_ פידל קסטרו שתל בסי. אי. איי חפרפרת, שהחוקרים לא הצליחו לגלות _ נוויל צ'מברליין חשב שאפשר וצריך להאמין לאדולף […]
מבוא —
‘צאי מהאוטו!’
1.
ביולי 2015, נסעה צעירה אפרו־אמריקנית בשם סנדרה בלאנד במכוניתה מעיר מגוריה, שיקגו, לעיירה קטנה שנמצאת מרחק שעה מיוסטון, טקסס. היא היתה בדרך לריאיון עבודה באוניברסיטת פְּרֶרִי וְיוּ A&M, שרק כמה שנים קודם לכן סיימה את לימודיה בה. היא היתה בחורה גבוהה ומרשימה, ובעלת אישיות תואמת. היא היתה חברה באחוות הסטודנטיות סיגמה גאמה רו. היא ניגנה בתזמורת המצעדים. היא התנדבה במועדון גמלאים. היא נהגה להעלות סרטונים קצרים ומעוררי השראה ליוטיוב, תחת שם המשתמש ‘סנדי מדברת’, שנפתחו ברובם במילים, ‘בוקר טוב, מלכים יפים ומלכות יפות שלי.’
קמתי היום ואמרתי תודה לאלוהים. תודה לא רק כי זה יום ההולדת שלי, אלא גם על הצמיחה, על כל הדברים שהוא עשה בחיי בשנה האחרונה. אני מסתכלת לאחור על 28 השנים שחייתי בעולם הזה עד עכשיו, ועל כל מה שהוא העניק לי. אפילו שעשיתי כמה טעויות, ואין לי ספק שפה ושם פישלתי, הוא עדיין אוהב אותי, ואני רוצה שאתם, המלכים והמלכות שלי, תדעו שהוא עדיין אוהב גם אתכם.
היא קיבלה את העבודה בפררי ויו. היא היתה בעננים. היא תכננה לעשות במקביל תואר שני במדעי המדינה. בשעות אחר הצהריים של 10 ביולי, היא יצאה מהאוניברסיטה כדי לקנות כמה מצרכים, וכשפנתה ימינה אל הכביש המהיר שמקיף את הקמפוס, עצר אותה שוטר. קראו לו בריאן אֶנסיניָה: לבן, שיער שחור קצר, בן שלושים. הוא היה אדיב — לפחות בהתחלה. הוא אמר לה שעברה נתיב בלי לאותת. הוא שאל אותה שאלות. היא ענתה עליהן. ואז בלאנד הדליקה סיגריה, ואנסיניה ביקש ממנה לכבות אותה.
המשך חילופי הדברים ביניהם מתועדים במצלמת הווידאו שעל מדף השמשה שלו, וכבר נצפו, בגירסה כזו או אחרת, כמה מיליוני פעמים ביוטיוב.
בלאנד: אני בתוך האוטו שלי, למה אני צריכה לכבות את הסיגריה שלי?
אנסיניה: טוב, אז את יכולה לצאת עכשיו.
בלאנד: אני לא חייבת לצאת מהאוטו שלי.
אנסיניה: צאי מהאוטו.
בלאנד: למה אני —
אנסיניה: צאי מהאוטו!
בלאנד: לא, אין לך זכות. לא, אין לך זכות.
אנסיניה: צאי מהאוטו.
בלאנד: אין לך זכות. אין לך זכות לעשות את זה.
אנסיניה: יש לי זכות, עכשיו תצאי או שאני אוציא אותך.
בלאנד: אני מסרבת לדבר איתך, אלא רק כדי להזדהות. [מדברים במקביל]. אתה מוציא אותי מהאוטו כי לא אותתי?
אנסיניה: צאי או שאני אוציא אותך. זו פקודה, בשם החוק. צאי מהאוטו או שאני אוציא אותך.
בלאנד: ואני מתקשרת לעורך הדין שלי.
העימות בין בלאנד לאנסיניה מתמשך, ונעשה לא נעים. הרגשות מתלהטים.
אנסיניה: אני אתלוש אותך בכוח. [ שולח יד לתוך המכונית.]
בלאנד: אוקיי, אתה תתלוש אותי בכוח מהאוטו שלי? טוב, בסדר.
אנסיניה: [ מזעיק תגבור] 2547.
בלאנד: קדימה, בוא נעשה ככה.
אנסיניה: כן, ככה נעשה. [ תופס את בלאנד.]
בלאנד: אל תיגע בי!
אנסיניה: צאי מהאוטו!
בלאנד: אל תיגע בי. אל תיגע בי! אני לא עצורה — אין לך זכות להוציא אותי מהאוטו.
אנסיניה: את עצורה!
בלאנד: אני עצורה? על מה? על מה? על מה?
אנסיניה: [ במכשיר הקשר] 2547 מחוזי FM1098. [ קטע לא מובן] תשלחו אליי עוד ניידת. [לבלאנד] צאי מהאוטו! צאי מהאוטו עכשיו!
בלאנד: למה אני מעוכבת? אתה מנסה לתת לי דו’ח על זה שלא —
אנסיניה: אמרתי לך לצאת מהאוטו!
בלאנד: למה אני מעוכבת? אתה פשוט פתחת את הדלת שלי —
אנסיניה: אני פוקד עלייך בשם החוק. אני אגרור אותך החוצה.
בלאנד: אז אתה מאיים לגרור אותי מתוך האוטו שלי?
אנסיניה: צאי מהאוטו!
בלאנד: ואז אתה [ מדברים במקביל] אותי?
אנסיניה: אני אדפוק בך כדור! צאי! עכשיו! [שולף אקדח הלם ומכוון אותו אל בלאנד.]
בלאנד: וואו. וואו. [ בלאנד יוצאת מהמכונית].
אנסיניה: צאי. עכשיו. צאי מהאוטו!
בלאנד: על זה שלא אותתי? אתה עושה את כל זה בגלל שלא אותתי?
בלאנד נעצרה ונשלחה למאסר. כעבור שלושה ימים, היא התאבדה בתאה.
2.
המקרה של סנדרה בלאנד התרחש בעיצומה של מעין תקופת ביניים משונה בחיים הציבוריים בארצות הברית. התקופה הזו החלה בשלהי קיץ 2014, כשצעיר שחור בן 18 בשם מייקל בראון נורה למוות בידי שוטר בפרגוסון, מיזורי. הטענה היתה כי כמה דקות קודם לכן הוא סחב חפיסת סיגרים מחנות נוחות. במהלך השנים הבאות אירעו עוד ועוד מקרים מתוקשרים של אלימות משטרתית נגד שחורים. היו מהומות והפגנות בכל רחבי המדינה. נולדה תנועת זכויות אזרח בשם Black Lives Matter (‘חיי השחורים חשובים’). לתקופה מסוימת, זה היה הדבר היחיד שדיברו עליו באמריקה. אולי אתם זוכרים חלק מהשמות של האנשים בחדשות. בבולטימור נעצר צעיר שחור בשם פרדי גריי על החזקת סכין קפיצית ולקה בתרדמת במושב האחורי של ניידת המשטרה. במיניאפוליס, צעיר שחור בשם פילאנדו קאסטילֶה הורד מהכביש בידי שוטר ונורה ללא הסבר שבע פעמים אחרי שהציג את תעודת הביטוח שלו. בניו יורק, ניגשו כמה שוטרים אל גבר שחור בשם אריק גארנר בחשד שהוא מוכר סיגריות בניגוד לחוק, ובמהלך המאבק שפרץ ביניהם הוא נחנק למוות. בנורת’ צ’רלסטון שבצפון קרוליינה נעצר גבר שחור בשם וולטר סקוט בשל פנס אחורי מקולקל. הוא ברח ממכוניתו ושוטר לבן ירה בו למוות מאחור. וולטר סקוט נהרג ב־4 באפריל, 2015. סנדרה בלאנד הקדישה לו פרק של ‘סנדי מדברת’.
בוקר טוב, מלכים יפים ומלכות יפות שלי… אני לא גזענית. גדלתי בווילה פארק, אילינוי. הייתי הילדה השחורה היחידה בנבחרת המעודדות… אנשים שחורים, אתם לא תצליחו בעולם הזה עד שתלמדו לעבוד עם לבנים. אני רוצה שהלבנים יבינו באמת שהשחורים עושים כמה שהם יכולים… ואנחנו לא יכולים לא להתעצבן כשאנחנו רואים סיטואציות שבהן ברור שאין שום חשיבות לחיי השחורים. לאלה שתוהים למה הוא ברח, אז קיבינימט, הרי לפי מה שראינו לאחרונה בחדשות, גם אם תעצור ותיכנע לשוטרים, עדיין עלולים להרוג אותך.
שלושה חודשים לאחר מכן, גם היא מתה.
הספר הזה הוא ניסיון להבין מה באמת קרה בשולי הכביש המהיר, באותו יום בפרברי טקסס.
למה לכתוב ספר על מעצר של משטרת התנועה שהסתבך? כי הדיון הציבורי שהולידה תקופת הביניים ההיא, הרוויה באלימות משטרתית, בלתי מספק בעליל. צד אחד הפך אותו לדיון על גזענות — כלומר, הסתכל על המקרה מגובה של עשרת אלפים רגל. הצד השני בחן כל פרט בכל אירוע בזכוכית מגדלת. איך נראה השוטר? מה הוא עשה בדיוק? צד אחד ראה יער, אבל לא ראה עצים. הצד השני ראה רק עצים, בלי יער.
כל אחד מהצדדים צדק, בדרכו. דעות קדומות ויכולת לקויה משמשות לא פעם כדי להסביר חוסר תפקוד חברתי באמריקה. אבל מה עושים עם כל אחת מהאבחנות האלה, חוץ מלהישבע, במלוא הרצינות, להשתדל יותר בפעם הבאה? אלה שוטרים רעים. אלה שוטרים מוטים. השמרנים מעדיפים את הפרשנות הראשונה, הליברלים את השנייה. בסופו של דבר, שני הצדדים ביטלו זה את זה. שוטרים עדיין הורגים אנשים בארצות הברית, אבל מקרי המוות האלה כבר לא תופסים כותרות. אני חושש שהייתם צריכים לעצור לרגע כדי להיזכר מי זאת סנדרה בלאנד. אחרי פרק זמן סביר, הנחנו את המחלוקות האלה בצד ועברנו לדברים אחרים.
אני לא רוצה לעבור לדברים אחרים.
3.
במאה השש־עשרה ניטשו כמעט שבעים מלחמות בהשתתפותן של אומות אירופה. הדנים לחמו בשוודים. הפולנים לחמו באבירים הטבטונים. העות׳מאנים לחמו בוונציאנים. הספרדים לחמו בצרפתים — ועוד ועוד. אם היה דפוס כלשהו לסכסוך האינסופי הזה, הוא התבטא בכך שברובם המכריע של המקרים, היו אלה קרבות בין שכנים. נלחמתָ באדם שנמצא ממש מעבר לגבול, ושהיה תמיד ממש מעבר לגבול. או שנלחמת במישהו שנמצא ממש לידך: המלחמה העות׳מאנית של 1509 היתה בין שני אחים. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, כמעט ולא היו מפגשים — עוינים ובכלל — בין זרים. האנשים שפגשת ונלחמת בהם האמינו לא פעם באותו האל כמוך, בנו את בנייניהם ותכננו את עריהם בדיוק כמוך, ונלחמו באותם כלי נשק ולפי אותם כללים.
אבל הסכסוך הקטלני ביותר של המאה השש־עשרה לא תאם את הדפוסים האלה. כאשר הקונקוויסטדור הספרדי הרנן קורטס פגש את השליט האצטקי מונטזומה השני, אף צד לא ידע דבר על הצד השני.
קורטס נחת במקסיקו בפברואר 1519 ועשה את דרכו לאט לעבר טנוצ’טיטלאן בירת האצטקים. כשקורטס וצבאו הגיעו לטנוצ’טיטלאן, הם נפעמו. המחזה שנגלה לעיניהם היה מרהיב — עיר גדולה ומרשימה פי כמה מכל הערים שהכירו הוא ואנשיו בספרד. זו היתה עיר על אי, שתעלות חצו אותה וגשרים חיברו אותה אל היבשה. היו בה שדרות מפוארות, אמות מים משוכללות, שווקים הומים, מקדשים שנבנו מטיח סטוקו לבן יפהפה, גינות ציבוריות, ואפילו גן חיות. היא היתה מצוחצחת מניקיון — כמעט בגדר נס עבור מישהו שגדל בזוהמה של ערי אירופה בימי הביניים.
‘כשראינו כל כך הרבה ערים וכפרים שנבנו על המים, ועיירות גדולות נוספות על היבשה, נדהמנו ואמרנו שזה כמו מעשה כשפים,’ נזכר אחד מקציניו של קורטס, ברנאל דיאס דל קסטילו. ‘וחלק מהחיילים שאלו אפילו אם הדברים שראו לא היו חלום… אני לא יודע איך לתאר את זה, איך זה לראות דברים כפי שראינו, שאף אחד מעולם לא שמע עליהם או ראה אותם, או אפילו חלם עליהם.’
בשערי טנוצ’טיטלאן קיבלה את הספרדים אסיפה של צ’יפים אצטקים, ומשם הם נלקחו אל מונטזומה. דמותו היתה מפוארת עד סוריאליזם כמעט, כשנישא על גבי אלונקה רקומה בכסף ובזהב, ומקושטת בפרחים, בזהב ובאבנים יקרות. אחד מאנשי החצר שלו הלך לפניו, וטאטא את הרצפה. קורטס ירד מסוסו. מונטזומה הורד מהאלונקה שלו. קורטס, כיאה לספרדי, התקרב כדי לחבק את השליט האצטקי — ומשרתיו של מונטזומה מיהרו לעצור אותו. אף אחד לא חיבק את מונטזומה. במקום זאת, השניים פשוט קדו קידה זה לזה.
‘האין אתה הוא? האין אתה מונטזומה?’
מונטזומה השיב: ‘כן, אני הוא.’
עד אז אף אירופי אחד לא דרך על אדמת מקסיקו. אף אצטקי לא פגש איש אירופי. קורטס לא ידע דבר על האצטקים, פרט להתפעמותו מעושרם ומהעיר המרהיבה שבנו. מונטזומה לא ידע דבר על קורטס, פרט לכך שחדר אל עומק הממלכה האצטקית בתעוזה רבה, חמוש בכלי נשק מוזרים ובחיות גדולות ומסתוריות — סוסים — שהאצטקים מעולם לא ראו כמותן.
מה הפלא שהפגישה בין קורטס לבין מונטזומה ריתקה את ההיסטוריונים במשך מאות שנים? ברגע ההוא — לפני 500 שנה — שבו מגלי עולם החלו לחצות אוקיינוסים ולצאת למסעות נועזים בארצות שאיש לא הכיר לפניהם, החל להתפתח סוג חדש של מפגש. קורטס ומונטזומה היו חייבים לשוחח ביניהם, אף על פי שלא ידעו דבר זה על זה. כאשר קורטס שאל את מונטזומה ‘האין אתה הוא?’ הוא לא הביע את המילים האלה ישירות. קורטס דיבר רק ספרדית. היה עליו להביא עמו שני מתורגמנים. האחת היתה אישה אינדיאנית בשם מאלינצ’ה, שנפלה בשבי הספרדים כמה חודשים קודם לכן. היא ידעה נהוּאטל, שפת האצטקים, וגם את שפת המאיה, זו ששימשה בטריטוריה המקסיקנית שבה החל קורטס את מסעו. קורטס לקח עמו גם כומר ספרדי בשם חֶרוֹנימוֹ דה אָגילאר, שלאחר שספינתו טבעה מול חופי יוקטן, הוא למד את שפת המאיה כששהה בקרבם. לכן, מונטזומה דיבר לאגילאר בספרדית, אגילאר תרגם לשפת המאיה למאלינצ’ה, ומאלינצ’ה תרגמה לנַהָאוּטְל עבור מונטזטמה. ואז מונטזומה ענה, ‘כן, זה אני,’ בחזרה בשרשרת התרגומים הארוכה. האינטראקציה הפשוטה והישירה שכל אחד מהם הורגל אליה כל חייו הפכה לפתע מורכבת עד ייאוש.
קורטס נלקח אל אחד מארמונותיו של מונטזומה — מקום שלדברי אגילאר היו בו ‘חדרים לאינספור, פרוזדורים, מסדרונות מפוארים, מזרנים מכוסים בדי ענק, כריות מעור ומסיבי עץ, שמיכות פוך טובות, וחלוקים נפלאים מפרווה לבנה.’ אחרי ארוחת הערב, הצטרף מונטזומה לקורטס ולאנשיו, ונשא נאום. עד מהרה החל הבלבול. הספרדים פירשו את דבריו של המלך האצטקי כדברי כניעה מוחלטים. הוא האמין שקורטס הוא אלוהים, התגשמות נבואה עתיקה שלפיה ישות אלוהית גולה תחזור יום אחד מהמזרח. ועקב כך, הוא נכנע לקורטס. את תגובתו של קורטס אפשר רק לדמיין: העיר המעטירה הזו היא כעת שלו, למעשה.
אך האם זו באמת היתה כוונתו של מונטזומה? בנהואטל, שפת האצטקים, יש משלב של כבוד. מונטזומה, מתוקף היותו דמות מלכותית, דיבר במעין קוד, על פי מסורת תרבותית שבה בעל הכוח מקרין את מעמדו באמצעות מפגן של צניעות מדומה. המילה ‘אציל’ בנהואטל, כך מציין ההיסטוריון מתיו רסטאל, זהה כמעט לחלוטין למילה ‘ילד’. במילים אחרות, אם שליט כמו מונטזומה אמר על עצמו שהוא קטן וחלש, היתה זו בעצם דרכו המרומזת להסב את תשומת הלב לכך שהוא אדם מכובד ורב־עוצמה.
‘מאליו מובן שאין כל דרך לתרגם שפה שכזאת בצורה מספקת,’ כותב רסטאל:
לא פעם נאלץ הדובר להגיד את ההפך ממה שהתכוון באמת. המשמעות האמיתית הוטמעה בשימוש במשלב הכבוד. תרגום שהתעלם מן הדקויות האלה, ואף עיוות אותן עקב שימוש בכמה מתווכים… לא רק מנע את האפשרות להבנה מדויקת של נאום כמו זה של מונטזומה, אלא אף העלה את הסבירות להיפוך גמור של משמעות הדברים. במקרה הזה, נאומו של מונטזומה לא ביטא את כניעתו — אלא את הסכמתו לכניעתם של הספרדים.
מי שלמד היסטוריה בתיכון אמריקני ודאי זוכר כיצד הסתיים המפגש בין קורטס למונטזומה. מונטזומה נלקח כבן ערובה בידי קורטס, ולאחר מכן נרצח. שני הצדדים נכנסו למלחמה. לא פחות מעשרים מיליון אצטקים מצאו את מותם, אם ישירות מידי הספרדים, או בעקיפין, מהמחלות שהביאו עמם. טנוצ’טיטלאן הוחרבה. פלישתו של קורטס למקסיקו בישרה על תחילתו של עידן ההתפשטות הקולוניאלית הרת־האסון. בנוסף, היא הביאה להיווצרות דפוס חדש, ומודרני במובהק, של אינטראקציה חברתית. כיום אנחנו נאלצים שוב ושוב לבוא במגע עם אנשים שהנחות היסוד שלהם, נקודות המבט שלהם והרקע שממנו הם באים שונים משלנו. העולם המודרני איננו שני אחים הנאבקים על שליטה באימפריה העות’מאנית, אלא קורטס ומונטזומה המנסים להבין זה את זה מבעד לשכבות רבות של תרגומים. הספר לדבר עם זרים מסביר מדוע אנו מבצעים את פעולת התרגום הזו בצורה כל כך כושלת.
כל אחד מפרקי הספר מוקדש להבנת היבט אחר של בעיית הזר. ודאי שמעתם על חלק גדול מהדוגמאות — לקחתי אותן מהחדשות. באוניברסיטת סטנפורד שבצפון קליפורניה, סטודנט שנה א’ בשם בְּרוֹק טרנר פוגש אישה במסיבה, ובסוף הערב הוא במעצר במשטרה. באוניברסיטת פנסילבניה סטייט, עוזר מאמן נבחרת הפוטבול לשעבר, ג’רי סנדוסקי, מורשע בפדופיליה, ונשיא האוניברסיטה, יחד עם שניים מעוזריו הבכירים, מורשעים בשיתוף פעולה עם פשעיו. מן הסתם קראתם על מרגל שבמשך שנים פעל מתחת לאפם של הדרגים הבכירים ביותר בפנטגון, על האיש שהפיל את מנהל קרנות הגידור ברני מיידוף, על הרשעת השווא של הסטודנטית האמריקנית אמנדה נוקס, ועל התאבדותה של המשוררת סילביה פלאת’.
בכל המקרים האלה, נקטו הצדדים המעורבים שורה של אסטרטגיות כדי לתרגם את מילותיו וכוונותיו של הצד השני. ובכל אחד מהמקרים, משהו השתבש כליל. בספר לדבר עם זרים, אני מבקש להבין את האסטרטגיות האלה — לנתח אותן, לבקר אותן, להבין מהיכן הגיעו, לברר איך אפשר לתקן אותן. בסוף הספר אחזור לסנדרה בלאנד, כי משהו במפגש ההוא לצד הכביש חייב לטלטל אותנו. נסו לדמיין כמה קשה זה היה. סנדרה בלאנד לא היתה מישהי שבריאן אנסיניה הכיר מהשכונה או מהרחוב. זה היה יכול להיות קל: סנדי! מה שלומך? תיזהרי קצת יותר בפעם הבאה. אבל לא — כאן היה מפגש בין בלאנד משיקגו לבין אנסיניה מטקסס, האחד גבר והשנייה אישה, האחד לבן והשנייה שחורה, האחד שוטר והשנייה אזרחית, האחד חמוש והשנייה לא. הם היו זרים זה לזה. אילו גילינו יותר התחשבות כחברה — אילו היינו מוכנים לעשות חשבון נפש לגבי הגישה שלנו לזרים והאופן שאנחנו מבינים אותם — היא לא היתה מוצאת את מותה בתא מעצר בטקסס.
אבל קודם כול, יש לי שתי שאלות — שתי תעלומות הנוגעות לזרים — שמתחילות בסיפור שסיפר לפני שנים אדם בשם פלורנטינו אָספּייאגָה, בחדר תדרוכים בגרמניה.
אין עדיין תגובות