בשנת 1500 כיסו מדינות אירופיות כ-10% משטח היבשות בעולם, ומנו כ-16% מאוכלוסיית העולם. בשנת 1913 שלטו שמונה אימפריות אירופיות על […]
מבוא
בשנת 1500 כיסו מדינות אירופיות כ־10% משטח היבשות בעולם, ומנו כ־16% מאוכלוסיית העולם. בשנת 1913 שלטו שמונה אימפריות אירופיות על כ־65% מכלל השטח והאוכלוסייה, והניבו כמעט 80% מהתוצר הכלכלי העולמי. בשנת 1500 היו כמעט כל הערים הגדולות בעולם במזרח, אך בשנת 1900 כמעט כל הערים הגדולות היו במערב. השתלטות אימפריאלית על מדינות ועמים לא אפיינה רק את מדינות אירופה בטווח הזמן המדובר. האשורים, הפניקים, העות’מנים, ההונים, הטאטרים ואחרים עסקו בבניית אימפריות תוך כדי כיבוש וקולוניזציה. המאפיין העיקרי שמייחד את השתלטותן של אימפריות על שטחים חדשים אחרי המאה ה־15 הוא היעדר רצף יבשתי. לצורך השתלטות על שטחים מרוחקים נדרשו מסעות ימיים ארוכים, באמצעות כלי שיט משוכללים ומכשירי ניווט ימי חדשים. ידע בתחומים רבים סייע להצלחת המסעות הימיים. הכיבוש האירופי במחצית השנייה של המאה ה־15 החל במסעות הגילויים והכיבושים של פורטוגל וספרד לאורך חופי אפריקה המערבית, וכן באסיה ובאמריקה. במאה ה־17 הצטרפו אליהן הולנד, בריטניה וצרפת, ובסוף המאה ה־19 הצטרפו למסעות הכיבוש הימיים בלגיה, גרמניה ואיטליה, וכן ארה”ב ויפן.
אדם שסייר בעולם בתחילת המאה ה־15 יכול היה להתרשם מאיכות החיים שבציביליזציות במזרח. בייג’ין של שושלת מינג עמלה על הקמת העיר האסורה, ועל פתיחתה מחדש של התעלה הגדולה והרחבתה.[1] בשנת 1405 מת טימור לנג, החאן המונגולי־אוזבקי, וכך הוסר מעל סין האיום של פלישות מונגוליות מכיוון מרכז אסיה. מערב אירופה של אותה תקופה היה מוכה מגפות, מלחמות ומאבקי שלטון בין נסיכויות ודתות. צפון אמריקה הייתה אז מפוצלת. במרכז אמריקה ובדרומה פרחו תרבויות האצטקים, המאיה והאינקה, ואלה שגשגו מבחינה כלכלית ותרבותית. לא ניתן היה לתאר אז שמערב אירופה תכבוש שטחים נרחבים במזרח ותשעבד את אפריקה, את אמריקה הצפונית והדרומית ואת אוסטרליה, ואף תגרום לאוכלוסיות רבות לאמץ אורח חיים אירופי ודרך חשיבה ליברלית.
בשלהי המאה ה־15 ניתן היה להבחין שבאירופה מתהוות התפתחויות צבאיות, פוליטיות, כלכליות ותרבותיות חשובות. בין השנים 1500-1750 מדינות אירופה השתלטו על אמריקה ועל שטחי פריפריה נוספים בעולם. שינוי מהותי במאזן הכוחות העולמי התרחש במהלך המחצית השנייה של המאה ה־18 ובמאה ה־19. בין 1750 ל־1850 השתלטו האירופים על חלקים ניכרים מאסיה והשפילו את המעצמות האסייתיות הגדולות. בין השנים 1850 ו־1950 שלטו האירופים כמעט בכל הכלכלה העולמית ובמרבית שטחי העולם, ותחת חסותם נוצר סדר גלובלי ותרבותי חדש.
המסע הקולוניאלי האירופי שהחל בשלהי המאה ה־15 ארך כ־500 שנים, אבל הוא לא היה רציף ואחיד. בשלב הראשון שלו השתתפו בעיקר ספרד ופורטוגל, ויעדיו היו בעיקר מדינות דרום אמריקה ומרכזה. הן התעניינו פחות בארצות המזרח הרחוק ובארצות אפריקה. בשלב יותר מאוחר הולנד, בריטניה וצרפת התמקדו בכיבושים בארצות צפון אמריקה ומרכזה. לאחר שתושבי אמריקה החדשים והילידים עמדו על זכותם לשלטון עצמי, הפנו מעצמות אירופה את מאמציהן לעבר יבשת אפריקה והמזרח הרחוק. ההשתלטות הקולוניאלית האירופית על יבשת אפריקה התעצמה לאורך המחצית השנייה של המאה ה־19, במופע שכונה מאוחר יותר “המרוץ לאפריקה” (Scramble for Africa). מופע זה הסתיים, בהיבטיו הישירים, במחצית השנייה של המאה ה־20.
במרוצת השנים הפכה ארצות הברית מקולוניה בריטית וצרפתית למדינה עצמאית וקולוניאלית בעצמה. יפן הפיקה לקחים מגורלה של שכנתה הענקית סין, שנפלה לידיים אירופיות, והפכה בתוך כמה עשרות שנים ממדינה מסורתית ומסוגרת לכובש אימפריאלי עוצמתי. המסע הקולוניאלי זכה להתייחסות של חוקרים שעסקו בהיבטים שונים של הכיבוש ושל השלטון הקולוניאלי. בשנים האחרונות מתגלים יותר ויותר ממצאים על התרבויות, על המסורות ועל המבנה המדיני והכלכלי של האזורים שעליהם השתלטו האירופים. ספר זה ינסה להאיר את התופעה הקולוניאלית בהיבטים הגלובליים שלה, לאורך 500 שנים, ביעדים העיקריים ברחבי העולם שבהם התרחשה. אציג את המבנה המדיני והתרבותי ששרר ביעדי ההשתלטות הקולוניאלית לפני הגעת האירופים אליהן, בנוסף לתיאור המעשים והמחדלים של השליטים הקולוניאליים והשפעתם על השליטים ועל התושבים.
קולוניאליזם – הגדרה
למושג קולוניאליזם יש מקור לטיני־רומי – המילה “קולוני” (Colony) פירושה מוצב או יישוב של חיילים רומיים בשטח שנכבש. תושבי הקולוניה שמרו בתחילה על זהותם המקורית, אך בהמשך נטמעו ואימצו לעצמם את הזהות המקומית. בניגוד למושג אימפריה, שפירושו שליטה של עם אחד על עם אחר, קולוניזציה היא התיישבות קבועה על אדמות שנכבשו. במקרים רבים התושבים המקוריים סולקו מהשטחים או הועברו לשטח מצומצם וירוד בטיבו. החוקר האנגלי ג’ון הובסון[2] כתב בשנת 1902:
קולוניאליזם ואימפריאליזם מהווים פעילות חריגה מעבר לגבולות הלאום. הקולוניאליזם כולל הגירה אל ארצות זרות ושמירה על האזרחות בארצות המקור, או בנית מערכות שלטון-עצמי בחסות ארצות המקור, שיכולה להיחשב כהרחבה נכונה של הלאומיות ושל השפה והממסד של מדינת האם. זה נכון גם כאשר בחלק מהמקרים המהגרים גיבשו לעצמם לאומיות נפרדת […] הקולוניאליזם במובנו החיובי הוא גלישה טבעית של הלאומיות, מבחנה הוא ביכולתו של הקולוניאליסט להטמיע את תרבותו בסביבה הטבעית והחברתית החדשה.
הובסון טען שהמשקיעים, יצרני הנשק והתחמושת, התעשיינים המחפשים שווקים למכירת תוצרת ובעלי ממון ששואפים להגדיל את התשואה שלהם הם המרוויחים העיקריים מהאימפריאליזם. הייתה לו ביקורת קשה על ההיבטים הכלכליים של ההתרחבות האימפריאלית כאשר ההשתלטות הבריטית באפריקה הייתה בשיאה. הוא חיבר בין האימפריאליזם לחולשה הטבועה במערכת הקפיטליסטית, וטען שקבוצת מנהיגים בעלי השפעה בתחום הפיננסי כיוונו מאחורי הקלעים את המדיניות הבריטית במטרה למנף את הונם, והוא התייחס בביקורתו גם להיבטים שאינם כלכליים. בעת שהותו בגלות מרוסיה בשוויץ בשנת 1916, ולדימיר א’ לנין[3] הגדיר את האימפריאליזם כשלב בלתי נמנע וסופי של הקפיטליזם. לנין טען שעיקרו של האימפריאליזם הוא המונופול על הקפיטליזם, שהוא שלב בהתפתחות של התחרות החופשית, ולכן דבר לא יכול להציל את הקפיטליזם מדעיכה פנימית סופנית.
פטריק וויליאמס (Willams) ולאורה קריסמן (Chrisman)[4] הגדירו את הקולוניאליזם ככיבוש וניהול ישיר של אדמות של אנשים אחרים. לדידם זהו שלב ייחודי בהיסטוריה של האימפריאליזם, וניתן להבינו כגלובליזציה של השלב הקפיטליסטי של הייצור, חדירה לאזורים בעולם שלא היו קפיטליסטיים והרס הארגונים החברתיים בהם. היסטוריונים שהלכו בעקבות הובסון ולנין טענו שהמניע העיקרי להקמת האימפריות היה כלכלי – השאיפה להגדיל שווקים לסחורות ולהשקעות. היסטוריונים אחרים מצביעים על מניע צבאי ואסטרטגי כמניע הראשי להשתלטות. המרוץ לכיבושים היה לדעתם תוצר לוואי של המלחמות הנפוליאוניות ושל הצורך להגן על הנתיב הימי להודו באמצעות השגת שליטה במאחזים ובנמלים לאורכו. אחרים סוברים שהמניע העיקרי היה מיסיונרי, רגש החובה התרבותי והדתי, השאיפה לשפר את גורלם של המקופחים ולהביא אליהם את הבשורה הנוצרית.
ישנם חוקרים שהדגישו היבטים סוציולוגים כבעלי חשיבות ביחס לשליטה בקולוניות. אלה לא התמקדו בנתוני הממשל הרשמיים או בנתוני המסחר והעסקים הלא־רשמיים, אלא במערכות השליטה והכוח, או במה שהם מכנים “הפרויקט האימפריאלי ההגמוני” שעסק בעיקר ביצירת דימוי נחות של השונה והזר ושל החברות הנשלטות. אם כן, קולוניאליזם היא פעולת השתלטות של מעצמות על טריטוריות מעבר לים והקמת מערכת שלטונית, עם או בלי התיישבות, תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי הכובש. המונח קולוניאליזם מתייחס להיבטים חברתיים, כלכליים, תרבותיים ודתיים הנלווים להשתלטות.
מבחינה כלכלית, הקולוניאליזם כלל ייצוא משאבי טבע וחומרי גלם לפיתוח התעשייה באירופה, התמקדות בגידול יחיד (מונו־קולטורה), שמגבירה את הסיכון הכלכלי ואת התלות הכלכלית במדינה הקולוניאלית, וכן גביית מיסים ועבודה ללא שכר. שליטת הכנסייה במערכות החינוך והבריאות במדינות הקולוניאליות חייבה את המקומיים לסגל שפה, תרבות וחברה חדשות. המנהיגות הדתית השליטה את הנצרות כנגד הדתות המסורתיות־מקומיות; לימים בוגרי המערכות הללו נעשו לגרעין ההתנגדות לשלטון הקולוניאלי. הגירה של משפחות ויחידים מאירופה אל יבשות חדשות נבעה משני מניעים עיקריים: שפל כלכלי ורדיפות על רקע דתי או פוליטי. תקופות של שפל כלכלי ורעב באירופה הניעו רבים לחפש את פרנסתם ביעדים מרוחקים, שם נוצרו עבורם הזדמנויות לשפר את גורלם. כך למשל האירים והאיטלקים שהיגרו לצפון אמריקה. המאבקים בין קתולים לפרוטסטנטים ואחרים ברחבי אירופה היו מניע מרכזי להגירה. זה היה המניע עבור האנגלים החלוצים, יהודים ורבים אחרים שהיגרו ממזרח אירופה לצפון אמריקה, וכן עבור הולנדים שהיגרו לדרום אפריקה. רבים אחרים היגרו והתיישבו ב”עולם החדש” בתקווה למצוא כיווני התפתחות והגשמה עצמית.
השתלטות של מהגרים מאירופה על טריטוריות מחוץ לה זכתה להגדרה “קולוניאליזם התיישבותי” (settler colonialism) – משפחות, בצפון אמריקה ובדרום אפריקה, או יחידים, בדרום אמריקה ובאוסטרליה, השתלטו על שטחי קרקע, בעיקר למטרת התיישבות חקלאית לטווח ארוך. הקולוניאליזם ההתיישבותי נבדל מהזרם הקולוניאלי המרכזי, שפעל בחסותה ובהכוונתה של מדינת המוצא, והיה בעל אופי כלכלי־מסחרי. זה האחרון התמקד במציאת חומרי גלם ועובדים שנדרשו למערכת הכלכלית האירופית, ובמציאת שווקים למכירת המוצרים המוגמרים שלה. למניע הכלכלי־מסחרי נלוותה מעטפת מוסרית של “שליחות” – ניסיון להביא קדמה תרבותית ודתית לאוכלוסיות בשטחים הנכבשים.
קולוניאליזם התיישבותי נבדל גם מהשתלטות קולוניאלית, יבשתית בדרך־כלל, הנעזרת בכוח צבאי או מסחרי ואינה עוסקת באחיזה בקרקע או בהקמת משק קבוע. בקולוניאליזם התיישבותי המתיישבים בשטח החדש קובעים בו את ביתם, בעוד שהם ממשיכים לשמור על רמת חיים דומה לזו שהייתה להם במדינת המוצא, וכמו כן נהנים מזכויות יתר בתחום הפוליטי. המושג קולוניאליזם התיישבותי מתייחס לתהליכים קולוניאליים שבמרכזם התיישבות, לא לישות פוליטית המבקשת להרחיב את תחומי שלטונה. במקרים אלה הכוח המניע לא מאורגן במסגרת מדינתית, אלא בקואליציות חברתיות של סוחרים וחוואים, משקיעים וחלוצים, של כובשים חמושים ושל פליטי רדיפות, של מי שבאו לבקש רווח כלכלי ושל מי ששאפו להיחלץ ממצוקה. בתהליכים של קולוניאליזם התיישבותי, קבוצה של מהגרים, שלרוב יש לה זיקה למדינת המקור של המתיישבים, משתלטת על מרחב המאוכלס בקבוצה ילידית, ותוך כדי כך המאזן הדמוגרפי בין האוכלוסייה המתיישבת לבין האוכלוסייה הילידית משתנה בהדרגה לטובת המהגרים בעקבות הפעלת מנגנוני נישול וחיסול. המונח קולוניאליזם התיישבותי מתמקד בתהליכי יצירת מדינת מתיישבים באמצעות מיסוד זכויות היתר של המתיישבים בקולוניה ההתיישבותית.
הכיבוש האירופי של צפון אמריקה מידי התושבים הילידים הוא כנראה המקרה הידוע ביותר של קולוניאליזם התיישבותי, כמו גם ההתיישבות הספרדית והפורטוגזית באיים הקריבים ובדרום אמריקה. כשבוחנים קולוניות אירופיות, למשל ארצות הברית, דרום אפריקה ואוסטרליה, נראה שהמתיישבים שאפו לבנות חברות מגובשות מבחינת הזהות האתנית והאמונה בשטח שנראה היה להם בתולי וריק. הם לא שאפו לשלוט בתושבים הילידים או לשלבם בכלכלה, אלא לתפוס את השטח ולגרשם משם. במקרים רבים של קולוניאליזם התיישבותי היה אי שוויון בין המתיישבים האירופים לבין התושבים המקוריים, אשר בא לידי ביטוי גם במערכת המשפטית וגם מבחינה כלכלית ופוליטית. בכלל זה לתושבים המקומיים לא הייתה זכות הצבעה או בעלות על קרקע, ומערכת המשפט התנהלה בהתאם לחוקי מדינת המוצא של המהגרים. במקרים רבים הונהגה הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים במקומות עבודה, בתחבורה, בשכונות מגורים ועוד. מפעלי התיישבות שהובלו על ידי קבוצות דתיות או לאומיות שחיפשו לעצמן בית (לא על ידי מדינות) הן סוג שונה ומיוחד של קולוניאליזם התיישבותי. כך למשל הבורים (Boer) ההולנדים בדרום אפריקה, אשר לא הייתה להם הכוונה אסטרטגית ותמיכה אימפריאלית ממדינת המוצא. מושבות הקולוניאליזם ההתיישבותי התפתחו בתהליך שונה מזה של מושבות הקולוניאליזם הכלכלי־מסחרי. המאפיינים העיקריים שבהם נבדלו ממנו היו מידת האוטונומיה השלטונית אשר לה זכו ומשך הזמן עד להכרזה על עצמאות מדינית של המושבות. מושבות הקולוניאליזם ההתיישבותי זכו למידה רבה של אוטונומיה והגיעו לעצמאות תוך פרק זמן קצר באופן יחסי.
[1] התעלה חוצה את סין מבייג’ינג דרומה, ומחברת בין עמקיה ונהרותיה העיקרים של סין. כרייתה החלה בשנת 486 לפנה”ס ואורכה הגיע עד ל־2500 ק”מ. התעלה, שאורכה כיום 1700 ק”מ, משמשת גם כיום לתעבורה, למסחר ולניקוז מי הנהרות. [חזרה]
[2] Hobson J.A., Imperialism, A Study, University of Michigan, 1965, p.12 [חזרה]
[3] Lenin V.I., Imperialism: The Highest Stage of Capitalism, New York International Publishers, 1939 [חזרה]
[4] Williams P. and Chrisman L., Colonial discourse and post-colonial theory, Columbia University Press, 1994 [חזרה]
אין עדיין תגובות