החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אסורה בארץ חדשה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 189 עמ'
קטגוריות: ארץ ישראל, עיון
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

אסורה בארץ חדשה חושף את סיפור ההגירה של חנה סנש (1921-1944) בעזרת יומנה המלא ומאות מכתביה שלא פורסמו עד כה בעברית ותורגמו מהונגרית לצורך המחקר וכתיבת ספר זה. כתביה של סנש קוצרו, שוכתבו וצונזרו במשך עשרות שנים. הם חיזקו את מיתוס הגבורה הלאומית, הסמל המובהק של מבצע הצנחנים באירופה במלחמת העולם השנייה.

אסורה בארץ חדשה עוסק בחוויותיה של סנש כמהגרת (מספטמבר 1939 עד ינואר 1944) ובניסיונתיה לעצה מחדש את זהותה הלאומית, המעמדית והמגדרית, ולהפוך מבורגנית הונגרייה לעברייה סוציאליסטית.

סנש שאפה ללמוד מקצוע ולהפוך לחלוצה חקלאית, אך נאלצה לעבוד רוב הזמן במטבח ובמכבסה. הפער בין שאיפותיה לבין מציאות חייה בארץ, הוליד אכזבות ותסכולים, ניכור ומשברים נפשיים. השליחות באירופה קסמה לה גם כיוון שהעניקה משמעות חדשה למסע ההגירה שנקלע למבוי סתום.

הספר מגלה עד כמה הייתה חנה סנש רחוקה מהדימוי של העברייה החדשה, סמל השוויון בין המינים.

רותי גליק היא חוקרת מגדר, מתרגמת ספרות הונגרית, עורכת ועיתונאית. פרסמה בין היתר בהארץ, גלובס וידיעות אחרונות.

מקט: 4-129-37
מסת"ב: 978-1-61838-040-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אסורה בארץ חדשה חושף את סיפור ההגירה של חנה סנש (1921-1944) בעזרת יומנה המלא ומאות מכתביה שלא פורסמו עד כה בעברית ותורגמו מהונגרית לצורך המחקר וכתיבת ספר זה.


פתח דבר – גיבורה לאומית, קדושה, מאובנת. זה היה הדימוי של חנה סנש בעיניי במשך שנים. אני זוכרת במעומעם את שירת "אֵלִי, אֵלִי" בטקסי יום הזיכרון לשואה בבית הספר היסודי. הצגות תיאטרון שנכתבו עליה לא ראיתי. אני בספק אם קראתי את היומן שלה במלואו. הצליחו להרחיק אותה מבני דורי ומאלה שבאו אחרינו. נדמה שבמהלך השנים, גם מי שחינכו לאורה התרחקו ממנה. ומה יש לומר עוד על חנה סנש שלא נאמר? מעולם לא קישרתי אותה לארץ שממנה באה ־ הונגריה, הארץ שממנה באו גם הוריי.

בשנת 2000, אחרי לימודי שפה וספרות הונגרית בבודפשט (במסגרת חילופי סטודנטים) ותרגום רומן הונגרי לעברית, השתתפתי בסדנת תרגום באוניברסיטה העברית. אחת התלמידות תרגמה מהונגרית כמה ממכתביה של חנה סנש ואלה עוררו את סקרנותי. באחד המכתבים הראשונים שכתבה מפלשתינה, תיארה סנש לחברותיה בבודפשט בהתפעלות את הנסיעה הראשונה שלה באוטובוס מחיפה לנהלל: "עברנו על פני כפרים ערביים פרימיטיביים", סיפרה.

בתרגום לעברית, כך התברר לי, הופעלו שיקולי תקינות פוליטית ודאגה לשמה הטוב של סנש, ובמקום הטקסט המקורי נכתב: "מיבני עץ ארעיים של ערבים". מעבר לעבודת התרגום המעקרת, מה שריתק אותי במכתב היה כיצד סנש, האירופאית שמגיעה ללֵבַנְט, מאמצת מיד את נקודת המבט של המתיישבים היהודים החדשים. בשלב זה תהיתי אם קריאה מחדש במכתביה המקוריים, בשפה ההונגרית, תוכל לחשוף דמות וסיפור הגירה שונים מאלה המוכרים לנו.

גם כשהתחלתי את לימודיי בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר–אילן, וביקשתי לשלב בין היסטוריה של נשים לעיסוקי בתרבות ההונגרית, היססתי לבחור בחנה סנש כנושא למחקר. חששתי לעסוק בדמות שהפכה לסמל, קונצנזוס של גבורה. רכשתי את הספר בו מאוגדים כ–40 ממכתביה שיצאו עד כה בעברית וכן יומנה המקוצר והמשוכתב, אך גם אלה לא עוררו בי כל השראה.

ההחלטה לעסוק בחנה סנש החלה להתגבש רק כאשר נטלתי לידיי את הספר ובו מאות מכתביה בהונגרית ויומנה המלא שיצא לאור בבודפשט ב–1991. דימוי אחד כבש אותי במיוחד כבר בראשית הקריאה: טרם עלייתה על האונייה בדרכה לפלשתינה, רכשה סנש יחד עם אמה מכונת כתיבה ־ בהונגרית כמובן. לפתע ראיתי לנגד עיניי אישה עצמאית ודעתנית, מתקתקת את מכתביה בשפת אִמה על מכונת הכתיבה ־ ולמי בכלל הייתה אז מכונת כתיבה אישית? דרך הדימוי הזה התחלתי להבין מאיפה באה סנש ומה הרקע שלה. ראיתי אותה, לראשונה, לא כגיבורה, אלא כנערה בורגנית, מהגרת, אישה כותבת.

תוך כדי קריאה במאות המכתבים בקולה שלה, כשהשפה ההונגרית מתנגנת באוזניי, ללא תרגום ועיבוד אידיאולוגי, גיליתי אישה אירופאית שאפתנית וחדורת אידיאלים, שחוותה בשנותיה הראשונות בארץ קשיים רבים, אכזבות ותסכולים. מכתיבתה עולה כי יציאתה לשליחות באירופה בתום ארבע וחצי שנים במסגרת הצבא הבריטי ־ שמטרותיה היו איסוף מידע מודיעיני וארגון התנגדות בקרב יהודים ־ קסמה לה גם כיוון ששימשה מפלט מבדידות ומחוסר משמעות בחייה.

קשה לעסוק במחקר על חנה סנש בלי להתייחס ליציאתה למשימה באירופה שממנה לא שבה. אבל שם בדיוק עוצר הספר שלי, משום שהוא אינו עוסק בטרגדיה של מותה אלא בטרגדיה של חייה. נסיבות מותה נוצלו במשך שנים רבות לצרכים לאומיים, פוליטיים ואחרים. אחרי למעלה משישים שנה, חנה סנש ראויה לכך שיתעניינו סוף סוף גם בסיפור חייה.

הספר "אסורה בארץ חדשה" נשען על ספרות מחקר עשירה של העשורים האחרונים, העוסקת בחוויית ההגירה של נשים שעלו לארץ מראשית המאה ה–20: נשים בהתיישבות ובעיר שחלקן כתבו יומנים וזיכרונות, ואחרות שחיברו יצירות ספרות; נשים שנאבקו כדי לקחת חלק בעבודה יוצרת, לא הסתפקו בעבודות שירותים ולא רצו לשמש רק "עזר כנגדו" של הגבר.

דרך מאות המכתבים שכתבה בשפת אמה, שחלקם גם בעלי איכויות ספרותיות, חיפשתי את המיוחד בסיפורה של סנש. גיליתי שחווייתה דמתה לזו של נשים אחרות, לפחות בהתיישבות העובדת ־ חוויה של הדרה ־ אך הופתעתי לגלות עד כמה סנש לא הייתה מודעת כלל לקיפוחה כאישה. היא רצתה להשתלב בכל מחיר והייתה מוכנה לשלם כל מחיר. היה עליה לעבוד במטבח, לסבול ולקבל את הדין, כי היא ביקשה להתקבל, להיות חלק מהחברה החדשה, להיות כמו כולם. לא במקרה הפכה סנש לסמל האדם החדש, למסמלת האישה הישראלית, תוך התעלמות ממוצאה ההונגרי. היא רצתה להיות עברייה, צברית. זה היה המודל שלה, זו הייתה משאת נפשהּ.

חיפשתי הסברים נוספים להיעדר תחושת קיפוח, כאלה הקשורים יותר בעולם שממנו באה סנש. היא הייתה בת שמונה עשרה כאשר הגיעה לארץ, צעירה מכדי לגבש לעצמה השקפת עולם. לכן ביטאו השקפותיה את העולם השמרני ממנו באה, את הסדר החברתי שהייתה בו חלוקה ברורה בין בורגנים ופועלים, את דימויי העולם הנשי הביתי שהיה מאוכלס בגבירות ובעוזרות בית.

שלא כמו נשות העליות הראשונות, שבאו עם רקע סוציאליסטי ופמיניסטי מרוסיה ומפולין, סנש לא נחשפה כנראה בחוגים הבורגניים שבהם גדלה לזרמים המהפכניים ששטפו את מזרח אירופה באותה תקופה. על כן, כאשר שובצה בארץ החדשה לעבודות מטבח וכביסה, ראתה בהן עבודות של עוזרות בית, ולא עבודות נשים.

כיוון שהציונות הטיפה למעבר מחיי רוח לעבודה פיזית, ראתה סנש בכל עבודות השירות, בראש ובראשונה עבודת כפיים. כל עבודה פיזית נתפשה כרצויה לצורך השינוי שביקשה לחולל בזהותה: להפוך מבורגנית לחלוצה חקלאית. בשל הרקע שבו גדלה סנש, הדהדו עבודות הבית והשירות בתודעתה בהקשר מעמדי ולא בהקשר מגדרי–נשי. נשות הבית בעולם שהכירה לא עסקו במלאכות אלה.

ניסיתי להבין את עולמה של חנה סנש גם בעזרת ראיונות עם נשים בורגניות ממוצא הונגרי שהיגרו לארץ באותן שנים. רציתי לפענח את הזהות המגדרית שלהן. ברור שגברים היו שווים יותר מנשים, אמרו לי המרואיינות שלי; הייתה היררכיה ברורה. הגבר היה המפרנס, בעל המילה וההשפעה ־ והאישה הייתה בבית. אבל כיוון שהמשפחות שבהן גדלו נשים אלה היו מבוססות מבחינה כלכלית ובבית היו לפחות שלוש עוזרות ־ מטפלת, כובסת ומנקה ־ היה לאישה פנאי לעסוק בצדקה ולבנות המשפחה היה פנאי לרכוש השכלה, לעתים קרובות גם השכלה גבוהה. עם זאת, הן ידעו את מקומן במשפחה והרחיבו את עולמן דרך פילנתרופיה ולא דרך עולם העסקים או המקצוע.

לסנש היו גם שאיפות ספרותיות. כבת למשפחה בורגנית משכילה, בתו של סופר ידוע, לא היו לה סיבות לפתח תחושות קיפוח. היא לא חוותה מצוקה כלכלית בצעירותה כמו חביבה רייק למשל, גם היא מיתוס של גבורה, שנאלצה לחלק זמנה בין לימודים לבין עבודות הבית. סנש הלכה לבית הספר הטוב ביותר ודרכה לאוניברסיטה נחסמה רק בגלל חוקי הנומרוס קלאוזוס בארצה. כאלטרנטיבה ביקשה ללמוד חקלאות. היא באה לארץ ישראל ללמוד מקצוע ולהפוך לעצמאית, אבל לא הצליחה בכך, גם עקב פרק הזמן הקצר שעמד לרשותה וגם משום שבנהלל הכשירו בנות לחקלאות חצר ־ עבודה בלול, בגן הירק ובבית ־ ולהיות אשת החקלאי, יד ימינו של הגבר. גם בקיבוץ שדות ים הצעיר ייעדו אותה לכביסה ולעבודות מטבח. הגבר נועד לעסוק בחקלאות היצרנית והיצירתית, לתכנן מה לגדל, לזרוע, לחרוש, לקצור.

למען האמת, נשים כחביבה רייק ריתקו אותי יותר: נשים יצריות, עשויות בשר ודם. רייק מרדה גם במוסכמות החברתיות. היא חיה בנפרד מבעלה וניהלה רומן. אצל סנש הרגשות היו כבושים. קול השכנוע הרציונאלי הוא זה ששלט. במכתביו אליה התקשה יוסף וייס, ידידה הקרוב מבודפשט, להאמין כיצד כל כולה משועבדת לאידיאולוגיה. הוא ראה בה פנאטית. "לא ייתכן שתספרי לי סיפורים שלמים על הרפת, כביסה, לא מעניין… לא ייתכן שתספרי על זה ולא על החיים הפנימיים שלך", כתב לה. וייס המתוסכל לא הבין מה קרה לצעירה בעלת היומרות האמנותיות שאיתה החליף שירים וכיצד זה איבדה את זהותה כאדם יוצר וחושב לטובת דבקות בדוגמה הציונית.

לאורך המחקר והכתיבה חשתי לא אחת גם תסכול. חיפשתי את הקול הייחודי והאישי של סנש, הקול ה"אותנטי" מבעד לקולה של "הילדה הטובה", המבקשת להתקבל בסביבתה החדשה ולזכות באישורה. מצאתי אמנם בכתיבתה ביקורת על בית הספר ועל הקיבוץ, ולעתים התבוננות מפוכחת על עצמה והטלת ספק, אבל טון הכתיבה השולט הוא קונפורמי ובולטת בו הרוח הפטריוטית והמחויבות האישית לרעיון הקולקטיבי, ללא עוררין. קולה של האישה הדעתנית והיוצרת מעומעם ומרוכך, מדוכא ולעתים מושתק.

אבל זוהי, ללא ספק, קריאה אנכרוניסטית; את כתיבתה של חנה סנש יש להבין על רקע תקופתה. צעירים וצעירות שהגיעו לקיבוצים מתוך בחירה בציונות בשנות ה–30 וה–40 של המאה העשרים, מלמדים המחקרים, כתבו בהתלהבות ואף בהתפעלות על חיי הקיבוץ ומיעטו למתוח ביקורת על החברה החדשה. הם נמצאו תחת השפעה חזקה של החברה הקולטת. רק כאשר מהגרים אלה סיפרו על חוויות הקליטה שלהם במבט לאחור, כעבור שנים רבות, הם השמיעו דברי ביקורת ונגעו בשאלות של פער תרבותי וניכור.

בקרבה של סנש, לעומת זאת, התעוררו שאלות של זהות, פערים תרבותיים וניכור בזמן אמת, כפי שמראים מאות מכתביה בשפת המקור ויומנה השלם. בכתיבתה תפסו שאלות אלה מקום נרחב יותר ויותר. אפשר רק לשער מה הייתה חנה סנש כותבת על חייה וקשייה בשנותיה הראשונות בארץ ועל החברה הקולטת במבט לאחור, לוּ הייתה שורדת את השליחות.

כתיבתה האוטוביוגרפית העשירה, המתעדת בזמן אמת מסע גיאוגרפי ונפשי לחיפוש זהות ומשמעות בחייה החדשים בארץ, נותנת קול לנשים רבות שלא השאירו אחריהן כל תיעוד ומאפשרת הצצה לעולמן של מהגרות–עולות שהגיע לארץ ממרכז אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אסורה בארץ חדשה”