החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על יעל פטקין

יעל פטקין, ילידת תל אביב, מנהלת פרויקטים וחוקרת תקשורת, תרבות וחברה. בעבר, תחקירנית, עורכת וכתבת עיתונות; מנהלת פרויקטים בחברת התקליטים והמוזיקה הליקון מיוזיק; ומגישה ועורכת תוכניות מוזיקה ואקטואליה בקול ישראל. עורכת דין ובוגרת תואר ראשון ושני בתקשורת. מאמרה "צוחקים בכיכר? ... עוד >>

שירים אסורים

מאת:
הוצאה: | 2019 | 165 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

47.00

רכשו ספר זה:

השתקה, סתימת פיות, צנזורה. למילים יש כוח; לשירים בשפה העברית מעמד מיוחד בחברה הישראלית – השילוב בין השניים הופך את המוזיקה הישראלית לזירת מאבק מתמדת. מאבק שהמפסידים בו הם תמיד השירים. מאות רבות של שירים, שמילותיהם או תוכנם נדמו כפוגעים בערכים ובאינטרסים הלאומיים, ולכן היו מי שפעלו להעלימם מהתרבות הישראלית.

 

כך מצאו את עצמם "יחזקאל", "שיר הפרחה", "אני ושולה" ו"האישה שאיתי" באותה סירה עם "שיר לשלום", "הסלע האדום", "מלכת אמבטיה" וההמנון הלאומי; וכך חלקו את עין הסערה יוצרים ומבצעים כדוגמת חיים חפר, יזהר כהן, מירי מסיקה, תיסלם ואביב גפן, לצד אייל גולן, אריק איינשטיין, כוורת ולהקת הרבנות הצבאית. השירים שהיו ל"בעייתיים" צונזרו באופן גלוי או סמוי, חלקי או מלא, לא הושמעו ברדיו, בטלוויזיה ומעל לבימות רשמיות, אלבומיהם נשרטו ונהרסו ולא אחת נדרשו היוצרים לשנות את מילות השירים על מנת "להכשירם".

 

שירים אסורים הוא תוצר של עשר שנות מחקר יסודי ומקיף החושף באמצעות השירים המוכרים והנשכחים; הסיפורים שמאחורי הקלעים; והעדויות המובאות במסגרת הראיונות האישיים, את המאבקים על אופי החברה הישראלית והניסיונות לקבוע מהי "התרבות הלאומית" הראויה, במשך יותר מ-80 שנות מוזיקה עברית. בעשותו כן, מציב ספר זה מראה מול החברה הישראלית, על הצנזורה התרבותית שבה ועל הכוחות המפעילים אותה; ומציג פנים נוספות ופחות מוכרות של החברה, אותן ביקשו סוכני התרבות להסתיר באמצעות מאבקיהם והשיח אודותיהם.

מקט: 978-965-571-303-9
מסת"ב: 978-965-571-303-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

‘הצנזורה הגדולה ביותר היא שכחה. מוזיקה מושכחת אם לא משתמשים בה – לא מבצעים אותה או לא מקשיבים לה’.

– פרופ’ אדוין סרוסי

 

במידה מסוימת זה טבעו של עולם: לא כל השירים זוכים לחיי נצח וכפי שאני לא מכירה את השירים שעליהם גדלה סבתי, כך קרוב לוודאי שיהיה גם אצל נכדיי. חילופי הדורות והזמנים נוטים להביא איתם התחדשות תרבותית שבצידהּ זניחת הישן. שירים רבים אחרים יישכחו בדרך מכיוון שלא הגיעו אלינו מלכתחילה ונעלמו מהנוף המוזיקלי כחלק מהברירה המתמדת של אלפי השירים הקיימים. מגבלת מקום ושעות שידור, העדפות אמנותיות שימנעו מאיתנו – או מאלה המשדרים לנו – להתעניין בשיר או בסגנון מוזיקלי מסוים, וכוחות השוק היוצרים לא אחת פער בין יוצרים ואמנים עצמאיים לאלו הנתמכים על ידי חברת תקליטים ומוזיקה גדולה – כולם גורמים לכך שאת רוב השירים הקיימים בעולם פשוט לא נכיר.

אבל לא כל השירים נשכחים באופן טבעי שכזה; חלקם נאלץ להיאבק בגורמי צנזורה שונים המבקשים למחוק בכוח את השירים מהזיכרון שלנו, או לפחות לתקן אותם כדי שיהיו ‘ראויים’ להישמר. כאלו הם השירים שבספר זה. שירים שייחודם נעוץ בשִכחה – לא עוד שכחה טבעית, אלא שירים שהניסיון להשכיחם נעשה ביד מכוונת ומתכוונת. צנזורה במלוא מובן המילה.

לפני כעשור החלטתי להתמקד בהיבט אחד של שירים אלו – שירים בשפה העברית שהושכחו בשל מילותיהם או תוכנם – ולתת להם בית. שאפתי לשמר, לתעד ובתקווה גם להחיות את כל השירים שנעלמו, לצד אלו שזכו ל’שיקום’ והפכו בדיעבד ללהיטים, ולהבין ממה נבע המאבק בהם. מכיוון שהמאבקים הוסתרו לרוב מהציבור הרחב, היו אלו ראיונות אישיים, כתבות עיתונות, עיון בארכיונים ומקורות נוספים ששפכו אור על המאבקים במאות שירים. כנקודת התחלה בחרתי ביום השידורים הראשון בשפה העברית בארץ ישראל בשנת 1936, אך תהליך האיסוף שתוכנן להיות היסטורי התגלה כבלתי נגמר, כשלמאות השירים הוותיקים שאותרו (ברשימה שממשיכה להתרחב כל העת) התווספו שירים עדכניים שגורמים שונים ביקשו להעלים.

המטרה היתה ועודנה ברורה ומוצהרת – לדחוק מהתרבות הישראלית שירים ‘בעייתיים’. אלא שה’בעייתיות’ שיוחסה לשירים לא טבועה בהם עצמם; היא נובעת מהאופן שבו הם נתפשו ומעידה בעיקר על החששות של מי שבחרו להיאבק בהם. אלה היו אנשים וגופים, שלא אחת מינו את עצמם ליזמים מוסריים, שומרי סף, סוכנים חברתיים וסוכני תרבות של החברה הישראלית, ועל כן – לגישתם – היה בסמכותם לקבוע מי מהשירים דינו לשבט ומי לחסד. גורמים אלו, שיכונו כאן באופן כללי ‘סוכני תרבות’, כללו בין היתר חברי כנסת, אנשי צבא, מנהלי תחנות טלוויזיה ורדיו, עורכים מוזיקליים, עמותות, פוליטיקאים ואפילו אזרחים, שסברו כי המסרים העולים ממילות השירים סותרים את האינטרסים הלאומיים ומאיימים על ערכי החברה הישראלית ועל כן הגדירו אותם כ’בעייתיים’.

הרצון להעלים את השירים או לפחות את ה’בעייתיוּת’ שבהם הוביל לכך שהמאבקים בהם לא הוגבלו לתחום אחד, אלא חלשו על כל תחומי החיים של החברה הישראלית לאורך השנים. שירים ‘בעייתיים’ צונזרו באופן גלוי או סמוי, חלקי או מלא, לא הושמעו ברדיו, בטלוויזיה ומעל לבימות רשמיות, אלבומיהם נשרטו ונהרסו ולא אחת נדרשו היוצרים אף לשנות את מילות השירים על מנת ‘להכשירם’. כתוצאה מכך ספק אם ניתן לאתר כיום את כל השירים שהיו ל’בעייתיים’, כאשר גם מילותיהם של חלק מהשירים ש’הוכשרו’ במהלך השנים שונות לא אחת מהמילים ה’בעייתיוֹת’ המקוריות.

המאבקים סביב השאלה אילו מבין רבבות השירים הקיימים יזכו לחשיפה ציבורית ולהכרה חברתית הם לא עניין של מה בכך. מכיוון שחברה מוגדרת במידה רבה באמצעות התרבות שלה, מאבקים אלו הם במידה מסוימת מאבקים על פניהּ של החברה הישראלית. אחרי הכל השירים, כמו גם אוצרות תרבות אחרים, לא עומדים בפני עצמם, אלא מבטאים ומשקפים את התקופה והחברה שבהן נוצרו; כאשר חוסר המחויבות שלהם לתיאור מדויק של המציאות, מאפשר להם להעיד גם על היבטים ותהליכים נרחבים יותר בתרבות ובחברה, שלא באים לידי ביטוי בספרי ההיסטוריה הרשמיים. היבטים ותהליכים שסוכני התרבות העדיפו להסתיר.

אמנם צנזורה תרבותית אינה ייחודית לישראל, אך המעמד של השירים הישראליים בשפה העברית דווקא כן: השירים, או כפי שכינה אותם בעבר נתן אלתרמן ‘שירי זֶמֶר’, לא נועדו לשמש רק אמצעי לביטוי ושעשוע, אלא היו חלק מרכזי במאמצים להגדרת האומה והמדינה שבדרך. ככאלו נחשבים השירים הישראליים, הכוללים שירי משוררים ושירים המבוססים על המקורות היהודיים לצד ‘פזמונים’ שנכתבו על מנת שיולחנו, לאחד היסודות המשמעותיים ביותר בחברה ובתרבות הישראלית; ולבעלי משמעות רגשית ולאומית עצומה המעניקה להם כוח מאחד, הבולט במיוחד בימי חג ובימי משבר. אך בכוח זה טמונה גם אפשרות נוספת, הפוכה ומפלגת, אשר מרתיעה את סוכני התרבות והופכת את השירים לזירת מאבק מתמדת. וכאשר לשירים מעמד יוצא דופן, גם לרצון לצנזרם חשיבות מיוחדת.

חלקו הראשון של הספר יעסוק במשמעויות אלה ויתמקד בתפקידם ומקומם החברתי של המוזיקה וסוכני התרבות שלה בכלל, ובאלה של המוזיקה הישראלית וסוכניהּ בפרט. בחלקו השני ינותחו לראשונה באופן מקיף, שיטתי ויסודי הסיבות המפורשות (גם אם הסמויות) העומדות מאחורי הגדרת מאות שירים כ’בעייתיים’. בחינה זו של מכלול השירים על רקע הנסיבות החברתיות וההיסטוריות, מאפשרת להתחקות אחר השיקולים שבקבלת ההחלטות שעיצבו את הזירה המוזיקלית ולעמוד על המגמות והשינויים שחלו בערכי החברה.

המידע הרב שנאסף במסגרת החיפוש אחר השירים המושכחים, ובעיקר באמצעות ראיונות העומק שערכתי עם סוכני התרבות, יצר הזדמנות נדירה לבחון את מאחורי הקלעים של המאבקים ולעמת בין האופן שבו התנהלו בפועל ובין האופן שבו מציגים אותם סוכני התרבות. חלקו השלישי של הספר יוקדש לפער שנחשף בין השניים. פער גדול ומשמעותי שנועד לאפשר לסוכני התרבות להמשיך ולשמר את מנגנוני הצנזורה הוותיקים ואף להרחיב אותם, תוך הסתרה שלהם והתכחשות לעצם קיומם.

 

השירים שהיו ל’בעייתיים’ בשל מילותיהם או תוכנם הם במידה רבה קורבן כפול: פעם אחת של סוכני התרבות הנאבקים בהם ופעם שנייה של ההתעלמות ממשמעות המאבק בהם. בעוד שהדיון לגבי מעמדם של סגנונות מוזיקליים שונים לא יורד מסדר היום הישראלי ומשקף עבור רבים מאבק על זהות החברה; השירים ה’בעייתיים’ לא זוכים ליחס דומה. הם נתפשים כמקרים פרטניים ונטולי הקשר רחב או חשיבות מיוחדת, ובהתאם – הדיון אודות המשמעות החברתית של צנזור שירים אלו נדיר. זאת אף על פי שה’בעייתיוּת’ הפוליטית, הצבאית, החברתית, הדתית, המוסרית והלשונית שיוחסה לשירים – כפי שעולה מניתוחם בספר זה – מעידה כי דווקא בַּמאבק בהם טמון הניסיון לעצב את החברה הישראלית בהתאם לנרטיב המועדף על סוכני התרבות. למעשה, המאבק בשירים ה’בעייתיים’ הוא אשר אמור למשוך את מרבית תשומת ליבנו, שכן באמצעותו נחשפות פניהּ האמיתיות של החברה הישראלית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שירים אסורים”