שמרגע שהופרט, הובילו תאוות בצע ושיקולים כלכליים לכך שהרווחים הלכו לכיסים פרטיים במקום להיות מושקעים בתיקון ובתחזוקה של תשתיות. והיום, אותו הארגון שהיה פעם אמין, התגלה כסיבה לשריפות יער רבות מספור — ופשט את הרגל.

שיעור באיתור תעמולה מהסוג שקיבלתי בשעתי הושמט מזמן מתוכניות הלימודים בבתי הספר. ואולם נראה ששוב הגיעה העת להגן על אמיתות פשוטות וערכים אנושיים בסיסיים מפני גלים מסוכנים של תועמלנים יורקי־שנאה. האם הגיע הזמן להחזיר את שיעורי האזרחות — שיעורים בהבעת דעה חופשית, באזרחות אחראית ובזיהוי 'השקרים הגדולים' של ימינו?

מעט מזה כבר מתרחש: יוזמות חדשות בכל רחבי המדינה — ולמעשה, העולם — פועלות להבטיח שתלמידי חטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים יקבלו שיעורים בתחומים חיוניים אלה.

בעידן שבו המדיה לסוגיה נעשתה כלי שכנוע ותעמולה, אלה שאלות מהסוג שכולנו צריכים לשאול.

קוראים בימינו עשויים להתפלא נוכח העובדה שפרנקל מקדיש פרק זמן מכובד להפרכתה של הנחת היסוד העומדת בבסיס המתת־חסד — לא במובנה המילולי של מוות 'טוב', עדין ונטול כאבים, אלא דווקא במובנה הסוטה: שלחיים מסוימים אין ערך, ובכלל זאת חייהם של חולי נפש ומי שסובלים מבעיות התפתחותיות, ולכן מותם בר־הצדקה.

הנאצים רצחו אנשים כאלה, ללא ספק עובדה שעדיין היתה טרייה מאוד בזיכרונו של פרנקל חודשים ספורים אחרי תום המלחמה. כפסיכיאטר, פרנקל ודאי היה מודע עד כאב למדיניות 'המתת החסד', שבמסגרתה נרצחו אנשים כמו מטופליו לשעבר במוסד שעבד בו לפני המלחמה.

פרנקל טוען שסֵבל, ואפילו מחלה חשוכת מרפא והכבוד הפנימי הטמון בלמות 'את מותך', עשויים להיות בעלי משמעות. גם מול פני המוות עדיין תיתכן הצלחה פנימית, אם באמצעות הדבֵקוּת הבלתי מתפשרת בגישה מסוימת, ואם בהינתן הגשמת משמעות חייו של האדם הנתון. לכן הוא טוען שלאיש אין זכות לשפוט את חייו של אחר ולקבוע כי הם חסרי משמעות, או לקבוע כי אדם אחר אינו ראוי לזכות לחיים. הן רק לאחרונה השתחרר פרנקל עצמו ממחנות שבהם חיי אסירים כמותו 'היו לא־כלום'.

השואה נתפסת בצדק כרֶשע טהור כלפי קבוצות אתניות, פוליטיות ודתיות שהנאצים קבעו כי הן חסרות ערך, אך מדיניות ההשמדה יושמה גם לגבי בעלי מוגבלויות נפשיות, ובמספרים עצומים — כמה מאות אלפים לפי מקצת האומדנים. עד כמה שזה מוזר, מקורה של הגישה הזאת נעוץ בתנועת ה'אֶאוּגֶניקָה' האמריקנית, צורה של דרוויניזם חברתי שהצדיקה את החברה המבקשת להיפטר ממי שהיא תופסת כבלתי הולם, תכופות באמצעות עיקור כפוי. את הטיעון הזה מתחו הנאצים עד סופו ההגיוני המזעזע.

למרבה ההקלה, רציחתם של אנשים כאלה כאמצעי התמודדות עם מי שנתפסו פעם 'בלתי רצויים', עברה ברובה מן העולם. בימינו ניטשים הוויכוחים העוסקים בהמתת חסד סביב מובן 'המוות הטוב' של המונח, שבמסגרתו בוחר אדם החולה במחלה סופנית, ועל פי רוב סובל מכאבים עזים, להתאבד כדי לשים קץ לייסוריו.

תרומתו המרכזית של פרנקל לעולם הפסיכותרפיה היא בלשונו ה'לוגותרפיה', המטפלת בבעיות פסיכולוגיות באמצעות סיוע לאנשים למצוא משמעות בחייהם. במקום לרדוף אחרי האושר, הוא מציע, אנו יכולים לחפש תחושת מטרה שהחיים מזמנים לנו.

אושר כשלעצמו אינו יכול להיחשב מטרה; תענוגות אינם מעניקים לחיינו משמעות. להפך, לטענתו אפילו פרקים אפלים ונוגים בחיינו עשויים להיות תקופות שבהן נתבגר ונמצא משמעות. הוא אפילו גורס שככל שהצרות והאתגרים קשים יותר, כך הם יכולים להיות משמעותיים יותר. לתפיסתו, דרכנו להתמודד עם החלקים הקשים בחיינו 'מעידה מי אנחנו'.

אם איננו יכולים לשנות את גורלנו, לפחות יש באפשרותנו לקבלו, להסתגל אליו ואולי לחוות צמיחה פנימית בעיצומם של הקשיים. הגישה הזאת היתה חלק מאסכולה המוכרת בשם 'תרפיה אקזיסטנציאלית', העוסקת בנושאים הגדולים יותר בחיים, כגון התמודדות עם סבל ומוות — שפרנקל סבור כי ההתמודדות עימם טובה יותר כשלאדם יש תחושה ברורה של מטרה. תרפיות אקזיסטנציאליות, כולל גרסתו של פרנקל, חוו פריחה של ממש בתנועת הפסיכולוגיה ההומניסטית, שהגיעה לשיאה בשנות השבעים של המאה העשרים ונמשכה בעשורים שלאחר מכן. אין ספק כי שושלת מוצקה של לוגותרפיה ואנליזה אקזיסטנציאלית מוסיפה להתקיים גם בימינו.

להשקפתו של פרנקל, יש שלוש דרכים עיקריות שאנשים עשויים להגשים בהן את משמעות חייהם. ראשית, באמצעות פעולה, כגון הכנתה של יצירה, אם בתחום האמנות ואם למטרות הנאה — משהו שישרוד אחרינו וימשיך להותיר רושם בסביבתו. שנית, הוא אומר, משמעות אפשר למצוא בהתפעלות מן הטבע, ביצירות אמנות או פשוט באהבת אנשים; פרנקל מצטט את קירקגור, שהדלת לאושר תמיד נפתחת החוצה. השלישית נעוצה בדרכו של אדם להסתגל ולהגיב לגבולות הבלתי נמנעים של אפשרויות חייו, כגון ההתמודדות עם מותו שלו או עם נשיאת גורל איום ונורא כמו מחנות הריכוז. בקצרה, חיינו לובשים משמעות באמצעות פעולותינו, באמצעות האהבה ובאמצעות הסבל.

בנקודה זו אני נזכר בעצה לחיים מהדלאי לאמה לרגל יום הולדתו השמונים, כשכתבתי את כוח לטוב: חזון הדלאי לאמה לעולמנו [A Force for Good: The Dalai Lama's Vision for Our World]. תחילה, הוא המליץ, השֵֹג מידה של שליטה פנימית בתודעתך ובאופן תגובתך לקשיי החיים. אחר כך אמץ לך אתיקה של חמלה ואלטרואיזם, את הדחף לעזור לאחרים. לבסוף, פעל מתוך נקודת המבט הזאת בכל דרך שחייך עשויים להציע לך.

פרנקל מצטט נוסחה מזוקקת של הלל הזקן מלפני אלפיים שנה כמעט: 'אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?' בעבור פרנקל, פירוש הדברים הוא כי לכל אחד מאיתנו יש מטרת חיים ייחודית משלו, וכי שירות של אנשים אחרים מרומם אותה. טווח הפעולות שלנו והיקפן חשובים פחות מהשאלה, עד כמה אנחנו מיטיבים להגיב לדרישות המסוימות של מעגל חיינו.

חוט משותף העובר בדברי החוכמה הנפרדים האלה תופס את הדרכים שבהן אנו מגיבים למציאות החיים בכל רגע ורגע, בכאן ובעכשיו, כדבר־מה שחושף את מטרתנו באתיקה של חיי היומיום. חיינו מציבים בפנינו שוב ושוב את השאלה בדבר משמעות החיים שלנו, שאלה שאנו עונים עליה באמצעות תגובתנו לחיים.

מובן כי פרנקל ראה גם חולשה אנושית. כל אחד מאיתנו, הוא מציין, בלתי־מושלם — אבל בלתי־מושלם למינהו,1 בדרכו שלו. גם את זה הוא מצליח להאיר באור חיובי, ומסכם כי החוזקות והחולשות הייחודיות שלנו עושות כל אחד מאיתנו חסר תחליף באופן יחיד במינו.

הרוב המכריע של מי ששוחררו ממחנות הריכוז הנאציים בחרו לעזוב למדינות אחרות במקום לחזור לבתיהם הקודמים, שרבים מדי מהדָרים בשכנוּת להם נגלו כרוצחים. אבל ויקטור פרנקל בחר להישאר אחרי השחרור בעיר הולדתו, וינה, ועם הזמן עמד בראש המחלקה הנוירולוגית בבית חולים ראשי בעיר.

האוסטרים שפרנקל חי בקרבם הותירו אותו לא פעם אובד עצות, באומרם שלא ידעו דבר על זוועות המחנות שהוא עצמו שרד אך בקושי. האליבי הזה נראה רופף בעיניו. הוא חש כי אנשים אלה בחרו לא לדעת.

ניצול אחר מאימי הנאצים, הפסיכולוג החברתי ארווין שטאובּ, ניצל ממוות בטוח בזכות ראול ולנברג, הדיפלומט שניפק דרכונים שוודיים לאלפי הונגרים נואשים והצילם מידי הנאצים. שטאוב חקר אכזריות ושנאה, וגילה כי אחד משורשי הרֶשע הזה הוא הסטת המבט, בחירתם של העומדים מן הצד לא לראות ולא לדעת. האי־ידיעה הזאת נתפסת בידי הפושעים עצמם כהסכמה שבשתיקה. אך שטאוב הבחין שכאשר עדים הרימו את קולם למחות על הרשע, היה לפועלי האוון קשה יותר להוציא לפועל את מעשיהם.

בעבור פרנקל, 'האי־ידיעה' שנתקל בה בווינה שלאחר המלחמה התמקדה במחנות המוות הנאציים הפזורים ברחבי האימפריה קצרת הימים, ובצידה חוסר המודעות של אזרחי וינה לגורל שכניהם שנכלאו ונרצחו במחנות הללו. הוא מציין כי המניע הבסיסי לָאי־ידיעה הוא הרצון לברוח מכל תחושת אחריות לפשעים הללו או אשמה בגינם. הוא הבחין שאנשים ככלל נדחפו בידי שליטיהם הרודנים לא לדעת — עובדת חיים גם בימינו.

לטענת החפּוּת לא היה לי מושג יש הד בן־זמננו, המתבטא בהופעתו של מתח בין־דורי. צעירים ברחבי העולם כועסים על דורות מבוגרים מהם על שהותירו להם מורשת של כדור ארץ חרב, כשהמומנטום של ההרס הסביבתי עתיד להימשך עשרות אם לא מאות שנים.

האי־ידיעה הסביבתית הזאת נמשכת זה מאות בשנים, מאז המהפכה התעשייתית. מאז אותם ימים חזינו בהמצאתם של פלטפורמות ותהליכי ייצור רבים מספור, שרובם רקמו עור וגידים בתקופה שלא היה לנו מושג על השפעותיהם האקולוגיות. התפתחויות במדע ובטכנולוגיה מניעות שינוי ויוצרות בכך אפשרויות התייחסות למשבר האקלים, שזוכות לדִרבּוּן פעיל ברחבי העולם ועל פני דורות.

חלופות 'ירוקות' באמת מעין אלה הן הדרך היחידה להפחית את עתידו הקודר של כדור הארץ 2.0 — כדור הארץ בעשורים העתידיים — עובדת חיים משכנעת בעיני צעירים כיום. אילו פרנקל היה איתנו כיום (הוא מת ב־1997), הוא בלי ספק היה שבע רצון לראות שרבים כל כך מהצעירים בימינו בוחרים לדעת ומוצאים מטרה ומשמעות בהצפת עובדות סביבתיות ובעשייה על בסיסן.

לאור הטירוף הגורף שהכה בחלק גדול מדי מן העולם ה'מתורבת' במהלך המלחמה הגדולה שהסתיימה זה עתה, פרנקל חש כי לדור הצעיר בימיו אין עוד מודלים לחיקוי מהסוג שיעניק להם תחושת אידיאליזם נלהב, אנרגיה שמניעה קִדמה. הוא חש כי הצעירים שהיו עדים למלחמה חזו ביותר מדי אכזריות, סבל חסר טעם ואובדן הרסני מכדי שיטפחו בקרבם השקפה חיובית, לא כל שכן התלהבות.

הוא ציין כי השנים שהובילו למלחמה כמו גם שנות המלחמה עצמה 'נטלו לחלוטין את האמון' בכל העקרונות והותירו את התפיסה הניהיליסטית שהעולם עצמו חסר כל תוקף. פרנקל שאל איך אפשר להחיות ולאשש מושגים כגון משמעות נאצלת לחיים, שקרסו בהפקרות כזאת תחת מפולת שקרים.

בתובנה נוספת שהקדימה את זמנה הבין פרנקל כי גישה חומרנית, שבה אנשים מוצאים את עצמם צורכים ומתקבעים בבלי דעת במושא הקנייה הבא, מייצגת חיים נטולי משמעות, כדבריו, שבהם אנו 'מבזבזים ומבזבזים' בלי להקדיש שום מחשבה למוסריות. להט הצריכה הזה נעשה היום להשקפת עולם דומיננטית, המשוללת כל מטרה פנימית או משמעות גדולה ממנה.

הוסיפו לכך את ביזוי הכבוד האנושי בידי מערכת כלכלית שהורידה גברים ונשים למדרגת 'אמצעים גרידא', צימצמה אותם לכדי 'כלים' להפקת רווחים בידי אחרים. פרנקל ראה זאת כעלבון לכבוד האנושי וטען כי אסור שאדם יהפוך לאמצעי להשגת מטרה אחרת.

והיו מחנות הריכוז, שחיים שנתפסו בהם כראויים רק למוות נוצלו אף על פי כן לעבודות כפייה עד קצה גבולם הביולוגי. כל אלה — בתוספת העובדה הפשוטה של שיתוף פעולה עם מנהיגים מרושעים — מילאו מדינות, במיוחד באירופה, בתחושת אשמה קולקטיבית. נוסף על כל זה, כניצול מחנות היה פרנקל מודע בחריפות לכך ש'הטובים שבנו' לא חזרו. ידיעה זו יכלה להפוך בקלות ל'אשמת ניצולים'. אין פלא שניצולי מחנות כמוהו היו צריכים ללמוד מחדש כיצד לשמוח בכלל.

החילוץ של משמעות כלשהי מכל העלבונות הללו בא בעקבות משבר פנימי, לתחושת פרנקל, משבר שהוביל לתפיסת העולם נטולת הנחמה של אקזיסטנציאליזם ניהיליסטי — חִשבו על מחזהו הבתר־מלחמתי הקודר של בקט, מחכים לגודו, כביטוי לציניות ולחוסר התקווה של אותן שנים. בניסוחו של פרנקל, 'אין זה צריך להפתיע אותנו שהפילוסופיה בת־זמננו תופסת את העולם כאילו אין בו שום טעם'.

הָריצוּ קדימה שבעה עשורים או יותר. בימינו עדויות שונות מצביעות על כך שצעירים רבים מציבים כיום את תחושת המטרה והמשמעות במקום הראשון בסולם העדיפויות — התפתחות שפרנקל לא היה מסוגל לחזות בהינתן נקודת המבט הקודרת שהעניקו לו הזוועות ששרד זה עתה. אך בימינו אנשים שמגייסים ושוכרים כוח אדם לעבודה בחברות, למשל, מדווחים שיותר מבכל זמן אחר שזכור לנו, הדור החדש של עובדים עתידיים נמנע מלעבוד במקומות שפעילותם מתנגשת עם ערכיו האישיים.

התחושה האינטואיטיבית של פרנקל באשר למידת חשיבותה של מטרה, נתמכת בגוף מחקר מקיף. למשל, תחושת מטרה בחיים משמשת חוצץ נגד בריאות לקויה. הנתונים מראים כי אנשים בעלי מטרת חיים נוטים להאריך ימים יותר. וחוקרים גילו כי הַחזקה במטרה היא מעמודי התווך של רווחה גופנית ונפשית.

במחזהו של בקט, אסטרגון וּולדימיר — הגיבורים המחכים לגודו בעודם לכודים בנצח חסר תקווה — עושים שניהם ניסיונות מגושמים להתאבד כדי להימלט ממצבם הקשה וחסר הטעם. פרנקל, בניגוד להם, ייסד תוכנית מצליחה למניעת התאבדות בעשור שלפני שליחתו למחנות המוות בידי הנאצים. במכללות הגרמניות של אותם ימים אירעו מקבצי התאבדויות, כשסטודנטים צעירים קיבלו את תוצאות המבחן שקבע לאיזו הכשרה נוספת יוכלו — או לא יוכלו — להמשיך.

אבל פרנקל גרס שהתאבדות מייצגת את שיאו של חוסר המשמעות. 'התאבדות', הוא כתב, 'לעולם לא תוכל לפתור בעיה' או לענות על השאלה שהחיים שואלים אותנו. פרנקל הפציר שבמקום להתמקד בהשלכות הרות־האסון של ציונים גרועים או להפריז בהן, מוטב לסטודנטים להרהר בשאיפותיהם הגדולות יותר לחייהם. לפי מקורות אחדים, באחת השנים הראשונות להפעלתה צימצמה תוכניתו את מספר ההתאבדויות הללו לאפס.

'מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך", הכריז הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. פרנקל מציג את העיקרון הזה כהסבר לשאיפה לשרוד, שזיהה בכמה מעמיתיו האסירים. מי שמצאו משמעות ומטרות גדולות יותר בחייהם, מי שחלמו על מה שיוכלו לתרום, היו — להשקפתו של פרנקל — בעלי סיכוי גבוה יותר לשרוד מאלה שוויתרו.

לעובדה מכרעת אחת נודעה חשיבות כאן. למרות האכזריות שבה נהגו הסוהרים באסירים, המכות, העינויים, האיום הקבוע במוות, חלק אחד בחייהם נותר חופשי: התודעה. על אף הנסיבות האיומות — תקוותיהם, דמיונם וחלומותיהם של האסירים היו תלויים בהם בלבד. היכולת הפנימית הזאת היא חירות אנושית אמיתית; פרנקל הבחין כי אנשים היו מוכנים לרעוב, 'אם לרעב היתה מטרה או משמעות'.

מוסר ההשכל שפרנקל הפיק מן העובדה האקזיסטנציאלית הזאת: נקודת המבט שלנו על מאורעות החיים — כיצד אנו תופסים אותם — חשובה לא פחות, ואפילו יותר, ממה שעולה בגורלנו בפועל. 'גורל' הוא מה שקורה לנו מעבר לשליטתנו. אבל כל אחד מאיתנו אחראי לגישתו כלפי המאורעות הללו.

פרנקל החזיק בתובנות אלה על חשיבותה הייחודית של תחושת משמעות עוד לפני שעבר את זוועות החיים במחנה, אך שנותיו כאסיר העמיקו את שכנועו עוד יותר. כשנעצר וגורש ב־1941, הוא תפר בבטנת מעילו את כתב־היד של ספר שבו טען בזכות השקפתו הזאת. הוא קיווה לפרסמו יום אחד, אך נאלץ למסור את המעיל — ואיתו את הספר שטרם ראה אור — ביומו הראשון כאסיר. תשוקתו לפרסם יום אחד את השקפותיו, בצד כמיהתו לראות את יקיריו שוב, העניקו לו מטרה אישית שעזרה לו להשאיר את ראשו מעל המים.

אחרי המלחמה, וכשהשקפתו האופטימית על החיים עומדת בעינה חרף כל מעשי האכזריות במחנות, הפציר פרנקל באנשים בהרצאותיו אלה לשאוף ל'אנושות חדשה' אפילו נוכח כל אובדנם, שיברון ליבם והתפכחותם. 'האנושי עודנו תקף,' הוא טען.

פרנקל מספר כיצד שאל את תלמידיו מה לדעתם מעניק תחושת מטרה בחייו של אדם. אחד מהם ניחש זאת במדויק: לעזור לאחרים למצוא את מטרתם. פרנקל מסיים את הרצאותיו — ואת ספרו — באמירה שכל מטרתו כולה היתה שכל אחד מאיתנו יוכל לומר 'כן' לחיים, למרות הכול.