החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המורדת

מאת:
מאנגלית: צילה אלעזר | הוצאה: | 2013 | 304 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.60

רכשו ספר זה:

דבורה פלדמן נולדה בקהילה האולטרא-חרדית של חסידות סאטמר לאם שנטשה אותה בהיותה פעוטה ולאב רפה שכל. סבה וסבתה גידלו אותה לפי כל הכללים החמורים, ובעיקר: לא שואלים שאלות ולא קוראים ספרים חילוניים. אבל הילדה הסקרנית קראה ספרים בסתר והעזה לחלום על חיים אחרים.

המתח העולה בין תשוקותיה של דבורה לבין חובותיה כבת סאטמר נאמנה התפוצץ כאשר בגיל 17 היא התחתנה עם גבר צעיר שפגשה למשך 30 דקות בלבד לפני הנישואין, והתקשתה לאפשר את היחסים המיניים המלאים כנהוג לאחר החופה. קרובי משפחתה משני הצדדים האשימו וביישו אותה בפומבי, והיא מצאה את עצמה לכודה בנישואין כושלים מינית ורגשית.

אך רוחה לא נפלה. בהחבא נרשמה ללימודי ספרות באקדמיה, וכאשר בגיל 19 נולד לה ילד היא הבינה שלא רק עתידה שלה מונח על כף המאזניים, אלא גם העתיד של בנה, ולמרות כל המכשולים היא התגרשה מבעלה, עזבה את הקהילה, והיום חיה בניו יורק עם בנה ולומדת עוד ועוד על הספרים שעליהם תמיד חלמה.

בספר המורדת מגוללת דבורה פלדמן בת ה־25 את סיפורה האישי בגילוי לב מלא רגש, ולא חוסכת פרטים ותיאורים, כולל מעורבות בני משפחתה בחייה מאז ילדותה, חוויית המקווה המרתיעה, וקשיי הקשר המיני עם בעלה. סיפורה המרתק מעלה דמות של אישה צעירה אמיצה וחכמה ומאפשר הצצה נדירה לחיי הקהילה החרדית הסגורה.

מקט: 15100181
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

בערב יום הולדתי העשרים וארבעה אני מראיינת את אמי. אנחנו נפגשות במסעדה צמחונית במנהטן, שמכריזה על עצמה כי היא מסעדת איכרים אורגנית, ולמרות החיבה שפיתחתי לאחרונה לכל מה שעשוי מחזיר ומפירות ים, אני מצפה בשמחה לפשטות שהארוחה מבטיחה. המלצר שמשרת אותנו בולט במראה הגויי שלו, עם שיער בלונדיני סתור ועיניים כחולות גדולות. הוא מכרכר סביבנו כאילו היינו ממשפחת המלוכה, כי אנחנו באפר־איסט־סייד ומוכנות להיפרד ממאה דולר בשביל ארוחת צהריים שמורכבת ברובה מירקות. אני חושבת שיש משהו אירוני בכך שהוא לא יודע ששתינו לא שייכות למרחב הזה, שהוא מקבל את קיומנו כדבר מובן מאליו. אף פעם לא העליתי על דעתי שהיום הזה יגיע.

לפני שנפגשנו אמרתי לאמי שאני רוצה לשאול אותה כמה שאלות. על אף שבשנה האחרונה בילינו יחד יותר מאשר בכל שנות ההתבגרות שלי גם יחד, על פי רוב נמנעתי עד כה מלדבר על העבר. אולי לא רציתי לדעת. אולי לא רציתי לגלות שכל המידע שפמפמו לי על אמי היה שגוי, או שאולי לא רציתי להשלים עם האפשרות שהוא נכון. בכל זאת לפרסום סיפור חיי נדרש יושר מצפוני, ולא רק מצדי.

לפני שנה בדיוק עזבתי את הקהילה החסידית לתמיד. אני בת עשרים וארבע וחיי עודם לפני. עתידו של בני טעון בשלל אפשרויות. אני מרגישה שהגעתי אל קו הזינוק במרוץ בדיוק בזמן לשמוע את יריית הפתיחה של האקדח. כשאני מביטה באמי אני נוכחת שאולי יש בינינו קווי דמיון, אבל ההבדלים בולטים במובהקותם. היא היתה מבוגרת יותר כשעזבה, והיא לא לקחה אותי איתה. המסע שלה מדבר על מאבק להשגת ביטחון יותר מאשר להשגת אושר. החלומות שלנו מרחפים מעלינו כמו עננים, ושלי נראים גדולים וצמריים יותר מהפס הדק שלה ששט בענן של נוצות גבוה בשמי חורף.

מאז עמדתי על דעתי תמיד רציתי הכול מהחיים, כל מה שהם יכולים לתת לי. תשוקה זו מבדילה אותי מהאנשים שמוכנים להסתפק בפחות. אני אפילו לא מבינה איך מאוויים של אנשים יכולים להיות קטנים ושאיפותיהם צרות ומוגבלות, כאשר האפשרויות הן אינסופיות. אינני מכירה את אמי די כדי להבין את חלומותיה. ככל הידוע לי הם נראים לה גדולים וחשובים, ואני רוצה לכבד את זה. עם כל ההבדלים בינינו, ישנה ללא ספק הרצועה הדקה הזאת של מכנה משותף, הבחירה הזאת ששתינו עשינו, כל אחת לטובתה.

אמי נולדה וגדלה בקהילה של יהודים יוצאי גרמניה באנגליה. משפחתה היתה אמנם דתית, אבל לא חסידית. היא גדלה כילדה להורים גרושים ומתארת את עצמה בצעירותה כנפש מוטרדת, גמלונית ועצובה. סיכוייה להינשא, ועל אחת כמה וכמה להינשא "טוב", היו קלושים, היא אומרת לי. המלצר מניח לפניה צלחת של טוגני פּולֶנטה וכמה פולי שעועית שחורה, והיא נועצת את המזלג שלה באחד הטוגנים.

כשנקרתה האפשרות להינשא לאבי נראה לה הדבר כמו החלום, היא אומרת בין נגיסות. משפחתו היתה עשירה והם השתוקקו להשיא אותו. היו לו אחים ואחיות שחיכו שהוא יתארס כדי שהם יוכלו להתחיל לחיות את חייהם שלהם. הוא היה בן עשרים וארבע — קשיש מכדי להיות רווק, במושגים של מה שנחשב לבחור יהודי טוב. ככל שהם מתבגרים, כן קטן הסיכוי להשיא אותם. רייצ'ל, אמי, היתה הסיכוי האחרון של אבי.

אמי זוכרת שכל האנשים סביבה היו נרגשים מאוד בשבילה. היא תזכה בהזדמנות להגיע לאמריקה! הם הציעו דירה יפה וחדשה לגמרי ומרוהטת כולה. הם הציעו לממן הכול. היא תקבל בגדים יפים ותכשיטים. היו גיסות רבות שציפו בהתרגשות להיות חברות שלה.

"אז הם היו נחמדים אלייך?" אני שואלת ומתכוונת לדודות ולדודים שלי, שאני זוכרת שהביטו עלי מגבוה מסיבות שמעולם לא הצלחתי לעמוד על טיבן.

"בהתחלה, כן," היא אומרת. "הייתי הצעצוע החדש מאנגליה, את יודעת. הנערה הרזה והיפה עם המבטא המשונה."

היא הצילה את כולם, את הצעירים יותר. נחסך מהם הגורל של מי שהתבגרו ברווקותם. בהתחלה הם הכירו לה תודה שהם יכלו לראות את אחיהם מתחתן.

"אני עשיתי ממנו מֶענטש," מספרת לי אמי. "אני דאגתי שהוא יהיה תמיד נקי ומסודר. הוא לא ידע לטפל בעצמו, אבל אני כן. אני שיפרתי את המראה שלו, והם לא היו צריכים להתבייש בו עוד."

בושה — זה כל מה שאני מצליחה לזכור מהרגשות שלי אל אבי. כשהכרתי אותו הוא היה תמיד מרופט ומלוכלך, והתנהגותו היתה ילדותית ובלתי־ראויה.

"מה את חושבת עכשיו על אבי?" אני שואלת. "מה את חושבת שלא בסדר אצלו?"

"אני לא יודעת. יש לו כנראה הזיות. הוא חולה נפש."

"באמת? את חושבת שזה רק זה? את לא חושבת שהוא היה פשוט מפגר?"

"הוא הלך לפסיכיאטר פעם אחרי שנישאנו, והפסיכיאטר אמר לי שהוא די בטוח שיש לו סוג מסוים של הפרעת אישיות, אבל אי־אפשר לדעת, כי אביך סירב לשתף פעולה. הוא לא היה מוכן שיעשו לו עוד בדיקות ואף פעם לא חזר לקבל טיפול."

"אני לא יודעת," אני אומרת בהרהור. "דודה חיה סיפרה לי פעם, שכילד הוא אובחן כמי שסובל מפיגור. היא אמרה שהאיי־קיו שלו היה שישים־ושש. ובעניין זה אין הרבה מה לעשות."

"אבל הם אפילו לא ניסו," טוענת אמי בעקשנות. "הם יכלו להשיג לו טיפול כלשהו."

אני מהנהנת. "אז בהתחלה הם היו נחמדים אלייך. אבל מה קרה אחר כך?" אני זוכרת שהדודות שלי דיברו על אמי מאחורי הגב ואמרו דברים איומים.

"אחרי שהמהומה שככה, הם התחילו להתעלם ממני. היו עושים דברים ולא משתפים אותי. הם התנשאו מעלי כי באתי ממשפחה ענייה, וכולם שם התחתנו עם כסף ובאו מכסף וחיו חיים אחרים. אבא שלך לא היה יכול בכלל להשֹתכר, וגם אני לא, אז הסבא תמך בנו. אבל הוא היה קמצן, ונתן רק את המינימום ההכרחי למצרכי המכולת. הוא היה פיקח מאוד הזֵיידֶע שלך, אבל הוא לא הבין אנשים. הוא לא חי במציאות."

אני עדיין חשה דקירה קטנה כשמישהו אומר משהו רע על המשפחה שלי, כאילו אני צריכה להגן עליהם.

"הבָּאבֶּע שלך, לעומת זאת, הסבתא, היא העריכה אותי. אני הרגשתי את זה. אף אחד לא הקשיב לה, והיא בהחלט היתה אינטליגנטית ורחבת אופקים יותר מכפי שמישהו העלה על דעתו."

"אני מסכימה איתך לגמרי!" אני נרגשת מהעובדה שמצאנו מכנה משותף, קרוב משפחה אחד ששתינו רואות באותה צורה. "גם אלי היא התייחסה כך. היא כיבדה אותי גם כאשר כל האחרים חשבו שאני רק מטרד."

"כן, טוב… אבל לא היה לה שום כוח."

"נכון."

וכך בסופו של דבר לא היה לה במה להיאחז, לאמי. לא בעל, לא משפחה, לא בית. היא ידעה שבקולג' היא תהיה קיימת, תהיה לה מטרה, יהיה לה כיוון. אנחנו עוזבים כשלא נשאר עוד בשביל מה להישאר. אנחנו הולכים למקום שנוכל להועיל בו, שאנשים יקבלו אותנו בו.

המלצר מגיע אל השולחן ובידו בראוני שוקולד עם נר תקוע בו. "יום הולדת שמח…" הוא שר בקול חרישי ופוגש בעיני לשנייה. אני משפילה אותן ומרגישה את האודם עולה בלחיי.

"כבי את הנר," דוחקת בי אמי ומוציאה מצלמה. אני רוצה לצחוק. אני מוכנה להתערב שהמלצר חושב שאני ככל נערה אחרת שיש לה יום הולדת ויוצאת לבלות עם אמה, וזה מה שאנחנו עושות כל שנה. האם היה מישהו מנחש שאמי החמיצה את רוב ימי ההולדת שלי כשגדלתי? איך היא יכולה לחזור לעניינים בזריזות כזאת? זה בא לה באופן טבעי? לי זה בהחלט לא בא כך.

לאחר שכילינו יחד את הבְּראוני, היא נעצרת ומנגבת את פיה. היא אומרת שהיא רצתה לקחת אותי איתה, אבל לא יכלה. לא היה לה כסף. המשפחה של אבי איימה שהם יאמללו את חייה אם היא תנסה לקחת אותי. חיה, הדודה הבכירה, היתה הכי גרועה, היא אומרת. "הייתי באה לבקר אותך והיא התייחסה אלי כמו אל אשפה, כאילו לא הייתי אמך, כאילו לא ילדתי אותך בכלל. מי נתן לה את הזכות, כשהיא אפילו לא שארת בשר?" חיה נישאה לבן הבכור במשפחה, ומיד השתלטה על הכול, מספרת אמי. היא תמיד היתה חייבת להיות הבוס, סידרה הכול, והשליטה את הדעות שלה בכל מקום.

ולאחר שאמי עזבה את אבי לתמיד, חיה השתלטה גם עלי. היא החליטה שאני אגור אצל סבי וסבתי, שאלך לבית־ספר של סאטמֶר ואנשא לבחור סאטמרי טוב ממשפחה דתית. אך בסופו של דבר חיה היתה זו שלימדה אותי לקחת את השליטה על חיי, להיות בעלת אגרוף ברזל כמוה, ולא להרשות לאיש להכריח אותי להיות אומללה.

חיה, כפי שלמדתי לדעת, היא ששכנעה את זֵיידֶע — סבא — לדבר עם השדכן, אף כי זמן קצר קודם לכן מלאו לי רק שבע־עשרה שנה. בעצם, היא היתה השדכנית שלי, היא היתה מי שהחליטה עם מי עלי להתחתן. הייתי רוצה להאשים אותה בכל מה שעברתי בגלל זה, אבל אני חכמה מכדי לעשות זאת. אני מכירה את אורחות עולמנו ואיך אנשים נסחפים בזרם החזק של המסורות העתיקות שלנו.

אוגוסט 2010

ניו יורק

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המורדת”