החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

צופן בסיסי

מאת:
הוצאה: | 2012 | 366 עמ'
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

מעולם קודם לכן לא היה גורל האנושות כולה נתון לשיקול דעתו של אדם יחיד…

דוד שטרן, איש עסקים בינלאומי, לא העלה בדעתו כי החיפוש אחר הקבר של אבי-סבו בברלין יסחוף אותו אל מסכת אירועים, שתאיים על חייו ותעורר מרבצם ממשלים, ארגוני ביון, מחתרת, דת וכלכלה בעולם כולו – כשכולם כאחד מאמינים כי בידיו בלבד מצוי המפתח אל סוד הצופן שישנה את פני האנושות. האם יעז היחיד לגלות לאנושות מה שרבים כל כך שקדו להסתיר מפניה?

צופן בסיסי הוא מותחן בלתי שגרתי, שבו העלילה מתפתחת במקביל במוקדים רבים, ובאים לכלל ביטוי כוחות אדירים. במהלך ההתרחשויות נתקל שטרן בטיפוסים יוצאי דופן: דוגמנית צמרת גרמנייה, ניאו-נאצים המנסים להחזיר את הרייך לגדולתו, צרפתייה ממוצא וייטנאמי, צייד ירושות, מתווך איראני בבני ערובה, איל ספנות, יוצר של זהויות בדויות בשירות הסי-אי-איי, ועוד רבים אחרים.

בצד העלילה גם ויכוח עקרוני: האם יש ערכים אנושיים, הראויים להגנה גם במחיר אובדן חלק מהחירות האנושית? האם שליטה מוחלטת של האדם בסוד מוצאו ובאריכות שנותיו אינה מאיימת עליו בחורבן? האם האנושות מוכנה להתמודד עם האמת בדבר מוצאה?

משך שנים רבות נמנה אביחי שמידט עם סגל הטלוויזיה הישראלית, הערוץ הראשון, והזדמן בנסיבות שונות למקומות רבים מחוץ לגבולות המדינה. היכרותו עם פינות עולם רבות, שונות ומיוחדות ועם אורחות החיים בהן, מטביעה גם בספרו זה את חותמה על תיאור זירות ההתרחשות חובקות העולם ומגוון הדמויות האנושיות המאכלסות את העלילה.

צופן בסיסי הוא ספרו השני. ספרו הראשון של אביחי שמידט, סוכן עיוור, זכה לביקורות נלהבות ועניין רב בכל אמצעי התקשורת, ואף תורגם לאנגלית.

מקט: 4-575-175
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
מעולם קודם לכן לא היה גורל האנושות כולה נתון לשיקול דעתו של אדם יחיד… דוד שטרן, איש עסקים בינלאומי, לא […]

1 – דוד שטרן עמד מול שער הכניסה של בית הקברות היהודי ברחוב הרברט באום, ברובע וייסנזה בברלין, והתבונן בשלט הפליז שהוצמד אל הסורגים השחורים. “הכניסה לכלבים ובגילוי ראש אסורה”, נאמר שם.

כשהתנער מהרהוריו פסע אל תוך רחבת הכניסה, הקיף את ערוגת הפרחים העגולה שבמרכזה מצבת זיכרון לששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, והתקדם אל מבנה האבן הישן שמימין.

ברגע שנכנס מבעד לדלת העץ הגדולה והמעוותת משנים, ששלט “משרד” נקבע עליה, נדהם לנוכח שפע הניגודים שהזדקרו לעיניו. הייתה בו תחושה כאילו חלק של הזמן עצר כאן מלכת – בעוד החלק האחר הקדים את זמנו. רהיטי המשרד החדשים, למשל, בשילוב צבעים מודרני של אפור ושחור, לא תאמו בשום אופן כמה ארונות ישנים, שהכילו כמה עשרות שורות של מגירות עץ קטנטנות, שעל גבי כל אחת מהן הודבקה בנייר דבק שקוף למחצה פיסת נייר בציון אות מאותיות האלפבי”ת; בניגוד להם עמדו גם השעון העתיק, מכונת הכתיבה הישנה והתצלום הדהוי והצהוב משנים של חזית בית העלמין, שהשנה 1880 נרשמה מתחתיו. כל אלה נמצאו כאן, הניח, כמעט מן היום שבו נחנך המקום הזה; אפילו מכשיר הטלפון, מן הסתם פריט מתקופה חדשה יותר, היה לפחות בן עשרים שנה – ולא תאם את המחשבים ואת המכונה החדישה לצילום מסמכים שניצבו בצד החדר.

בה במידה היה אפשר להניח כי הפקידה, שישבה מעברה השני של מחיצה שהפרידה בין מה שהיה אמור להיות שטח המשרד לבין שטח הציבור, הייתה גם היא מימי גרמניה החצויה. תנועותיה הלאות, ארשת פניה הכבויה ולבושה – או, נכון יותר, הדרך שבה עטתה עליה את הבגדים – לא הותירו בלבו שום ספק כי האישה הזו הייתה בעבר אזרחית של מזרח גרמניה.

“כן, בבקשה?” סיננה הפקידה כשהרימה את מבטה מאוגדן הניירות שבו עיינה.

“אני חושב שאבי סבי קבור כאן,” אמר והושיט אל מעבר למחיצה פיסת נייר שעליה שרבט קודם לכן את שמו של המנוח.

האישה נטלה את הפתק ללא עניין, וביעילות גרמנית טיפוסית גחנה אל מקלדת המחשב.

ריגוש מסוים אפף את ישותו כשהתבונן בציפייה בפקידה כשהקלידה את השם אל קרבי המחשב. אחר כך, שלפה ממקומה מגרת עץ צרה וארוכה, הניחה אותה לפניה על השולחן, ועלעלה בעשרות הכרטיסיות שהיו סדורות בה.

“אולי יש לך את תאריך הפטירה של המנוח? או את תאריך הלידה? כתובת מגורים אחרונה? פרט אחר כלשהו?”

“יש לי איזו כתובת, אבל אני לא בטוח שזו כתובת המגורים האחרונה.”

“יש פה זיגמונד שטרן שיכול להתאים. נפטר ב-1933. כתובת אחרונה: רייכנברגר שטראסה…”

“עשרים ושלוש?”

“כן. עשרים ושלוש. אם כך אני מניחה שזה הוא.”

“זה הוא. זה חייב להיות הוא,” קבע שטרן, ופרץ של התרגשות נותר כלוא במעמקי בטנו. עוצמת ההתרגשות שבה נתקף לא הייתה מובנת לו; שהרי, ציין לעצמו, לא רק שלא הכיר את אבי סבו, אפילו סיפורים עליו לא שמע מפי אביו, שממנו התייתם בגיל צעיר. הייתה זו כנראה ההתרגשות שבתגלית עצמה, החליט בינו לבין עצמו. אולי מין תחושת פיצוי על אובדן. צער סמוי על מה שהיה יכול להיות, ולא היה.

“הנה, כאן!” אמרה הפקידה, וסימנה את מספר החלקה, השורה והקבר על מפת בית הקברות שחולקה למבקרים. “כשאתה יוצא מן המשרד אתה פונה שמאלה, וזו השורה הקיצונית מימין, מעבר לכיכר. לך עד הסוף לאורך החומה. זו הליכה של כעשרים דקות לערך,” הוסיפה.

זרזיף גשם קידם את פניו כשיצא אל החצר. הוא ניגש אל ביתנו של השמש, נטל כיפה בהשאלה, ויצא החוצה. כשהלך בשביל שהוליך אל החלקה מילאה את לבו רווחה בלתי מוסברת נוכח הרוח הצוננת שטפחה על פניו והאוויר הקר שמילא את ריאותיו.

רגע ארוך ניצב מול מצבת האבן הירקרקה – האם כך הייתה מלכתחילה, או שהוריקה בגלל הצמחייה שגדלה פרא סביב במשך שנים, ושלוחותיה כבר חתרו באבן עצמה?

לאחר מכן מיקד את כל תשומת לבו בכתובת שעל המצבה. הייתה זו הקלה שאין לה הסבר כשנוכח כי הכתובת המובלטת לא עוצבה באותיות גותיות כמו במצבות האחרות. תמיד נדרש למאמץ יתר כדי לפענח את סלסוליהן של אלה. כבן לילידת גרמניה ואב שדיבר גם כן גרמנית, שהתחנך על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, קרא דוד שטרן בקלות רבה את שש המילים שנכתבו בשפה הזו מתחת לשתי האותיות העבריות היחידות שעיטרו את גוש האבן: פ”נ. הוא קרא:

אבינו ובעלי היקר והאהוב

זיגמונד שטרן

1933-1869

זה היה הכול. הוא הקיף את המצבה פעמיים, שמא חרות בה פרט נוסף. בעניין רב הציץ במצבות הסמוכות, מסלק מעל פניהן רגבי עפר שהתקשו וענפי עצים יבשים שכיסו אותן בניסיון לגלות אולי קשר משפחתי אפשרי בין המתים האחרים לבין אבי סבו. אחר כך צילם את המצבה והכתובת שעליה במצלמת הכיס שלו, וליתר ביטחון גם העתיק את הכתובת על דף נייר. לשם מה? לו נשאל, לא היה יכול להסביר.

כשצעד על שביל החצץ בחזרה לכיוון שער היציאה היה ראשו ריק ממחשבות. הוא חזר לביתנו של השמש, ובעת שהחזיר את הכיפה ששאל, שמע קול שבא מאחור: “סליחה, אדוני!”

הוא פנה לאחור והביט. הייתה זו הפקידה מן המשרד.

“אני צריכה לתת לך את זה. ככה כתוב בהוראות.”

“מה זה? איזה הוראות?”

“בכרטיס של המנוח כתוב ‘למסור את המכתב הזה למבקר הראשון שיבקר את הקבר’. אני מצטערת, אבל שמתי לב לכך רק כאשר החזרתי את הכרטיס למקומו. המכתב עצמו לא היה מצורף לכרטיס. הוא תויק בנפרד, בנספח לספר הפטירות, ולכן כמעט לא שמתי לב…”

“זה בסדר. אני מבין. תודה לך,” אמר מוכנית ונטל מידה את המעטפה. היא הייתה מלבנית, מן הסוג הישן: החלק שסגר את המעטפה ונועד להדבקה נגזר בצורת משולש. מצדה האחד של המעטפה לא נכתב דבר, וצורת האותיות הכתובות במכונה, בצד האחר, העידה על השנים הרבות שחלפו מאז הודפסו. בשתי שורות בודדות נכתב: “למסור למבקר את קברו של המנוח זיגמונד שטרן. גוש ד, חלקה 22, קבר מספר 106.”

הוא הפך את המעטפה על פניה פעם נוספת, ומיד ידע כי יוכל לפתוח אותה גם ללא כלי חד המשמש למטרה זו. הנייר כבר היה נוקשה משנים, והדבק שבו הודבק נעשה יבש ושביר, ואולי בכלל כבר נפתח פעם בעבר, חלפה בו מחשבת פתאום.

מיטיב את תיק הצד שלו על כתפו, פנה שטרן אל היציאה. כשהיה ברחוב, סקר את השדרה שלפניו ותר במבטו אחר מקום שבו יוכל להתיישב ולקרוא את המכתב. בין שני עצי אלון ישנים, כמאתיים פסיעות הלאה משם, היה ספסל עץ. בלבו חלה תמורה מוזרה. נשימתו התקצרה. את מקום ההתרגשות והסקרנות תפסה תחושה של מתח.

* * *

הדבר הראשון שלכד את תשומת לבו כשפרס לפניו את דף הנייר המקופל שבמעטפה – שגם הוא איבד מגמישותו עם השנים – היה התאריך: 8.12.33. הדבר השני: כתב היד היפהפה. לאחר מכן החל לקרוא את הכתוב: “לקבלת מידע בעל חשיבות עליונה, אנא פנה לעורך הדין הארי גולדבלום, הולצמרקט שטראסה 28, ברלין.” זה הכול. שום פרט נוסף. לא נוספו חתימה ולא שם. לאט התרומם ממושבו והחל צועד לעבר הכביש הראשי. ככל שניסה לפענח את משמעות הדברים, תעו מחשבותיו; מניסיונו בעבר ידע שהליכה ממושכת עשויה להבהיר אותן. תוך כדי הליכה נהג לשחזר לעצמו אירועים מן העבר, דיאלוגים, נתונים שהשתכחו, נקודות ציון משפטיות בענייני עסקיו – ולא פעם הגה בדרך זו בנקודה חשובה, משפט מפתח או נתון יסודי, שבהם לא הבחין קודם לכן.

רוח קרירה טפחה על פניו בעודו צועד חזרה אל בית המלון שבו התגורר, בחלק המערבי של העיר. מזג האוויר הקריר התאים להפליא למטרתו; בהליכה ממושכת חשוב שלא להזיע, כדי שהמחשבה לא תהיה נתונה לאי-נוחות הגופנית. גם זרזיפי הגשם פסקו עכשיו, ורק ריח הצמחייה הרטובה עמד באוויר.

עניין מוזר, חשב. כיצד לנהוג? איך להתייחס למכתב שנמסר לו? לא הייתה לו שום דרך לנתח את חשיבות המידע שהובטח בו, ובוודאי שלא היה יכול לדעת אם כדאי לו לנסות ולהשקיע בכך ולו דקה נוספת מזמנו. הרי מדובר במכתב בן יותר משבעים שנה – ומתקופה שממנה שרד מעט כל כך!

שטרן הציץ בשעונו. השעה הייתה עשר ארבעים וחמש, והוא נמצא ברחוב הראשי ברובע וייסנזה. כמה רגעים נוספים המשיך ללכת, כשלפתע תפסה את תשומת לבו חזיתה של חנות ספרים קטנה. מאז ומעולם אהב ספרים. בכל מקום בעולם שאליו נקלע היו רגליו מוליכות אותו בעיקר אל החנויות הקטנות והנידחות שעסקו במכירת ספרים משומשים. מדי פעם עלה בידו לגלות עותק נשכח של ספר שקרא בילדותו וחפץ לקרוא שוב, ולעתים רחוקות – ספר נדיר, או בעל חשיבות מיוחדת. אבל האמת היא שנהג לקנות מכל הבא ליד – כל מה שהצית את דמיונו. חביבים עליו במיוחד היו רשמי מסע ממקומות נידחים וממחוזות לא נודעים, מנהגי עמים, ספרי פילוסופיה מכל הסוגים, ומחקרים פופולריים שמחבריהם השקיעו מאמץ ניכר כדי להבהירם לקוראיהם. ממצאים מתרבויות עתיקות פשוט ריתקו אותו. בתחומים אלה קרא כל דבר שהגיע לידיו. אבל הפעם ראה בחלון ספר של אריך קסטנר שבו לא נתקל מאז שהיה ילד. הוא נכנס אל החנות.

“לעטוף את הספר באריזת מתנה – או שמספיקה לך שקית?” שאלה המוכרת.

“שקית זה בסדר,” אמר, והבחין במדף עם מפות דרכים. “האם יש לך מפה טובה של העיר ברלין?” שאל. “כוונתי… עם רשימה של שמות הרחובות,” הוסיף.

“יש לי מפה מצוינת. הטובה ביותר שקיימת. זו שמשמשת את נהגי המוניות שאין להם עדיין מכשירי ניווט,” ענתה המוכרת, והזדרזה לצאת אל מעבר לדלפק ולשלוף בעבורו את המפה שאליה התכוונה. “היא קצת יקרה, אבל זו באמת הטובה ביותר,” הבהירה במין התנצלות לפני שנקבה במחירה.

“זה בסדר,” אמר שוב. הוא פרש לפניו חלק מן המפה ובחן אותה בעיון.

“אתה מחפש משהו מסוים? אולי אוכל לעזור לך?”

“כן. אולי יש לך מושג היכן נמצא רחוב הולצמרקט?”

“אהה,” אמרה המוכרת, ומשכה אליה מעט את המפה. “הנה… אנחנו נמצאים כאן… וכאן נמצא רחוב הולצמרקט.”

“אני מודה לך.”

* * *

ברחוב הולצמרקט לא היה קיים בית שמספרו 28. דוד שטרן צעד על פני המדרכה הלוך ושוב. השלט בפינת הרחובות הולצמרקט וקראוט גרס: הולצמרקט 43-18. הבתים שמספריהם 18 עד 24 עמדו על תלם ונראו חדשים. אבל מהבית שמספרו 24 ועד לבית מספר 38 היה גן ציבורי קטן, ובו מתקני שעשועים לילדים. הבתים עצמם נהרסו ככל הנראה במלחמה, חשב שטרן, ועם זאת שב על עקביו כדי לבדוק את העניין לאשורו. הוא ידע כי שיטת מספור הבתים בברלין שונה מאשר בכל עיר אחרת בעולם. המספרים עלו בסדר עוקב בצד האחד של הרחוב והמשיכו ועברו אל הצד האחר. כך קורה שבית מספר מאה עשוי להימצא מול בית מספר אחת או מול בית מספר שתים-עשרה. לא! הוא לא טעה! הבתים אכן היו חסרים.

בהמשך הרחוב התעכב בתא טלפון שנקרה על דרכו. הוא פתח את מדריך הטלפון באות גימ”ל ותר אחר השם גולדבלום. רשימת האנשים שנשאו שם זה הייתה ארוכה.

לא הייתה שום דרך לדעת אם למי מהם היה קשר לעורך דין בשם הארי גולדבלום שפעל בברלין ב-1933. יתר על כן, אם היה יהודי, ייתכן שאותו גולדבלום נסחף עם שאר בני עמו בסופה הנאצית שהחלה לנשב בדיוק בשנה ההיא.

* * *

במיטה שבבית המלון, כשעיניו עצומות, הוסיף שטרן לחשוב על המכתב. הייתה זו מחשבה מטרידה, כזמזומו של יתוש, והוא ניסה להבריחה ולו לזמן מה. נועדה לו פגישת עסקים בעוד שעות אחדות, ומן הראוי היה לתכנן את מהלכה. אבל העניין האחר לא הרפה. מניסיונו ידע שהייתה רק דרך אחת להסיט את מחשבותיו לכיוון הרצוי: לחשוב באופן ענייני; לחשוב על כסף, ועל הרווח הצפוי לו.

מגיל צעיר מאוד הייתה בו הנטייה הזו למסחר. הצורך לעסוק במקח וממכר והידיעה איך לעשות זאת היו מן הסתם תכונות טבועות בו; אין אלה תורות הנלמדות במקום כלשהו בעולם, שהרי שום אוניברסיטה ושום בית ספר אינם מלמדים איך להרוויח כסף. מוסדות להשכלה גבוהה יעניקו – במקרה הטוב – מקצוע נדרש האמור להבטיח הכנסה מכובדת וחיים נוחים, יחסית; ואילו התכונה הזו – היכולת “לעשות” כסף – באה לו כנראה בירושה מאביו או מאבי אמו.

התבגרות ללא אב ומצב כלכלי לא קל חידדו את חושיו המסחריים ופיתחו מן הסתם את כישוריו העסקיים עוד יותר. בגיל שש-עשרה כבר העסיק קבוצה של נערים כמפיצים של זרי פרחים, עיתוני בוקר ולחמניות טריות בעיר תל אביב שבה גדל, ובגיל שמונה-עשרה היה בעליה של חברת שליחויות. גם כשהתגייס לצבא לא גוועה הקריירה העסקית שלו, ודווקא שירותו באזור תל אביב כחוקר במשטרה הצבאית העניק לו את חופש הפעולה שהיה נחוץ לו כדי לפתח את עסקיו במקביל למילוי תפקידו הצבאי.

בכל הזדמנות ביקש לנתץ דעה קדומה רווחת, כי איש העסקים הוא יצור ממולח שהעורמה היא הכלי היחיד המשמש אותו בעבודתו. תמיד מנה בפני ידידים ומכרים את צירוף התכונות שלהן נדרש, לדעתו, היזם ואיש העסקים: נחישות, דמיון, משמעת עצמית נדירה, סבלנות, מידה של איפוק ושיקול דעת, ביטחון עצמי, כושר ניתוח, יכולת אלתור, מעט כישרון משחק, והעיקר – יושר אישי בדרגה הגבוהה ביותר. פעם, כאשר נלחץ אל הקיר ונשאל אם אין לדעתו בכל זאת צורך ולו בקורטוב של עורמה – היה מוכן להודות רק בכך שאיש העסקים חייב להיות מצויד באינטליגנציה של חתול חוצות. הגבות התרוממו בכל פעם שהדגיש את עניין היושר האישי, אבל הוא האמין בכך בכל לבו: יזמים ואנשי עסקים עובדים בעיקר עם עצמם, והחלטותיהם יביאו להם הצלחה או כישלון. מי שאינו ישר עם אחרים, סופו שיהא לא ישר גם עם עצמו, ולכך יהיה ביטוי מיידי בעסקיו.

כשהשתחרר משירותו הצבאי שאף תחילה להתפתח בתחום שבו עסק בצבא, אבל בתוך פרק זמן קצר למדי הבין כי על הרומנטיקה שבעבודתו כחוקר פרטי עליו לשלם במציאות יום-יומית אפורה; ממעקבים אחר בני זוג בוגדניים ונוכלים שביקשו להוציא כספים במרמה מחברות ביטוח, ומאיתור חייבים שחמקו מנושיהם או בעלים נמלטים שהסתתרו מנשותיהם כדי להימנע מתשלום דמי מזונות – חזר אפוא אל עולם העסקים שהיה מן הסתם מקומו הטבעי.

עד מהרה התברר לו כי ישראל היא מדינה קטנה והאפשרויות בה מוגבלות. נוסף על כך הרגיש קוצר רוח לנוכח צרות עין בסיסית ובלתי מובנת של השלטון כלפי כל אזרח שניסה ליזום ולהרוויח – שבאה לידי ביטוי בהטרדות בלתי פוסקות ובתלות חונקת ברצונם הטוב של פקידים ממחלקות שונות ומשונות. גם משכי הזמן שאליהם נקרא לשירות המילואים לא עלו בקנה אחד עם צרכיו העסקיים ועם השקפת עולמו. ייתכן שהיה מוכן להירתם לפעילות חיונית, אבל תחושתו הייתה שהמערכת הצבאית מתעקשת לזמן אותו למשך שלושים וארבעים יום, ומדי שנה, לפעילות שאינה תמיד הכרחית. לבסוף ביקש להשתחרר לצמיתות מן העול הזה. מהלך זה נחשב חריג בחברה הישראלית, ומכריו אכן ראו בו מי שהפר מוסכמות חברתיות. שלטונות הצבא הפנו אותו לקצין בריאות הנפש.

למען האמת, חשב, כאשר צצה בעיה מן הסוג הזה – כאשר יש למערכת, לכל מערכת, עניין עם אדם חריג בדעותיו ובהשקפותיו – הדרך הקלה ביותר לפטור את עצמה מאחריות, משייכות, מהתעסקות וממעורבות היא בעזרת השיגעון. כך בדיוק נהגו בשעתו בברית המועצות לשעבר כלפי אזרחים שביקשו להגר, ובכלל זה ביהודים שביקשו לעלות לישראל; ומי אם לא מטורף יכול לרצות לצאת מ”גן עדן” שנקרא ברית המועצות? זו גם הדרך שבה נהג צה”ל עם מי שלא התאימו לשירות מסיבות של אישיות או השקפת עולם, חשב שטרן, או עם מי שביקשו לפטור את עצמם משירות במילואים ולא טרחו לעטוף את טענותיהם בתירוצים לגיטימיים. אילו המציא אישורים רפואיים המעידים על חוליים מדומים – כמו כאב גב, שאי-אפשר להוכיח שאינו מציק באמת – זה היה בסדר; או אילו פיתח תחילה את עסקיו בחוץ לארץ, ושהה מחוץ לישראל מאה שמונים ואחד יום בשנה – זה היה בסדר, מפני שהחוק הישראלי מתחשב במי שעסקיו חובקי עולם ופוטר אותם משירות מילואים. אבל מאחר שלא הסתתר מאחורי נימוק רפואי נדוש, כוזב אך מקובל, וגם לא מאחורי תירוץ חוקי נוח (ולא פעם מיתמם) – נדרש לחתום על הטופס שבו הכריז על עצמו כמי שאינו מתאים למערכת הצבאית, ותהיינה השלכות ההגדרה הזו אשר תהיינה.

כתוצאה מן המעשה הזה נסגרו בפניו לא מעט דלתות, וכך הותוותה הדרך שבה בחר ללכת, בסופו של דבר: הוא עזב את ישראל לטובת פעילות עסקית חובקת עולם. על פי מושגי החברה הישראלית, הפך לעריק: “יורד”, או “נפולת של נמושות” כפי שביטא זאת ראש ממשלה אחד.

גם החיים מחוץ לישראל היו קשים בעבורו. אף אחת מן התרבויות של המדינות שבהן פעל לא דמתה לזו הישראלית. במיוחד חסרו לו הפתיחות, הישירות והחמימות של החברה שמתוכה בא. גם שנים אחרי שעזב את ישראל לא חדל לתעב את העמדת הפנים, הצביעות, הקרירות והשמרנות הבלתי מתפשרת – שלא אחת נבעו מהתנשאות גזענית או מניסיון נואש לשמר את הבדלי המעמדות של החברות שבתוכן חי.

היו פעמים שנתקף געגועים עזים לישראל, לחבריו מנוער, לידידים שרכש במהלך שירותו הצבאי, למאכלים שאליהם הורגל, לערבי השירה בצוותא שבהם אהב להשתתף. במקרים כאלה, אם עסקיו התירו זאת, היה עולה על מטוס ומגיח לביקור מולדת. אז היו יכולות לעלות בעיניו דמעות למשמע שיר עברי שהתנגן ברדיו, היה יכול לבוא לכדי ריגוש מריח הפרדסים שעלה בנחיריו כשנהג בשעות לילה בשפלת החוף, או משיטוט סתמי בטיילת של תל אביב או בסמטאות ירושלים.

לבו נצבט כל פעם מחדש כשפגש ישראליות. הן לא דמו בשום דרך לנשים האחרות שלמד להכיר היטב מנסיעותיו בעולם, ושגם אצלן חסרה לו הפתיחות והישירות, הבוטה לעתים עד כדי כאב. אבל הביקורים החטופים בישראל לא אפשרו לו למסד מערכת קשרים עם צעירה מקומית, וכך מצא עצמו הולך ומתרחק עם השנים מתרבות החיזור הישראלית, ופגישה מחודשת שוב לא הועילה לו. כשלא התאפשר לו לבקר בישראל, היה מתנחם בביקור חטוף במסעדה ישראלית – רבות כמותן מצא בקנדה ובחוף המערבי והמזרחי של ארצות הברית – או בבארים, במועדוני הלילה ובמאורות האחרות שבהן נהגו ישראלים-לשעבר להתגודד ברחבי אירופה.

פעם אחת ניסה לשוב לישראל כדי לחיות בה, אך הבין שהדבר כנראה שוב אינו אפשרי מבחינתו. לא משום מורכבות עסקיו, לא משום אורחות חייו החדשים, ולא משום תפיסת העולם שסיגל לעצמו.

הוא עסק בעיקר בנכסי דלא-ניידי, משום שהאמין בנכסים מן הסוג הזה. התיאוריה שבה דבק הייתה פשוטה בתכלית: העולם נעשה צפוף. מדי שנה מתרבים בני האדם על פני כדור הארץ. לאנשים הללו דרוש מקום: מקום למגורים, מקום לעסקים, מקום לאדמות לגידולים, לדרכי תחבורה, ובשנים האחרונות בעיקר לחניה. כלומר, למקום תמיד יהיה ביקוש; ולא זו בלבד, אלא שהביקוש הזה ילך ויגבר. את עסקיו תכנן ברוב המקרים לטווח ארוך. הוא לא האמין בעשיית רווחים מהירים. אלה, לטעמו, היו הימורים או “ספקולציות”. הוא עצמו קנה, שיפץ, בנה, השכיר ומכר. בתי דירות, מבני תעשייה, מגרשי חניה, בנייני משרדים. “כל מה שלא זז,” אמר פעם, כשהתבקש להגדיר במדויק את טיב עסקיו ותחומי פעילותו.

למען האמת, הייתה לו טכניקה מסוימת שעל פיה פעל כאשר רכש נכס. שיטה זו הוכיחה את עצמה פעם אחר פעם. תמיד עלה בידו לרכוש – על פי תכנון מוקדם – את הנכס שמאוחר יותר יהווה את אבן הנגף במימושה של עסקת ענק. תמיד קנה אותו בניין מט לנפול שיימצא בדיוק באמצעה של דרך מהירה שמבקשים לסלול, אותו קיוסק חסר ערך לכאורה שחייבים להרוס כדי לבנות במקומו מרכז קניות מודרני, ואותו מגרש ששנים אחר כך יימצא במקום המתאים ביותר להקמת מבנה ציבור. כל הרכישות הללו לא נעשו באקראי. לא הייתה זו אינטואיציה שהנחתה אותו. כל עסקה שיצאה אל הפועל התבססה על עבודת מחקר מקדימה ומעמיקה שהתמשכה ברוב המקרים חודשים ארוכים ולעתים אף שנים. חלק ניכר מ”עבודת המחקר” שלו התבסס על מידע, שתמורתו שילם תמיד הון מסוים.

בכלל, רבים אהבו לעשות איתו עסקים. הוא קנה לו שם של אדם ישר ונדיב. מעולם לא התמקח על פרוטות. בעסקים ביקש תמיד לשלם תמורה הוגנת, משום שלא רצה להותיר טעם רע בפיהם של מי שסחרו איתו. לפי השקפתו, מי שחש עצמו מרומה או מקופח, לעולם ייטור ועלול למקש עסקה גם אחרי שהתבצעה; ואילו מי שהשלים עסקה, בא על סיפוקו ונותר מרוצה – לעולם יהלל, ימליץ ויצא מעורו כדי לעזור, גם אם יתבקש לכך בעתיד הרחוק.

רכישותיו נעשו תמיד במקומות שונים. בערים שונות באירופה, בארצות הברית ובקנדה. תמיד הקפיד שלא להיות בעליו של יותר מנכס אחד או שניים באותה מדינה. ודאי לא יותר מאחד באותה עיר. תמיד הקפיד לקנות נכסים קטנים ובינוניים. ולא משום שלא היה יכול להרשות לעצמו לרכוש גדולים מהם – אלא שלא רצה לנקר עיניים ולהסב אליו תשומת לב מיותרת, בעיקר זו של שלטונות מס. חברותיו הרבות היו רשומות באיי התעלה ג’רזי וגרנזי שבשליטת בריטניה, הידועים כמקלטי מס ומאפשרים הימנעות חוקית מתשלום מסים. מאותה סיבה הקפיד גם שלא להישאר פרק זמן ארוך מדי במדינה אחת, כדי שלא להיחשב בה תושב שחוקי המס המקומיים חלים עליו. את חוקי המס, הירושה והמטבע בכל מקום שבו פעל הכיר לפני ולפנים; ללימוד החוקים האלה הקדיש זמן רב ומחשבה, והם היו נר לרגליו בשיקוליו העסקיים.

אם היה נדרש לסכם את כל הונו, היה נתקל בוודאי בקושי המאפיין אנשי עסקים רבים הפועלים בהיקפים נרחבים. גם הם אינם יודעים להעריך במדויק את הונם ושווי נכסיהם. אנשי עסקים רציניים גם לא היו מנסים לעשות זאת, ביודעם היטב כי תנודות שוק קלות ביותר עשויות להתבטא בסכומים ניכרים. ואיזה ערך ייחסו לנכס זה או אחר? הגבוה ביותר באותו שבוע או חודש? הממוצע? מכל מקום, הוא נהג תמיד לשמור שני מיליוני דולר – במטבעות שונים – בכמה מקומות בעולם המערבי; אחרי ניסיונות ספורים להשקיע במזרח, בעיקר ביפן ובדרום קוריאה, הגיע למסקנה כי לא יוכל להסתגל לסיבוכים הבירוקרטיים, למנהגי המקום השונים והמשונים, לגישה האחרת לחיים, לעסקים, ולמרכיבים כמו מוסר וזמן.

עכשיו נמצא שוב בגרמניה, ארץ שאת תרבותה, אורחות חייה ומנהגיה הכיר מן הבית, שאת שפתה דיבר על בוריה, ושבהוויית חייה חש כדג במים. חמישה ימים לפני כן הביאו אותו עסקיו לברלין. איחוד גרמניה יצר לדעתו אפשרויות רבות לאין-ספור לאיש עסקים כמותו. הממשלה של גרמניה (המאוחדת) לא הצליחה להסתיר את להיטותה להיפטר מנכסים ציבוריים שכללו בתי דירות, אדמות, ובתי חרושת – לעתים במחירי הפסד – כדי שמישהו אחר ייטול על עצמו את ההתחייבויות לנכסים הללו.

את הימים האחרונים עשה בסריקה נוספת של מה שנחשב בעבר למזרח ברלין, בניסיון לאתר נכס שיימצא בעתיד על אם הדרך המהירה שתוליך מזרחה – הדרך למדינות מזרח אירופה שתהפוכנה, לפי הערכתו, לחלק בלתי נפרד מאירופה המערבית. הוא התכוון לקנות שטח אדמה שיהיה אפשר לבנות עליו מאוחר יותר תחנת דלק גדולה עם שירותי מזנון ומלון דרכים; ואלה חייבים להימצא במקום המתאים ביותר.

ההשקעה העכשווית, העריך, תסתכם בכשני מיליוני יורו; בעוד כחמש עד עשר שנים יהיה הנכס נזיל, ושוויו – בין ארבעה לשישה מיליוני יורו.

עד כה בדק שלושה אתרים שהיו עשויים לבוא בחשבון ושהיו אמורים לענות על צורכי תוכניתו; אבל הוא לא היה שלם אף עם אחד מהם. וכשלא היה שלם לחלוטין עם השקעה כלשהי, פשוט נהג להסיר את ידיו ממנה.

לאחר הצהריים של אותו יום קבע פגישה עם מי שהיה בעבר סגן מנהל מחלקת רישום המקרקעין של מזרח ברלין, וכעת – בעליה של סוכנות לייעוץ בתכנון השקעות בנכסי דלא-ניידי. את הפגישה קבע לצורך רכישת מידע, וגם שילם ליועץ הזה – מראש – ששת אלפים יורו בעד שירותיו העתידיים. בתמורה ביקש לראות את מפות המקרקעין של האזור שבו היה לו עניין, בניסיון לאתר בו שטחים כדאיים נוספים. אבל לשעות הבוקר של אותו יום, עד לשעת הפגישה, לא הייתה לו תוכנית כלשהי, ובזמן הפנוי יצא לפקוד את בתי הקברות היהודיים שבעיר. משנים התכוון לאתר את קבר אבי סבו, סבו של אביו, שנקבר בברלין.

הטלפון שליד מיטתו צלצל. שטרן הרים את השפופרת והתבונן בשעון הדיגיטלי שהיה קבוע במכשיר הרדיו שהותקן בשידה השמאלית. ארבע ושלושים בדיוק. הוא היה מרוצה. עסקים עשה רק עם מי שדייקו בזמנים. על איחור של חמש דקות נהג לעבור לסדר היום, אבל המאחר הפך מיד חשוד בעיניו; מי שאיחר חמש-עשרה דקות והסיבה לכך לא התקבלה על דעתו – לא קיבל הזדמנות נוספת לפגוש בו. כך נהג, אגב, גם בנשים, וזו הייתה ככל הנראה אחת הסיבות שבעטיין לא התחתן בשלושים ושש שנות חייו – למרות קסמו האישי, קומתו התמירה ומראהו הנאה.

מן האפרכסת עלה קולו של פקיד הקבלה: “מר שטרן?”

“כן.”

“מר וולפגנג וייס נמצא כאן.”

“יפה. שלח אותו למעלה, בבקשה.”

בשירות החדרים הזמין שטרן קנקן קפה כפול, שני בקבוקי קולה קרים ושתי פרוסות עוגת טורט עם קצפת. שתי דקות אחר כך כבר קידם את פניו של בעל הסוכנות לתכנון השקעות ביד מושטת לפנים, והנחה אותו אל פינת החדר שבה הוצבו שולחן עגול ושלושה כיסאות.

וולפגנג וייס היה גבר כבן שישים וחמש שהפגין חזות גרמנית טיפוסית: עב כרס ובעל פנים בשרניות, שהיו אל נכון מאדימות לאחר שלגם ליטר בירה – ועוד יותר אחרי הליטר השני. שערו החלק והמאפיר היה מן הסתם בלונדיני בימי בחרותו. דברי נימוס אחדים הוחלפו לפני שהשניים ניגשו אל העניין שלשמו נפגשו. שטרן המתין בסבלנות עד שווייס שטח תצלום אוויר גדול על המיטה הזוגית הרחבה, וניסה לפרוס מפה נוספת על השולחן העגול. שטרן לא אמר דבר. הוא המתין עד שהיועץ יסביר ויפרט בפניו את האפשרויות כולן. הוא לא קטע את הדברים אפילו פעם אחת. הוא גם לא אמר דבר כשווייס סיים את ההסבר. זו הייתה מין טכניקה שסיגל לעצמו, הן כדי שלא לנתק את הלך המחשבה של הדובר והן כדי להפעיל עליו לחץ פסיכולוגי: מי שלא קטעו את דבריו ולא הגיבו עליהם גם בסופם, חש כאילו מצפים ממנו שימשיך וידבר. ואנשים שלא היה להם עוד מה לומר נהגו בעת הזו להגיד את מה שעל לבם או מה שלא היה בכוונתם לומר מלכתחילה. כך או כך, תמיד זכה בטיפת מידע נוספת, שלעתים הייתה הרת גורל.

הנקישה שנשמעה על הדלת הצילה את וולפגנג וייס, או כך לפחות חשב שטרן. המלצר שנכנס לחדר נאלץ להשאיר את הטס העמוס על הדרגש שנועד לפריקת המזוודות. שטרן הניח לו לפתוח את פקקי הבקבוקים ולמזוג את הקפה אל הספלים.

סמוך לשעה שבע בערב, לאחר שהמפות נבחנו בדקדקנות מרובה והסוגיות כולן פורטו והובהרו, החלה מתגבשת בדעתו של דוד שטרן תמונה ברורה לגבי הנכס שבו ישקיע מעתה את מרב זמנו. את כדאיות ההשקעה בנכס הזה יהיה צריך לבדוק מכל ההיבטים – אבל מעתה היה ברור לו מה עליו לבדוק. “עוד שני דברים קטנים, הר וייס,” אמר לפני שהביא את הפגישה לכלל סיום.

“כן, בבקשה.”

“יש כתובת אחת שנמצאה בעבר בחלק המזרחי של העיר. הולצמרקט שטראסה 28. אני מבקש ממך לברר מה היה במקום הזה ב-8 בדצמבר 1933. אני מעוניין בשמות הדיירים במקום, ובשמם של בעלי הבית.”

אם הפתיעה הבקשה את וולפגנג וייס, הרי שהבעתו לא הסגירה זאת. שטרן ציין זאת בינו לבין עצמו כשהתבונן באיש שיחו הרושם את הכתובת בפנקסו.

“בהחלט… אנסה לבדוק בשבילך את העניין הזה; אם כי… 1933… זמן רב חלף… והעיר הזאת, אתה יודע… עברה מלחמה, חורבן והרס; בכל אופן, אם הרישומים קיימים – אפשר למצוא אותם. מהו הדבר השני, הר שטרן?”

“אני צריך מזכירה ליומיים או שלושה. רצוי בשעות אחר הצהריים והערב. מישהי משכילה, המסוגלת לתקשר עם אנשים. האם תוכל לעזור לי בכך?”

“זה פשוט. כישוריה של בת אחי מתאימים בדיוק להגדרותיך. אשוחח איתה הערב. למתי אתה צריך אותה?”

“כבר ממחר אחר הצהריים. האם זו התראה קצרה מדי?”

“לא. כלל לא. אינני חושב כך. האם תרצה שתבוא לכאן, למלון?”

“כן. אפגוש אותה למטה, באולם הקבלה.”

“מחר בארבע וחצי, הר שטרן?” שאל וייס.

“ארבע וחצי היא שעה מצוינת, הר וייס.”

“היא תהיה כאן. אם תתעורר בעיה, אתקשר איתך עוד הלילה.”

“יפה,” אמר שטרן, וליווה את אורחו אל הדלת. “תודה ולילה טוב, הר וייס.”

“לילה טוב, הר שטרן.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צופן בסיסי”