העולם האמיתי הוא וירטואלי

מה שהכי הדהים אותי כאשר רוסיה פלשה לאוקראינה, עוד לפני שהתוודענו לכל הזוועות שביצע שם הצבא הרוסי, זאת העובדה שהרוב המכריע של האוקראינים לא האמין עד לרגע האחרון שדבר כזה יכול לקרות, למרות שהיו כמה התראות רציניות.
בדמיוני מייד מתחתי קו לסכנת ההתחממות הגלובלית. נו באמת, מי מאמין שהתופעה הזאת יכולה להוביל לסוף הטרגי של כל מה שחי על כדור הארץ? מעטים חושבים שהעולם שלנו מתקרב לסופו. הם זועקים בקול רם, כל אחד בדרכו. יש שמפגינים, יש שכותבים מאמרים או מופיעים בכינוסים שונים. אבל האנושות עדיין נמצאת בהכחשה כמו שהיה העם האוקראיני דקה לפני שנכפתה עליו המלחמה האכזרית.
אני לא יודע לזעוק, לא יודע להפגין או לכתוב מאמרים מתריסים. אני כותב ספרים על אהבה וזה מה שעשיתי, כתבתי עוד ספר. בכל ליבי אני מאמין שאהבה אינה רק רגש, ואולי אהבה בכלל אינה רגש. אהבה היא היסוד הטעון באנרגיה עצומה שיכולה לשנות מציאות.

מקט: 001-3090-005

1.

“פרחים זה דבר חשוב”, אמר קוסטה לעצמו. “הם קיימים לא רק כדי להנעים את הסביבה שלנו בשלל צבעים מרהיבים או בריחות משובחים. הם משתתפים במעגל החיים ומשמשים כאיבר רבייה. תפקידם בחיים להמתין עד שחרק מעופף ינחת עליהם כדי לטעום מהצוף, וכאשר ירווה את צימאונו ויעוף משם, יישא על רגליו גרגירי אבקה, יעביר אותם לצמחים אחרים וכך ירבה אותם. אז מה עושה בכוך הקטן בין קירות הבניין, בגובה שאליו חרקים בדרך כלל לא מגיעים, היפיוף הקטן הזה?” שאל קוסטה כאשר הביט בשיח עם פרח בודד שהתהדר בשילוב מקסים של אדום, כתום וצהוב, “אין לו פה שום תפקיד. הוא סתם. אבל הוא פשוט יפה להפליא”.

קוסטה נזכר באישה שפגש לפני שנים בסמטה צדדית. רוח השטות השתלטה עליו אז ושחררה אותו לנהל שיחה עם האישה. אפשר אף לומר שהרשים אותה בהומור שצץ לו פתאום. תקופה ארוכה נשארה איתו. האישה לא הייתה בשלנית, ולא רעיה למופת, ואף לא בלטה כאשת שיחה. קולה היה גבוה וצרוד בו־זמנית, ולא נעים לאוזן. אבל היא הייתה פשוט יפה. יפה סתם בדיוק כמו הפרח הזה. קוסטה היה אז צעיר דיו להסתפק רק בזה.