החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החבר'ה הטובים חוזרים

מאת:
הוצאה: | 1974 | 130 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

ירמי, עוזי ויוסי הם שלושה ילדים. לא, בעצם כמעט נערים. הם חיים במושבה קטנה, בארץ ישראל הישנה, בשנות הארבעים, בסוף מלחמת העולם השנייה, ובסך הכל שלוש-ארבע שנים לפני שקמה מדינת ישראל.

מקט: 1-36-09

 הורד דוגמה חינם לאייבוקס     הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הבריחה הגדולה

המשאית הצבאית נסעה מזרחה. במכלאה הניידת הרתומה אליה ישבו, דחוקים זה לזה ורועדים מקור, שלושה נערים: ירמי, עוזי ואני (כלומר: יוסי). השעה הייתה חמש בוקר והשמש שלחה קרני גישוש ראשונות. הבטנו זה בה ואלמלא מצבנו העלוב, בוודאי היינו פורצים בצחוק גדול: מה לנו ולמכלאה נגררת זו?

"מה יהיה?" רטן עוזי.

"יהיה מה שיהיה", פלט ירמי.

"נפסיד את מסיבת הסיום בבית הספר. אולי שכחתם, אבל מחר אנחנו מסיימים כיתה ח'".

"זה מה שמטריד אותך?" שאל ירמי. אחר כך סקר במבט ארוך את הגבעות הסלעיות שחלפו על פנינו. "בואו נסכם את מצבנו", אמר. "האנגלים מובילים אותנו כנראה ללטרון".

"ללטרון?" שאלנו עוזי ואני בתמיהה. "איפה זה?"

"לטרון זה בדרך מרמלה לירושלים. זהו מחנה המעצר הגדול ביותר של האנגלים בארץ. רוב האנשים שעצרו האנגלים מובאים לשם. אבי סיפר לי עליו. התנאים שם מחורבנים ושומרים עליו חזק. אי אפשר להימלט ממנו. כמעט …"

"מה נעשה?" שאלתי. קולי היה די עגום.

"נברח!" פסק ירמי.

וירמי צדק גם הפעם, כרגיל. לא בעניין הבריחה (לפי שעה), אלא בנוגע ללטרון. כשהתקרבנו לשער הגדול ראינו שורות-שורות של צריפים ואת גדר התיל הכפולה והמכופלת המקיפה את המחנה. בפינות הגדר התרוממו מגדלי שמירה שעליהם זרקורים. הבטנו סביב. אם נוכנס הנה, מי יודע מתי נזכה לצאת. סמוכים אלינו, במזרח, טיפסו הרי יהודה, מהם מיוערים בחורשות אורן צפופות ומהם קרחים. על פסגת הר קרוב ניצב גאה "המסרק", זו שורת העצים הדומה ממרחק למסרק ארוך. בקרבתנו, דבוק אל המדרון, נראה המנזר של לטרון, שבו נחבאים נזירים שגזרו על עצמם שתיקה ועל כן נקרא "מנזר השתקנים", ובסמוך לו בניין משטרה גדול.

המשאית עצרה ליד השער. שלט באנגלית הכריז "לטרון" באותיות מאירות עיניים וכעבור שניות אחדות היינו כבר מאחורי גדרות התיל. דלת הברזל של המכלאה נפתחה והקצין האנגלי שלכד אותנו בפתח תקווה (ראו בספר הקודם) הורה לנו לרדת. "בישלתם דייסה הגונה – עכשיו תאכלו אותה", אמר.

"לא בישלנו שום דייסה", הגיב לעומתו ירמי. "וחוץ מזה, איך זה אתם אוסרים ילדים? אנחנו בסך הכל בני שלוש עשרה וחצי!"

"אנחנו נאסור את מי שנרצה", נענה הקצין בזלזול.

מיד נתקהלו סביבנו עצירים יהודים שביקשו לדעת על מעשינו כאן.

"יפה מאוד", אמר מישהו. "האנגלים כבר אוסרים גם ילדים. עוד מעט יגיעו לגני הילדים …"

הקצין נבוך במקצת וחוצפתו פגה. הוא הרשה לנו להישאר בחברת העצירים ומובן שהיינו צריכים לספר מיד את סיפורנו לכל פרטיו ודקדוקיו. אך לא זמן רב עמדנו במרכז תשומת הלב של המבוגרים. המהומה במחנה גדלה בקצב מהיר. אלפי יהודים שנעצרו בשבת הזאת זרמו ובאו פנימה. בין העצורים נראו גם מנהיגי היישוב, שאת פני חלק מהם הכרנו מתמונות. האנגלים חשבו, כפי הנראה, שאם יאסרו גם את מנהיגי היישוב, תיפול רוחם של היהודים ברחבי הארץ וההתנגדות שלהם לשלטון תחדל. מובן שטעות הייתה בידם.

אותנו שמו בצריף קטן יחד עם עשרה כלואים אחרים, חברי קיבוץ בצפון הארץ. הם טיפלו בנו כאילו היינו ילדיהם ממש. "אל תדאגו", חזרו וניחמונו, "נוציא אתכם מכאן, זה לא מקום בשביל ילדים".

"אנחנו לא ילדים!" התריס לעומתם ירמי.

על התדהמה והבהלה שהשתררה במושבה שלנו, נודע לנו ימים מספר לאחר מכן. יומיים לאחר שנעלמנו מן המושבה גילה שמריהו, מזכיר ועד המושבה, כי הצלחנו להגיע ליעד שסומן לנו בפתח תקווה, וכי שם נתפסנו על ידי האנגלים. יומיים נוספים היו דרושים לו כדי לברר להיכן לקחו אותנו. לא פלא שהורינו היו מודאגים כהוגן! ארבעה ימים תמימים לא ידע איש מה אירע לנו וכשגילו שאנחנו במחנה המעצר בלטרון – הפכנו מיד לגיבורי המושבה. המבוגרים התפעלו ממעשינו והילדים פשוט העריצו אותנו.

כל זה יכול היה להנות אותנו מאוד, אלמלא "בילינו" כבר שבוע בלטרון. לא חדלנו מלסרוק את המחנה פנים ואחור, רחרחנו בכל פינה, והעלינו והורדנו תוכניות בריחה בלי סוף. אך מיום ליום נעשה מצב רוחנו גרוע יותר ויותר. המחנה היה שמור על ידי מאות חיילים ושוטרים. בלילות האירו זרקורים את הגדרות וכלבי שמירה תוקפניים הקיפון ללא הרף. מידי פעם ערכו האנגלים בדיקות פתע בצריפים ומנו את העצירים.

"מה יהיה הסוף, ירמי?" שאלתי את הבלתי נואש לעולם שבינינו, לאחר שחלפו עשרה ימים במחנה.

הוא לא השיב. מבטו היה מהורהר. וכשחזרתי על שאלתי, ענה: "נדבר בערב. אני צריך לברר עוד כמה פרטים".

אין צורך לציין שעד הערב היינו עוזי ואני כמו מסטיק. "אולי הוא מתכנן לחפור מנהרה?" העלה עוזי השערה.

"איפה, מנהרה תיקח המון זמן", אמרתי.

לבסוף, בשמונה וחצי בערב, הופיע ירמי, שלא ראינו אותו מזה שעות ארוכות. "בואו", אמר, "נצא החוצה. נעים בחוץ. המון כוכבים ואין שם כתלים עם אוזניים …"

הלכנו אחריו. לא הרחק מן הצריף היה סלע גדול, שעליו נהגו עצורים לשבת בשעות היום. עתה עמד הסלע שומם. ישבנו עליו וירמי פתח. "שוחחתי עם כמה אנשים חשובים פה", אמר, "והם הבטיחו לעזור לנו להיחלץ מהמחנה. אם הכל ילך לפי התוכנית – לא נהיה במחנה בשבת הקרובה".

בשבת הקרובה מלאו שבועיים למאסרנו. עצירים ותיקים. בסך הכל צריך להודות, שחיינו במחנה לא היו קשים במיוחד. האנגלים חקרו אותנו אמנם פעם אחת, אבל גם זאת הייתה חקירה קצרה בלבד. קיווינו עתה ששוב לא תהיה להם הזדמנות נוספת. שעת האפס נקבעה לחמש אחרי הצהריים בעת תחרות הכדורגל במחנה. אפשר לתמוה: מי פתאום יתחרה בכדורגל במחנה מעצר? אך זה בדיוק מה שקרה: העצורים בחרו בוועדת תרבות וזו ארגנה כל מיני מסיבות ואירועים, והיא גם ש"ארגנה" שני כדורים – לכדורגל ולכדורסל, ומיד קמו קבוצות מספר שהתחרו ביניהן במגרשים שהוכשרו במקצת למטה זו.

שתי קבוצות הכדורגל שעמדו להתמודד באותה שבת היו: "הנבחרת הכפרית" – מורכבת מחברי קיבוצים ומושבים, נגד "הנבחרת העירונית" – שהורכבה מאנשי ערים ומושבות. האווירה במגרש הייתה עליזה. מחוסר תלבושות ספורט, הופיעו שחקני ההתיישבות במכנסיים קצרים, כשחצי פלג גופם העליון ערום, ואילו העירוניים לבשו גופיות. כשופט נקבע שופט כדורגל אמיתי, שנמצא גם הוא בין העצורים. בחמש בדיוק שרק השופט והמשחק החל. העירוניים, שהיו שחקני כדורגל מנוסים יותר מאנשי ההתיישבות, הובילו כבר לאחר עשר דקות בתוצאה 0:3. ואז פתאום התעורר בין החקלאים שחקן נמוך קומה, שהחל מהתל בכל יריביו. עד מהרה התברר, כי הבחור שמו יאז'ק, עולה חדש מפולין, פרטיזן לשעבר, שהגיע ארצה באוניית מעפילים, ובעבר היה משחקניה הידועים של ארץ מוצאו. יאז'ק זה הצליח להבקיע שני שערים בזה אחר זה וסמוך למחצית כמעט שהשווה את התוצאה. כששרק השופט להפסקה הורה לנו ירמי להתכונן. למה להתכונן – לא ידענו. אך ירמי הרי תמיד צודק …

כעבור כרבע שעה, סמוך לשעה שש, חודש המשחק. שחקני שתי הקבוצות תקפו, אך לא הצליחו לכבוש שערים נוספים. ואז, לפתע, קרה משהו בלתי צפוי. לא הרחק מן השער הדרומי של המגרש ניצבו כמה מכלי מים גדולים, מוטמנים באדמה, שמהם היו נשאבים המים לשירותים השונים, כמו המקלחות והמטבח. את המכלים צריך היה למלא מחדש מדי יום. יום-יום הייתה באה אל המחנה מכלית עם מים ומחדשת את המלאי. והנה דווקא בשבת, ודווקא באמצע המחצית השנייה של משחק הכדורגל, החליטה המכלית להופיע. הנהג החל צופר וצועק, מנסה לשכנע את הצופים שיפנו לו דרך אל המכלים, אך איש לא זז. כיוון שכך, ירד הנהג מתאו והחל לדרוש בכל תוקף לפנות לו את הדרך.

מה שנראה מוזר לגמרי היה, שתחת לפנות לו דרך שיעבור וחסל, פרץ ויכוח סוער בין כמה מהצופים לבין הנהג, וחיש קל התלהט הוויכוח מאוד. בעוד שהיו אנשים שטענו, כי לא צריך להפריע לנהג למלא את תפקידו, הטיחו אחרים לעומתו ברוגז: "זוז כבר מכאן! אולי לא תפריע לנו לראות את המשחק! מצא לו בדיוק זמן!" בקיצור, המהומה גדלה והלכה. הנהג כבר היה מוקף לגמרי. אנשים פרצו למגרש עצמו והשחקנים אף הם נתערבבו במעגל המתווכחים. רק השופט עדיין נותר עומד באמצע המגרש, בודד…

בתוך המולת הוויכוח הסוער התברר לנו, כי מכלית המים עצמה הוקפה מאות אנשים. בינתיים נראו מרחוק חיילים אנגלים קרבים ובאים, כדי לברר כנראה מה מתרחש. באותו הרגע משך אותנו ירמי אחריו: "בואו!" וכאילו על פי פקודה, נפתח עבורנו שביל צר בין האנשים המצופפים, הצועקים והנרגשים, ואנחנו חלפו בו כחץ מקשת לעבר המכלית. בעוד אנו מנסים לשמור זה על זה שלא ללכת לאיבוד בהמון, קרב אחד מאנשי המחנה במהירות אל דופן הפח של המכלית, הסיר בזריזות רבה ארבעה ברגים, ופתח קטן של פחות ממטר נפער למולנו. "מהר, חבר'ה, היכנסו!" לחש, ואנחנו נדחקנו פנימה, עוצרים את נשימתנו."הידחקו, הידחקו" גער בנו ירמי. נדחסנו כמו סרדינים לתוך קופסה. מיד לאחר מכן כוסה הפתח ושמענו את הברגים מוברגים מחדש. שניות ספורות אחר כך הגיעו לאוזנינו השאלות באנגלית של החיילים שהגיעו בקושי עד למכלית.

"איפה השק?" לחש ירמי.

"איזה שק?" מלמלתי. "אה, כן, נדמה לי שיש כאן משהו". גררתי בזהירות איזה שק שרגלי נחו עליו והעברתיו לירמי. עד שירמי ניסה לפתוח את השק הקטן, חשתי שראשי מתחיל מסתחרר.

"אין לי אוויר…" לחשתי.

"החזק מעמד עוד רגע!" פקד ירמי וכיוון שנסתבך בהתרת השק בחושך, הגיש את החוט לפיו וקרע אותו בין שיניו.

"הראש שלי מסתובב נורא", הגיע אלי במעורפל קולו של עוזי. "קחו את זה!" אמר ירמי ומסר לידינו משהו קשה עם רצועות גומי. "תחבשו על הראש ומיד יהיה לכם טוב".

"מה זה?" מלמלתי. הרגשתי שכוחותיי האחרונים עוזבים אותי.

"מסכת חמצן", ענה ירמי. "ונשמו היטב, אחרת אתם מתים!"

חבשתי את המסכה, נשמתי – ורוחי חייתה מחדש. התמקמנו איכשהו זה בצידו של חברו, ונשמנו בקושי. אט-אט התחלנו להתרגל לחשיכה, והפנים הקופיים המוזרים שלנו נתגלו מבעד לזגוגיות. אילו רק אפשר היה לצחוק! היינו כמו שלושה קופים שברחו מגן חיות. אך לא היה שום זמן לצחוק, כי בחוץ גברו הצעקות וגערות החיילים האנגלים עלו גם עליהן. לבסוף ניצח כמובן הנהג בעזרת החיילים, עלה על מושבו, הסיע את המכלית אל המכלים, ועד מהרה שמענו כיצד הוא מחבר את צינורות הברזנט העבים אל פתחי המכלית והמים החלו זורמים מבפנים החוצה. כמה זמן ארכה ההרקה – לא ידענו. בוודאי פחות ממה שנדמה לנו, אך לבסוף התרוקנה המכלית, הנהג אסף את הצינורות, קיפל אותם, סגר את הברזים, עלה אל מושבו, התניע וזז.

המכלית נעצרה והבנו שאנחנו בשער המחנה. שמענו קולות באנגלית. אחר כך טיפסו רגליים אל המכלית, נפתחו פתחים למעלה ונסגרו במהלומות, עד שצלצלו אוזנינו. לא היה צריך להסביר לנו כי בדיקה זו טומנת סכנה גדולה עבורנו. המכלית הייתה מחולקת לשלושה תאים גדולים, כל אחד בן שלושה מטרים מעוקבים, אך כל אדם חד עין יכול היה להבחין שהמכל הקדמי קטן משום מה משני המכלים האחרים לאחר ששליש ממנו "הופרד".

האנגלים ליד השער לא היו כפי הנראה חדי עין במיוחד. ואם לא היה די בכך, הרי ברגע שעמדו החיילים לפתוח את מכסה המכל הקדמי, פרצו לפתע לשונות אש מתא הנהג, ונהגנו האמיץ חטף את המטפה (מכשיר לכיבוי שריפות) שבתאו והתחיל מתיז קצף על סביבו. השתררה מהומה ושני החיילים קפצו מן המכלית למטה וניסו לעזור לנהג לכבות את הדליקה.

"זה או. קיי.!" שמענו את הנהג קורא אליהם. "האש כובתה. תודה לכם!"

"יש לך מזל גדול!" ענו לו, "סע! אתה סותם את הכניסה".

"הכל דופק מאה אחוז!" לחש לנו ירמי. "כל התוכנית פעלה. גם האש. שום דבר לא מקרי, חבר'ה. הנהג הצית חבילת עיתונים בתא שלו זה הכל. בחבילה היו כמה גלילי פילם, שהעלו עשן נורא. רעיון, מה?"

היינו בחוץ, רצים על פני הכביש לאן שהוא, נושמים במלוא ריאותינו מן החמצן הדל שבמסכות הגז ומנסים איכשהו להסתדר בתאון הצר. למען האמת, הסבל לא ארך הרבה. כעבור זמן מה כבר היינו בחדר אמבטיה של משפחה ירושלמית, שאליה הובאנו על ידי נהג המכלית. ספק רב אם אי פעם בחיים שלפני כן, התקלחתי בתענוג כזה… לאחר המקלחת הוזמנו לארוחת הערב אל שולחן מארחינו. גם הנהג, שחילץ אותנו מלטרון, אכל איתנו. בעל הבית הביט בנו, התחייך ושאל: "עכשיו, כשאתם פה, אולי תספרו לנו כיצד הצלחתם להימלט משם?"

עוזי ואני הפנינו מבטינו אל ירמי: הוא היודע; וירמי לא חיכה להפצרות יתרות.

"האנגלים לא ידעו בעצם מה לעשות בנו", אמר. "היינו שלושה ילדים בין מאות ואולי אלפי מבוגרים. פעם אחת חקרו אותנו ואחר כך הניחו לנו. מובן שלא היה לנו שום חשק לבלות שם אפילו דקה אחת נוספת. אחרי כמה ימים נתקלתי במחנה במישהו, שביקר פעם או פעמיים בביתנו במושבה. הוא שאל אותי: 'אתה לא בנו של ירושלמי?' 'כן' עניתי. בקיצור: הסברתי לו שמוכרחים להוציאו אותנו משם. הוא אמר שאני צודק, אבל השאלה היא למי מגיעה קְדימה ראשונה, כיוון שבמחנה יושבים כמה מראשי ה'הגנה', שהאנגלים עדיין לא יודעים אפילו שהללו בידם, ולכן צריכים להבריח אותם בהזדמנות הראשונה. אמרתי לו שאנחנו קודמים אפילו להם, ושאם ה'הגנה' לא מסוגלת לחלץ ממחנה כזה שלושה ילדים, אז מה היא שווה בעצם? ראיתי שהנימוק המשונה הזה שלי דווקא עשה עליו רושם. בכל אופן, הוא אמר לי לפגוש אותו כעבור יומיים.

"כשנפגשנו מחדש מסר לי את התוכנית עם מכלית המים ושאל אם אנחנו נסכים. אמרתי לו, שאנחנו מוכנים לצאת מהמחנה אפילו בתוך פחי זבל. כל העניין עם משחק הכדורגל צץ למעשה ברגע האחרון כמעט. קודם כל הייתה מחשבה שמאות כלואים יתרכזו במגרש, סביב המכלית, סתם ככה. רק אחר נזכר האיש, כי בשבת אחר הצהריים ייערך משחק כדורגל וממילא יהיו במקום מאות אנשים, וכדאי לנצל עובדה זו. וכך היה. כשקרבה המכלית אל פתחי ההרקה, החל הקהל, לפי אות מוסכם, להפריע לה. הצופים לא נתנו לנהג להתקדם, התעוררו ויכוחים סוערים והיה רעש גדול, ואז דחקו אותנו ללא קושי אל תוך התא שהוכן עבורנו במכלית".

"פרט אחד לא ברור לי כאן", העיר בעל הבית. "הרי המכלית הזאת פוקדת את המחנה יום-יום והיא בוודאי מוכרת היטב לאנגלים. מה יקרה עכשיו אם יחקרו וידרשו? יש להניח שהאנגלים יגלו במוקדם או במאוחר כי שלושתכם נמלטתם ובדרך הטבע כמעט יגיעו ישר אל הנהג. מה יהיה אז?"

"הכל מתוכנן", נענה הנהג בביטחון. "נכון שמכלית המים מבקרת במחנה יום-יום, אבל היום היא כלל לא הייתה בלטרון!"

הבטנו כולנו בנהג בתדהמה.

הוא צחק והמשיך: "מה שאמרתי – מדויק לגמרי. מכלית המים נכנסה ללטרון מדי יום בשבועיים האחרונים, אך בכל יום הוחלף הנהג, כדי שלא להרגיל את האנגלים לנהג קבוע. היום הוחלפו לא רק הנהג אלא גם המכלית עצמה. המכלית שבה נהגתי היום – איננה המכלית הקבועה, אלא אחרת שדומה לה בדיוק. רק העברנו אליה הבוקר, באופן חד פעמי, את לוחיות הזיהוי של המכלית הקבועה, כך שלא היו כל בעיות בכניסה ללטרון וביציאה ממנה".

"מה יקרה אם יחקרו את בעל המכלית?" הקשה בעל הבית.

"שום דבר. הוא אפילו לא יודע מה התרחש היום. אם יחקרו אותו יטען – ובצדק – כי אתמול חל קלקול במנוע של המכלית ומאז ארבע אחר הצהריים של יום שישי היא חונה במוסך, כשמנועה מפורק. הכל ברור עכשיו?"

וכך, עייפים אך מרוצים, עלינו באותו ערב על משכבינו בדירת מארחינו בירושלים. למחרת חזרנו למושבה. נתקבלו כמובן כגיבורים השבים משדה המערכה. בתחילה רצו להחביאנו לזמן מה, עד שיחלוף זעמם של האנגלים. היו שאמרו, כי האנגלים ישתוללו מכעס כאשר יגלו כי חמקנו מלטרון השמורה על ידי חיילים כה רבים. אך החששות היו לחינם. הש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה", העביר ידיעה, שנראתה מוזרה ומצחיקה: האנגלים כלל אינם יודעים שנמלטנו מהמחנה … (או שאולי החליטו להתעלם מכך?)

בכל אופן, היינו שוב חופשיים. הוטל עלינו כמובן להשלים את מה שהחסרנו בתקופה שבה "בילינו" במחנה המעצר, ואז קיבלנו את תעודות הגמר שלנו; שאר חברינו לכיתה ח' כבר קיבלו אותן שבועיים לפני כן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החבר'ה הטובים חוזרים”