החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בבואה

מאת:
הוצאה: | 2006 | 456 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:
תג: .

כשהיה מארק בן אחת עשרה לערך, נמצא בידי הארי, שיכור חסר בית משוטט. הארי מאמץ את הילד לחיקו, ויחדיו הם בונים לעצמם עולם שדבר לא חסר בו. אולם יום אחד, מגלה הארי כי מארק אינו מי שחשב שהוא, והתמונה מתהפכת לחלוטין. מי הוא מארק? מה הוא מארק?

 נואה גדלה ללא אב בעיירה רגילה לחלוטין, אך בגיל שש-עשרה, דמות מסתורית מנסה לרצוח אותה, אולם משהו עלום מציל את חייה ודואג לשמור עליה מכל משמר. מדוע? מה יש בתוכה? ומה הקשר בינה לבין אביה הנעלם?

 ה'שמן' הנו מפקח משטרה מבריק, פותר תעלומות בחסד. יום אחד הוא נתקל בתעלומה שפתרונה עלול לשנות את חייו, את חיי הסובבים אותו, ואת העולם כולו. האם יקבל על עצמו את האתגר?

 לארצ'י ישנה את המסעדה הטובה בעולם, ארצ'י אדיש לחלוטין לטוב ולרע ולמאבק הנצחי ביניהם. כל עניינו בחיים הוא לבשל אוכל ולהאכיל את אורחיו. יום אחד נכנסת למסעדה מישהי שלא הייתה אמורה להכנס פנימה, והמפגש אתה ישנה את חייו לנצח.

 נורמן מילו הנו סוהר בבית כלא מיוחד במינו, בית כלא שאיש מעולם לא נמלט מתוכו. אולם יום אחד מגיע נורמן למשמרתו ומגלה לחרדתו כי האסיר המסוכן ביותר ברח.

 כל אלו, בחברת שלל דמויות אחרות – ולא מעט חתולים – מוצאים את עצמם בהרפתקה הזויה, חוצת גבולות ומגבלות, שאימה והומור משמשים בה בערבוביה. ובדרך נאלצים לענות על שאלות הרות גורל – האם עולמנו אכן פשוט כפי שהוא נדמה? האם הכוחות העלומים הסובבים אותנו משחקים בנו – או שמא מבקשים שנושיט להם יד לעזרה?

 "בבואה" – רומן על הומור ועל אכזריות; על רשע, על תאווה ועל אובדן; על כוחה של המשפחתיות, על הכוח להתגבר על כאב, על הכוח לצחוק ומעל הכל – על הכוח להיות אנושי.

 לאחר ספרו הראשון 'יממה', קובי (יעקב) קמין, יליד 1963, חובב ספרים נלהב ובעליה של חנות הספרים הותיקה 'קדמת עדן', מגיש לקורא העברי את ספרו השני.

 

מקט: 4-638-7
מאמר על הספר בעיתונות
סקירת הספר באתר סימניה

כשהיה מארק בן אחת עשרה לערך, נמצא בידי הארי, שיכור חסר בית משוטט. הארי מאמץ את הילד לחיקו, ויחדיו הם בונים לעצמם עולם שדבר לא חסר בו. אולם יום אחד, מגלה הארי כי מארק אינו מי שחשב שהוא, והתמונה מתהפכת לחלוטין. מי הוא מארק? מה הוא מארק?


פרק ראשון: בלבול: מארק בולאג הוצנח על המיטה בבית המלון כשבמוחו נותרה רק מחשבה בהירה אחת. משאר מחשבותיו הצליח לזכור רק קרעים קרעים של מציאות. כעת היה זקוק רק לשינה טובה, אשר תשכיח ממנו את כאב הראש המפוצץ שהיה שרוי בו.

נהג המונית אסף אותו לפנות ערב מנמל התעופה הזעיר, ונדמה היה כאילו נהיגת המונית זרה לו לחלוטין. מארק שלף את כרטיס הביקור המהודר של בית המלון אליו פניו מועדות, והושיט אותו לנהג, אשר העיף בו מבט חטוף והנהן בדממה. מארק משך בכתפיו ונשען לאחור על המושב, מופתע לרגע.

נהג המונית הוריד אותו לפני חזית בית המלון. כעת, משעמד לפני הכניסה לבית המלון, שוכנע מארק כי הנהג אינו נהג מקצועי, הוא לא ניסה לשוחח עמו בדרך, ולמעשה לא פלט אפילו מילה אחת. הנהג לא הפעיל את הרדיו, אך הפעיל את המונה, וכפי שמארק שם לב, הוא אפילו לא ניסה להאריך את הדרך, עניין שגבל בשערורייה. מארק גיחך לעצמו, עיניו עוקבות אחר המונית המתרחקת. נהג מסוג זה לא היה זוכה לשרוד אפילו שבוע בערים הגדולות. מאידך, בטח יש לו עבודה אחרת, חייבת להיות לו עבודה אחרת.

על חזית בית המלון התנוסס שלט מאיר עיניים באותיות מסוגננות לתפארת: 'ואייה קון דיאוס.' מארק הרים את גבתו ותרגם לעצמו במהירות את פרוש השלט – ישמור אותך האלוהים. הוא שיגר תפילה מהירה, מקווה בכל ליבו שלא נפל לעיירה של דתיים אדוקים, היה לו ניסיון מר עם כאלו. פעם הגיע בטעות למקום מסוג זה, שבו כל העיירה נסגרת בתשע בערב, ובתחנת הטלוויזיה המקומית משודרת סדרה אינסופית של דרשות מציקות.

הערב דווקא התחיל לא רע. הגעה למלון, הרשמה – הפקיד האדיב הודיע לו שהוא בחדר 213, למארק לא הייתה התנגדות והוא לקח את המפתח. נער השירות, שהיה אף הוא אדיב, ליווה אותו לחדרו. מארק הגיע לחדר 213 וגילה שבידו המפתח לחדר 214. לא היה זה מאופיו לעשות עניין מדבר כה פעוט ולכן נכנס לחדר במשיכת כתפיים. ממילא כל החדרים במלונות מסוג זה דומים. ואכן לא התבדה, סלסלת פירות טריים ממתינה על השולחן, מיטה טובה, סדין לבן מהודק בקפדנות, קפל שמיכה חד כתער.

מארק הנהן בשביעות רצון ונפנף את נער השרות בעזרת תשר נדיב. הוא התקלח במהירות, החליף את בגדיו ויצא את החדר. על לוח המפתחות מאחורי גבו של פקיד הקבלה, ראה את מפתח חדר 213, איש ככל הנראה לא שם לבו לטעות. למטה כבר חיכתה קבוצת ידידים פוטנציאלים, צעירים שיכיר בעוד דקות ספורות. עוד נשמות ידידותיות, תאבות חיים, שהגיעו בדיוק כמוהו לכינוס. מנאום הפתיחה לא זכר דבר, לא בפעם הזו ולא באף כינוס קודם.

מארק יצא את אולם ההרצאות בחיפוש אחר הרפתקה קטנה שתמתיק את הערב. ארוחת ערב נעימה, שיחת רעים, אולי פלרטוט קל עם בחורה מקומית. הוא זיהה מספר צעירים מפליטי הכינוס והתחבר אליהם בקלות. מארק לא זכר כיצד הגיע לבר המקומי, נדמה כי בכל העיירה כולה היה רק בר אחד. המקומיים נראו נחמדים והמוזיקה לא הייתה רועשת מדי, הכוס השלישית הממה אותו כמעט לחלוטין, משקה מקומי חזק במיוחד. הוא זכר צחוק, בחורה בבגדים אדומים, מחשוף גדול, שתייה, צחוק, יד נשית מכניסה את אצבעותיה לכיסו. קול גס, חצי שיכור "הסתלקי מכאן, זונה, גנבת.." וזהו.

שניים מחבריו החדשים ליוו אותו לחדרו בבית המלון, הוא היה כה שתוי שאפילו לא זכר את מספר החדר. הם החליפו ביניהם מבט סלחני והחליטו שהוא כנראה משתכן בחדר 214. רגליו כשלו תחתיו ולכן נאלצו לגרור אותו עימם לחדרו. השניים היו בחורים נחמדים, אחרת לא היו מתנדבים לקחת אותו לחדרו. לו היו אכזריים היו יכולים לנצל את ההזדמנות ולכייס אותו, כמו שניסתה הבחורה בבגדים החושפניים, האדומים. הם היו יכולים לנטוש אותו באיזו סמטה אפלה ללא בגדים, עם סכין דקיקה תחובה בין צלעותיו ולהניח לו לדמם למוות לאיטו, רחוק קילומטרים רבים מביתו.

אבל הם לא היו מהסוג הזה. הם היו מהסוג שמגיע לכל כינוס בעולם. צעירים שבאו יותר על מנת לבלות מאשר על מנת לדון בנושאים מקצועיים. או כך לפחות נראו.

מארק לא טרח לפשוט את בגדיו, להדליק את האור, או לנקוט בכל פעולה שהיא. הוא לא היה מסוגל. כמו שהונח על המיטה כך שכב לו, עיניו נפקחות ונעצמות לאיטן, פיו מזיל שובל דקיק של ריר על הכרית הלבנה, הרכה. קול טריקת הדלת נשמע באוזניו כרעם עמום, מרוחק. אני שיכור, חשב לעצמו, לא יאמן עד כמה אני שיכור. לא, אני לא שיכור, אני עדיין חושב, ומי שחושב אינו יכול להיות שיכור, נכון? אני אמנם לא זוכר מה קרה בשעות האחרונות, אבל בהחלט איני שיכור. אני צריך לקום, להתקלח, לזוז.

מוחו אותת לגופו פקודות, אך גופו סירב להגיב. מדוע אינני זז? רגליים – היכנסו לפעולה, ידיים – מה אתכן? הוא רבץ ללא תנועה, מחשבה אחרונה חולפת במוחו – אני נכה, משותק, אולי הייתי בתאונה ואף אחד לא טרח לספר לי? עיניו נעצמו והוא שקע בשינה.

קול גירוד-כרסום גרם למארק לפקוח את עיניו, עפעפיו התרוממו בכבדות, באיטיות. הוא מצמץ, מרגיל את אישוניו לחשכת החדר. ריבוע האור היחידי נבע מהחלון הפתוח, לא היה זה אור מושלם, היה זה אורם של הכוכבים לפנות בוקר, שעה שהלילה עמוק ביותר, שעה שהלילה מבצע את מלחמתו העיקשת ביותר כנגד היום המתקרב ללא רחמים.

מארק הצליח להניע קלות את ראשו ונאנק בדממה כשכאב חד פילח את תוך מוחו. גופו עדיין לא היה בשליטתו, אך אישוניו היו רחבים דיים על מנת לקלוט את המתרחש בחדר. אורם החיוור של הכוכבים יצר צללית על שתי דמויות שעמדו למרגלות המיטה.

צליל הגירוד-כרסום בקע מאחת הדמויות, אך מארק לא הצליח למקד את עיניו על מנת לראותן בבהירות. ואולי מוטב היה לו שכך.

אחת הדמויות הייתה ענקית, גדולה בצורה מאיימת, רחבה בצורה בלתי הגיונית. מתוכה הרגיש מארק קרינה ברורה של רוע צרוף, רוע מגחך, רוע ראשוני שאינו חייב בהסבר או בסיבה. רוע. מארק חש כיצד הקרינה מקפיאה אותו.

לצידה עמדה דמות נמוכה עד כדי כך שהתואר גמד היה מתאים לה ככפפה ליד. דמות צנומה ונמוכה שאחזה בידה גוש גדול וחסר צורה, מטפטף. מארק מצמץ בעיניו.

"הוא נראה טוב, לא?" הקול בקע מהדמות הגדולה, מאזור הראש, מארק לא הצליח להבחין בפה.

"כן, אבל הוא לא מי שהיה אמור להיות כאן." הדמות הנמוכה הגישה את הגוש לשפתיה ומארק הצליח להבחין בחטף בטורי שיניים לבנות קורעים חתיכה מהגוש המטפטף. קול הגירוד-כרסום התחדש.

"אנחנו בחדר 214, נכון?"

"כן."

"אז הוא חייב להיות בולוג."

קול הגירוד-כרסום נפסק לרגע, "אבל אתה רואה שהוא לא בולוג."

"לא איכפת לי, הוא יתאים לא פחות מאשר בולוג."

"אם אתה אומר."

"אני אומר."

הדמויות נסוגו לאחור והתקרבו לעבר הקיר. הענק העיף מבט אחרון במארק וסינן, "הוא יתאים." קול חריקה חרישי נשמע, חלק מהקיר הוסט לאחור, וחור שחור נראה בעדו. הדמות הענקית פסעה לתוך הקיר ונעלמה. הגמד העיף גם הוא מבט במארק, טורי שיניו נחשפים, "ברוך שובך בוס, התגעגענו," אמר ונעלם לתוך הקיר.

יתאים למה? חזרה לאן? מי אלה? הוא מצמץ שוב, מזיז את עיניו ימינה ושמאלה. איש לא היה בחדר, קולות הגירוד-כרסום נעלמו גם הם. תודעתו צרחה לו בבעתה פתאומית, זה רק חלום, חלום בלהות. הוא עצם את עיניו באפיסת כוחות ונרדם, עד הבוקר לא יזכור דבר מהאירוע.

קול צרימה טורדני ניקר באחורי ראשו ומארק פקח את עיניו. השמש סנוורה אותו לרגע והוא שב ועצם את עיניו במהירות. ידו הימנית הושטה מוכנית לעבר השעון הענוד על ידו השמאלית, מגששת אחר הכפתור הנכון. לחיצה. קול הצרימה פסק. הוא פקח את עיניו וניסה להתיישב. ראשו כאב.

מארק ניער את ראשו בזהירות, בלילה חלם חלום מוזר, מה זה היה? לא חשוב, הוא לא זכר את אתמול כלל וכלל, צללים חלפו במוחו והוא התנער. שביבים של זכרון ניסו לפלס את דרכם לתודעתו, איש גדול וגמד, לילה, שתייה, בחורה, הכל התערבל במוחו. הוא מחה את המחשבות מראשו, חלמתי חלום בלהות, לכל השדים, אין פלא, שתיתי אתמול כנראה מספיק על מנת לסמם פיל.

מארק גישש את דרכו למקלחת. הוא נכנס תחת המקלחון, עיניו עדיין עצומות, ופתח את זרם המים הקרים בעצמה מלאה. ראשו שילח פעימות כאב חדות לרקותיו. "אני נשבע שזו הפעם האחרונה שאני שותה בצורה כזו." המים הקרים חלחלו לראשו, מפחיתים את כאב הראש, ומארק מיהר לתקן את עצמו, "סליחה אלוהים, התכוונתי שזו הפעם האחרונה שאני שותה משקאות מקומיים בעיירות פשפשים." הוא פקח את עיניו וחייך לעצמו בשמץ של מבוכה. "לעזאזל, אפילו לא התפשטתי."

השעה הייתה כבר עשר ושלושים, מארק סיים להחליף את בגדיו וכאב הראש כמעט ונעלם. הוא פתח את מגירת השידה שלצד המיטה, בתוכה נח לוח הזמנים של הכנס. מארק עלעל בלוח הזמנים, עובר על רשימת ההרצאות. מצוין, עד השעה חמש בערב לא צפויות לו שום הרצאות חובה. הוא החליט לרדת למטה, אולי לפקיד הקבלה יהיה כדור נגד כאב-ראש.

מארק לחץ על כפתור המעלית, אך זו סירבה להגיע. קללה חרישית נפלטה מפיו והוא פנה לרדת במדרגות, שטיח הקיר העבה בולע את קול צעדיו. לפתע מעד, ראייתו נפגמת לשנייה. לכל הרוחות, הקיר נראה כפול, כמו במראה מעוותת. הוא עצר לנוח לרגע, ממתין שהמסדרון יחזור למימדיו הטבעיים, וקילל שוב בלחש, השתייה הארורה. מארק המשיך לרדת במדרגות בזהירות.

פקיד הקבלה מאמש לא היה מאחורי הדלפק, החלפת משמרות כנראה. במקומו ניצבה פקידה צעירה וחייכנית.

על הכורסאות המרווחות במבואה התמקמה משפחה, זוג צעיר עם ילדה קטנה ששוחחו ביניהם בקולות שקטים. הילדה הייתה לבושה בשמלה פרחונית, צמה ארוכה איגדה את שערה השחור על גבה ובידיה החזיקה כדור צבעוני. מארק חייך בטבעיות, מאז ומתמיד חש חיבה עמוקה לילדים. הילדה חייכה אליו בחזרה והוא הבחין כי בקדמת פנייה הייתה חסרה שן אחת. ניצן של שן חדשה הציץ במקום זו החסרה.

מארק הושיט לפקידת הקבלה את המפתח לחדרו. "תודה רבה, מר בולוג, ו…ברוך שובך," חיוכה היה רחב וכן. הרחש מסביבו פסק לפתע ומזווית עינו קלט מארק את הזוג נועץ בו מבט וחדל מהתלחשויותיו. האם משכה את ילדתה לחיקה. מארק חש גירוד בעורפו.

"תודה רבה, אה… אבל שמי אינו בולוג אלא בולאג, או בעצם מארק למכרי," אמר, מנסה לחייך. החיוך על פניה של הבחורה נדמה כאילו קפא לשנייה אחת ארוכה. "בולוג אדוני, חדר 214, בולוג."

מארק חש עייף מכדי להתווכח, כאב הראש עדיין לא נמוג לחלוטין. בטנו כרכרה, "יש כאן מקום טוב לארוחת בוקר מאוחרת?" שאל. "כמובן אדוני, כרגיל, מעבר לרחוב וימינה, אצל ארצ'י… אני מאמינה שמחכים לך כבר." מארק נעץ בה את עיניו, מבולבל בעליל.

הזוג על הכורסאות שב לשוחח בקולות נמוכים, מארק שם לב שמדי פעם האישה מפנה אליו מבטים חטופים, זהירים, כאילו… כאילו מה בעצם? ואולי היה זה רק פרי דמיונו.

הוא הסתובב לעבר היציאה, הפעם פקידת הקבלה נשמעה מבולבלת, "מר בולוג, אתה יוצא ככה… בלי לקחת כלום?" פנייתה גרמה לו להסתובב בחזרה, על הדלפק הייתה מונחת מזוודה. משהו במזוודה היה מוכר וזר גם יחד. "הכלים שלך אדוני," ציינה הפקידה. גוש קטן התכווץ במעיו של מארק והוא נאנח בתוכו, הבוקר הזה לא התחיל כמו שצריך. "סליחה, שכחתי." הוא החליט לשחק את המשחק עד תומו, מצדו הוא יכול להיות בולוג עד שיצא עשן. חוץ מזה נדמה כי פקידת הקבלה מחבבת את בולוג מסיבה כלשהי, אז למה שלא יהיה בולוג? נראה כאילו הבולוג הזה זוכה למידה גדושה של אהדה כאן, מה כבר יש לו להפסיד?

ידו אחזה בידית המזוודה, ותכולתה שקשקה בקול עמום. סקרנותו התעוררה והוא הניף אותה במשיכת כתפיים. "נתראה יותר מאוחר," זרק לעבר הנערה שניצבה מאחורי הדלפק. היא השיבה לו חיוך שנראה אמיתי. "אני לא חושבת, אבל תודה לך על הכוונה." הוא משך בכתפיו והסתובב, נעלי הספורט שלרגליו משמיעות אוושה קלה בלבד כשהחל לחצות את המבואה.

לפתע הייתה רגלו אחוזה בידי הילדה הקטנה והאישה הצעירה מיהרה לעברם וניתקה את הילדה מרגלו, "התביישי לך, נואה, אינך רואה שהאדון עסוק?"

מתוך דחף טהור, מארק התכופף לעבר הילדה וחש, יותר משראה, איך נשימתה של האישה נעצרת. פניו התייצבו למול פני הילדה, עיניה גדולות וחקרניות.

"קוראים לך נואה?" הילדה הנהנה בראשה, מארק חייך, נואה, צרוף מקרים נחמד. "שם יפה. בת כמה את, חמודה?" שאל ופשפש בידו הפנויה בכיסו, מחפש. "בת ארבע וחצי," קולה היה עשיר להפליא לגבי ילדה בגיל כה צעיר, ללא האנפוף הרגיל, הילדותי. ידו נסגרה על מטבע והוא שלף אותו מכיסו, "קחי חמודה, למזכרת." הילדה העיפה מבט לעבר אימה, אשר הנהנה בעדינות. מארק הניח את המטבע בידה של הילדה, מקבל בתמורה חיוך חם, חסר שן. הוא חייך בחזרה וקם על רגליו. לשניה אחת חולפת הזדגג מבטו, בדיוק כמו לפני כן במדרגות והוא עצם את עיניו, ממתין לתחושה שתחלוף. זהו. מארק משך בכתפיו, עיירות קטנות, תמיד תהיינה משונות, לא? למה ציפה בעצם?

הוא יצא את המבואה.

  1. (בעלים מאומתים):

    סיפור מדהים על הקרב האלמותי בין הטוב לרע, בין אלוהים לשטן ומשרתיהם,
    ומצד הגיבורים שבספר זה מרתקים ומלהיבים, איך את הילד שלכאורה פשוט מתברר כרכיב מאוד חשוב במלחמת האור בחושך, אבל חושך ואור גם לא מילים מדוייקות בספר זה.
    והנערה שמחזיקה את גורל כל העולם בידיה, ויחד שיניהם ישנו הכל.
    וזה כתוב בצורה כלכך יפה ע"י קובי קמין הנפלא, כל פעם שאני לוקח ספר של קמין בידים שלי אני מתמוגג, המשך קובי, אל תפסיק לכתוב, 🙂

הוסיפו תגובה