החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איש העכברושים

מאת:
מגרמנית: מרים קראוס | הוצאה: | 2004 | 138 עמ'
זמינות:

45.00

רכשו ספר זה:

סיפור אימים פורנוגרפי, ששמע בעת ששירת במילואים, הפך את ד"ר ארנסט לנצר לאחד המטופלים הידועים בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, המכונה 'איש העכברושים'.

"העכברוש רוצה לברוח מן המוט הלוהט ואורו המסנוור… הוא נכנס לפאניקה, דעתו נטרפת, הוא קופץ ומנתר סביב דפנות הסיר, זוחל ודוהר על ישבנו של האיש, תחילה מדגדג ואחר-כך קורע אותו ברגליו ונושך אותו בשיניו החדות…"

טיפולו המוצלח של פרויד בעורך-הדין הצעיר חורג מן הדימוי הנוקשה של הטיפול הפסיכואנליטי. בתיאור-המקרה מתוודע הקורא לקשר מיוחד במינו, ההולך ונרקם בין פרויד לבין מטופלו המפורסם.

גם היום, יותר ממאה שנים לאחר פרסומו, נקרא תיאור-המקרה כסיפור עלילה מרתק ומדהים.

כישוריו הספרותיים של פרויד הפכו את תיאורי-המקרים שלו ליצירות מופת ספרותיות, שפרצו אל מחוץ לגבולותיה המקצועיים של הפסיכואנליזה. עד היום מרתקים תיאורי-המקרים המעטים שכתב קוראים רבים, הנשבים בקסמיהם.

'איש הזאבים' הוא תיאור-המקרה הארוך והמפורט ביותר שכתב פרויד, והוא מופיע כאן לראשונה בתרגומו העברי.

ד"ר דרור גרין, שערך את תיאורי-המקרים של פרויד בעברית, הוסיף מבוא מקיף המציג את הרקע למפגש המיוחד שבין פרויד לבין סרגי פנקייב, ואת יחסיהם המיוחדים.

ספרים נוספים בסדרת 'הספריה לפסיכותרפיה': זיגמונד פרויד / הנס הקטן, זיגמונד פרויד / איש הזאבים, זיגמונד פרויד ויוזף ברויאר / מחקרים בהיסטריה, זיגמונד פרויד / שרבר, ד"ר דרור גרין / פסיכותרפיה ממבט אחר, ד"ר דרור גרין / תיאורי-המקרים של פרויד.

מקט: 4-386-0003

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ד”ר דרור גרין

הקדמה

“אתה לוקח בן־אדם, צעיר וחזק ככל האפשר, חסון ובעל שרירים… אתה מפשיט אותו… אתה מאלץ אותו לכרוע ברך על הארץ ומתכופף מעבר לגבו, וכובל אותו בשלשלאות הקבועות באזיקים אל פרקי ידיו, קרסוליו ומאחורי צווארו וברכיו… ואז אתה מניח בסיר גדול עכברוש שהורעב במשך יומיים במטרה לגרות את אכזריותו. ואת הסיר הזה עם העכברוש בתוכו אתה מצמיד באופן הרמטי כמו כוסות־רוח לאחוריו של האסיר, בעזרת רצועות חזקות המחוברות לחגורת עור המהודקת מסביב למותניו… לתוך חור בסיר אתה מחדיר מוט ברזל, שהולהט באש כבשן. העכברוש רוצה לברוח מן המוט הלוהט ואורו המסנוור… הוא נכנס לפאניקה, דעתו נטרפת, הוא קופץ ומנתר סביב דפנות הסיר, זוחל ודוהר על ישבנו של האיש, תחילה מדגדג ואחר־כך קורע אותו ברגליו ונושך אותו בשיניו החדות… מחפש יציאה דרך העור הקרוע והמדמם… היתרון הגדול בזה הוא שצריך לדעת איך להאריך את הניתוח הראשוני הזה ככל האפשר… לפעמים קורה שהקורבן משתגע… העכברוש חודר… והוא מת, נחנק, כשבאותו הזמן הקורבן, אשר אחרי חצי שעה של עינוי שאין שני לו ולא ניתן להביעו במלים, גם הוא מסיים כשהוא מדמם עד מוות… זה יפה באופן יוצא מן הכלל!”

[את הקטע הזה תרגמתי באופן חופשי מתרגומו של פטריק מהוני לאנגלית:Patrick J. Mahony, Freud and the Rat Man, Yale University Press, 1986: 13].

התיאור המבחיל הזה לקוח מן הספר ‘גן העינויים’ (The Garden of Tortures), מאת אוקטב מִירבּוֹ. אוקטב מירבו, (Octave Mirbeau, 1848-1917) נולד בנורמנדי לאב רופא ממשפחת נוטריונים. בגיל אחת־עשרה נשלח להתחנך אצל הישועים, ושם גם נאנס על־ידי הנזירים. לאחר שירות בצבא, כתיבת ביקורת תיאטרון ומאמרים פוליטיים שמרניים הפך לאנרכיסט בגיל שלושים ושבע ועד סוף ימיו כתב נגד השלטון. משפט דרייפוס שימש לו השראה לכתיבת ‘גן העינויים’, המציג אילוסטרציה מכוערת באופן קיצוני של השלטון ומניעיו. הוא חיבר יותר מאלף סיפורים ומאמרים, וכן ספרים ויומנים, והיה ממייסדי ‘אקדמיה גונקור’, שהיתה המוסד הנערץ ביותר בקרב אנשי הספרות בצרפת. כמבקר גילה את הסופר הבלגי מטרלינק, ותרם להצלחתם של האמנים פיסארו, רודן ומונה. הוא היה לוחם חירות אנטי־מיליטריסט ואנטי־דתי. מגיל צעיר סבל מדיכאון. הספר נחשב לרב־מכר פורנוגרפי בעת פרסומו. השימוש של מירבו בפורנוגרפיה ובסטיות מיניות כאמצעי להצגת ביקורת חברתית הוא שהפך את ספרו לרב־מכר ואפשר לו להפיץ את רעיונותיו המהפכניים.

באופן דומה עשה גם פרויד שימוש באותם האמצעים לשיווק תורתו החדשה. למרות ההתנגדות הפוריטנית למעמד המרכזי של המיניות הילדית בפסיכואנליזה, ואולי דווקא מתוך שימוש יעיל באותה התנגדות, הקפיד פרויד להציג את רעיונותיו באמצעות התיאוריה של המיניות. וכך הוא ענה למתנגדיו: “מן הראוי שכל אלו שמשקיפים בבוז על הפסיכואנליזה ממרום עמדתם, יזכרו עד כמה קרובה המיניות המורחבת של הפסיכואנליזה לארוס של אפלטון האלוהי” (מתוך ההקדמה למהדורה הרביעית של ‘שלוש מסות על התיאוריה של המיניות’, בתרגומו של דוד זינגר, בספר ‘מיניות ואהבה’, הוצאת עם עובד, 2002).

פרויד היה מודע למימד הסנסציוני, ואפילו הפורנוגרפי, של פרסומיו בתחום המיניות, והוא עשה בו שימוש לגירוי סקרנותם של קוראיו (ר’ גרין, ‘פרויד נגד דורה’, 1998: 32). בתיאור־המקרה של ‘דורה’ פיתה פרויד את קוראיו כשהבטיח להם הצצה אל התחום האסור:

סיפור המקרה שלהלן – שנדרשה לחיבורו התגברות על אילוצים של סודיות רפואית ושל כל מיני נסיבות לא נוחות – דן דרך חירות גמורה ביחסי מין, והאברים והפעילויות של חיי המין נקראים בשמותיהם המפורשים. קורא בעל נפש חסודה יסיק מתוך התאור שלא חששתי כלל לשוחח עם אשה צעירה על נושאים שכאלה בשפה כזאת. האם גם על כך חייב אני להצטדק? (מתוך ‘פרויד ודורה’, הוצאת ‘עם עובד’, 1993: 32).

פרויד לא התעלם מן האסוציאציות הפורנוגרפיות של דבריו, והוא מיהר להאשים את מבקריו ב”תאוותנות סוטה ומשונה כסברה ששיחות ממין זה הן אמצעי טוב לגירוי יצרי המין או לסיפוקם” (שם).

תיאורי־המקרים המעטים שפרסם פרויד, המשמשים כחלון הראווה של הפסיכואנליזה, חושפים בפני קוראיהם את הפרוורסיה המינית העומדת במקור ההפרעה הנפשית. חרדותיו של איש העכברושים נבעו מתיאור הלקוח מספר פורנוגרפי (‘גן העינויים’ מאת אוקטב מיראבו), איש הזאבים (פרויד, 1999) היה נוכח בילדותו במשגל שביצעו הוריו, הנס הקטן (פרויד, 2003) עסק באוננות בגיל שלוש וחצי וחשש מסירוס ושרבר (פרויד, 2006) רצה להפוך לאשה.

אך לא רק תכניהם של תיאורי־המקרים גובלים בפורנוגרפיה. הז’אנר המיוחד שיצר פרויד עבור תיאורי־המקרים שלו, המשמשים לו כ’מודל שקוף’ של העבודה הטיפולית (ר’ גרין, ‘פרויד נגד דורה’, 1998: 85), מאפשר לו לחשוף קטעים נבחרים מחייהם האינטימיים של מטופליו מבעד לחור המנעול של חדר הטיפולים. האם אין זו טכניקה פורנוגרפית, המגרה את דמיונם של הקוראים באמצעות תיאורים מיניים עסיסיים, ומושכת אותם אל המלכודת התיאורטית של פרויד?

את התשובה הצינית לשאלה זו העניק לנו פרויד עצמו:

אני יודע שמצויים, למרבה שאט הנפש, רופאים רבים – לפחות בעיר הזאת – שלא יראו בהרצאת סיפור המקרה שלהלן תרומה לפסיכופתולוגיה של הנוירוזה, אלא רומן מפתח שנועד לבדר אותם. לסוג זה של קוראים אני מבטיח נאמנה, שבכל סיפורי המקרים שעוד אפרסם בעתיד יהיה סודם של מטופלי מוגן מפני שנינות שכלם באמצעות ערובות דומות, אף שההחלטה הזאת מצמצמת מאוד את חירותי בטיפול בחומר (‘פרויד ודורה’, 1993: 32).

הבטחה זו של פרויד שימשה כגירוי נוסף של הקוראים, שהבטיח להם לא רק נרטיב מיני עסיסי, אלא גם ידיעה שמדובר כאן בדמויות בשר ודם ולא רק בגיבורים בדיוניים. היכרותנו עם ההיסטוריה של הפסיכואנליזה מאפשרת לנו לעקוב אחרי הרמזים שפיזר פרויד בתיאורי־המקרים שלו, אשר בעקבותיהם ידועים לנו כיום זהותם ופרטי חייהם של גיבורי סיפוריו.

כך, בזכות מחקריהם של מאהוני (Patrick J. Mahony, Freud and the Rat Man, Yale University Press, 1986), רוזן (Paul Roazen, How Freud Worked, Jason Aronson Inc., 1995) ואחרים אנו יכולים להתחקות אחר תולדות חייהם של המטופלים ולנסות לאמת או לסתור את הנחותיו וטענותיו של פרויד.

מאהוני היה הראשון שחשף את שמו של ארנסט לנצר, הוא ‘איש העכברושים’ ובדק את מהימנות תיאורו של פרויד כשהוא משווה את תיאור־המקרה לרשימות המקוריות שניהל פרויד בזמן הטיפול.

ארנסט לנצר

‘איש העכברושים’, הוא ארנסט לנצר, נולד בעשרים־ושנים בינואר, בשנת 1878, כשאביו, היינריך לַנצֶר, היה בן ששים ואחת, ואמו, רוזה הֶרְלִינגֶר היתה בת ארבעים ואחת. קדמו לו אחיותיו הדוויג קאמילה ורוזלי. ב־1879 נולד אחיו רוברט וב־1880 נולדה אחותו אולגה. ב־1881 מתה אחותו קאמילה. באותה שנה התעורר בו זעם כלפי אביו שהיכה אותו, והוא קרא לעברו: “אתה מנורה, אתה מגבת.” בהיותו בן ארבע מישש את אברי מינה של העלמה פטר, המחנכת הצעירה של ילדי המשפחה. בגיל שש החל לאונן, וספג בשל כך מכות עזות מאביו, מה שעורר בו זעם רב. מחשבות על מות אביו העסיקו אותו, ונדמה היה לו שהוריו יודעים את מחשבותיו. כשהיה בן שמונה, בשנת 1886, נולדה אחותו גרטרוד, והוא החל ללכת לבית־הספר. בערך באותו הזמן נהג להיכנס למיטתה של המחנכת, העלמה לינה, ולמשש את איבריה המוצנעים.

כשהיה ארנסט בן שתים־עשרה התאהב בילדה קטנה, אחות של אחד מחבריו, ועלו בו מחשבות כפייתיות על מות אביו. עד גיל ארבע־עשרה טיפח רגשות דתיים. בסביבות גיל חמש־עשרה זכה לתשומת־לבו של סטודנט בן תשע־עשרה, אך חש נבגד כשגילה שהבחור ניצל אותו כדי להתקרב לאחותו. מגיל שש־עשרה נהג לאונן.

כשהיה בן תשע־עשרה נרשם לנצר לפקולטה למשפטים באוניברסיטת וינה. שנה לאחר מכן התאבדה תופרת שהיתה מאוהבת בו, והוא עצמו התאהב בג’יזלה אדלר, המכונה בתיאור־המקרה ‘הגברת’ שלו. אביו מת בעשרים ביולי, 1899, והוא שוב החל לאונן. באותה שנה נותחה אהובתו, הוא עבר את מבחני השלב הראשון של לימודי המשפטים בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר גויס לשירות צבאי של שנה אחת.

בגיל עשרים־ואחת (1900) חזר לאוניברסיטה ונדר להפסיק לאונן. ג’יזלה דחתה את הצעת הנישואין שלו. בשנה שלאחר מכן מתה דודתו, והכפייתיות שלו כללה גם מחשבות על העולם הבא. בשנת 1902 חלתה סבתה של ג’יזלה, והוא עבר את מבחני השלב השלישי בלימודי המשפטים. כשהיה בן עשרים־וארבע מת דודו, אך האירוע לא השפיע עליו כלל. הנוירוזה שלו התחזקה ועלו בו מחשבות אובדניות. ג’יזלה דחתה שוב את הצעת הנישואין שלו.

בגיל עשרים־ושש הוא קיים לראשונה מגע מיני, בטריאסט. בשנה שלאחר מכן סיים את לימודיו והתחיל לעבוד במשרדו של ד”ר ג’ייקוב פרוינדליך, שנשא לאשה את אחותו אולגה. אמו רצתה להשיא אותו לקרובת משפחה אמידה, בתנאי שיסיים את הדוקטורט. בגיל עשרים־ושמונה החל לעבוד במשרד ממשלתי בזלצבורג.

בגיל עשרים־ותשע סיים את חובות הלימודים וקיבל תואר דוקטור. באותה שנה השתתף בתמרונים צבאיים כקצין מילואים. באחד באוקטובר פנה אל פרויד, להתייעצות.

בשנת 1908, בהיותו בן שלושים, עבד במשרדו של ד”ר שליק, ולאחר מכן חזר לעבוד עם גיסו, ד”ר פרוינדליך. באוקטובר 1909 התארס, ובנובמבר 1910 התחתן עם ג’יזלה בבית־הכנסת טמפלגאסה.

בשנת 1913 הפך באופן רשמי לעורך־דין, ועבד במשרדו של ד”ר הלר. הוא התגייס לשירות צבאי באוגוסט 1914, ובעשרים־ואחד בנובמבר נלקח בשבי על־ידי הצבא הרוסי. הוא מת בעשרים־וחמשה בנובמבר, אך באופן רשמי נמסר על כך רק בספטמבר 1919. אמו מתה בעשרים־וחמשה בנובמבר, 1919. ג’יזלה מתה בשנת 1933.

אי־התאמות

מחקרו של מאהוני (Mahony, 1986) גילה אי־התאמות רבות בין הרשימות שניהל פרויד מדי ערב בתקופת הטיפול לבין הפרטים שבחר להציג בתיאור־המקרה. פרדריק קרוז (Frederick Creus, Unautorized Freud, Penguin books, 1999) הניח שההטעיות של פרויד נובעות מן הצורך להציג בפני העולם מקרה של טיפול פסיכואנליטי ‘מוצלח’.

לפני שפנה אל פרויד התייעץ ארנסט לנצר בפסיכיאטר הנודע יוליוס פון ואגנר־יאורג (Julius von Wagner-Jauregg, שם: 178) שהיה עמיתו של פרויד באוניברסיטת וינה. על־פי קרוז זו הסיבה שפרויד ראה במקרה של לנצר מבחן ליכולתו הטיפולית.

כחצי שנה לאחר תחילת הטיפול בלנצר ביקש פרויד להציג דוגמה של טיפול פסיכואנליטי ‘מוצלח’ בקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון, שהתקיים בזלצבורג בעשרים וששה באפריל 1908. קשה היה לו למצוא מקרה כזה, וכך כתב ליונג בתשעה־עשר באפריל, 1908: “אין לי שום מקרה גמור שאפשר להציג אותו כשלם”.

לבסוף החליט פרויד להציג את המקרה של איש העכברושים, עליו הרצה כחמש שעות רצופות בפני באי הקונגרס במלון בריסטול בזלצבורג, כעדותו של ג’ונס:

יונג הפציר בו להציג תיאור־מקרה, והוא תיאר את האנליזה של מקרה כפייתי, שמאוחר יותר התרגלנו לכנות בשם ‘האיש עם העכברושים’. הוא ישב בקצה שולחן ארוך שאנו נאספנו סביבו ודיבר כמו תמיד בקולו הנמוך והברור. הוא פתח בשעה שמונה בבוקר ואנו היינו מרותקים לדבריו. בשעה אחת־עשרה הוא הפסיק, ושאל אם לא התעייפנו, אבל אנו היינו כה שקועים בהאזנה והפצרנו בו שימשיך, וכך עשה עד כמעט אחת בצהרים (Ernest Jones, The Life and Work of Sigmund Freud, p.250, Anchor Books, Doubleday & Company Inc., 1963).

שיבוש תאריכים וזמנים הוא תופעה מוכרת אצל פרויד. בשער הספר ‘פשר החלומות’, שיצא לאור בנובמבר 1899, נדפס התאריך 1900, שהתאים יותר לשאיפותיו החדשניות של פרויד (ר’ פיטר גיי, ‘פרויד, פרשת חיים לזמננו’, 1993: 17). בתיאור־המקרה של ‘דורה’ שב פרויד ושינה את גילה בהתאם לצרכי הפירוש הפסיכואנליטי (ר’ גרין, ‘פרויד נגד דורה’ 1998: 97). גם ב’איש העכברושים’ הצליח פרויד לבלבל את קוראיו, ונראה שאפילו מבקריו לא הצליחו למצוא את ידיהם ורגליהם במבוך התאריכים, בחפשם אחר מידע המתעד את משך הטיפול בארנסט לנצר. כך טעה סטרייצ’י בחישוב התאריכים, וטען שבעת הקונגרס הפסיכואנליטי בזלצבורג הסתיים הטיפול בלנצר שנמשך שנה, טיפול שהחל חצי שנה קודם לכן. בהמשך הוא טעה גם בקריאת התיעוד של ג’ונס, וסבר שהרצאתו של פרויד נמשכה רק ארבע שעות. גם קרוז נפל קורבן לתאריכים המבלבלים, וציין את תאריך הקונגרס בזלצבורג באוקטובר 1908, כשנה לאחר תחילת הטיפול בלנצר, למרות שידע שהקונגרס התקיים באפריל (Frederick Creus, Unautorized Freud, Penguin books, 1999: 179). קרוז טען שמן הרשימות המקוריות ניתן ללמוד שהטיפול בלנצר, על בסיס יומי, נמשך רק שלושה חודשים, ולאחר מכן נמשך באופן לא סדיר שלושה חודשים נוספים. לדבריו אין כל עדות על כך שהטיפול נמשך יותר מאשר ששה חודשים. תומפסון, לעומתו, האמין שהטיפול הסתיים רק בשנת 1909, עם פרסומו של תיאור־המקרה (ר’ M. Guy Thompson, The Truth About Freud’s Technique, New York University Press, 1994: 234). ג’רלד שונוולף (Gerald Schoenewolf, Turning Points in Analytic Therapy, Jason Aronson Inc., 1990: 77) הניח שהטיפול ארך מעט יותר מאחד־עשר חודשים. מאהוני לא האמין להצהרותיו של פרויד (פחות משנה ויותר מאחד־עשר חודשים), ולפי המסמכים שבידיו הוא שיער שהטיפול נמשך תשעה וחצי חודשים והסתיים לפני החמישה־עשר ביולי, כלומר, כשלושה חודשים לאחר הקונגרס בזלצבורג (Patrick J. Mahony, Freud and the Rat ManYale University Press, 1986: 69).

כשם שפרויד הצליח להטעות את מבקריו, הוא בלבל גם את קוראיו. הסיבה העיקרית לכך נעוצה במבנה המיוחד של תיאורי־המקרים שלו, המבוסס על כלל־היסוד של הפסיכואנליזה, כלל האסוציאציות החופשיות. בתחילת הטיפול הציג פרויד את כלל־היסוד למטופל שלו כתנאי לחוזה הטיפולי: “…הבהרתי לו, למחרת, את התנאי היחיד של הטיפול, ההתחייבות לומר כל מה שעולה בדעתו, גם כאשר הדבר לא נעים לו…” (פרויד, 37). כלל־היסוד של האסוציאציות החופשיות השפיע גם על הסגנון הספרותי של פרויד, בתיאורי־המקרים שלו, כפי שהיטיב לנסח זאת סטיבן מרקוס: “מהלך סיפור הדברים והרעיונות, למשל, אינו לינארי, אלא הוא מאורגן באופן פלסטי, מלופף והטרוגני, ומתנהל בספונטניות על־פי הגיון פנימי, שנדמה פעמים רבות שהוא סותר את עצמו” (סטיבן מרקוס, ‘פרויד ודורה: סיפור’, עמ’ 117, מתוך ‘פרויד ודורה’, הוצאת עם עובד, 1993). כלומר, מתוך נאמנות לדיווח על סיפוריהם של מטופליו, הפך פרויד את כלל האסוציאציות החופשיות למאפיין העיקרי של כתיבתו, וכסמל מסחרי לז’אנר החדש של תיאורי־מקרים שיצר (ר’ גרין, ‘פרויד נגד דורה’, 1998: 82). “הטכניקה הפסיכואנליטית,” הוא כתב, “מחייבת את הרופא לדכא את סקרנותו, ומשאירה לחולה את החופש לקבוע את סדר הנושאים בעבודה” (פרויד, ‘איש העכברושים’, 2004: 50). גם פרויד עצמו נפל לפח שהוא כרה לקוראיו, ואיבד את הכיוון בשיחזור המפותל והמקוטע של דברי מטופליו: “לא אתפלא אם במקום הזה ייכשל הקורא בהבנת הנקרא, שכן אפילו התיאור המפורט של החולה על האירועים החיצוניים של הימים הללו ותגובתו עליהם לוקה בסתירות מרובות ונשמע מבולבל ללא תקנה” (שם: 45). בנסיונו להבהיר את הבלבול הוסיף פרויד בשנת 1924 מפה לשיחזור מסעו של לנצר, אך בכך עוד הגדיל את הבלבול, ורק בשנת 1955 הוסיפו המתרגמים, אליקס וג’יימס סטרייצ’י, שרטוט חדש המתאים לפרטי תיאורו של ‘איש העכברושים’.

מעבר לבלבול הנובע מן הכתיבה האסוציאטיבית של פרויד, הציג מאהוני בספרו רצף של הטעיות ועיוותים מכוונים, שבאמצעותם ניסה פרויד לבסס את טיעוניו התיאורטיים ולהציג את המקרה של ארנסט לנצר כטיפול ‘מוצלח’. מאהוני ייחס משמעות רבה להשמטת תפקידה של האם בתיאור־המקרה, אך הוא ייחס זאת לחשיבה המוקדמת של פרויד, שבה היה לאם ה’אדיפלית’ תפקיד סטטי, וכן להשפעת התרבות של המאה התשע־עשרה, ולמעמדה הפאסיבי של האשה באותה תקופה. באופן דומה התעלם פרויד מתפקידה המרכזי של האם גם בתיאורי־המקרים של ‘דורה’ (פרויד, 1993) ו’הנס הקטן’ (פרויד, 2003). על־פי מאהוני גם הבחירה באובססיה הכפייתית כנושא המרכזי מעלה תמיהות: “בנוסף, יש עדויות ורמזים חזקים יותר ש’איש העכברושים’, יותר מאשר ‘איש הזאבים’, היה עד למגע מיני מאחור” (Patrick J. Mahony, Freud and the Rat Man, Yale University Press, 1986: 47). דוגמה לטכניקת השיבוש של פרויד ניתן למצוא באופן בו תיאר פרויד את השינוי שחל במטופל במהלך הטיפול:

הודות ללמידה הזאת דרך הסבל השתכנע בהדרגה במה שעד אז לא היה משוכנע בו, דבר שכל מי שלא היה שותף לכך אישית היה רואה כדבר מובן מאליו (פרויד, ‘איש העכברושים’, 2004: 79).

מן התיאור הזה ניתן להבין שהתהליך הטיפולי ארך זמן רב, שהרי המטופל “השתכנע בהדרגה” (שם), אך מבדיקת הרשימות שניהל פרויד בזמן הטיפול עולה שתהליך ארוך זה ארך בדיוק ששה־עשר ימים. בשל משכו הקצר, יחסית, של הטיפול בארנסט לנצר העדיף פרויד ליצור אצל קוראיו תחושה שמדובר בטיפול ארוך יותר. מאותה סיבה טען שהטיפול ארך כשנה, למרות שבפועל לא עלה על תשעה וחצי חודשים.

קרוז (Crues, 1999) הצביע על מקרים נוספים של אי־התאמות בתיאור־המקרה. כך, למשל, טען פרויד שלנצר “נתקף בדחף לאוננות בגיל עשרים־ואחת, זמן קצר אחרי מות אביו (פרויד, ‘איש העכברושים’, 2004: 75)”. ההדגשה של פרויד אינה מחפה על כך שברשימות המקוריות כתב: “הוא [לנצר] התחיל את זה [לאונן] כשהיה בערך בן עשרים־ואחת – לאחר מות אביו, כפי שאילצתי אותו להודות” (Crues, 1999: 181). הקשר בין מות האב לבין תחילת האוננות לא נוצר באסוציאציות החופשיות של לנצר, אלא כוון על־ידי שאלותיו של פרויד. גם ציון הזמן הבדוי נועד לחזק את הפירוש, אליו חתר פרויד בשאלותיו.

כפי שתיארתי במקום אחר (גרין, ‘פרויד נגד דורה’, 1998: 93), שיבוש הנתונים המקוריים הפך לאחד מסימני ההיכר של טכניקת כתיבת תיאורי־המקרים של פרויד. לעתים היו אלו שיבושים מכוונים, ובמקרים רבים נגרמו השיבושים באופן לא־מודע, במטרה לאשש את התיאוריה הפסיכואנליטית.

תיאור־מקרה של טיפול מוצלח

פיטר גיי מציג את המקרה של ‘איש העכברושים’ כמוצלח )”פרויד לא היה מזוכיסט דיו לפרסם כישלונות בלבד”, ר’ גיי, ‘פרויד, פרשת חיים לזמננו’, 1993: 220), אך מבקריו הרבים של פרויד הטילו ספק בהצלחתו של הטיפול. האמנם “האנליזה שתוארה לעיל החזירה לו את בריאותו הנפשית” (ר’ פרויד, ‘איש העכברושים’, 2004: 113, הערה 2) ו”הטיפול, שנמשך כשנה הביא לשיקום המלא של אישיותו של החולה” (שם: 31), כפי שטען פרויד?

פרדריק קרוז טוען שתיאור־המקרה מתאפיין בטענות מוגזמות, שנועדו לצייר הצלחה טיפולית שאינה סבירה לחלוטין. לדעתו, מדובר לכל היותר בהקלה של הסימפטומים, אך לא ניתן בזמן כה קצר לפענח את ההעברה ולרדת לעמקה של הנוירוזה הכפייתית. פרויד עצמו, בפתיחה לתיאור־המקרה, הציג את הקושי בטיפול במקרה מסוג זה:

אני מודה, שטרם עלה בידי לחדור אל תוך המרקם המורכב של מקרה קשה של נוירוזה כפייתית אשר המבנה האנליטי שלו מוכר או משוער, ולהציג את הטיפול בו באופן שיבהיר אותו לאחרים על־ידי שחזור האנליזה. ההתנגדויות של החולה והצורות שבהן הן באות לידי ביטוי הן המקשות ביותר על המשימה השניה. אבל עלינו להודות שהבנת הנוירוזה הכפייתית כשלעצמה אינה קלה כל עיקר, והיא קשה הרבה יותר מהבנת ההיסטריה (שם: 32).

הפער בין שאיפות הריפוי של פרויד לבין המציאות מתגלה, כפי שקרוז מוסיף, גם במכתב שכתב פרויד ליונג באוקטובר 1909, לאחר שסיים להכין את תיאור־המקרה לפרסום. במכתב סיפר פרויד על פגישתו עם לנצר, שבה נוכח שקשייו )תסביך האב וההעברה) עדיין נמשכים. לא קשה, לפיכך, להבין את תסכולו של פרויד בזמן כתיבת המקרה, כפי שכתב ליונג בשלושים ביוני, 1909:

האנרגיה שלי נחלשה לגמרי, מחוץ למשימה אחת… משימה זו היא המאמר על איש העכברושים. אני מוצא את זה קשה ביותר. הצגת המקרה היא כמעט מעל לכוחי. המאמר לא יהיה מובן, קרוב לודאי, לאיש מחוץ למעגל הקטן שלנו. כמה פגומים הם השחזורים שלנו, כמה עלוב הניתוח שלנו את יצירות האמנות הגדולות של טבע הנפש! זה פשוט נובע ממני, ולמרות זאת זה כה פגום, חלקי ולא אמין. עסק עלוב (The Freud/Jung Letters, Edited by William Mcguire, Princeton University Press, 1974: 156).

על־אף הקושי בחר פרויד להציג בפני קוראיו את הצד המואר והחיובי של הטיפול. תיאור־המקרה של ‘איש העכברושים’ היה המקרה הראשון שפרסם לאחר המקרה של ‘דורה’, שיצא לאור בשנת 1905. למרות חשיבות המקרה של ‘דורה’ והאופן המבריק בו הציג פרויד באמצעותו את מקורות ההיסטריה, היה זה כישלון טיפולי שהעיב על התפתחותו המקצועית, והוא שאף להשכיח אותו באמצעות תיאור־מקרה מוצלח שיעמוד במרכז השיח הפסיכואנליטי.

הבחירה במקרה של ארנסט לנצר כדוגמה לטיפול מוצלח השכיחה מפרויד את חששותיו וספקותיו, ואולי, באמצעות רציונליזציה, הביאה אותו להאמין שזהו באמת טיפול מוצלח. עוד לפני תום הטיפול הציג פרויד את המקרה בפני החברה הפסיכואנליטית של וינה ובפני משתתפי הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון בזלצבורג. אולי אין זה מקרה שדווקא במקרה של ‘איש העכברושים’ נמנע פרויד מנוהגו להשמיד את הרשימות המקוריות שניהל במהלך הטיפול.

לא קשה לבקר את פרויד ולהטיל ספק בהצלחת הטיפול בארנסט לנצר. זהו טיפול קצר יחסית, וניתן לייחס את ההקלות בסימפטומים הכפייתיים להעברה החיובית )כלומר, לרצונו של המטופל לרצות את המטפל). מותו של לנצר לאחר נפילתו בשבי הרוסי אינו מאפשר מעקב, שיבחן את השפעות הטיפול לאורך זמן. גם פריצות המסגרת של פרויד מטילות צל מסוים על הצגת הטכניקה הטיפולית במקרה זה.

עם זאת, כפי שציין מאהוני, פרויד לא נוצר כיחידה מושלמת ומוגמרת, כאלת התבונה שפרצה מראשו של זאוס (Patrick J. Mahony, Freud and the Rat Man, Yale University Press, 1986: 213). התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית התפתחו במקביל לתהליך הניסוי והטעיה הפרטי של פרויד, כפי שהוא משתקף בתיאורי־המקרים שלו. מה שנראה כפריצת מסגרות וכסתירה פנימית היה, לעתים קרובות, כור ההיתוך של התובנות הפסיכואנליטיות, שנוסחו באופן מקיף זמן רב לאחר ההתנסות המעשית של פרויד עם מטופליו.

כללי־היסוד של פרויד

חלק גדול מן הביקורת שהופנתה כלפי פרויד מתייחס לסתירה בין עקרונות הטכניקה הטיפולית, שנוסחו על־ידו באותם ימים, לבין הפרקטיקה הטיפולית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאור־המקרה.

קנצר (Kanzer, M (1980), The transference neurosis of the Rat Man, in Freud and his Patients, edited by M. Kanzer and J. Glenn, Aronson) טען שפרויד סטה מכלל האסוציאציות החופשיות שהוא עצמו הצהיר עליו בפני המטופל שלו במפגש הראשון, והנחה ב’ברוטליות’ את לנצר לספר את סיפור העכברושים בניגוד לרצונו. לביקורת זו יש עדות בטקסט עצמו, כשפרויד הודה שהמטופל “מפסיק את סיפורו ומבקש ממני לפטור אותו מתיאור הפרטים” (פרויד, ‘איש העכברושים’, 2004: 43). אפשר, אולי, לקבל את הסברו של פרויד, שניסה לשכנע את איש העכברושים שה”התגברות על התנגדויות היא חוק של הטיפול שאין לנו כל אפשרות לעקוף אותו” (שם), אך קשה להסביר את התערבותו הפעילה של פרויד בסיפורו של המטופל, באמצעות הובלת הסיפור והשלמת המשפטים שהמטופל התקשה לבטא.

גם התנהגותו הסוערת של לנצר, שקם על רגליו בסערת רוחו, נראתה לקנצר כפגיעה בטכניקה הטיפולית המבוססת על השכיבה על הספה. היכרות עם תיאורי־המקרים של פרויד ועדויות של מטופלים אחרים מעידה דווקא על הקשר הבלתי־אמצעי שיצר פרויד עם מטופליו, בניגוד לתדמית הקיצונית המתבקשת מעקרונות הטכניקה שהוגדרו על־ידו בהדרגה ותוך שינוי והתפתחות במהלך חייו. מה שנראה כאן כפריצה גבולות מתגלה דווקא כמאפיין קבוע ביחסיו של פרויד עם מטופליו.

ביקורת קשה יותר הוטחה על־ידי מבקריו המאוחרים של פרויד, המתייחסים אל פריצת המסגרת הטיפולית כהפרה מהותית של הקשר הטיפולי. לאנגס (Langs, R. (1980), The Misalliance dimension in the case of the Rat Man, in Freud and his Patients, edited by M. Kanzer and J. Glenn, Aronson) ראה בארוחה שהציע פרויד ללנצר במהלך הטיפול, כפי שתוארה ברשימות המקוריות של הטיפול, ‘ברית לא־קדושה’ שפגמה בקשר הטיפולי. לכך נוספו מקרים נוספים של פריצת המסגרת הטיפולית, שבאו לידי ביטוי בספר שהשאיל פרויד ללנצר, ובגלויה ששלח לו (ר’ Sandra Kierske, 1993, The Two Analyses of Dr. L., in Freud Case Studies, edited by Barry Magid.: 121) ובה הוא חזר וביקש ממנו להביא למפגש הבא צילום של ‘הגברת’ שלו. לאנגס ראה בהגשת הארוחה ובהשאלת הספר אקט של פיתוי מצד פרויד, מעשה המערער את המסגרת הטיפולית.

לא קשה להבין את ביקורתו של לאנגס, ואת ביקורתם של רבים אחרים במסורת הפסיכואנליטית, המעניקה מקום מרכזי לניטרליות של המטפל ולשמירה על המסגרת הטיפולית, אך כדאי לזכור שפרויד לא טבע את המושג ‘מסגרת טיפולית’, וגם לא הציג אותו בכתביו ובעשייתו הטיפולית כמושג מרכזי. גם מושג הניטרליות הופיע בכתביו של פרויד רק בשנת 1915, כפי שתומפסון (M. Guy Thomson. 1994, The Truth about Freud’s TechniqueNew York University Press: 233) מציין בצדק.

עם זאת, קשה להימנע מן האסוציאציה המתעוררת בעקבות הארוחה שהגיש פרויד לארנסט לנצר. האם אין ארוחה זו שיחזור מטאפורי של ‘האכלת’ המטופל באמצעות השלמת סיפור העכברושים, שלא הצליח לבטא בכוחות עצמו? האופן בו השלים פרויד את הסיפור על העכברוש החודר לפי הטבעת מזכיר הורים המשלימים את משפטיהם של ילדיהם בני השלוש, המתקשים לבטא את עצמם. כלומר, הם ‘מאכילים אותם בכפית’. שֶנווֹלף (Gerald Schoenewolf, 1990, Turning Points in Analytic Therapy, Jason Aronson Inc: 79) החמיר וטען שהשלמת המשפטים על־ידי פרויד השפיעה על ההעברה של המטופל, שזיהה את פרויד עם הוריו, שגם הם קראו את מחשבותיו (פרויד, ‘איש הזאבים’, 2004: 41).

מאהוני, בספרו המקיף על ‘איש העכברושים’, חיזק את הביקורת על ‘שבירת הכלים’ הטיפוליים של פרויד בטענה החוזרת שפרויד נכשל בהבנת ההעברה של לנצר והיה עיוור להעברה־הנגדית. מה שמחזק את הביקורת של מאהוני הוא העובדה שפרויד עצמו היה מודע לכישלון דומה בטיפול שלו באידה באואר (‘דורה’), וניסה להתגבר על כישלון זה בפרסום תיאור־המקרה של איש העכברושים. קשה יותר לשפוט את פרויד על התעלמותו מן ההעברה־הנגדית. מהוני טוען שפרויד לא היה מסוגל לנתח את ההעברה־הנגדית, משום שהוא עצמו מעולם לא עבר אנליזה, אך אם נדייק נבחין בכך שפרויד היה מודע לקיומה של ההעברה־הנגדית, אך לא ראה בה תופעה בעלת חשיבות משמעותית בתהליך הטיפולי, כפי שייחס להעברה.

שנוולף הטיל ספק גם בפרשנותו של פרויד לסיפורו של ארנסט לנצר. הוא לא קיבל את פירושו של פרויד, לפיה נובעת הטראומה של לנצר מהמכות שאביו היכה אותו. לטענתו נבעה הטראומה ממותה של אחותו קאמילה בהיותו בן שלוש. לנצר נזכר שראה אותה יושבת על סיר הלילה, וזיהה את ההבדל בין איברי המין שלהם, מה שהעלה בו תחושות של דחיה, פחד ותיעוב. יתכן שהיא היתה זו שארנסט היכה לפני שאביו היכה אותו. הוא חשש שמותה נגרם ממחשבות אסורות או התנהגות אסורה כלפיה, וזה היה הגורם לחששות המאוחרים שלו שמשהו יקרה לאהובתו ולאביו. מאוחר יותר עלתה במוחו המחשבה שאם ישכב עם אשה יקרה אסון לאחייניתו. פרויד פירש מחשבה זו כקנאה באחותו, בגלל עקרותה של אהובתו, אך שנוולף ראה במחשבה זו שיחזור של המחשבות שעלו בו בעקבות מותה של אחותו כשהיה בן שלוש. למרות הביקורת, ציין שנוולף שתיאור־המקרה משמש כאבן דרך בהבנת הנוירוזה הכפייתית, שלא השתנתה בהרבה מאז, גם אם חלו שינויים בטכניקה הפסיכואנליטית.

לעומת המבקרים הנחרצים, שהאשימו את פרויד בסטיה מכללי־היסוד של הפסיכואנליזה, חשוב לציין את אלו שהתייחסו דווקא ליתרונות הנובעים מיחסיו המיוחדים של פרויד עם מטופליו.

ליפטון (Lipton, S. (1977), The Advantages of Freud’s Technique as Shown in his analysis of the Rat Man, in International Journal of Psycho-analysis 58: 255-273) טען שהביקורת על פרויד מתייחסת להתפתחויות המאוחרות של הטכניקה הפסיכואנליטית, ומתעלמת מן המאפיינים המיוחדים של הקשר בין פרויד ומטופליו. הוא שיבח את פרויד על יכולתו להתאים את הטכניקה שלו לצרכי מטופליו, והאמין שהצלחת הטיפול בארנסט לנצר נבעה דווקא מן הספונטניות ומן הקשר הבלתי־אמצעי שנוצר במהלך הטיפול בו.

היינל (Haynal, A. (1989), Controversies in Psychoanalytic method, New York University Press) האמין שגדולתו של פרויד נבעה מיכולתו ליצור “יחסים אישיים לא־טכניים” עם מטופליו. דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בתגובותיהם של מטופליו, שחלקם הפכו בעצמם לפסיכואנליטיקנים. מדרד בוס, אחד המטפלים האקזיסטנציאליים הראשונים, הופתע לגלות שבזמן האנליזה שלו התנהג פרויד באופן שונה לגמרי ממה שניתן היה לצפות ממי שבאופן תיאורטי ראה במטפל מראה המשקפת את המטופל. גם קרדינר, פסיכואנליטיקן שטופל על־ידי פרויד, הופתע מכך שפרויד נהג לשתף את מטופליו בענייניו המשפחתיים והאישיים.

ראקר (Racker, H. (1968), Transference and Countertransference, International Universities Press) טען שפרויד היה כה מעורב בתהליך הפירוש של מטופליו, באמצעות הערות ושאלות, עד שניתן לראות במפגשים הטיפוליים תהליך דיאלוגי, ולא מונולוג ארוך של המטופל והתערבויות מעטות של האנליטיקן, כפי שמקובל לחשוב. מנקודת מבט כזו, לדעתו, לא ניתן להתייחס אל פרויד כאל “אנליטיקן קלאסי” (שם: 35).

מתוך הביקורת מחד והתמיכה מאידך, בנוגע לטכניקה של פרויד, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאור־המקרה של איש העכברושים, אי־אפשר שלא להבחין במאפיין המיוחד למקרה זה, הבא לידי ביטוי גם במקרים רבים אחרים, והוא האמפתיה והספונטניות בקשר הבלתי־אמצעי שיצר פרויד עם ארנסט לנצר. האמפתיה הזו נראית, לכאורה, כסטיה מתבניות החשיבה המאוחרות של הפסיכואנליזה, במיוחד על רקע תיאור־המקרה של דורה שקדם לטיפול באיש העכברושים והתאפיין ביחס מנוכר ואף עוין מצדו של פרויד. למעשה, מייצג יחסו האמפתי של פרויד לארנסט לנצר את גישתו למטופליו בכל מהלך הקריירה שלו, כפי שניתן לראות גם במקרה של איש הזאבים ובמקרים אחרים.

קשה שלא להבחין בהשפעת יחסו החיובי של פרויד לארנסט לנצר על התפתחות הטיפול. ניתן לפרש את השפעת האמפתיה של פרויד על התהליך הטיפולי כעל יצירת ‘טרנספרנס חיובי’, או כסטיה מכללי־היסוד, בהתאם לעמדותיהם של המבקרים.

מאפיינים ספרותיים

בתיאורי־המקרים שפרסם הפגין פרויד גם את יכולת הכתיבה שלו, ולא הסתיר את נטייתו לכתיבה ספרותית (ר’ גרין, ‘פרויד נגד דורה’, 1998: 72). הז’אנר של תיאור־המקרה, אותו פיתח פרויד, משלב כתיבה מדעית בטכניקה ספרותית באופן שלא ניתן להפריד בין המאפיינים השונים.

המאפיינים הספרותיים בכתיבתו של פרויד אינם נובעים רק מנטייתו האישית לכתיבה ספרותית, בה הודה לא פעם, אלא גם מאופיה של הפסיכואנליזה, המתמקדת בפירושם של טקסטים.

גם במקרה של איש העכברושים הדגים פרויד את יכולתו הווירטואוזית בניתוח טקסטים, על־פי הדגם שפיתח ב’פסיכותרפיה של חיי יום־יום’ (פרויד, 1972). כך הוא עשה בניתוח היפוכי האותיות בתפילותיו של ארנסט לנצר (פרויד, ‘איש העכברושים’, 2004: 88), וכך הוא קישר את דימוי העכברושים (Ratten) לבין קניה בתשלומים Raten)) לבין הימורים (Spielratte) (שם: 80, 82).

מחוץ למאפיינים הספרותיים של תיאור־המקרה, ההופכים את הקריאה בו למרתקת ומענגת, ומעבר למאפיינים הספרותיים של הטכניקה הפסיכואנליטית, שיבץ פרויד ב’איש העכברושים’ מובאות רבות מן הספרות, המעידות על השכלתו הרחבה ומעניקות משמעויות נוספות ולעתים סמויות לתיאור־המקרה.

העושר הספרותי והתרבותי של ‘איש העכברושים’ מייחד אותו משאר תיאורי־המקרים של פרויד, ומקדים בשנים רבות את התפתחותן של הגישות הנרטיביות לטיפול נפשי.

השימוש בסימוכין ספרותיים שימש כנקודת מפגש בין פרויד לבין המטופל שלו. פרויד ציטט מתוך ‘יוליוס קיסר’ מאת שייקספיר (שם: 55), ולנצר עשה שימוש בנובלה ‘אחרים’ מאת סודרמן וציטט אמרה של ניטשה, שהשפיעה עמוקות על פרויד (שם: 57). פרויד, שאינו חשוד בנטיות דתיות, הזכיר את קללת בלעם התנ”כית (שם: 65), ולא בחל גם בספרו של אלכסנדר דיומא האב, ‘הרוזן ממונטה כריסטו’ (שם: 67). הוא חשף את הידע שלו במוסיקה ובאמנות, והזכיר לקורא את סדרת הליטוגרפיות השטניות של הצייר Le Poitevin, וגילה את הידע שלו בקללות, אותו שאב מקריאה בכתב־העת Anthropophyteia (שם: הערה 3). הוא המשיך וקשר את סיפור העכברושים למחזה ‘אַיוֹלְף הקטן’ מאת איבסן, ולמקור האנגלי בסיפור החלילן מהמלין של בראונינג וגם אל העכברוש של גיתה, ב’פאוסט’ (שם: 85). גם בפילוסופיה שלח פרויד את ידו, והוא ציטט את אלקיביאדס המספר על סוקרטס ב’משתה’ מאת אפלטון (שם: 106, הערה 2). לקראת הסיום הפגין פרויד את בקיאותו בכתבי שייקספיר גם בציטוט מתוך ‘המלט’ (שם: 107, הערה 2).

רשימה זו של מובאות ספרותיות מפריכה את הטענה בדבר שטחיותו של פרויד, שהיה חובב ספרי בלשים ותעלומות רצח כספריה של אגתה כריסטי. אמנם ברשימת עשרת הספרים הטובים בעיניו (ר’ גיי, ‘פרויד, פרשת חיים לזמננו’, 1993: 143), אותה שלח לבקשתו של המו”ל שלו, הוגו הלר, קשה למצוא ספרות קלאסית או מהפכנית, אך לא ניתן להטיל ספק בשליטה העמוקה שלו בתרבות ובספרות האירופית הקלאסית.

יתכן, כפי שרומזים חלק ממבקריו, שפרויד מצא עניין ביצירות הספרות והתרבות המשובצות בכתביו בשל תכניהן ולא בשל איכותן האמנותית, אך אין ספק שידע להבחין באיכותן של היצירות שציטט, ועשה בהן, כמו בכתיבתו שלו, שימוש שחרג מניתוח צר של התכנים בלבד.

האמביוולנטיות המסתמנת בבחירת המקורות הספרותיים בכתיבתו של פרויד באה לידי ביטוי גם בז’אנר המיוחד של תיאורי־מקרים שפיתח, המשלב בין חקירה מדעית לבין ניסוח ספרותי. ‘איש העכברושים’ הוא, אולי, הביטוי המזוקק ביותר לשילוב מיוחד זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איש העכברושים”