החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הסוסה

מאת:
מיידיש: דן מירון | הוצאה: , | 2018 | 265 עמ'
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הרומאן 'הסוסה', שראה אור ביידיש ב־1873, היה מן היצירות המייסדות של סיפורת יידיש המודרנית, ובאותם ימים הפופולארי מכולן. התרגום־עיבוד שלו לעברית ('סוסתי'), שהכין המחבר בתחילת המאה ה־20, היה כבר בזמנו עמוס ומסורבל במאמצי הלוליינות הלשונית שלו, והיום הוא כמעט בלתי־עביר. תרגומו בידי דן מירון לעברית־ישראלית המוגש כאן פותח פרויקט של ניסיון להתחבר מחדש – מאחורי גבם של הנוסחים העבריים הישנים שהתקין אברמוביץ־מֶנדֶלֶה – למקור היידי של יצירותיו, לחִיוּת הבלתי־נדלית שלהן, לדיאלוגים הצבעוניים, להשתלחויות הפראיות הגוֹגוֹליות.

 

סרוליק, בנה של ציפֶּה, הקשור בקשר סימביוטי אל אמו המעשית, בחור בעל ראש חריף, הנוטה למדעי הטבע ומתכחש לגופניותו ולמיניות המטילה עליו אימה ומבריחה אותו מנשים, מבקש לנהל את חייו על־פי התבונה הטהורה ומתוך רצון אנושי חופשי וכבוד עצמי. לכן הוא מחליט ללמוד לבחינות ולהתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה. ביום קיץ חם, אגב טיול מחוץ לעיר, הוא נתקל בסוסה עלובה שפרחחים נטפלים אליה ומענים אותה, ומאמץ אותה לעצמו. למרבה הפליאה סוסה זו מתחילה לדבר אליו: מסתבר שהיא גלגול של נסיך אומלל…

 

עובר זמן עד שהקוראים יכולים להבין שהספר, למן הפרק השלישי, מתעד שתי התמוטטויות פסיכוטיות ממושכות של סרוליק, וכי כמו סיפורי המשוגעים של גוגול ואת"א הופמן הוא מתרחש בלבירינת של נפש מאוימת, שאין לה יכולת לאזן את עצמה לנוכח ההוויה האנרכית שבתוכה.

 

ההבנה האלגורית המקובלת של 'הסוסה' רחוקה מלמצות את הרומאן הרב־קומתי, ובעיקר לא את פסגותיו הליריות מצד אחד או הסוערות־אקסטטיות מצד אחר. במסה פרשנית המלווה את התרגום מעמיד  מירון במרכז הסיפור את כישלונה של הנאורות המדרבנת את האדם לחיות חיים רציונליים מנותקים מכוחות התוהו הייצריים והשדיים – כוחות נפש המוצאים ביטוי בדמיון, בשירה, בפולקלור ובמיתוס.

מקט: 4-31-6692
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון
סרוליק רוצה להיעשות בנאדם

כמו נֹח בשעתו, שנשאר יחיד בתיבה כשכל היצורים האחרים טבעו במבול, כך אני, ישראל בן ציפֶּה, נשארתי בעיירה שלנו רווק יחיד מכל חברי, שבגלל פגע השדכנים נעשו קודם זמנם בעלי־בתים[4] צעירים ושקעו עד צוואר, שלא נדע, בעוני ובקבצנות. אותו פגע משמיים – השדכנים – הסתער גם על אמי, להציע לה שידוכים גם בשבילי. אמי, אשה פשוטה אבל פיקחית, היתה אלמנה, לא עשירה, אבל גם לא ענייה, התפרנסה מחנות של מיני סדקית, התהלכה עם מחרוזת פנינים, חייתה די טוב. אני הייתי אצלה בן־יחיד, היא התמוגגה ממני, עשתה כל מה שביקשתי. לכן כשהתעקשתי לא להתחתן צעיר, השגתי את מבוקשי. בהתחלה היא אפילו ניסתה לדבר על לבי ככה:

– סרוליק! כמה התפללתי לאלוהים שאזכה לַזמן שידברו בך נכבדות! הלוא אתה העין היחידה במצח שלי, אני הלוא מתכוונת רק לטובתך. שמע בקולי, שכה אחיה, ותתחתן! כבר הגיע, ממש הגיע, הזמן, סרוליק, תביט על עצמך!… גבר, בלי עין הרע!… זקנקן! החברים שלך כבר התחתנו לקראת הבר־מצווה שלהם. שמע, שכה אחיה, בקול אמא. תעשה מה שציווה אלוהים ושתהיה לי ממך נחת!

אבל כשראתה שדיבוריה מבוזבזים עלי, שאני עומד על שלי וכי כמה שלא תדבר, הלא שלי הוא לא, ויתרה לי וכבר לא השמיעה על כך אפילו מלה נוספת אחת. אמרתי לה את כל האמת באופן הכי ברור, שאני עדיין צריך להשתלט על כל הלימודים של הגימנסיה,[5] לגשת אחר־כך לבחינות, להיכנס לאוניברסיטה וללמוד שם את מקצוע הרפואה, כדי שאוכל בסוף להועיל לעולם.

אמא! פניתי אליה, העולם היום הוא לא מה שהיה פעם. כבר הגיע הזמן, שככה יהיה לי טוב, להביט בעיניים פקוחות על האושר הגדול שיוצא היום לאנשים מהנישואים המוקדמים שלהם, על המציאוֹת הגדולות של הבעלי־בתים הצעירים שלנו! פעם היו ההורים מחתנים ילדים על סמך ה”ביטחון”: אלוהים, שסיפק את צרכינו־שלנו, ודאי ישלח משהו גם להם, ואל דאגה, הם לא ימותו ברעב. בימים ההם הביטחון עוד איכשהו עבד, אבל היום הוא מביא רק צער וייסורים. קשה, קשה מאוד בימינו לחיות מחמש האצבעות וללוש לחמניות משלג, כל אדם חייב לדאוג בעוד מועד, ובכל הדרכים, להבטיח לעצמו את סיפוק צרכיו המרובים לאורך כל החיים, ובפרט אנחנו היהודים, שתמיד אנחנו במצוקה, חנוקים, לחוצים מכל צד, ואין לנו שום דרך לחלץ את עצמנו מהצרות אלא באמת רק דרך לימוד של איזה מקצוע, כמו למשל רפואה, או אולי איזו מלאכה אחרת. אם אני בעצמי לא אדאג עכשיו, בצעירותי, לעתידי, מה יהיה, חס ושלום, הסוף שלי? ממש אותו סוף של צעירים רבים במקומותינו שעשו, ככה נדמה, שידוך מצוין, ונפלו לבור של שומן, ואז השומן דלף ונשאר הבור! חלק נעשו קבצנים נודדים, חלק נעשו מלמדים, וחלק, שלא נדע, לא מוכשרים אפילו לזה. אבל אני אהיה רופא, והעולם ייפתח בפני, אני אהיה בנאדם, אשיג בקלות את חתיכת הלחם שלי. בלית ברירה הסכימה אמי גם לכך שאשקוד על הלימודים, אבל קודם הייתי מוכרח להבטיח לה שאשאר יהודי כשר.

היה לי דווקא ראש חריף. שום דבר בגמרא לא היה לי קשה מדי, ובעיר היו מדברים שיצמח ממני רב גדול. אבל על הרבנות ויתרתי לאחרים. נעלתי את עצמי בחדר והתנפלתי בחשק על כל המקצועות הדרושים לבחינות־הבגרות. מתמטיקה, כלומר חשבון, פיזיקה, דקדוק ושפות הלכו לי בקלי־קלות כמו על חמאה. היה לי קשה רק בהיסטוריה וגם במה שהם קוראים “תורת הספרות”. הייתי צריך ללמוד הכל בעל־פה, לדחוס מעשיות טיפשיות ומלחמות, איך מיום שנברא העולם עד היום החטיפו אנשים אחד לשני מכות רצח, עשו זה לזה את המוות, צרות־צרורות, ייסורים נוראים, ועוד לזכור בדיוק באיזו שנה, באיזה מקום! לזה ולעוד דברים דומים קוראים היסטוריה… נוסף על כך הייתי צריך לשנן גם איזה שטויות במיץ עגבניות, מעשיות על גיבורים נוראים, שיכורים כבירים, שודדים מהוללים; מעשיות על גלגולים, על מכשפים ומכשפות; מעשיות על מים מְחַיִים ועל מים ממיתים, על תפוחים מזהב וסוסים מוזהבים.[6]

חוץ מכל אלה הייתי צריך ללמוד לפטפט כמו תוכי על איזו חתיכת מליצה שמישהו כתב בשפה יפה,[7] להכניס לתוכה דקויות, חידודים ופירושים כאלה, שלא אני, לא המחבר בעצמו ולא מי שלמד אתי הבנו, ובשעת המעשה היה צריך להתרגש מאוד, לצאת מהכלים, לצעוק בקולי־קולות, לנפנף בידיים וברגליים ולדבר אש־להבה, כאילו אלה סתרי תורה, רזי קבלה. היה צריך לעשות מזה עסק גדול, להקדים הקדמות ארוכות, לחשוב איפה אפשר לעקם את הכתוב, להרחיק אותו מהשכל הישר ולהסביר את כל אותם פזמונות ושטויות הכי אחרת שאפשר מההסבר הפשוט, עם כל הפלפולים שקוראים להם “תורת הספרות”. תגידו מה שתרצו, לבנאדם בוגר קשה מאוד לקלוט ולסחוב במוח מיני דברים כאלה, ובפרט למי שיש לו ראש טוב וחשק גדול ללמוד דברים מועילים כלשהם. אכן אני אומר לכם שוב, שהיה לי קשה מאוד עם המעשיות הללו, והדחיסה הקבועה שלהם פשוט גמרה לי את הראש, הרסה לי את הבריאות, את הגוף ואת החיים, ועשתה ממני גולם. לעתים פשוט נעשיתי ממש מטורף, הסתובבתי מבולבל כמו סהרורי. נהיה לי רעש בראש שהסתחרר כמו טחנת־רוח, אכן היה אפשר לצאת מהדעת. לפעמים התחיל לנקר בי ספק אם בכלל אצליח להוציא לפועל את התוכנית שלי ולהיכנס לאוניברסיטה. מה כבר לא יכול לקרות? אולי בזמן הבחינה אשכח איזו מעשייה טיפשית, או איזה פזמון ייפול לי מהידיים. ואז בבת־אחת יישבר לי הראש – וסוף שחור לכל עמלי, ללימודים שלי ולדוֹקטוֹריה שכל־כך רציתי להגיע אליה; אז יהיו לתל חורָבות כל התקוות שלי, וגם אני־עצמי! מה אעשה ואיזה פרצוף יהיה לי? אשאר יהודון נדכֶּה, אתמקמק בעבודה קשה ובדיוק כמו כל היהודים האחרים אצטרך לסבול כל החיים מכל אחד חרפות, ביזיונות, אשאר רועה־רוח, אהיה כוח בלי חומר, כלומר: ארגיש שיש בי כוח לעשות משהו, אבל לא תהיה לי אפשרות להוציא את הכוח אל הפועל; לא יהיה לי על מה להפעיל אותו ולהביא בעזרתו תועלת, כמו שקורה, אבוי, אצל רבים מהיהודים שלנו… אשאר יהודי ולא אדם…[8] אשאר חידה לא־פתורה: אהיה משול לאיזו גברת שמטאטאת, שמנקה הכל, ואת עצמה היא מחביאה בזבל באיזו פינה; לאיזו גברת שמסתובבת פה ובכל־זאת היא לא נמצאת כאן בעולם; שהיא בשר ודם ובכל־זאת נראית בעיני כולם כאילו היא לא־כלום!… אחת משלוש הגברות האלה אני יודע – זוהי מטאטא – ושתי האחרות… אבל מה זה משנה, מבין או לא מבין – מה שאהיה אהיה, אבל בנאדם לא אהיה!

ההסתגרות הקבועה, הלימודים והשינון, וכמובן החששות הבלתי־פוסקים שמא יהיה כל עמלי לשווא חלילה, כל אלה הפכו אותי לצל־אדם. נעשיתי רזה כמו קיסם, חלשלוש ועצבני נורא, ונוסף על כך הייתי תמיד מודאג, שקוע במרה שחורה, עד שכמעט לא היה אפשר להכיר אותי. לפעמים נעשיתי כמו המום ומפוזר, וההתנהגות והמעשים שלי נהיו מוזרים מאוד. כשהיתה תוקפת אותי המרה השחורה הייתי מקלל את כל המכשפות, את הבָּאבָּה יאגה הארורה ואת המכשף קושצֵ’יי כאחד,[9] ושולח אותם לכל הרוחות השחורות! כשהוטב לי הייתי מתפייס איתם: שוב בָּאבָּה יאגה, עוד פעם קושצ’יי וכל החבילה של בני מינם. אמא היתה מביטה בי ובוכה והתחילה להביא אלי דוקטורים ומרפאים. הם נתנו לי בקבוקונים, יצקו לתוכי תרופות, דרשו בתוקף שלמען־השם ולמען־השם אלך הרבה לטייל בקיץ, אנשום אוויר צח מחוץ לעיר ואחשוב פחות.

אוי, אילו הבינו הדוקטורים יותר והיו משחררים אותי מכל השטויות שעשו אותי חולה ודפקו לי את הראש!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסוסה”