החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רילוקיישן דרלינג, רילוקיישן!

מאת:
הוצאה: | 2015-03 | 181 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:


אילת-מאמו-שי

הספר "רילוקיישן דרלינג, רילוקיישן!" עוסק בנושא מהחמים והטעונים ביותר בתרבות הישראלית, ואף נוגע כמעט בכל בית בישראל.

הספר מציע הצצה מרתקת וקולחת לעולמה של משפחה צעירה, זוג ושני ילדים קטנים, הבוחרת לצעוד בעקבות "החלום הישראלי" החדש, ולעבור למדינה אחרת בעקבות הצעת עבודה קוסמת שהוגדרה בפי אב המשפחה "הצעה של פעם בחיים".

בספר נפרשת עלילה מרתקת המלווה את המשפחה מקבלת הצעת העבודה, דרך הלבטים שלפני קבלת ההחלטה, הגעגועים לישראל, למשפחה ולחברים, הקונפליקטים במערכת הזוגית, תחושת הזרות והניכור, התמודדות עם משברים ושברים, עד הסוף המפתיע.

האם בני הזוג קיבלו את ההחלטה הנכונה?

איך ישתלבו הילדים במוסדות החינוך?

איך אפשר להמשיך להיות ישראליים פטריוטים בחו"ל?

האם האהבה מנצחת?

קריאה מהנה!

אילת מאמו שי – עיתונאית וחוקרת קהילות יהודיות קטנות ברחבי העולם.

במסגרת עבודת המחקר, אילת מבקרת בקהילות שונות ברחבי העולם, חוברת לאנשי הקהילה, נחשפת לסיפוריהם ומראיינת את מנהיגיה ומקומיים., מקומיים וישראליים.

אילת מעבירה הרצאות בנושא, מפרסמת דוחות על הקהילות והתנהלותן, וכן, מספרת לעולם על הקהילות דרך כתבות המפורסמות בעיתונים, מגזינים ואתרים שונים ברחבי העולם.

לפני כשמונה שנים, בעקבות הצעת עבודה, עברה עם בעלה וילדיה לגיברלטר וכיום היא משמשת כשותפה בחברת Benefit Business Solutions Ltd.

שגרירה של רצון טוב, ומתוך תחושת שליחות עמוקה, אילת פועלת ותורמת רבות לכלכלתה, תדמיתה, וצביונה של מדינת ישראל, וכן למעמדן של הנשים בארץ ובעולם. נסיעותיה התכופות בעולם, בתוספת ניסיונה האישי, הולידו את הספר "רילוקיישן דרלינג, רילוקיישן!"

ספר שהוא פרי דמיונה אך מבוסס על סיפורם וחוויותיהם של ישראלים רבים בתפוצות וכן, גם קצת משלה.

מקט: 001-1120-403
מסת"ב: 978-965-7629-62-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון – צלצול גורלי והיום שאחרי

צלצול הטלפון, מונוטוני ומרגיז, ניסר את שלוות הערב הרגוע שסוף סוף ירדה על הבית.

קיללתי את רגע המצאת הטלפון, ואת עצמי ששכחתי לנתק אותו.

את הטלפון הנייד זכרתי להעביר למצב שקט, אבל הטלפון הנייח? מי זכר אותו בכלל? מי משתמש היום בטלפון ביתי?

ניסיתי לצלול למעמקי האמבטיה כדי לא לשמוע את הצלצול המעצבן, אך המטלפן האלמוני התעקש.

"לעזאזל, הוא עוד יעיר לי את הילדים" רטנתי בקול בעודי מטופפת את דרכי למכשיר הרועש, מותירה שובל טיפות וסבון על הרצפה.

הבית חשוך ואני נתקלת בשולחן, הטלפון ממשיך לצלצל, אני כבר ממש כועסת, מדליקה את האור ומזנקת על הטלפון.

"מי זה" אני נובחת לשפופרת, לוחצת עם המגבת על המכה שחטפתי בברך.

"היי, מה קורה, שלחתי לך וואטסאפ ולא ענית, אז התקשרתי." קולו המוכר של בעלי משתפך בעליצות מהטלפון, מרחק אלפי מיילים ממני וללא שום ידיעה לדרמה הקטנה שהתחוללה בגינו. רמת העצבים שלי טיפסה לגבהים חדשים.

"מה קרה? מה כל כך דחוף לשוחח איתי דווקא עכשיו? הילדים ישנים, אם לא אכפת לך, הטלפון לא מפסיק לצלצל, אם הם יתעוררו זו תהיה אשמתך, אני לבד כאן…"

"התקבלתי!" קולו הצוהל קטע את שטף המרמור שלי.

תחושת הכעס שעד לפני שנייה הבעירה את גופי, נעלמה כליל, שכחתי שאני עירומה ודואבת.

"רגע, מה? אתה רציני? זה מה שאמרת כרגע? שהתקבלת?"

אני גוררת את עצמי לספה ומתיישבת עליה, מנסה להבין, לעכל…

"אכן – כן יקירתי, הם אהבו מאוד את הפרזנטשיין שלי, מצידם אני יכול להתחיל לעבוד כבר ממחר."

"מחר?! כן, בטח, נראה לך?! מחר, מיד כשאתה נוחת, אתה מחליף בגדים ואנחנו נוסעים לאירוע בבית השגריר."

"כן, כן, אני זוכר, אל תדאגי, לרגע לא שכחתי. חוץ מזה, אמרתי להם שלא אתחיל עד שאת תבואי לבקר ולהתרשם מהמקום לפני שאנחנו עוברים."

"ברור", אני עונה. "אין מצב שאני עוברת לשם סתם כך"

אני שותקת לכמה שניות, ומתחילה לעכל את הבשורה, מביטה סביבי, על הסלון, על המטבח, האם הבית היפה שלנו, יהפוך בקרוב לזיכרון רחוק?

"אז מה? מה הציעו לך? עסקת חבילה שווה?" אני חוקרת, מנסה להבין לקראת מה אנחנו הולכים.

"בהחלט," קולו הבס של רני, בעלי אהובי שב ומצטהל, "ממש לא ציפיתי להצעה כה נדיבה, בנוסף למשכורת שנתית מכובדת ביותר, הם יממנו לנו שכר דירה, ביטוח בריאות פרטי לכל המשפחה וגם.."

"ובית ספר לילדים מה יהיה?" אני קוטעת את הרשימה המרשימה, מזכירה לו ולעצמי את הדברים החשובים באמת.

"אפילו בית ספר בינלאומי הם מממנים, לכל ילד."

"הווווו נשמע מצוין!" אני אומרת, מתפלאת לשמוע את נימת העצב נמסכת בקריאת השמחה שלי.

רני לא שמע אותה, הוא בעננים.

"טוב מאמוש, חייב לנתק עכשיו, אם את רוצה שאגיע בזמן לאירוע, אני עובר כרגע בידוק בטחוני לטיסת ההמשך."

"אוקיי, שתהיה לך טיסה נעימה, שמור על עצמך."

"גם את, יאללה ביי."

"רני, חכה שנייה" אני צועקת, מקווה שישמע אותי לפני שינתק.

"מה יש אופירה?" הוא שואל, חסר סבלנות, קולות שדה התעופה נשמעו קרובים פתאום.

"כל הכבוד לך. אוהבת."

"גם אני, מתוקה, גם אני, ועכשיו, באמת להתראות." הוא עונה ומנתק.

אני מניחה לשפופרת להישמט מידי למקומה, מחייכת, שמחה, אך לא יכולה להתעלם מהדאגה המתגנבת למחשבותיי.

רני, רני שלי, בעלי היקר המוכשר והאהוב, את כל ילדותו בילה בחו"ל וכבר מזמן חיכה להזדמנות שווה לרילוקיישן.

אבל אני? מה יהיה איתי?

אני שגדלתי בבית פטריוטי, התחנכתי על ערכי הציונות והיהדות, אכלתי מסורת ושתיתי מורשת מלידה.

איך אספר להוריי שרני קיבל הצעת עבודה ואנחנו עוזבים את הארץ לכמה שנים טובות?

"אל תדאגו," אני ממהרת להרגיע אותם בשיחה הדמיונית שהתחלתי לנהל, רואה בעיני רוחי את עיניהם הנדהמות והעצובות, "נבוא לבקר, לפחות פעם בשנה!"

אין ספק, זו תהיה שיחה מהקשות שניהלתי עם הוריי.

ומה עם העבודה שלי? הפרויקטים החשובים שאני מקדמת בימים אלה? אאלץ להשאיר הכול מאחור?

את העבודה? המשפחה? החברים הטובים? את הארץ הטובה?

וכל זאת על מנת להגשים את חלומו של רני, אותו אני מעריכה ואוהבת ללא גבול, אבל איפה אני בכל התמונה הזו? האם יש מקום גם לחלומות שלי?

איך אמצא שם עבודה בתחום שלי?

שיעול קל מחדר הילדים מטיס לי את התהיות האישיות לכיוון הדאגה האימהית, והחששות רק הולכים ומתגברים.

מה יהא על הילדים? איך יסתגלו לבית ספר חדש וכל כך זר?

טוב להם כאן, בסביבה הטבעית והמוכרת, האם בכלל אני רשאית לטלטל כך את עולמם?

האם כולנו מוכרחים להקריב את הנוחות שלנו למען חלומו של אב המשפחה?

ובכלל, אם זה לא יצליח, מכל הסיבות האפשרויות, נאלץ לחזור ארצה עם הזנב בין הרגליים, לא רוצה!

המחשבות התרוצצו במוחי ולא הרפו לרגע, המון שאלות עלו לקראת השינוי הגדול, אם לא הגדול בחיינו.

לרגעים היה נדמה לי כי הרעיון מופרך לחלוטין, בלתי ישים ולא רצוי, עד שתאי הזיכרון שלי שיחזרו את קולו המאושר של רני המודיע על קבלתו לתפקיד.

מאבק עז ניטש במוחי, הותשתי לחלוטין ובקושי נרדמתי.

השעון המעורר בטלפון הנייד, צלצל כרגיל בשש בבוקר.

אני אחרי לילה שלם ללא שינה, כמעט, חולפת בראשי המחשבה כשידי נשלפת מהשמיכה ולוחצת על "נודניק", יודעת שעליי לקום, אבל במקרה שלי, חמש דקות נוספות יעשו את ההבדל.

חמש הדקות שהקצבתי לעצמי, חלפו במהירות הבזק ואני מבינה שאין לי ברירה, עליי לקום. רני לא בבית ואין לדעת באיזה מצב רוח יקומו שני המלאכים הקטנים שלי.

מתנתקת בקושי רב מהמיטה החמה והולכת לכיוון השירותים.

כבר בדלת חדר השינה אני שומעת את צעדיו הקטנטנים של עופרי, הוא רץ לעברי, כמידי בוקר מצמיד את גופו הקטן לרגליי, מחבק חזק-חזק ומציץ לתוך החדר.

"בוקר טוב מתוקי, ישנת טוב?" אני מלטפת את הגב הזעיר.

"אני רוצה את אבא!" אומר הילד בתקיפות, מתעלם משאלתי.

"אבא נמצא עכשיו במטוס בדרך הביתה." אני עונה ברוך ומתכופפת ללטף את פניו.

"כשהוא יחזור, הוא ייקח אותי לפארק? הוא הבטיח לי שהוא ייקח."

קולו הצפצפני של בני הקטן נשבר מעט, הדמעות מתחילות לטפס במעלה גרונו.

"היום, כשהוא יבוא לאסוף אותך מהגן תזכיר לו, אני בטוחה שהוא ישמח לקחת אותך לכמה דקות".

"אני לא רוצה פארק לכמה דקות, אני רוצה להרבה זמן!" עופרי מתחיל לבכות ואני מבינה שאם לא אעצור את הבכי הזה עכשיו, היללות הקטנות והחמודות האלו תהפוכנה לדרמת בכי אמיתית.

רני נוסע לא מעט מטעם העבודה, ובימים כאלו, שהוא אינו, אני משתדלת לתקתק הכול לבד ובחיוך, אבל עקבות הלילה נטול השינה, משפיעים על הסבלנות שלי.

אני מתכופפת לעופרי, מחבקת אותו.

"מתוקי, כשאבא יחזור הוא ייקח אותך לפארק, תגיד לו שזה חשוב לך לבלות שם יותר מכמה דקות, אני בטוחה שהוא יסכים, בוא נשטוף פנים, נאכל ארוחת בוקר, נצחצח שיניים, נתלבש, ונעשה תחרות ריצה כל הדרך מהאוטו אל הגן, בדיוק כמו שאתה אוהב, מה אתה אומר?"

מהחדר השני נשמע קולו של יאיר, "אמא אמא, עשיתי פיפי."

"מצוין! תשטוף פנים." אני מחזירה צעקה.

"עשיתי פיפי במיטה!" קורא הגדול שלי.

איזה ייאוש.

"אוי באמת, זה מה שחסר לי עכשיו יאירי, אנחנו נאחר לבית הספר ולגן! כמה פעמים כבר אמרתי לך, שאם אתה מרגיש שיש לך פיפי בלילה, אז תרוץ מיד לשירותים. בגלל זה אני משאירה לך אור בלילה נכון? חוץ מזה, אתה כבר בן שבע, תינוקות עושים פיפי במיטה, אתה ילד גדול!"

שנייה אחרי שהנזיפות האלו יוצאות לי מהפה, אני חשה חרטה עמוקה עליהם.

אבל, למי יש כוח בשש וחצי בבוקר להחליף מצעים ולהכניס סדינים רטובים למכונת הכביסה, בדיוק על המשברים הקטנים האלה של הבוקר אני מדברת עם רני, כשהוא לא נמצא, כל התאונות המעצבנות האלו קורות!

אכולת רגשות אשמה, לחוצה ביותר ועייפה, אני מלבישה במהירות את עופרי, מתלבשת בעצמי תיק-תק, יאיר כבר גדול, הוא מתקלח ומתארגן בעצמו.

מציצה בשעון, האיחור לא יהיה נורא, לוקחת שני בקבוקי שוקו מהמקרר, שלושה חטיפי בריאות, את התיקים ואנחנו רצים לאוטו.

רק ברמזור הראשון, אני מצליחה להסדיר את הנשימה ולתת דרור לייסורי המצפון שלי.

"יאירי, חמוד שלי, אני מצטערת כל כך, לא התכוונתי לכעוס עליך ככה, אבל אתה יודע, לא נראה לי שיש ילדים בגילך שעושים פיפי במיטה"

יאיר לא מגיב, הבעת פניו חתומה וקודרת.

"היום אבא ייקח את עופרי לפארק אתה רוצה להצטרף?" אני מנסה לפייס אותו.

"אני יכול ללכת לעומרי אחרי בית הספר?" הוא שואל מבלי לענות על שאלתי.

מצוין, אני מרגישה שאנחנו בכיוון הנכון בתהליך הפיוס.

"אתה בהחלט יכול! אתקשר לאמא שלו מאוחר יותר ואדבר איתה".

הגענו לגן של עופרי, השער כבר סגור, אני נושכת את השפתיים, משחררת את הילד מכיסא הבטיחות, ואנחנו ממהרים לשער הכניסה.

הגננת יעל, שואלת אותי לשלומי, אני עונה בקיצור, ידו הקטנה של עופרי נשמטת מידי ועוברת במהירות לידה של יעל, הילד אוהב אותה, אי אפשר לטעות.

מחשבות האתמול חוזרות להציק, השאלה, כיצד אנתק את הילד מהגן האהוב עליו, נקטעת בטרם הצלחתי לתת לעצמי תשובה קבילה.

יעל שואלת אותי על מסיבת חנוכה, מזכירה את הקטלוג שהיא העבירה לי לעיון.

אני מפסיקה אותה "יעלי, אני ממש ממהרת לקחת את יאיר לבית הספר ולעבודה, אני אתקשר אלייך בערב אוקיי?"

בדרך הקצרה לאוטו אני חושבת לעצמי, אין מה לעשות כזו אני, כמה שאני עסוקה, תמיד אמצא לעצמי תחביבים נוספים, יו"ר ועד ההורים בגן לדוגמא, אין לי רגע דל.

אנחנו מגיעים לבית הספר, יאיר מזכיר לי להתקשר לאמא של עומרי.

"אעשה זאת מיד כשאגיע למשרד," אני מבטיחה.

יאיר יורד מהרכב וטורק את הדלת בחוזקה.

אולי נסחפתי מידי עם השמחה על הפיוס בינינו, הוא עדין כועס עליי, אני כועסת על עצמי, הייתי צריכה להתאפק.

מנסה לאסוף את עצמי, להתחמש באנרגיות חיוביות לקראת עוד יום עבודה ארוך, מגבירה את הווליום ברדיו, השיר האהוב עליי "לשם" של מירי מסיקה, שוטף אותי בצלילים סוחפים ואני לראשונה הבוקר, מחייכת.

המשרד שלי במגדלי עזריאלי, אני מחנה בחניון ותוהה בעוד כמה זמן הפעולות השכיחות והיומיומיות האלו של חנייה, חיוך לשומר הנחמד והמוכר, לחיצה על כפתור המעלית והמתנה לה, יהפכו לזיכרון רחוק.

כל הדברים הקטנים והרגילים לובשים פתאום משמעות מיוחדת.

"תירגעי" אני מצווה על עצמי, מביטה במראה הגדולה שבמעלית "תירגעי ותנשמי עמוק, שום דבר עוד לא הוחלט, שום דבר לא סגור, את בדרך לעבודה שלך במשרד עורכי דין נחשב ונחשק, בתפקיד חלומותייך, ומה שמעניין אותך כרגע זה להעביר את היום בצורה הכי מקצועית שיש ולפגוש את צמרת המשרד בערב, בארוחה אצל השגריר, ברור?!" את חלקה האחרון של השאלה אני כמעט צועקת בדיוק כשהמעלית פולטת אותי בקומה 44.

אני יוצאת ופוגשת מיד את יעקב, השותף במשרד עורכי הדין בו אני עובדת ׳אשמן ושות׳ בטח שמעתם עלינו לא מעט, אחד מהמשרדים הגדולים בארץ.

יעקב מזכיר לי שעליי להתלוות אליו לפגישה ברמת אביב.

"אני זוכרת מצוין" אני עונה לו בחיוך רחב, אולי רחב מידי, מנסה לחפות על הסערה שמתחוללת אצלי בראש, "הנה תראה, יש לי תזכורת בנייד."

"יפה מאוד" אומר יעקב בשביעות רצון, "את מבינה למה אני כל כך אוהב לעבוד איתך?"

אני מחייכת ומהנהנת וליבי מתהפך, עבדתי קשה להגיע למעמד הזה, אני מחוברת כל כך לעבודה, לאנשים, איך אודיע להם שאני עוזבת? אני עוזבת?

דלת המשרד שלי מעט פתוחה, אני הודפת אותה קלות ומגלה את הסיבה, זר ורדים ענק מונח על שולחני בצירוף מעטפה קטנה.

לא הייתי צריכה לפתוח את המכתב המצורף כדי לדעת מי המוען, בפתק היה כתוב:

׳שלא תחשבי לרגע שאני לא מעריך את כל מה שאת עושה עבורי…

שלך, רני.׳

הו רני שלי, אם היית עכשיו לידי, הייתי נותנת לך נשיקה ענקית, אבל שלא תטעה, רק הבוקר רציתי להרוג אותך שלא היית בבית כשעופרי התחיל עם סצנת הבכי שלו וכשיאיר בישר לי שאופס, הוא עשה פיפי במיטה…

ובכלל, שאני מתלבטת ומתחבטת בלי סוף מאז הטלפון אמש, ועכשיו הצלחת בקלות אופיינית להרגיע אותי, להשכיח מליבי את הבוקר המרגיז הזה, במקום כל אלו, רק לצפות לשובך ולהחליט ביחד על המשך חיינו.

בדמיוני אני רואה את רני, יורד מהטיסה, ממהר, עסוק בטלפונים ובין לבין לא שוכח להזמין לי זר ענק של ורדים, הפרח האהוב עליי, כאילו ידע שתהיה לי התחלת יום כזו, לא מושלמת בלשון המעטה, ומנסה ככל יכולתו לפצות אותי על כך.

רגש חמים שוטף את ליבי, אני מרגישה בגלי החמימות עוטפים אותי מבפנים ואני לא יכולה להשתלט על החיוך שמתפשט על פניי.

רני ואני חמש עשרה שנים ביחד, חבר הכיר בינינו בצבא ומאז לא נפרדו דרכנו. תמיד יחד מול כל הקשיים והאתגרים, והיו כאלה, לא מעט.

בעודי עומדת ליד השולחן, שואפת בנשימות עמוקות את ריחם העדין של הורדים, משחזרת ביעף את חיינו המשותפים, נדמה שההחלטה גמלה בליבי.

כן רני, החלטתי, אני אוהבת אותך, כל כך אוהבת שאני הולכת להקריב עבורך הרבה, אני מוכנה ללכת איתך באש ובמים.

כדאי לך, יקירי המוכשר, שזו תהיה החלטה נכונה ונבונה.

תחושה טובה של התרת ספקות השתלטה עליי, אני מציצה בנייד, השעה כבר מאוחרת, רני בטח כבר במטוס בדרכו ארצה, אין טעם להתקשר להודות לו על הזר ועל מה שהוא ומי שהוא עבורי.

נקישות קלות בדלת, דלית, מזכירתו של יעקב מודיעה לי שהוא ממתין לי בלובי, "יעקב ביקש שתיסעו ברכבים נפרדים מאחר ויש לו פגישה נוספת מיד אחרי", היא מוסיפה כמעט בחיוך מתנצל, חמודה דלית, חמודים פה כולם, לא יהיה קל להיפרד.

אני יורדת לרכב, מתניעה ונוסעת לכיוון רמת אביב, שוב הריטואלים הקבועים והמוכרים, רגעים אחרונים של שגרה.

בדרך, אני חולפת ביעף ליד הקניון האהוב עליי בארץ, קניון רמת אביב, ושוב הזיכרונות מציפים.

בשנה הראשונה לנישואינו, הייתי מבלה בקניון לא מעט שעות, מתי זה היה? ממש לא מזמן, לפני שהילדים נולדו, היה לי אז כל כך הרבה זמן לעצמי, לקניות, לפגוש חברות.

היום, כל קנייה וכל בילוי בקניון הם חוויה בזמן שאול, ברגע שסבלנותם של יאיר ועופרי פוקעת זה הסימן ללכת הביתה.

הפגישה ברמת אביב הייתה טובה מאוד והסתיימה בלחיצות ידיים חמות וכתיבת זיכרון דברים.

אני מדליקה את הנייד ומיד מקבלת טלפון מבית הספר של יאיר.

המחנכת שלו על הקו, היא מודיעה שהבן שלי לא חש בטוב ועליי להגיע ולקחת אותו בהקדם.

אני נפרדת במהירות מיעקב, מאחלת לו בהצלחה גם בפגישה הבאה וממהרת לבית הספר.

מזל שיעקב ביקש שנגיע ברכבים נפרדים, אני מהרהרת בעודי מחפשת את הדרך הקצרה ביותר לבית הספר, הייתי מתביישת לבקש ממנו הקפצה לבית הספר, אבל לא הייתה לי ברירה, מעולם לא קיבלתי טלפון בהול שכזה, האם הילד חולה עד כדי כך? מוזר, למעט תקרית הפיפי והאיבה הקלה שחשתי מכיוונו בגין תגובתי על העניין, לא שמתי לב לסימני מחלה.

רגע, איך שכחתי? הבטחתי ליאיר שאדבר עם אמא של עומרי ואשאל אותה אם הבן שלי יכול להגיע אליהם אחרי הלימודים, טוב, ממילא כבר לא רלוונטי, אדאג לכך מיד שיבריא.

הגעתי לבית הספר, ארבעים דקות בדיוק מאז שקיבלתי את השיחה, בשעות האלו, זה ממש הישג, מזל שאני מכירה כל כך טוב את הכבישים בגוש דן, אני יודעת היכן הדרך הקצרה ביותר מתל אביב למודיעין בכל חלק משעות היממה.

החששות לקראת המעבר שוב צפו, אצטרך ללמוד את הדרכים בעיר זרה, בארץ זרה.

יאיר מחכה לי בחדר האחות, נראה כל כך קטן ועצוב, לחייו אדומות מעט ופניו עגומות.

האינסטינקט האימהי שלי גוער בי שוב שהייתי קשה איתו הבוקר, מסכן הילד, לא הרגיש טוב ואני עוד כעסתי עליו.

"יאירי שלי, מתוק של אמא, מה קרה מאמוש? אתה לא מרגיש טוב" אני מתכופפת אליו ומחבקת חזק, הילד חם, אוף, ילד חולה זה לא דבר שאני יכולה להתמודד איתו כרגע, יש לנו אירוע חשוב הערב, ונסיעה קרובה.

ברכב, אני מחייגת מהדיבורית לרני, הוא עונה מיד.

"היי מותק, מה שלומך? איך הייתה הטיסה?"

"בסדר," הוא עונה. "עברה דיי מהר, היה לי מקום נהדר ו…"

"אנחנו בדרך הביתה". אני קוטעת לו את המשפט.

"מי זה אנחנו?" הוא שואל.

"יאירוש ואני, הוא לא מרגיש טוב, התקשרו מבית הספר ובאתי לאסוף אותו, אני יכולה לבוא לאסוף גם אותך מהשדה, אם בא לך." אני מציעה.

"יאיר, מה קורה גבר שלי?" צועק רני, ומוסיף לפני שיאיר עונה לשאלתו "לא, לא, סעו הביתה, אני כבר אסתדר".

יאיר ואני הגענו הביתה, הוא הזדחל מיד למיטה ונרדם תוך דקות.

יאירי שלי, הבכור המקסים והרגיש, איך הוא ישרוד במציאות החדשה? במקום חדש? בבית ספר חדש וחברים חדשים? איך יסתדר בלי ידיעת השפה?

התהיות הללו מציקות, מנקרות ומעקצצות אותי מבפנים, אך מושתקות לחלוטין כשאני שומעות את שקשוק צרור המפתחות של רני בדלת, אני ממהרת לקבל את פניו, מנשקת אותו על שפתיו וצווארו, מחבקת אותו בכל הכוח וההתלהבות.

"מאמוש שלי, מה שלומך? התגעגעתי" אני לוחשת לו בין נשיקה לנשיקה.

בסך הכול חמישה לילות הוא לא לצידי במיטה ואני כבר אכולת געגועים שאת עוצמתם אני מרגישה רק כעת, די ברור לי, אני לא יכולה בלעדיו.

"כמה טוב שבאת הביתה," אני אומרת ומרפה ממנו, מניחה לו להניח את המזוודה על הרצפה ואת הג׳קט על הכיסא.

"כן, גם הקוטג׳ הגדול בשדה התעופה אמר לי את אותו הדבר" צוחק האיש שלי, תופס בידי ומושך אותי לספה.

"מה שלומך יפה שלי?" הוא חוקר "התגעגעתי אלייך, חשבתי עלייך כל הזמן, בעיקר אחרי שהודיעו לי שהתקבלתי, אז מה את אומרת? מאושרת?"

"בטח מאושרת, אבל מפחדת."

"ממה את מפחדת מאמי?" הוא שואל.

"חסר ממה לפחד, נו באמת, רני."

"הכל יהיה בסדר!" מודיע האיש בקול פסקני, "תחשבי על ההזדמנות הענקית שניתנה לנו, כסף טוב, הילדים ילמדו בבתי ספר בינלאומיים, ירכשו שפה, חברים חדשים, חוויות חדשות."

"אני יודעת, אתה צודק, זו בהחלט נשמעת כמו הזדמנות טובה, אפילו קוסמת ומפתה, אך השאלה שמטרידה אותי האם כך זה יהיה באמת?"

רני מושך אותי אליו ועוטף את גופי בזרועותיו הגדולות, "הכול יהיה בסדר, את תראי!"

אין מה להגיד, חום הגוף, קול הבס, והסמכותיות שהבעל שלי מקרין, לנצח ירגיעו אותי.

אני נוטשת לרגע את הדיון על המעבר הקרוב וחוזרת לתפקיד הרעיה הנאמנה.

"רוצה לאכול משהו? אתה רעב?" אני שואלת תוך שקמה מהספה והולכת לכיוון המטבח.

"לא תודה, אכלתי במטוס, האוכל היה כל כך מגעיל, שהוא עדין תקוע לי בגרון." משיב רני בגיחוך קל.

"טוב, אז אני מכינה לי קפה, רוצה גם?"

"קפה טורקי שחור קטן כמו שאני אוהב, יהיה פשוט מושלם." עונה רני וזורק לעברי את החיוך הייחודי שלו.

"תגידי, איך אין קפה שחור טעים כזה בחו"ל? מה ׳עלית׳ עשתה שיצא לה מוצר כזה ממכר ומושלם?"

"פשוט התרגלת, זה הכול," אני עונה ונזכרת מיד "אווופס, אתה חייב ללכת לאסוף את עופרי מהגן, הבטחתי לו שתאסוף אותו ותיקח אותו לפארק. הוא עשה לי כזו סצנת בכי על הבוקר, הוא רוצה ללכת לפארק אבל לא רק לכמה דקות, אז תעשה טובה, תפנק אותו היום יותר מהרגיל, הוא התגעגע אליך."

רני העביר את הקפה לכוס טרמית ויצא להביא את עופרי, כשהוא בבית, הוא אבא מושלם.

אני רואה את גבו מתרחק בשביל ונושכת את השפתיים, כמעט שכחתי.

"רני" אני צועקת לו מהחלון, "תודה, תודה רבה! תודה על זר הפרחים ששלחת לי הבוקר, זה היה ממש נחמד מצידך" אני שולחת לו נשיקה מרחוק.

"מתוקה שלי, כבר חשבתי שלא תאמרי תודה לעולם" עונה רני ומסתובב, עושה את דרכו חזרה, אני כבר מחכה לו בדלת, השפתיים שלנו נצמדות לנשיקה.

"נראה לך?"אני אומרות בשפתיים חשוקות "פשוט לא הייתה לי שנייה לנשום!"

"חרוצה ועסוקה שלי" עונה רני בחיבה ונושק לי בפעם האחרונה "יאללה זזתי, נתראה שוב בערב."

חריצות היא בהחלט אחת מסימני ההיכר שלי, החלטתי לנצל את הזמן עד חזרת הבנים, להוציא את הכביסה שהכנסתי מהבוקר, להכניס מכונה נוספת, לסדר את הבית ולהתקלח.

ידעתי כי כאשר עופרי יחזור עם אביו, אצטרך להיות איתו עם כל הקשב שלי, הילד מפותח מאוד, ומסוגל לתאר את חוויותיו, אפילו מביקור סטנדרטי בפארק במשך שעות.

אני עוד צריכה לבשר לו שעוד מעט אבא ואמא הולכים ואורטל הבייביסיטר מגיעה, כולי תקווה שהוא יהיה עייף מהבילוי בפארק ויקבל את העניין בלי דרמות מיותרות.

עופרי הקטן מאוד מחובר אלינו, מעטות הפעמים שאנחנו יוצאים בלי הילדים, אבל כשזה קורה, הילד מחולל כאלו סצנות שממש מורידות את כל החשק מהיציאה.

הפעם אין ברירה, הערב אני חייבת להיות באירוע של השגריר ובזמן, זו ההזדמנות של כל האנשים במשרד ובמעגלים המשיקים לראות ולהיראות, מי לא יהיה שם?

אני יוצאת מהמקלחת, השעה כבר שש ויאיר עדין ישן. כדאי שאגש אליו.

יאיר שוכב במיטתו, מקופל, פניו עדין אדומות, חמות ורטובות, הוא מזיע, סימן טוב, אני חושבת בעודי מנערת את כתפו בעדינות, הגוף מתחיל להילחם בחום.

"יאיר, יאירוש." אני קוראת אליו, מנסה להעירו אך לשווא, הילד שקוע בשינה עמוקה.

אין מצב, הוא חייב לקום לקחת תרופה לפני שנצא, אני לא רוצה אפילו לדמיין מה יקרה אם הוא יתעורר בעוד כמה שעות ויגלה שהלכנו בלי להיפרד ממנו.

"קום נשמה שלי, קום, בוא תבלע סירופ, תאכל משהו, קום, אבא ואמא עוד מעט יוצאים, קום מתוק, רוצה מרק עוף?"

"אני לא רוצה לאכול." מגיב סופסוף הילד, "אני רק רוצה תרופה ולחזור לישון."

בשביל המצב הנוכחי, זה מספיק טוב, אני חושבת ומוזגת לו נורפן לכף הייעודית, הילד בולע בצייתנות, וממש כמו שהתחייב, מושך את השמיכה ונרדם שוב.

אני רושמת לעצמי לתדרך את אורטל מה לעשות במקרה ויאיר יתעורר, הרבה מים ועוד כף נורפן לא יזיקו.

רגע, למה רני ועופרי עוד לא חזרו? אני לא מבינה, אנחנו תכף צריכים לצאת ורני עוד לא התקלח והחליף בגדים מהטיסה, הדבר האחרון שאני רוצה זה לאחר לקבלת הפנים אצל השגריר.

שרירי הלחץ שלי שוב נכנסים לפעולה ואני מחייגת לרני.

"רני, מה קורה? איפה אתם?" אני שואגת "אתה צריך כבר לחזור, להתקלח ולהתארגן, אני רוצה לתת ארוחת ערב לעופרי לפני שאורטל מגיעה, אנחנו חייבים לצאת מהבית בשעה שבע אפס אפס…"

עוד לפני שאני מסיימת את דבריי, אני שומעת את קולו הדקיק של עופרי מעבר לדלת, עוד שנייה והיא נפתחת בסערה, הקטן שלי מופיע בפתח בפרצוף זורח מאושר, מאחוריו, רני, עצבני מעט.

"מה הלחץ שלך, תגידי? ישר טלפונים הא? לא ראיתי את הילד כמה ימים, הוא רצה להיות יותר זמן בפארק, והחלטתי לפנק אותו כמו שביקשת, מה קרה? מה הפאניקה? הנה, אני נכנס להתקלח, זורק עליי משהו ואנחנו יוצאים."

"זורק על עצמך משהו? נראה לך?" אני לא נרגעת, "רני, זה האירוע של השגריר, אל תעשה לי פאדיחות, שומע?!"

"סתם, סתם צוחק איתך," פניו של רני מתחלפות בשנייה לחיוך רחב, עבד עליי "פייי, איזו לחוצה אמא שלך?" הוא פורע את שיערו של עופרי בחיבה, ונכנס להתקלח תוך שמזמזם מנגינה לא מוכרת.

"מה שלומך עופריקי שלי? איך עבר היום בגן?" אני מסרקת באצבעותיי את שיערו הסתור של בני הקטן, הילד מזיע כהוגן, בטח השתולל כמו שצריך בפארק.

"היה מצוין, אבל הכי כיף היה לי בפארק עם אבא!" קובע הילד, שוב מפתיע אותי בעושר שפתו.

"למה יאיר לא בא איתנו?" שואל בדאגה.

"הוא לא מרגיש כל כך טוב, יש לו חום. תוך יום-יומיים הוא יהיה בסדר, אל תדאג מתוק, בוא, נשטוף לך ידיים."

הילד הולך אחריי בצייתנות לכיוון הכיור, הוא בדרך כלל ילד מאוד נוח, עד שקופץ לו הפיוז.

הוא רוחץ את ידיו ומנגב אותן בקפידה.

"יופי מותק, עכשיו אני הולכת להתלבש, תסיים לאכול ותתכונן למקלחת אוקיי?"

"בסדר אמא."

"איזו מהממת את! אין, אין, יש לי אישה חתיכה!" קורא רני בהתלהבות כשהוא נכנס לחדר אחרי המקלחת, אני בדיוק מסיימת לרכוס את כפתורי השמלה החדשה שרכשתי במיוחד לרגל האירוע.

"אמא, את ממש יפה", מוסיף בחיוך עופרי שהגיע בריצה לראות על מה ההתלהבות ומוסיף, "מישהו מצלצל בדלת."

"תודה מתוקי, תודה!" אני עונה וניגשת לפתוח את הדלת לאורטל.

"היי אורטלי, מה שלומך? הבאת איתך שיעורים? מצוין, יהיה לך זמן להכין, יאירי לא מרגיש כל כך טוב וקרוב לוודאי שהוא יישאר במיטה, הוא פשוט מותש, עופרי כבר אחרי ארוחת ערב, עכשיו רני יקלח אותו, חמש דקות וגם הוא יהיה במיטה" אני מנסה לדחוס את כול האינפורמציה במהירות.

רני מרים את עופרי שמגיב בשאגת צחוק, בזמן שאני מתאפרת, הוא רוחץ ומכין אותו לשינה, חמש דקות נוספות ואנחנו ברכב. עבר בשלום.

בכניסה לבית השגריר, אנחנו פוגשים את יעקב השותף ואת אשתו.

"זו אופירה, שסיפרתי לך עליה כל כך הרבה," אומר יעקב בהתלהבות, "וזה רני בעלה."

אני מושיטה את ידי לעברה ואומרת בנימוס, "נעים מאוד".

"נעים מאוד, שושנה" עונה האישה בחיוך ולוחצת גם את ידו של רני.

"את רואה את הבחורה הזו שושנה?" ממשיך יעקב "שהגודל שלה לא יטעה אותך, כמה שהיא קטנה וקומפקטית, אני צופה לה עתיד מזהיר ב׳אשמן ושות׳."

"אמרתי לך יעקב, ידוע שדברים טובים באים באריזות קטנות, לא ככה?" אני עונה בהלצה ונכנסת לבית השגריר.

"שמור עליה רני." קורא יעקב לעבר רני.

"למה אתה חושב שאני צמוד אליה כמו שומר ראש? שלא תברח לי!" עונה רני בגאווה, ונכנס אחריי.

רוב הפנים שהיו במסיבה לא היו מוכרות לי כלל, למעשה הגעתי רק בגלל בקשה אישית ומפורשת של יעקב, לא אומרים לא לשותף במשרד שמעסיק אותך.

הבטתי מסביב, הבית הדיף ניחוחות יוקרה, האירוח נראה איכותי ועשיר במיוחד.

איזו מחשבה הושקעה כאן בכל פרט, החל מעיצוב השולחנות עד סידורי הפרחים המרהיבים הפזורים בכל רחבי הבית, אני מתפעלת בליבי.

"כבר יצא לך להכיר את אופירה?" אני שומעת שוב את קולו של יעקב ומסתובבת למשמע שמי, מולי עומד השגריר הנאה עומד ומושיט אליי את ידו.

"נעים מאוד!" אני מושיטה את ידי בחזרה ופניי מסמיקות מעט ממבוכה.

"אני אריה, נעים מאוד אופירה." עונה השגריר ומדגיש את שמי, האיש מנוסה ומתורגל באירועים חברתיים.

"זה בעלי, רני." אני ממהרת להציג את אישי.

"שמעתי עלייך רבות, אופירה." אומר אריה השגריר תוך שהוא לוחץ את ידו של רני.

"מקווה שרק דברים טובים." אני עונה בחיוך ומסתכלת ישירות לתוך עיניו של יעקב השותף.

"מה אמרתי לך אריה? היא פשוט שנונה" מחמיא לי יעקב בהתלהבות, "אני צופה לה עתיד גדול אצלנו בפירמה, היא עוד תהיה שותפה, אתה תראה." אומר בקול פסקני.

"אין לי צל של ספק!" עונה אריה השגריר וסורק את גופי מלמעלה למטה.

רציתי להגיב לדברים, לומר משהו, אך לא יכולתי להוציא דבר מה נוסף מפי, המילים נעתקו מגרוני.

עד שהבנתי את שנאמר, אריה כבר נבלע בקהל, כולם רוצים להיות בסביבתו של השגריר, והוא כאיש חברה מתורגל, מקפיד להעניק תשומת לב לכל אחד.

האירוע הסתיים, רני ואני צועדים לרכב.

"אז מה אופירה, איך את מסכמת?" שואל רני בעודו נוהג בנחת.

"מה אני אגיד לך, רני, אני פשוט המומה מדבריו של יעקב, ממש לא העליתי בדעתי שזה מה שהוא חושב עליי, תמיד ידעתי שהוא אוהב אותי בתור בנאדם ומעריך אותי כאשת מקצוע, הוא תמיד אמר לי שהעבודה שלי מאוד איכותית אך לא ציפיתי לשמוע כזה דבר הערב."

"האמת, גם אני הייתי בהלם." עונה רני ושותק.

שניות ארוכות שררה דממה.

"את קולטת שבמילים אחרות, הוא הציע לך, בפני השגריר, להיות שותפה?"

"מה אתה נסחף רני? הוא עוד לא הציע שום דבר. הוא אמר -ביום מן הימים-, זה יכול להיות עוד שנה ואולי גם עוד עשר שנים"

"אני לא נסחף, אופירה. את אמרת עכשיו בעצמך, זה יכול להיות שנה."

"וגם בעוד עשר שנים!" אני קופצת לדבריו.

לפתע, משום מקום, רני סוטה עם ההגה בחוזקה לצד ימין ובולם את האוטו באופן מוחלט.

"את משגעת אותי!" הוא אומר ונושק לשפתיי בתשוקה, אני כל כך גאה בך!"

רני ממטיר עליי נשיקות, תוחב ידיו מתחת לשמלתי.

"רני, מאמי, רק בן אדם כמוך עם פתיל כל כך קצר, מסוגל לעשות את מה שעשית עכשיו." אני נוזפת בו בחיבה ומחבקת אותו.

"זה לא עם פתיל קצר, אופירה. אני פשוט מאוהב!" עונה האיש שלי "כמה פעמים אני עוד אגיד לך את זה" הוא מקרב אליי את ראשו ומביט ישר בתוך עיניי.

"אני אוהב אותך, אני גאה בך, אני אוהב אותך, אני גאה בך, אני אוהב אותך, גאה בך ומכור אלייך גברת גולדשטיין היקרה."

"גם אני אותך, מתוק שלי, אז אני מבינה שטונות המחמאות שקיבלתי הערב, גרמו לך קצת לקנא ולהעריך אותי קצת יותר, הא?!" אני עוקצת תוך שנושקת לו בחום.

"הממ, לא רק זה, אופירה, השמלה שלך, השמלה שלך הרסה אותי היום, כל הערב אני מסתכל עלייך וחושב כמה יפה את, רק מפנטז איך אני מפשיט אותך הערב."

"מאמי", אני אומרת. "אני באמת לא רוצה להרוס האווירה, אך כבר מאוחר, אורטל הבייביסיטר בטח מאוד עייפה, בוא נמשיך את זה בבית אוקיי?"

רני מתעשת, מחזיר את חולצתו לתוך מכנסיו. מניע את הרכב ואנחנו ממשיכים בנסיעה.

"תגיד", אני שואלת את רני, כשאני מבחינה שהוא נרגע מהאקט הסמי-מיני שלנו, "איך בדיוק אני אומרת ליעקב שאני מתכוונת לעזוב? איך אני אומרת לו ששבוע הבא אני נוסעת לסינגפור, ואם אני אוהבת את מה שאראה שם, אני עוזבת את המשרד כדי להגשים לך חלום? אני חייבת לספר לו שלא יתכנן עבורי שום עתיד מבטיח בחברה, שלא יבנה עליי."

רני לא ענה, לא באמת ציפיתי לתשובה, זה עניין שלי, התמודדות אישית שלי עם תוצאות ההחלטה שהגעתי אליה.

מיד כשהחנה את הרכב בחנייה, מיהרתי לצאת ולהיכנס לבית לפניו, מיד פניתי לחדרו של יאיר, בודקת את מצחו.

"החום דווקא ירד," אמרה אורטל "הוא ישן רוב הזמן, אבל בדקתי אותו כל חצי שעה." היא מדווחת.

תודה אלוהים, אני מודה בליבי, זה מה שחסר לי עכשיו, שיאיר יהיה חולה כשאני אהיה בסינגפור ויעשה סצנות להורים שלי, אלוהים, תעשה שהוא יחלים במהרה, דחוף, לפני הנסיעה, אני מתחננת, בבקשה!

  1. :

    אני מאוד נהנית מהספר.
    יש קטעים שהם ממש מרגשים אותי כמו החיבור בין אופירה ואביה. האכזבה של אביה, הגעגועים לאמא, ועוד.
    ספר שמציף הרבה רגשות.
    כתוב יפה, קולח וזורם.
    בשפה קלה לקריאה ונעימה.
    יופי של ספר!
    תודה

  2. :

    נהנתי מקריאת הספר. סיפור מעניין, מרגש, ומסופר יפה. אין לי ספק שמתאר התלבטויות ומצבים של ישראלים רבים שעברו להתגורר בחו"ל וקשורים חזק מאוד לישראל. מומלץ בחום!

  3. :

    אני אהבתי מאוד את הספר!
    ממליצה בחום!!!!
    לינק לביקורת על הספר
    http://mouth2-ear.blogspot.co.il/2015/04/blog-post.html

  4. :

    ברגעים אלו סיימתי לקרוא את הספר, וביומיים האחרונים חייתי בין מציאות לדמיון, נשאב כל פעם מחדש לקרוא עוד כמה עמודים דרך הטלפון הנייד שלי.
    כתיבתך קלילה וסוחפת, שופעת רגש וחודרת עמוק ללב.
    אולי אין זה מקרי אבל אני נמצא כרגע בסיומם של חמש שנים במקסיקו עם אשתי ושלושת ילדי, בקוראי את הספר לעיתים קרובות חשתי כאילו הספר נכתב עלי ועל משפחתי, אולי לא בפרטים ובשמות אבל לחלוטין ברגשות ובהתמודדויות.
    הייתי ממליץ לכל בן משפחה בין אם הוא בחול או מהצד שנשאר בארץ, לקרוא את הספר ולהחכים ואולי גם להבין מה אנחנו ה״יורדים״ עוברים ומרגישים. ובכלל אני ממליץ לכל אחד לקרוא ולהנות.
    תודה אילת שנתת לי את ההזדמנות לקרוא ולהמליץ על ספרך, ובשמחה אומר שאני מחכה לבא בתור.
    נשיקות ממקסיקו…

  5. :

    קראתי את הספר והרגשתי כאילו מישהו הציץ לנו לתוך שיחות הסלון הפרטיות לפני המעבר ובמהלכו.
    במרכז הספר, משפחה שבחרה ללכת "אחרי החלום הישראלי" וקיבלה הזדמנות לעבור למדינה אחרת.
    וואו, כמה התחברתי ללבטים הרבים שלפני קבלת ההחלטה, הגעגועים הרבים למדינת ישראל, למשפחה, לחברים.
    הקונפליקטים במערכת הזוגית ועוד.
    אני הרגשתי כאמור כאילו מישהי כתבה את סיפור חיי…

הוסיפו תגובה