החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מיכאל סגל

מיכאל סגל (ד"ר), בן 64, רופא פסיכיאטר, מומחה בפסיכיאטריה של המבוגר, הוא יליד בוקרשט שברומניה ומטפל עשרות שנים בארץ באלפי פציינטים. בעבר מילא תפקידי ניהול בכירים במחלקות פסיכיאטריות ובבתי חולים פסיכיאטריים, ושנים רבות הוא מטפל בקליניקה הפרטית שלו בחיפה. בוגר ... עוד >>

הקרסול השמאלי של פוטין

מאת:
הוצאה: | 2022 | 196 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

47.00

רכשו ספר זה:

"לכל סוכני הק-ג-ב בהווה ובעתיד, הערים והרדומים כאחד! אני, ארקדי, מבקש מכם בזאת לא לרדוף את דוקטור סגל ולא לפגוע בו. לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בכבודו של הנשיא פוטין.

"העניין הוא כזה: אני עליתי לישראל מקייב שבאוקראינה לפני שלושים שנה, ונקלטתי מיד במחלקה פסיכיאטרית סגורה ומאז אני מאושפז שם. הם אומרים שאני סכיזופרן, ושיש לי פוסט-טראומה משנותיי בצבא הרוסי ומהערבוב שלהן עם הוודקה ששתיתי כדי לשכוח מהן, ולכן הם נותנים לי כל מיני טיפולים וכדורים. אבל בינינו – אני בכלל לא לוקח את התרופות. כדי שלא ישימו לב, אני בולע את הכוסות­-פלסטיק שמניחים בהן את הכדורים, כי ממילא הקיבה היא לא שלי. ארקדי כבר מזמן לא קיים, ואילו אני בכלל אל-מוות: עובדה, איברי הגוף שמחוברים אליי הם בכלל לא שלי, ואיברים מקוריים שלי מסתובבים מוגנים אצל אנשים אחרים לגמרי. למשל, הקרסול השמאלי שלי? הוא נמצא אצל הנשיא פוטין. וזה שמחובר אליי הוא הקרסול השמאלי שלו. פלא שהוא לא כואב לי כשהוא חוטף מכות חשמל?! אז עכשיו, כשמדינת ישראל נמצאת בסכנה, אני מגן עליה מפני הסתבכות. המוח שלי נמצא בבטחה אצל מישהו אחר, אבל המוח שמחובר אליי הגיע ממקור מתוחכם במיוחד. אני מנוע מלמסור פרטים, כי אחיות המחלקה מסתובבות ומקשיבות, אבל סמכו עליי.

"אם אני לא מובן עד הסוף – אפשר למצוא הרבה הסברים ומקום להבנה בתוך הספר. זה ספר מעניין: יש בו עשרים וחמישה סיפורים על אנשים עם כל מיני בלגנים בראש ובנפש, שהאנשים שנחשבים לנורמליים לא במיוחד רואים אותם. כתב אותו דוקטור מיכאל סגל, הפסיכיאטר שמטפל בי, שכבר הוציא לפני שנה ספר סיפורים קצרים שלו, בשם "הפסיכיאטרים מרחוב הפניקס". ואני מזכיר שכוונותיו טובות, טהורות וכנות. גם כשהוא מטפל בי ובאחרים, וגם כשהוא כותב וקורא לספר שלו בשמות שיכולים להקפיץ אתכם. כדאי לכם לקרוא, מילה שלי. יש מצב שאפילו תתרגשו. תודה ותבורכו, ארקדי.

"נ.ב. – נא לא לרדוף גם את הדמויות האחרות שבספר. ממילא הן מופיעות כאן בשמות בדויים."

מקט: 978-965-571-495-1
מסת"ב: 978-965-571-495-1
"לכל סוכני הק-ג-ב בהווה ובעתיד, הערים והרדומים כאחד! אני, ארקדי, מבקש מכם בזאת לא לרדוף את דוקטור סגל ולא לפגוע […]

1 זעזועים אישיים

שנים רבות שאני עוסק בטראומות של אנשים אחרים. אני זוכר אותן, מטפל בהן, מתאר אותן וכותב עליהן. המרשם הוא בגדר הפתעה. המרכיבים הם הסיכון המיידי ואי היכולת להגיב.

אצל הטראומתיים, המוות נתפס כבלתי נמנע ועשוי להתרחש בכל רגע נתון. התחושה של הסובל מטראומה היא של לכוד שאין לו כל אפשרות מילוט. בחלקיקי שנייה של הבנה המוח קולט וחורת בזיכרונו את הסכנה, צורב בתוכו את הטראומה ומצלק את הזיכרון. והזיכרונות, רצויים או לא, הם כואבים, מייסרים, ממררים את החיים.

כל היתר זה עניין של מזל. מי המטפל, מי המטופל, ובאיזו מידה הוא חי בשלום עם זיכרונות קשים ובה בעת נסבלים ושניתן לדבר אותם. ‘הייתי צעד אחד ליד…’ או: ‘ברגע האחרון ניצלתי מ…’

שנים רבות שאני מטפל בטראומות של אחרים. אבל הטראומות הן לא רק אצל אחרים.

הייתי אז כמעט בן עשרים. גרתי בבוקרשט, בירת רומניה, בקצה העיר, בשכונה חדשה בשם מיליטארי שהייתה ממוקמת רחוק מהמרכז.

באחד מימיו הקרים של חודש מרץ ירדתי בתחנה הסופית של קו 36 ב’, כשמנוע האוטובוס נקש בקול חנוק עד שנשנק לחלוטין. עברתי את ‘המרכז המסחרי’, שבניגוד ליומרות שבשמו היה עדות לעוני הטיפוסי. בחנות מזון — סוג של מינימרקט דל מוצרים — היו מונחים על מדפים שימורי שעועית, אפונה ומלפפונים בחומץ. במרכז החנות סודרו ערמות של קופסאות רסק עגבניות זו על גבי זו במעין פירמידה שמאתגרת את שיווי משקלה ומזהירה מפני כל התקרבות אליה פן זו תגרום חלילה למפלתה. בחלון הראווה הוצגו נקניקים מפוקפקים ושמן במשקל, ועל הדלפק הרב-שימושי שכבו צנצנות זכוכית ובהן סוכריות מתוקות וחמצמצות המספקות פרנסה מכובדת לרופאי השיניים העוסקים במלאכתם במרפאה שמעבר לכביש.

עוד היו שם ב’מרכז’ דוכן מוכר הטבק וקיוסק עיתונים. עיתון ‘הספורט’ היה מגיע מוקדם בבוקר וכל עותקיו נמכרו במהירות. העיתון ‘רומניה ליברה’ — כלומר ‘רומניה החופשית’ — הצטיין במיוחד במדור הנפטרים שלו. ממנו הגיעו החדשות החשובות באמת, בעוד שאר עמודי העיתון התהדרו רק בהישגי התעשייה המרשימים ובסיומן המוצלח של הזריעות החקלאיות של עונת האביב. עיתון הערב ‘האינפורמציה’ שרד זמן רב יותר על הדוכן, וניתן היה להשיגו ללא תלות ברצונו הטוב של המוכר בעל האינטרס.

החנויות השכונתיות היו עלובות, חשוכות ואפרפרות, והציגו נאמנה את המצוקה הקומוניסטית, שנמשכה והתמתחה על פני עשורים.

ירדתי שם מהאוטובוס קו 36 ב’ בשעת הסגירה של החנויות. לא הייתה לי בעצם סיבה לעצור שם. לא היה לי ממש על מה להניח שם את מבטי.

צעדתי בזהירות מעל לריצוף האפרפר והמנותץ, חציתי את הכביש כדי להגיע אל הצד של הבניינים, נכנסתי מתחת לקשת הבנויה המוארת במנורת פלורסנט ומהבהבת באור חיוור ומעצבן. ביום ההוא בראשית מרץ תחמו ערמות של שלג מלוכלך את הרחוב משני צידיו, ועל האדמה נותרו שלוליות קפואות למחצה, שהסתירו מכסי ביוב שמתוכם עלו ענני אדים קטנים ולבנבנים.

עוד צעד ועוד אחד, וסוף-סוף פניתי אל הבניין שלי. בניין סולידי למדי, שנבנה בשנות השישים, קומה רביעית ללא מעלית. ברומניה הקומוניסטית השתבחו הבניינים כמו יין: ככל שהיו ישנים יותר, כך נחשבו לאיכותיים יותר. עליתי במהירות במדרגות, פתחתי את דלת הבית, זרקתי מבט לעבר הטלוויזיה, ושום דבר מעניין לא גיליתי בה גם הפעם. מחדר השינה שמעתי את אבי מתעטש בקולניות — התקררות של תחילת האביב, מן הסתם.

‘איפה אימא?’ שאלתי.

‘בישיבת ועד הבית,’ נעניתי בקול צרוד. ‘היא הרי המזכירה, ולכן החשובה מכל. כרגיל.’

התיישבתי ליד מכשיר הטלפון שבמבואה, והתקשרי למרתה, חברה מהשכונה. סטודנטית להנדסת בניין, בוגרת התיכון הצרפתי, נחמדה, נעימה וטיפה מתוחכמת מדי. הרכלנים סיפרו שתפסו אותה מרוכזת בשיריו של המשורר הצרפתי ארתור רמבו בעת שישבה בתוך אמבט של קרון משא שהסיע אותה לעבודה הפטריוטית של מיון תפוחי אדמה.

ופתאום..: ‘מיכאי! מה קורה? מה אתה עושה?’

‘אני? לא עושה כלום!’ עניתי לאבי. והבטתי למעלה. המנורה שהשתלשלה מהתקרה התנדנדה חזק יותר ויותר, הקירות רעדו, ואני צעקתי: ‘זו רעידת אדדדמממה!’

השעה הייתה 21:22 ב-4 במרץ 1977 כשנרשמה בבוקרשט רעידת אדמה בעוצמה של 7.2 בסולם ריכטר.

סגרתי את הטלפון. מרתה ממילא לא ענתה. החדר רעד והזדעזע בחוזקה. הרעש גבר, דפיקות קולניות נשמעו, זכוכיות התנפצו, צעקות אימה החרידו את אוזניי. ‘תעמוד מתחת למסגרת הדלת!’ צעק אבי לעברי, ‘זה המקום הבטוח ביותר!’ הוא ידע על מה הוא מדבר. היה לו ניסיון ברעידות אדמה. ב-1940 הוא עבר אחת כזו, וגם אז היה זה אירוע קשה ביותר. המון בתים קרסו, וגם בית מלון אחד.

הבניין שלנו המשיך להתנועע ולהתנדנד, קדימה ואחורה, משמיע קולות פיצוח אבל באיזשהו נס מצליח להחזיק את עצמו על בסיסו בלי לקרוס. ככל שחלפו השניות, שנדמו כנצח, קירותיו רטטו יותר ויותר ונטו לכיוון הרחוב. אני מתגורר רק בקומה הרביעית, חשבתי, ומה על האנשים שמתגוררים בבניינים בעלי עשר קומות?! אילו זעזועים הם סופגים?!

לאחר כמעט דקה של רעש מזעזע, גל הרעד שינה את כיוונו. שלא יהיה לנו משעמם, חלילה. עד כה הוא נע מצפון לדרום, ואילו עכשיו הוא החליט לאתגר אותנו עם תזוזה ממזרח למערב. שאגה קודרת נשמעה ממעמקים, ברקים ורעשים חנוקים התפוצצו. האם זהו סוף העולם? ונניח שכן, שאלתי את עצמי מתוך הזעזועים, מה זה כבר משנה?

אומרים שברגעי קיצון חולף לנגד עיניך כל סרט חייך. אני לא הספקתי לפתח אותו עדיין. לא היה לי זמן.

החלטתי לרדת מהקומה שלנו אל הקרקע. פתחתי את דלת הדירה שלנו. חדר המדרגות היה חשוך לחלוטין. מהומה, צעדים דרוכים, זעקות כאב. קללות הקשורות לאימא כלשהי, ובעיקר תחינות לאלוהים אשר הסיר את ידו מפיסת האדמה הזו והתנער מאחריות.

‘שברתי רגל!’

‘הצילו אותי!’

‘אני לא רוצה למות!’

צרחות ילדים. בכי. עוד מישהו נושא תפילה.

נאחזתי במעקה המדרגות. הביטוי ‘לדרוך על גוויות’ הפך לממשי. ביקשתי להציל את עצמי, אבל ביחד עם אינסטינקט ההישרדות חדרה אליי הכרה ברורה: לא בכל מחיר. יהיה מה שיהיה, הודעתי לעצמי, אני נשאר בקומה הרביעית שלנו, וממתין.

הייתי מרוצה מהחלטתי האלטרואיסטית. ספרתי את השניות שבהן אני עומד בה. בערך דקה חלפה. נצח על מדרגות הבניין ועל סולם ריכטר.

הכל נראה כמו סרט אימה המוקרן בהילוך איטי. עד שהזעזועים החלו להירגע. פתאום קרעו את החלל כמה שניות של שקט. וחושך מצרים.

ירדתי באיטיות את כל המדרגות אל הקרקע. עכשיו הדרך הייתה פנויה. יצאתי מדלת הבניין אל הרחוב.

כל אנשי השכונה נמצאו ברחוב — כולם בפיג’מות, יחפים, בשיער פרוע, בשיער עם רולים, ללא איפור. צעקות, בכי, קריאות בשמות. אנשים חיפשו זה את זה, רעדו, התחבקו. חלקם התחילו להבין ממה הם ניצלו.

היה נדמה לי ששמעתי את אימי צועקת. נראה שאספת ועד הבית של דיירי הבניין בוטלה. ככה, באופן פתאומי וסופי. וגם מזכירת הוועד הנצחית חיפשה את יקיריה.

מצאנו זו את זה. רעדתי. ניצלתי! הייתי די מרוצה מעצמי: לא רק שניצלתי, אלא שניצלתי לא בכל מחיר.

השמועות החלו לזרום: בנייני דירות התמוטטו, מקומות מוכרים.

‘כן, נפל גם ההוא מקולונאדה…’

‘כן, גם סקאלה נפל. לא הכל, רק חלק אחד ממנו…’

‘גם בקאסאטה.’

מתים. נעדרים. מעשי הצלה בלתי נתפסים. בין האנשים ההמומים שוטטו כלבים שייללו נוגות לעבר הירח עוד רגע לפני שהכל קרס, כאילו חשו בחושיהם החדים את האוויר המבשר רעות. ציפורים התעופפו בין העצים נסערות, קוראות קריאות שבר.

לילה קר של חודש מרץ זה היה, ואיש מאיתנו לא עלה בחזרה לביתו. הפחד מרעידות המשנה שעוד עלולות להגיע והחשש להתמודד מול האסון הותירו אותנו למטה ברחוב. רק כמה פליטים פוליטיים מצ’ילה, אנשי איינדה, שהיו במקום והורגלו ברעידות אדמה, התחילו לרוץ במעלה המדרגות לכיוון גג הבית בזמן שהטירונים המקומיים התגלגלו למטה במדרגות.

לפנות בוקר אזרתי את כל האומץ שהיה ברשותי ועליתי בחזרה הביתה. הופתעתי. הכל נשאר כפי שהיה. שום דבר לא נפגע. רק בקבוק שמן אחד נשבר במזווה, אבל מלבדו הכל נראה שלם ומושלם. שנים לאחר מכן אימי עוד התגאתה בבניין שהחזיק מעמד בגבורה. היה זה עבורה כמו ניצחון אישי.

את שעות הלילה שנותרו ישנתי בקור ובחושך.

חדשות הבוקר לא היו ברורות, לא בטוחות. הן עברו צנזורה. אחרי הכל, היו אלה ימי משטרו של צ’אושסקו. מאוחר יותר התברר שבני הזוג צ’אושסקו סעדו באותה עת על שולחנו של נשיא ניגריה. אז גם נאמר בלעג, שהעם הרומני צפה כנראה מראש את רעידת האדמה ולכן שלח את אוצרותיו יום קודם לכן לאפריקה.

באין ידיעות ברורות החלטתי לבדוק את הדברים בעצמי. התחלתי לצעוד לכיוון ה’מרכז’. כחמישה-עשר קילומטר, שעות של הליכה. אחרי שעברתי דרך של ארבע תחנות אוטובוס לערך, חזו עיניי באסון הראשון הממשי: בניין חדש בן עשר קומות קרס באמצע הרחוב ונמך לגובה של בית בן קומה אחת. ערמות של פיגומי ברזל מעוותים. חצאי חדרים העומדים חשופים בחוסר צניעות לנגד עיניים סקרניות. אמבטיה שהתמוטטה על המדרכה, מיטת תינוק שנשברה והתפרקה. מסביב הצטופפו אנשים, מכרים וקרובי משפחה שבכו והתאבלו. חיילים טיפסו על ערמות של אבנים והעבירו לבנים מיד ליד. לובשי מדים אחרים יצאו מתוך ההריסות כשהם נושאים אלונקה מכוסה ברשלנות בשמיכה צבאית, ומתחת לשמיכה התנדנדה לה זרוע חסרת חיים. רס’ר אמיץ אחד נשכב על בטנו, וסימן בייאוש לסקרנים שהתקבצו סביבו שהוא דורש שקט. בפדנטיות הוא הסיר את כומתתו, כדי שלא תתלכלך, הדביק את אוזנו למשטח בטון שכמעט לא נפגע וניסה לשווא לשמוע קול או רחש מבפנים.

המראה היה נורא. הוא חזר על עצמו פעמים אינספור בהמשך דרכי אל מרכז העיר. מסביב שרר שקט עגום. הרגשתי שאני נקשר עוד יותר אל העיר שבה נולדתי ונראתה כעת פצועה ושותתת.

גם חודשים ארוכים לאחר רעידת האדמה, כשהייתי עושה את דרכי למרכז בוקרשט, שצלקותיה טרם התאחו, מצאתי את עצמי עדיין מביט למעלה ומנסה להעריך את גובה הבניין שעברתי לידו. אחר כך הייתי מתרחק בזהירות, ומנסה להבין היכן הייתי יכול להסתתר לו קרה הדבר הזה שוב.

האם פיתחתי פוביה מרעידות אדמה?

כך או אחרת, גם אני נשארתי עם זיכרון טראומתי — כבר יותר מארבעים שנה. עם ההבנה הפסיכיאטרית שהגיעה מאוחר בהרבה, הגיעה גם המחשבה שהטראומה שמרה עליי. כמו שקרה לרבים אחרים, גם אני לא קלטתי את גודל האסון, והספקתי להגיב באופן שבו הצלתי את עצמי.

עד היום אני גאה על כך שלא עשיתי זאת בכל מחיר. שלא דרסתי איש תחת רגליי בדרך להצלתי. ואני גאה עוד יותר על כך שבכל השנים שעברו מאז לא עשיתי זאת גם באופן פיגורטיבי וגם באופן מטאפורי.

שנת 2014, ערב, שדרות מאגרו במרכז בוקרשט, הכניסה לתיאטרון ‘נוטארה’. גברת צנומה הרבה מעבר לנורמלי ומגובנת קלות עוצרת אותנו ודוחפת לסנטרי מיקרופון. ברומנית יחסית ובמבטא זר היא מסבירה לנו שהיא כתבת של תחנת הרדיו הגרמנית דויטשה, והיא מכינה תוכנית בשידור חי על בניינים שנפגעו ברעידת האדמה של שנת 1977. היא מצביעה ברוגז על העיגול האדום המסומן על בניין התיאטרון, ומגנה בחריפות את אדישות העירייה.

אכן, המשמעות מובנת לי. זהו בניין שנפגע קשות, והסימון האדום עליו מצביע על העובדה שהוא נמצא בסכנת קריסה במקרה של רעידת אדמה נוספת. לציבור הגרמני שצופה בה, ולא רק לו, ברור שזוהי רשלנות פושעת. הציבור הרומני שהתאסף כאן פשוט רוצה לראות את הצגת התיאטרון שתתחיל עוד מעט.

לא היה לנו זמן להפוך לנוסטלגיים. לא התחלתי להסביר לה על ההפגזות של בעלות הברית שמחקו את בוקרשט לפני כשבעים שנה וטלטלו הרבה בניינים בעיר. גם לשאול אותה היכן סבא שלה הסתובב בימים ההם לא נראה לי הוגן.

‘אתם לא פוחדים להיכנס לבניין התיאטרון הזה?’ תחקרה אותנו הגברת המשדרת. ‘הוא הרי יכול להתמוטט וליפול!’

‘לא. אנחנו לא פוחדים,’ השבתי בנימוס. ‘אשתי מתעסקת ברעידות ובתורת ההסתברות, היות שהיא פיזיקאית. ואילו אני, בתור פסיכיאטר, מחזק את החלק המוסרי.’

סיימתי את דבריי והושטתי את הכרטיסים לבודקת הנבוכה שבכניסה.

מאחוריי עוד שמעתי את הכתבת המצפונית של התחנה הגרמנית מצחקקת וממשיכה בסקירה שלה את מצב הבניין המסוכן, עם זוג אחר של חסידי תיאטרון חסרי אחריות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.