החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

אל הפינה האפלה ביותר

מאת:
מאנגלית: יעל סלע שפירו | הוצאה: | 2013 | 416 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

כשקתרין פוגשת גבר כריזמטי, חתיך ומסתורי שאפילו חברותיה נשבות בקסמיו, היא משתוקקת רק להשתחרר מכל העכבות שלה ולהיסחף לתוך רומן נטול מעצורים.

אין לה מושג שהפנטזיה הרומנטית שלה עומדת לקחת אותה רחוק כל כך — אל הפינה האפלה ביותר. והיא לא יכולה לדמיין אפילו שגבר החלומות שרוצה אותה רק לעצמו יהפוך את חייה לסיוט.

גם ארבע שנים אחר כך קתי בודקת שוב ושוב אם דלת הכניסה נעולה, אם משהו זז בבית, אם מישהו עוקב אחריה.

אבל גם כשנדמה שסוף־סוף החיים חוזרים למסלולם, שיחת טלפון ממוטטת את חומות העולם המוגן שבנתה.

מותחן הבכורה של אליזבת היינס היה לרב־מכר של ניו־יורק טיימס והוכרז כספר הטוב ביותר של אמזון בריטניה ב־2011. מאז צאתו כתבה היינס שלושה מותחנים נוספים וממשיכה לעבוד בתור אנליסטית מידע במודיעין המשטרה.

"מותחן פסיכולוגי שאוחז ולא מרפה…היינס מכניסה את הקורא לתודעת הגיבורה, והתוצאה היא סיפור פראי, אפל ומתוחכם…מותחן ביכורים מרתק!"

אסוסייאטד פרס

"היינס היא מאסטרית של בניית מתח לגבהים שלא ייאמנו והיכולת שלה לבחון את הפסיכולוגיה של התפרקות מערכת יחסים אלימה מוסיפה רבדים לסיפור… אל הפינה האפלה הוא מותחן נהדר."

בוקפייג'

"מותחן שנכנס לך לראש ואל מתחת לעור, בזמן שאת עוקבת אחרי אישה צעירה שמנסה להשתחרר מהאקס שלה ומהשדים הפנימיים." קוסמופוליטן

"כוח טבע ספרותי שמזדחל ומטריד מבלי לאבד את יופיו." ניו יורק ג'ורנל אוף בוקס

"הדפים עפים והצמרמורת במורד גבך מתגברת כשמערכת יחסים אלימה והפרעה אובססיבית מתוארת בתובנות נדירות וחמלה."

רוזמונד לופטון, מחברת "אחות"

"מותחן פסיכולוגי סקסי…מי שמחפש ספר קיץ מותח לים, שיקנה את אל הפינה האפלה ביותר." טודיי שואו

"מותחן ביכורים מפחיד וכתוב בכישרון עילאי." ליבררי ז'ורנל

"מותחן פסיכולוגי מרתק…אגדה מבעיתה למבוגרים על יחסים בעידן המודרני."

מיאמי הארלד

מקט: 15100115
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יום חמישי, 21 ביוני 2001

אם כבר מדברים על ימים שכדאי למות בהם, היום הכי ארוך בשנה טוב כמו כל יום אחר.

נעמי בֶּנֶט שכבה בעיניים פקוחות בתחתיתה של תעלה, והדם שקִיים אותה במשך עשרים וארבע שנותיה זב בפעימות קצובות לתוך החצץ והחול הגס שעליהם שכבה.

היא שבה להכרתה ואיבדה אותה חליפות, והירהרה כמה זה אירוני: איך היא הולכת למות עכשיו — אחרי שנחלצה בשלום מדברים רבים כל כך, וכשכבר חשבה שהחופש קרוב כל כך — מידיו של האיש היחיד בחייה שאהב אותה באמת ונהג בה יפה. הוא עמד בשולי התעלה, מעליה, פניו מכוסות צללים על רקע השמש שזרחה מבעד לעלים הירוקים המבריקים והטילה עליו אור מנומר; שערו זהר כהילה. הוא המתין.

הדם מילא את ריאותיה והיא השתעלה, ופלטה בועות ארגמניות שהקציפו על סנטרה.

הוא עמד בלי לזוז, יד אחת מונחת על האת, ראה איך הדם אוזל מגופה והתפעל מצבעו המרהיב, אבן חן נוזלית, ומכך שאפילו ברגע מותה היא נותרה האישה היפה ביותר שראה מימיו.

אחרי שהזרם האט לזרזיף, הוא הפנה את גבו לתעלה, סקר בחטף את השממה העזובה שבין קצה אזור התעשייה לבין תחילת השטחים החקלאיים. לאזור הזה אף אחד לא הגיע, אפילו לא אנשים שמטיילים עם כלבים; האדמה היתה קשה ומצולקת בגלל פסולת תעשייתית שהצטברה כאן כבר עשורים רבים, עשבים שוטים צמחו מבעד לגלגלי כבלים ריקים, נוזל חום דלף מתוך חביות שמן חלודות, ובשולי האזור, מתחת לשורה ארוכה של עצי ליים, השתרעה תעלה ברוחב שני מטרים שהזרימה מי גשם מלוכלכים אל תוך הנהר במרחק קילומטר וחצי משם.

כמה דקות חלפו.

היא מתה.

אט־אט התגברה הרוח והוא הביט, מבעד לחופת העלים, על העננים שרדפו זה אחר זה על פני השמים.

הוא ירד בזהירות במורד המדרון הטרשי עד קרקעית התעלה, כשהאת משמש לו כמשענת, ואחר כך, בלי היסוס, הטיח אותו בגולגולתה; האת ניתז מן העצם במכה הראשונה אך ריסק אותה במכה השנייה בקול היסדקות עמום, ופילח את בשרה. הוא התנשם מרוב מאמץ, הטיח את האת שוב ושוב, ריסק פנים, שבר שיניים ועצם ובשר לכדי עיסה מבעיתה אחת.

כשסיים, לא היתה עוד נעמי שלו.

הוא לקח את הסכין שוב, הפעם כדי לשסף את קצות אצבעותיה בזה אחר זה, את כפות ידיה, עד שלא נשאר שום דבר בר זיהוי.

לבסוף השתמש באת המגואל בדם כדי לכסות אותה בחצץ, בחול ובזבל שהצטבר בתעלה. הוא לא עשה עבודה משובחת במיוחד. סביבתו היתה מכוסה דם.

כאשר סיים — וניגב את הדמעות שזלגו מעיניו מאז הרגע שאמרה את שמו בהפתעה, בדיוק כאשר שיסף את גרונה — טיפות הגשם הראשונות החלו לרדת מהשמים המתקדרים.

יום רביעי, 31 באוקטובר 2007

ארין עמדה בכניסה לחדר כבר כמעט דקה; ראיתי את השתקפותה בחלון החשוך. המשכתי לגלול את הגיליון האלקטרוני שעל המסך, והתפלאתי איך זה שבבוקר כשיצאתי לעבודה עדיין היה חשוך, ועכשיו כבר חשוך.

"קתי?"

סובבתי את הראש. "מצטערת," אמרתי, "חלמתי. מה?"

היא נשענה על הדלת והניחה את ידה על מותניה; שערה הארוך והערמוני היה אסוף בפקעת על עורפה. "שאלתי אם סיימת."

"עוד לא. למה?"

"אל תשכחי שיש הערב מסיבת פרידה לאמילי. את באה, נכון?"

הסתובבתי חזרה למסך. "האמת, אני לא סגורה על זה — אני חייבת לגמור משהו. צאו בלעדי. אני אנסה להגיע לשם כשאסיים."

"בסדר," היא אמרה בסוף. היא הלכה לדרכה בכעס מופגן, אם כי קשה לעשות הרבה רעש בנעליים שנעלה.

לא הערב, חשבתי. במיוחד לא הערב. בקושי הצלחתי להסכים להשתתף במסיבת חג המולד המזורגגת, שלא לדבר על יציאה לצורך מסיבת הפרידה של מישהי מהמשרד, מישהי שאני בקושי מכירה. הם מתכננים את מסיבת חג המולד מאז אוגוסט; מבחינתי, סוף נובמבר הוא תאריך הרבה יותר מדי מוקדם בשביל לדפוק יציאת־חג־מולד, אבל זה התאריך שכולם סיכמו עליו. מעכשיו ועד חג המולד הם יחגגו בלי הפסקה. גם אם זה מוקדם מדי, אין לי ברירה אלא להשתתף, אחרת אני כבר רואה איך יגידו עלי שאני לא "אחת מהחבר'ה", ואלוהים יודע שאני צריכה את מקום העבודה הזה.

ברגע שהעובד האחרון יצא מהמשרד, סגרתי את הגיליון האלקטרוני וכיביתי את המחשב.

יום שישי, 31 באוקטובר, 2003

שישי בערב, ליל כל הקדושים, וכל הברים בעיירה היו מלאים עד אפס מקום.

בבר צ'שייר ארמז שתיתי וודקה וסיידר והצלחתי איכשהו לאבד את קלייר ואת לואיז ואת סילביה, וזכיתי בחברה חדשה שקוראים לה קלי. קלי למדה איתי באוניברסיטה, אבל לא זכרתי אותה. זה לא שינה לאף אחת מאיתנו; קלי התחפשה למכשפה בלי מטאטא, כולה גרבונים עם פסים כתומים ופאה שחורה משיער סינתטי, ואני התחפשתי לכלתו של השטן, בשמלת סאטן אדומה ובנעלי משי בצבע אדום־דובדבן שעלו לי יותר מהשמלה. כמה אנשים כבר שלחו ידיים.

באחת בלילה רוב האנשים כבר התחילו להתקדם לכיוון האוטובוס של קווי הלילה, או לכיוון שורת המוניות, או הלכו בצעדים מתנדנדים ממרכז העיר אל הלילה הקפוא. קלי ואני הלכנו לכיוון הריבֶר בר, כי הוא היה המקום היחיד שעוד היה סיכוי שייתנו לנו להיכנס אליו.

"את מה־זה חייבת להמשיך ללבוש את השמלה הזאת, קתרין," קלי אמרה בשיניים נוקשות.

"אני ממש מקווה, היא עלתה לי הון, השמלה המזוינת."

"את חושבת שיהיה שם משהו שווה?" היא סקרה במבט מלא תקווה את התור המרושל בכניסה לבר.

"אני בספק. וחוץ מזה, לא אמרת לי שירדת מהקטע של גברים?"

"אמרתי שירדתי מהקטע של מערכות יחסים. זה לא אומר שירדתי מסקס."

בחוץ היה קר להחריד והתחיל לטפטף, והרוח השיבה סביבי את ריחות שישי בערב והרימה לי את החצאית. התכרבלתי במעיל.

התקדמנו לכיוון כניסת האח"מים. אני זוכרת ששאלתי את עצמי אם זה רעיון טוב, אם אולי כדאי שנחליט שעשינו את היומית, ופתאום שמתי לב שקלי קיבלה אישור להיכנס והתחלתי ללכת אחריה. חומה של חליפה בצבע אפור־פחם חסמה את דרכי.

נשאתי מבט וראיתי צמד עיניים כחולות מדהימות, שיער בלונדיני קצר. לא בן אדם שכדאי להתווכח איתו.

"חכי," אמר הקול, ואני נשאתי את מבטי אל אחד מהמאבטחים בכניסה. הוא היה פחות מאסיבי מהשניים האחרים, ובכל זאת גבוה ממני. הוא חייך חיוך מושך מאוד.

"שלום," אמרתי. "מותר לי להיכנס עם החברה שלי?"

הוא שתק רגע והסתכל עלי רגע אחד יותר ממה שהנימוס מתיר. "כן," הוא אמר בסוף. "ברור. פשוט…"

חיכיתי שימשיך. "פשוט מה?"

הוא העיף מבט לכיוון שאר שומרי הסף, שהיו שקועים בשיחה עם חבורה של בני נוער שעשתה מאמץ עליון לשדל אותם לתת לה להיכנס.

"לשנייה פשוט האמנתי שילך לי הערב, זה הכול."

החוצפה שלו הצחיקה אותי. "העניינים לא משהו הערב?"

"אני מת על שמלות אדומות," הוא אמר.

"אני לא חושבת שהשמלה הזאת תחמיא לך."

הוא צחק והזיז את חבל הקטיפה כדי שאוכל להיכנס. הרגשתי איך הוא מסתכל עלי כשהפקדתי את המעיל במלתחה; העזתי להעיף עוד מבט לכיוון הדלת וראיתי אותו שוב, פשוט מסתכל עלי. חייכתי אליו ועליתי במדרגות אל הבר.

בערב ההוא לא עניין אותי כלום, רק לרקוד עד אובדן חושים, לחייך ולצחוק עם החברה־הכי־טובה החדשה שלי, לרקוד בשמלה האדומה עד שאיזשהו גבר ישים לב אלי, כל גבר שהוא, והכי טוב — למצוא במועדון פינה אפלה כלשהי שבה הוא יוכל להצמיד אותי לקיר ולזיין אותי.

יום חמישי, 1 בנובמבר 2007

הבוקר לקח לי המון־המון זמן לצאת מהדירה שלי. לא בגלל הקור, אם כי לקח המון־המון זמן עד שהחימום בדירה התחיל להיות מורגש. גם לא בגלל החושך. אני קמה כל יום לפני חמש; כבר מספטמבר חשוך בשעות האלה.

הבעיה היא לא לקום אלא לצאת מהבית. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת וחוטפת משהו לאכול, אני מתחילה לבדוק שהדירה מאובטחת לפני שאני יוצאת לעבודה. זה כמו היפוך של התהליך שאני עושה בערב, אבל איכשהו גרוע יותר, אולי מפני שאני יודעת שהזמן פועל נגדי. בלילה אני יכולה לבדוק כמה שמתחשק לי, אבל בבוקר אני יודעת שאני חייבת להגיע לעבודה בזמן, אז יש גבול לכמה פעמים אני יכולה לבדוק. כל יום אני חייבת להשאיר את הווילונות בסלון ובפינת האוכל, ליד המרפסת, פתוחים בדיוק ברוחב המתאים, אחרת אני לא יכולה לחזור לדירה בערב. בכל דלת של הפאטיו יש שש־עשרה זגוגיות אחת ליד השנייה; הווילונות חייבים לחשוף בדיוק שמונה זגוגיות של כל דלת אם אני מסתכלת על הדירה מהשביל שמאחורי הבית. אם אני יכולה לראות דרך הזגוגיות האחרות ולוּ פס דקיק של הסלון, או אם הווילונות לא תלויים ישר, אז אני חייבת לעלות חזרה לדירה ולהתחיל מחדש.

עם הזמן פיתחתי שיטה איך לבדוק כמו שצריך, אבל זה בכל זאת לוקח הרבה זמן. ככל שאני יסודית יותר, פוחת הסיכוי שאמצא את עצמי עומדת בַּשביל מאחורי הבית, מקללת את רשלנותי ומעיפה מבטים מתוחים בשעון.

הדלת היא הכי גרועה. בדירה הקודמת שלי, דירת מרתף פצפונת בקילבֶּרן, לפחות היתה לי דלת ראשית משלי. כאן אני חייבת לבדוק את הדלת של הדירה ביסודיות שש או שתים־עשרה פעמים, ואחר כך לבדוק גם את הדלת המשותפת של הלובּי.

לדירה בקילברן אמנם היתה דלת קדמית אבל בחלק האחורי שלה לא היה כלום, לא דלת אחורית, לא חלונות. לגור שם היה כמו לגור במערה. לא היה לי נתיב מילוט, ובגלל זה אף פעם לא הרגשתי בה ממש בטוחה. כאן המצב הרבה יותר טוב. יש פה דלתות זכוכית שמובילות למרפסת קטנה. בדיוק מתחתיה נמצא הגג של הסככה ששייכת לכל הדירות, אם כי אני לא יודעת אם מישהו בכלל משתמש בה. אני יכולה לצאת מדלתות הזכוכית, לקפוץ על הגג של הסככה ומשם לקפוץ לדשא. לצאת מהגינה ולצאת דרך השער אל הסמטה שמאחור. אני יכולה לעשות את זה תוך פחות מחצי דקה.

לפעמים אני חייבת לחזור ולבדוק שוב את הדלת של הדירה. אם אחד הדיירים לא סגר עד הסוף את הדלת הקדמית, ברור שאני חייבת לבדוק שוב את דלת הדירה. כל אחד היה יכול להיכנס.

הבוקר, לדוגמה, היה גרוע במיוחד.

לא זו בלבד שהדלת לבניין לא היתה נעולה, היא אפילו לא היתה סגורה לגמרי. כשהושטתי יד לגעת בה, גבר בחליפה פתח אותה לכיווני, ואני קפצתי בהפתעה. מאחוריו עוד גבר, צעיר ממנו, גבוה, לובש ג'ינס וחולצה עם קפוצ'ון. שיער כהה וקצוץ, זיפים, עיניים ירוקות עייפות. הוא חייך אלי ואמר בלי קול "סליחה", וזה עזר.

חליפות עדיין מפחידות אותי נורא. ניסיתי לא להסתכל על החליפה בכלל, אבל שמעתי אותו אומר כשהוא עלה במדרגות,

"…זאת התפנתה ממש לא מזמן, תצטרך להחליט מהר אם אתה רוצה אותה."

עוד מתווך.

הסטודנטים הסינים שגרו בקומה העליונה החליטו לעבור דירה, כנראה. הם כבר לא היו סטודנטים, הם סיימו את הלימודים בקיץ — המסיבה שהם ערכו נמשכה כל הלילה, ואני שכבתי במיטה שלי בדירה מתחתיהם והקשבתי לקולות הרגליים שעולות ויורדות במדרגות. דלת הבניין לא היתה נעולה כל הלילה. התבצרתי בדירה — הצמדתי את שולחן האוכל לדלת הדירה — אבל בגלל הרעש נשארתי ערה וחרדה.

הסתכלתי על הגבר השני שעלה במדרגות בעקבות החליפה.

למרבה האימה, האיש בג'ינס הסתובב באמצע גרם המדרגות הראשון וחייך אלי, חיוך עצוב הפעם, גילגל את עיניו כאילו כבר נמאס לו מקולו של המתווך. סומק הציף את לחיי. הרבה זמן לא יצרתי קשר עין עם אדם זר.

הקשבתי לצעדים שעלו לקומה העליונה, וידעתי שהם חלפו על פני דלת הדירה שלי. הצצתי בשעון — כבר שמונה ורבע! לא יכולתי סתם ללכת ולהשאיר אותם בתוך הבניין.

סגרתי את דלת הלובי בכוח ונעלתי אותה, ואחר כך טילטלתי את הדלת כמה פעמים כדי לוודא שלשונית המנעול החליקה למקום. בקצות האצבעות הקפתי את מסגרת הדלת, לוודא שהיא צמודה למשקוף בכל היקפה. סובבתי את הידית שש פעמים, כדי לוודא שהדלת סגורה היטב. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש. אחר כך שוב המסגרת. ואחר כך הידית, שש פעמים. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש. אחר כך הלשונית. עוד פעם, ועוד פעם. אחר כך המסגרת. ועוד פעם אחרונה הידית, שש פעמים. הרגשתי את תחושת ההקלה ששוטפת אותי כשאני מצליחה לעשות את זה כמו שצריך.

ואז עליתי בצעד נרגז בחזרה לדירה שלי, רותחת מזעם על שני האידיוטים שבגללם אאחר לעבודה.

התיישבתי על קצה המיטה ועיני התרוממו לתקרה, כאילו אני מסוגלת לראות מבעד לקורות התמך ולטיח. נאבקתי בדחף בלתי פוסק להתחיל לבדוק שוב את המנעולים של החלונות.

בעיניים עצומות התרכזתי בנשימות שלי וניסיתי לרסן את פעימות לבי. זה לא ייקח להם הרבה זמן, אמרתי לעצמי. הוא רק מסתכל. זה לא ייקח להם הרבה זמן. הכול בסדר גמור. הדירה מוגנת. אני מוגנת. זאת לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה כמו שצריך. דלת הלובי נעולה. הכול בסדר גמור.

מפעם לפעם קפצתי ממקומי בגלל איזשהו צליל קטן, למרות שהיה נדמה לי שהוא רחוק מאוד. דלת של ארון מטבח נטרקה? אולי. ומה יקרה אם הם פתחו חלון שם למעלה? שמעתי מלמול עמום, רחוק מאוד, לא ברור. שאלתי את עצמי מה דמי השכירות על הדירה ההיא — אולי יהיה נחמד יותר לגור גבוה יותר. אבל בדירה ההיא אין נתיב מילוט. ולמרות שאני אוהבת להיות מחוץ להישג יד, נתיב מילוט הוא שיקול חשוב לא פחות.

הצצתי בשעון — כבר רבע לתשע. מה עוד יש להם לחפש בדירה המזוינת ההיא? עשיתי טעות — הצצתי דרך חלון חדר השינה, ואז לא היתה לי ברירה אלא לבדוק אותו, כמובן. וזה כבר פתח הכול מחדש, אז הייתי חייבת להתחיל שוב בדלת, וכשהייתי באמצע הסיבוב השני, כשעמדתי על המכסה של האסלה ובדקתי בקצות האצבעות את שולי החלון עם הזכוכית החלבית שבכלל אי אפשר היה לפתוח אותו, שמעתי פתאום שהדלת למעלה נסגרת ושצעדים יורדים במדרגות שמחוץ לדירה.

"…אזור בטוח מאוד, לפחות. פה אתה יכול להחנות את המכונית ברחוב בלב שקט."

"כן, טוב, אני כנראה אסע באוטובוס. או אולי על האופניים שלי."

"נדמה לי שבגינה יש סככה משותפת; אני אבדוק כשנחזור למשרד."

"מעולה. אני כנראה אשאיר אותם בחדר המדרגות."

להשאיר אותם בחדר המדרגות? איזו חוצפה. גם ככה חדר המדרגות הפוך לגמרי. מצד שני, אולי ככה עוד מישהו יטרח לנעול את דלת הבניין.

סיימתי את הבדיקה ואחר כך בדקתי את דלת הדירה. לא רע. חיכיתי לה שתבוא, החרדה, חיכיתי לַצורך לעשות עוד סיבוב ולהתחיל מחדש, אבל הרגשתי בסדר. עשיתי את זה בסדר גמור, ורק פעמיים. הבניין היה שקט, וזה הקל עלי. והכי טוב הוא שהפעם דלת הבניין היתה סגורה היטב, אות לכך שהאיש בג'ינס טרח לסגור אותה מאחוריו. אולי הוא לא יהיה דייר כל כך גרוע.

רק בתשע וחצי הגעתי לרכבת התחתית.

יום שלישי, 11 בנובמבר 2003

עד הפעם הבאה שראיתי אותו, הזיכרון נעלם כליל, ואני הבטתי בו רגעים ארוכים. פֶּה חושני, נראה טעים, נראה מוכר בפירוש — מישהו שהתמזמזתי איתו בבר?

"את לא זוכרת," הוא אמר בקול מאוכזב. "לבשת שמלה אדומה. אני עמדתי בדלת בריבר."

"אה, נכון! מצטערת," אמרתי וניענעתי את הראש כאילו זה יכניס בו קצת שכל ישר. "פשוט… לא זיהיתי אותך בלי החליפה ההיא." זה נתן לי סיבה לסקור אותו מכף רגל ועד ראש במבט מעריך. הוא לבש מכנסיים קצרים, נעלי ספורט, וגם חולצה גזורת שרוולים מעל לטי־שרט שלו — תלבושת מושלמת למכון כושר, אבל שונה מאוד מהתלבושת שלבש כשראיתי אותו אז.

"טוב, היא לא ממש מתאימה לריצה, החליפה ההיא."

"יש בזה משהו."

פתאום שמתי לב שאני עדיין לוטשת מבט בירכיו, והבנתי שאני בטח נראית מגעילה, אחרי שעה שלמה במכון הכושר — השיער אסוף, קווצות דבוקות ללחיי הסמוקות, גופייה מיוזעת. מרהיבה ממש.

"טוב, נחמד לראות אותך שוב," הוא אמר ותוך שבריר שנייה העיניים שלו ירדו מהחזה שלי עד הרגליים ובחזרה.

לא ידעתי אם הוא חצוף או רק קצת עובר את הגבול. אך אז הוא סיים את הסקירה בחיוך קצת עקמומי שלא היה חיוך זימה בכלל, אלא רק סקסי מאוד.

"כן, גם אותך. אני — הולכת להתקלח."

"ברור. נתראה," הוא אמר, הסתובב, ועלה בריצה במדרגות אל מכון הכושר, שתיים־שתיים.

כשהתקלחתי, הצטערתי שלא נפגשנו כשנכנסתי למכון, במקום כשאני יוצאת ממנו. כך היינו יכולים לנהל שיחה של ממש, ואני לא הייתי נראית כמו אחרי תאונה. במשך כמה דקות התלבטתי אם כדאי להשתהות בבית קפה, לחכות שיסיים את האימון — אולי זה ייראה קל מדי? נואש מדי?

טוב, מה אני יכולה להגיד להגנתי? עבר הרבה זמן. הגברים האחרונים שמצאו חן בעיני היו סטוצים ללילה; לפעמים הייתי על גבול השתויה־מכדי־לזכור־פרטים. זה בסדר, כמובן, פשוט עשיתי חיים כל עוד אפשר. נמאס לי ממערכות יחסים, אני נהנית מהרווקוּת, כל הזבל הזה. אולי הגיע הזמן להתחיל להירגע קצת. אולי הגיע הזמן להתחיל לחשוב על העתיד.

בזמן שהתנגבתי במלתחות הריקות, חלפה במוחי מחשבה פתאומית — כנראה לא נראיתי רע כל כך, אחרת הוא לא היה מזהה אותי. בפעם הקודמת שהוא ראה אותי, לבשתי שמלת סאטן בצבע ארגמן, והשיער שלי היה מפוזר. היום הייתי בבגדי ספורט מיוזעים, בלי איפור ועם שיער אסוף — שונה לגמרי. ובכל זאת הוא זיהה אותי ברגע שהסתכלתי עליו — ראיתי את זה בעיניים שלו.

והוא אמר, "שוב שלום."

לא חזרתי לריבר מאז, אם כי יצאתי כמה פעמים בשבוע. בשבוע שעבר נסעתי לחברים בסקוטלנד, לסוף־שבוע מפרך שלא ישנתי בו הרבה — אבל זה לא מנע ממני לצאת לשתות אחרי העבודה. ביום שישי מצאנו את עצמנו ברודהאוס, בר חדש שפתחו במרקט סקוור. הוא היה מפוצץ באנשים בזכות מבצע המשקאות־חינם־בסוף־שבוע־הפתיחה, וסם וקלייר מצאו להן בחורים תוך חצי שעה. במשך זמן־מה רקדתי ושתיתי, שתיתי ורקדתי, שמחתי להיות לבד, ראיתי אנשים שאני מכירה ופיטפטתי איתם, צעקתי להם לתוך האוזן כדי שישמעו אותי למרות הרעש. היו שם כמה בחורים שנראו טעימים, אבל רובם לא הגיעו לבד. אלה שנשארו היו בחורים שהכרתי, או מפני שכבר יצאתי איתם, או מפני שהם יצאו עם אחת החברות שלי.

חיכיתי בכיליון עיניים לסוף־השבוע הבא. ביום שישי תיכננתי לצאת עם קלייר, עם לואיז ועם אחותה אֶמה, וסוף־השבוע שאחרי זה היה סוף־השבוע שלי. חייכתי לעצמי כשהלכתי למכונית בצעדים שאננים וחשבתי לעצמי שאולי נזדמן לריבר שוב, לגמרי במקרה.

יום שני, 5 בנובמבר 2007

מפני שיצאתי מהעבודה מאוחר, ניצלתי משעת העומס ברכבת התחתית. בשבועות הראשונים אחרי שעברתי, עשיתי טעות וניסיתי לנסוע ברכבת בשעת העומס, וכל יום הפניקה התגברה. פנים רבות מדי שהייתי חייבת לבדוק הקיפו אותי, גופים רבים מדי נצמדו אלי מכל עבר. היו מקומות מחבוא רבים מדי, ולא היה לאן לברוח. ולכן אני יוצאת מהעבודה מאוחר, וזה מפצה על כך שאני מגיעה מאוחר. אני מסתובבת על הרציפים, עולה ויורדת במדרגות, עד הרגע האחרון ממש, ושנייה לפני שהדלתות נסגרות אני קופצת לתוך הרכבת. כך אני רואה עם מי אני נוסעת.

הערב התלבטתי איך לנסוע הביתה. כל יום אני הולכת לרכבת התחתית במסלול אחר, יורדת תחנה אחת לפני התחנה שלי או תחנה אחת אחריה, הולכת קילומטר וחצי בערך, ואחר כך עולה על אוטובוס או חוזרת לתחתית.

בדרך כלל אני הולכת ברגל את הקילומטר וחצי האחרונים, במסלולים משתנים. עברתי הנה מלנקסטר לפני שנתיים, ואני כבר מכירה את מערכת התחבורה הציבורית של לונדון כמו לונדונית מבטן ומלידה. זה לוקח לי הרבה זמן וזה מתיש אותי, אבל הרי אין לי מה למהר הביתה. וזאת גם הדרך הבטוחה יותר.

ירדתי מהאוטובוס בסטיוארד גרדנס, והדרך הביתה היתה רצופה בזיקוקי דינור, שריחם החמצמץ עמד באוויר הלח. חציתי את הרחוב הראשי, הקפתי את הפארק. חזרתי על עקבותי בדרך לורימר. עברתי בסמטה — אני שונאת את הסמטה, אבל לפחות היא מוארת היטב — והגעתי אל מאחורי החנויות. הצצתי מעל הקיר — האור בפינת האוכל שלי דלק, והווילונות היו סגורים למחצה. ספרתי את שש־עשרה הזגוגיות, שמונה בכל דלת, שנראו כמלבנים צהובים, עם שוליים מוגדרים שנראו בבירור בין הווילונות שהיו תלויים זקופים משני צדיהם. שום אור מיותר לא נראה מבעד לחלון. אף אחד לא נגע בווילונות כשהייתי מחוץ לבית. חזרתי על זה שוב ושוב כשהמשכתי ללכת. הדירה בטוחה, לא נכנס אליה אף אחד.

בסופה של הסמטה, פנייה חדה שמאלה ואני כמעט בבית — רחוב טאלבוט. לא התפתיתי ללכת עד קצה הרחוב לפחות עוד פעם אחת ורק אחר כך לשוב על עקבותי; הערב הצלחתי להיכנס פנימה בניסיון הראשון. הסתכלתי אחורה כשסובבתי את המפתח, שהיה מוכן לי ביד מהרגע שירדתי מהאוטובוס. דלת הלובי ננעלה מאחורי. מיששתי את שולי הדלת, בדקתי שהיא צמודה למסגרת, וידאתי שאני לא מחמיצה שום בליטה שתצביע על כך שהדלת לא סגורה היטב. בדקתי אותה שש פעמים, וספרתי: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש. סובבתי את הידית, שש פעמים.

כמו תמיד, בדיוק ברגע הזה פתחה גברת מקנזי את הדלת לדירתה שבקומת הקרקע, דירה מספר 1.

"האללו, קתי! מה שלומך?"

"בסדר גמור, תודה," עניתי, והרעפתי עליה את החיוך הכי מוצלח שלי. "מה שלומך את?"

היא הינהנה, הטתה את הראש הצידה והסתכלה עלי רגע, כמו תמיד, ואחר כך חזרה לדירתה. שמעתי שהטלוויזיה שלה דולקת בעוצמת קול מרבית, כמו תמיד. חדשות הערב. היא עושה את זה כל ערב. אפילו פעם אחת היא לא שאלה אותי במה אני עובדת.

המשכתי את הבדיקה, ושאלתי את עצמי אם היא עושה את זה בכוונה כדי להפריע לי, בידיעה שאני אצטרך להתחיל מההתחלה. אני בסדר כל עוד אני לא נתקעת. לפעמים אני נתקעת. ולכן — המסגרת, הידית — קתי, תעשי את זה כמו שצריך. אל תפשלי אחרת תיתקעי פה כל הלילה.

סוף־סוף גמרתי לבדוק את הדלת הקדמית. עליתי במדרגות. בדקתי עד המדרגות העליונות. הקשבתי לדומיית הבניין, לקול הסירנה במרחק כמה רחובות, לטלוויזיה שדולקת בקומה התחתונה. עוד זיקוקים, שמתפוצצים במרחק רב. עצרתי את נשימתי כששמעתי צווחה ברחוב, אבל מיד לאחר מכן שמעתי קול של גבר ואחריו קול של אישה, צוחקת, נוזפת.

פתחתי את הדלת הקדמית, הסתכלתי שוב אחורה על המדרגות, ואחר כך נכנסתי פנימה, סגרתי את הדלת, נעלתי אותה. בריח בתחתית, שרשרת באמצע, מנעול צילינדר למעלה. הקשבתי ליד הדלת. אין כלום מעברה השני. הצצתי דרך העינית. אין אף אחד; רק המדרגות, המסדרון, המנורה. מיששתי את מסגרת הדלת, סובבתי את הידית שש פעמים לכיוון אחד, ואחר כך שש פעמים לכיוון השני. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש. המנעולים מנעו מהדלת להיפתח. סובבתי את מנעול הייל שש פעמים. הזזתי את הבריח הלוך־חזור שש פעמים, ובכל פעם סובבתי את הידית שש פעמים. אחרי שסיימתי לבדוק את הדלת, התפניתי לבדוק את יתר הדירה.

קודם כול הקפתי את הדירה באותו סדר, כדי לבדוק את כל החלונות ולסגור את הווילונות. ראשון — החלון הקדמי הפונה לרחוב. כל המנעולים נעולים כמו שצריך. מיששתי את כל המסגרת. רק אז יכולתי להגיף את הווילונות. מי שעומד ברחוב לא יוכל לראות אותי אלא אם כן אצמד לשמשה. בדקתי את שולי הווילונות, לוודא שאני לא יכולה לראות שום חלק של החלון. אחר כך עברתי למרפסת, לדלתות הכפולות. בקיץ אני משקיפה על הגינה, בודקת את החומה ההיקפית, אך בעונה הזאת יש בחוץ רק חושך. בדקתי את המנעולים בדלתות המרפסת, מיששתי את המסגרת, סובבתי את הידית שש פעמים. המנעול היה נעול היטב, הידית היתה רופפת. אחר כך סגרתי את הווילונות הכבדים כנגד השחור.

המטבח — החלונות פה בכלל לא יכולים להיפתח, אבל בדקתי אותם בכל מקרה. הורדתי את וילון הגלילה. עמדתי מול המגירה כמה דקות, ודמיינתי איך נראית תכולתה. אחר כך פתחתי אותה, הסתכלתי במגש — המזלגות משמאל, הסכינים באמצע, הכפות מימין. סגרתי את המגירה ופתחתי אותה שוב כדי לוודא. הסכינים בפירוש באמצע, המזלגות משמאל, הכפות מימין. איך אני אדע? אולי עשיתי משהו לא בסדר? פתחתי את המגירה שוב, ליתר ביטחון. הפעם הכול היה בסדר.

אחר כך חדר האמבטיה — החלון גבוה ועשוי מזכוכית חלבית, וגם אותו אי אפשר בכלל לפתוח, ובכל זאת עמדתי על המכסה של האסלה ובדקתי אותו סביב־סביב, וידאתי שהוא סגור היטב, ואחר כך הורדתי את וילון הגלילה. עברתי לחדר השינה שלי. החלונות הגדולים פה השקיפו על הגינה האחורית, אך הווילונות היו סגורים כפי שהשארתי אותם כשיצאתי לעבודה הבוקר. החדר היה שרוי בחשכה. אזרתי אומץ, פתחתי את התריסים, בדקתי את חלונות ההרמה הרחבים. כשעברתי לגור כאן התקנתי על החלון הזה מנעולים נוספים, ועכשיו בדקתי כל אחד מהם, סובבתי את המפתחות שוב ושוב שש פעמים עד שנוכחתי שהם נעולים היטב. אחר כך הגפתי את התריסים, הצמדתי אותם זה אל זה כדי שיסתירו כל סנטימטר של החלון הכהה. אחר כך הדלקתי את האור ליד המיטה. לרגע ישבתי על קצה המיטה, נשמתי בכבדות, ניסיתי להרגיע את החרדה הגואה. זכרתי שבשעה 19:30 משדרים תוכנית שרציתי לראות. השעה בשעון שעל ארונית הלילה היתה 19:27. רציתי ללכת לראות טלוויזיה. אבל החרדה המשיכה לגאות, למרות שדיברתי אל עצמי בהיגיון, למרות שאמרתי לעצמי שעשיתי הכול בסדר גמור, שבדקתי הכול, אין מה לדאוג, הדירה מאובטחת, אני מוגנת, חזרתי אל מבטחי הדירה אחרי יום נוסף.

הלב שלי עדיין הלם.

נאנחתי, קמתי מהמיטה והלכתי לדלת הקדמית כדי להתחיל מהתחלה.

אי אפשר להמשיך כך. זה נמשך כבר שלוש שנים. זה חייב להיפסק, חייב להיפסק.

הפעם עברתי את כל תהליך בדיקת הדלת שתים־עשרה פעמים, ורק אחר כך עברתי לחלון הקדמי.

יום ראשון, 16 בנובמבר 2003

בסופו של דבר, זה לא קרה בריבר; זה קרה דווקא במכון הכושר.

שישי בערב היה די מביך, אני חייבת להודות. רצף ארוך מדי של בילויים, בלי זמן להתאושש. התשישות תפסה אותי בערב שישי ואני הרגשתי עייפה, אומללה במידה לא הגיונית ומחוסרת כל חשק לצוד לי מאבטחים סקסיים. שתינו שלושה משקאות בפּיצ'ר אנד פּיאנו, עוד שניים בקווינס הד, וזה הספיק לי. כשאמרתי לסם שאני זזה הביתה, היא הסתכלה עלי כאילו אני צוחקת עליה. אֶת יום שבת הקדשתי להתאוששות — רבצתי על הספה וראיתי סרטים.

ביום ראשון בבוקר התעוררתי בעשר, ובפעם הראשונה מזה שבועות ארוכים הרגשתי רעננה. השמש בחוץ זרחה, האוויר היה קריר ודומם, יום נהדר לצאת לרוץ. אני אצא לרוץ, אחר כך אלך לקנות קצת אוכל בריא, אלך לישון מוקדם.

הצעדים הראשונים על המדרכה המכוסה קרח שיכנעו אותי שזאת טעות. במקום זאת, דחפתי לתיק כמה בגדים נקיים ונסעתי שמונה קילומטרים, למכון הכושר.

הפעם, זיהיתי אותו לפני שהוא זיהה אותי. הוא עמד ליד ברכת השחייה וסידר את משקפי השחייה. התעלמתי מהאפשרות שהוא יראה, מבעד לחלון הזכוכית, איך אני עומדת ולוטשת בו עיניים, והסתכלתי איך הוא גולש לתוך המים ומתגלגל ל"ראש חץ" אלגנטי וממנו לשחיית חתירה. המים בקושי זזו כשהוא חצה אותם. צפיתי בו שוחה שתי ברכות, התהפנטתי מהקצב שלו, עד שמישהו כמעט מעד על התיק שלי, והכישוף הוסר.

במלתחות דחפתי את התיק לארונית ושלפתי את נגן ה־MP3 שלי, וענדתי אותו לזרועי. בדרך למכון הכושר, ראיתי את עצמי פתאום באחת המראות. הלחיים שלי היו סמוקות, והמבט בעיני עצר אותי על המקום. אלוהים, חשבתי לעצמי כשלא הצלחתי להוריד לעצמי מהפרצוף את החיוך הטיפשי שהתנוסס עליהן, הוא כזה סקסי.

יום שני, 12 בנובמבר 2007

בערב, אחרי העבודה, קרה משהו לא רגיל.

דברים לא רגילים לא עושים לי טוב. לפעמים, אם היום שלי עבר טוב, אני יכולה להיזכר בהם בדיעבד ולחייך, אבל בזמן שהם קורים, הם אף פעם לא עושים לי טוב. בַּיום שהיה פיצוץ בצינור והשרברב היה חייב להיכנס לדירה שלי, חטפתי את התקף החרדה הכי נורא שהיה לי בחיים.

עד עכשיו אני לא יודעת איך יצאתי ממנו בשלום.

גם הערב אני מתפלאת על כך, כי כרגע אני בסדר. אני די מצפה להתקף חרדה שינחת עלי בהמשך, אבל כרגע הכול בסדר ואני מרגישה טוב.

בדיוק אחרי שסיימתי לאכול שמעתי דפיקה על הדלת.

קפאתי, וכל גופי היה מתוח. אני חושבת שאפילו לא נשמתי. האינטרקום לא צילצל, ולכן ידעתי שזה מישהו שגר בבניין או שמישהו שוב השאיר את הדלת פתוחה. זה לא משנה — גם אם היתה נשקפת לי סכנת חיים כרגע, הגוף שלי לא איפשר לזוז אפילו מילימטר. הרגשתי שדמעות זולגות על לחיי.

עוד נקישה, הפעם מעט חזקה יותר. זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו נקש על דלת הדירה שלי.

ממקום מושבי על הספה ראיתי את הדלת בבירור, לטשתי את מבטי בה ובעינית. האור מהמסדרון, שזהר בדרך כלל כמו משואה קטנה, נחסם על ידי מי שעמד ליד הדלת ואני ראיתי רק נקודה עגולה של חושך. לטשתי מבט בכוח שכזה עד שכמעט הרגשתי שאני רואה את הדמות של האיש מבעד ללוח העץ, ועצרתי את נשימתי עד שהראש שלי התחיל לפעום והאצבעות שלי התחילו לעקצץ.

אחרי כך שמעתי פסיעות נסוגות, עולות במדרגות, לא יורדות, ושמעתי שהדלת לדירה בקומה העליונה נפתחת ונסגרת.

אז זה הוא. האיש שגר מעלי.

ראיתי אותו דרך החלון של הסלון כמה פעמים, כשחזר הביתה או יצא. פעם הוא חזר הביתה בדיוק כשהתכוננתי לצאת מהדירה לעבודה. ראיתי שדלת הבניין סגורה היטב, מה ששיפר מעט את הרגשתי, אם כי בכל זאת הייתי חייבת לבדוק אותה, כמובן. האופניים עדיין לא הופיעו בחדר המדרגות, ואני לא ראיתי את האיש בגינה, ולכן הנחתי שגם הוא מחנה את המכונית שלו בחוץ.

נראה שהוא יוצא וחוזר בשעות לא קבועות. גברת מקנזי היתה צפויה באופן מרגיע לגמרי כי היא בכלל לא יצאה מהדירה שלה, לפחות ככל שאני ראיתי. היא צצה על סף הדלת של דירה מספר 1 ברוב הערבים כששבתי הביתה, אמרה שלום וחזרה פנימה. שמעתי את צלילי הטלוויזיה שלה בוקעים מבעד לרצפה. בעיני אנשים אחרים זה מציק, אבל לא בעינַי. בעיני זה מצא חן.

ועכשיו, מעלי, מר בלתי צפוי.

שאלתי את עצמי מה הוא רוצה לעזאזל. השעה היתה כמעט תשע — לא שעה מוצלחת לקפוץ לביקור נימוסים. אולי הוא היה צריך עזרה?

אחרי זמן־מה, כשנשימותי נרגעו, חזרו לעצמן, שאלתי את עצמי אם הנימוס מחייב אותי לעלות למעלה ולדפוק על הדלת שלו. מצאתי את עצמי מנהלת את השיחה בדמיון:

אה, שלום. דפקת על הדלת? בדיוק התקלחתי…

לא, זה לא יעבוד — אם הייתי במקלחת איך ידעתי שזה הוא?

ושוב הרגשתי איך המנטרה שלי מתנחלת במחשבותי כאורח בלתי קרוא: זה לא נורמלי. אנשים נורמליים לא חושבים ככה.

לך תזדיין, עולם — מה זה נורמלי לעזאזל?

יום ראשון, 16 בנובמבר 2003

עוד לפני שראיתי אותו, ידעתי איפה אמצא אותו.

הוא ישב בבית הקפה, קרא את ה"טיימס", ונראה רענן אחרי מקלחת ואלגנטי להפליא בחולצה לבנה עם צווארון פתוח.

היססתי, שאלתי את עצמי אם כדאי לעצור להגיד שלום, אבל בדיוק אז הוא נשא את מבטו מהעיתון. לרגע אחד הוא לא חייך, רק השיב לי מבט, ואני חשבתי מה המבט הזה מסתיר. היתה לי תחושה של התחלה; כאילו זאת נקודת מפנה. היתה לי הזדמנות לנתק מגע, אבל אני עמדתי איתן. עכשיו צריך להתמודד עם התוצאות.

כשהוא חייך, מצאתי את עצמי חוצה את מבואת מכון הכושר אל השולחן שלו. "שלום," אמרתי, וידעתי שזה נשמע מגוחך. "ראיתי אותך בברכה."

"אני יודע," הוא ענה, "גם אני ראיתי אותך." הוא קיפל את העיתון והניח אותו על השולחן, ליד כוס הקפה שלו. "מה תשתי?"

ניתוק מגע הפסיק להיות אופציה ממשית. "תה, בבקשה."

כשהוא נעמד אני התיישבתי, התכנסתי בלב פועם בכיסא שמולו. נשארתי המון זמן במלתחות אחרי המקלחת, כדי להתכונן למקרה שהוא בחוץ, אבל הרגשתי שזה לא הספיק.

אחרי כמה דקות הוא חזר לשולחן עם מגש קטן שעליו קנקן תה, ספל וקנקן חלב. "קוראים לי טום," הוא אמר והושיט לי יד.

נשאתי מבט אל צמד עיניים כחולות מאוד. "ולי קתרין," אמרתי. היד שלו היתה חמה, לחיצתה איתנה, ושעות לאחר מכן, כששכבתי במיטה, עוד יכולתי להריח מכף היד שלי את ניחוח גופו.

העובדה שלא הצלחתי להחליט מה לומר כמעט הצחיקה אותי — בדרך כלל קשה להשתיק אותי. רציתי לשאול אם הוא נהנה מהשחייה, אבל זה נשמע מפגר. רציתי לשאול אם הוא פנוי, אבל זה נשמע ישיר מדי. רציתי לדעת אם הוא חיכה לי. כל כך הרבה שאלות, ופתאום הבנתי שאני יודעת את התשובה לשלושתן. כן, כן, וכן.

"שאלתי את עצמי איך קוראים לך," הוא אמר לבסוף. "ניסיתי לנחש, אבל לא הייתי קרוב אפילו."

"אם אני לא נראית כמו בחורה שקוראים לה קתרין, איך אני נראית?"

הוא לא ניתק את קשר העין איתי אפילו לרגע. "אני כבר לא זוכר. מהרגע שנעשית קתרין, שום שם אחר לא מספיק טוב."

המבט שלו היה כמעט לא נוח, ואני הרגשתי איך אני מסמיקה מעוצמתו, ולכן התרכזתי במזיגת התה, השתהיתי — בחשתי אותו, הוספתי קצת חלב, ואחר כך עוד קצת, עד שהוא היה בדיוק בגוון הנכון.

"טוב," הוא אמר ונשם נשימה עמוקה, "לא חזרת לריבר מאז שנפגשנו או שלרוע מזלי פשוט פיספסתי אותך?"

"לא, לא חזרתי לשם. הייתי עסוקה בעניינים אחרים."

"אני מבין. ענייני משפחה?"

הוא גישש, לבדוק אם אני פנויה. "ענייני ידידים. אין לי משפחה. ההורים שלי מתו כשלמדתי באוניברסיטה, ואני בת יחידה."

הוא הינהן. "לא פשוט. כל המשפחה שלי גרה בקורנוול."

"שם גדלת?"

"בכפר ליד פֶּנזאנס. עפתי משם בהזדמנות הראשונה. כפרים הם מקומות מעיקים לפעמים — כולם יודעים על כל העניינים שלך."

השתררה שתיקה קצרה, עד שהפרתי אותה. "אז אתה עובד רק בריבר?"

הוא חייך ולגם את שארית הקפה. "כן, רק בריבר, שלוש פעמים בשבוע. בעיקר עוזר לחבר. את רוצה לאכול איתי הערב?"

השאלה שלו נחתה כמו רעם ביום בהיר; המבט בעיניו חשף את שמץ המתיחות שהקול שלו לא הסגיר.

חייכתי אליו והמשכתי לשתות תה.

"כן, זה נשמע נחמד מאוד."

כשקמתי ללכת, לאחר שתחבתי לכיס המעיל את כרטיס הביקור שלו, הרגשתי איך העיניים שלו מלוות אותי עד הדלת. כשהסתובבתי לנופף לו, הוא עדיין הביט. אבל לפחות הוא הצליח לחייך.

יום שבת, 17 בנובמבר 2007

סופי־השבוע שלי הם תערובת משונה של רגיעה ומתח. יש סופי־שבוע טובים; יש גרועים. יש תאריכים טובים. אני יכולה לצאת לקנות אוכל רק בימים זוגיים. אם שלושה־עשר בחודש נופל על סוף־השבוע, אני לא יכולה לעשות כלום. בימים לא זוגיים, אני יכולה להתעמל, אבל רק אם מעונן או יורד גשם, ולא אם השמש זורחת. בימים לא זוגיים, אני לא יכולה לבשל אוכל, רק לאכול אוכל קר או לחמם דברים.

כל הדברים האלה נועדו להשקיט את המוח שלי. כל הזמן, יומם ולילה, המוח שלי מייצר תמונות של דברים שקרו לי ושל דברים שעלולים לקרות. אני מרגישה כאילו אני צופה שוב ושוב בסרט אימה, בלי לפתח עמידוּת כנגד הזוועות. אם אני מצליחה לעשות את הדברים נכון, לעשות את הדברים בַּסדר הנכון, לבדוק כמו שצריך, בקצב המתאים, אז התמונות נעלמות לזמן־מה. אני מצליחה לצאת מהבית ולדעת שהדירה מאובטחת בצורה מושלמת, אני יודעת שאזכה לכמה שעות שבהן ההרגשה הגרועה ביותר שארגיש היא אי־נוחות קלה, כאילו חסר לי משהו שאני לא מצליחה לזהות. ברוב המקרים, עם זאת, אני מסתדרת כמיטב יכולתי עם הבדיקות, בהנחה שאני מצליחה בכלל לצאת מהבית, ובימים כאלה אני דואגת כל היום אם עשיתי את הדברים נכון. ואז כל היום מתמלא בתמונות של מה שעלול לחכות לי בבית כשאחזור מהעבודה. אם לא אלך הביתה כל ערב במסלול אחר, מישהו יעקוב אחרי. אתם מבינים את הרעיון. הוא לא מושך במיוחד.

הדבר הזה שקרה לי, הוא תקף אותי בהפתעה והחליט להידבק אלי כמו ספחת. מפעם לפעם אני תופסת את עצמי מנסחת כלל חדש. בשבוע שעבר תפסתי את עצמי סופרת מדרגות, משהו שלא עשיתי כבר שנים. זה משהו שאני ממש יכולה להסתדר בלעדיו. אבל נדמה לי שאיבדתי שליטה. המצב שלי מחמיר, לא משתפר.

טוב, אז היום שוב יום שבת, יום אי־זוגי, ונגמרו לי הלחם ושקיקי התה. עניין שקיקי התה הוא בעיה גדולה, כי תה הוא כלל חשוב, בעיקר בסופי־שבוע. אני יודעת שאם לא אשתה תה בשעות שמונה, עשר, ארבע ושמונה, החרדה שלי תלך ותגבר, גם מפני שלא עשיתי את הדברים נכון, וגם בגלל המחסור בקפאין. הסתכלתי על הפח שבתוכו היה מוטל שקיק התה של שמונה בבוקר, שזרקתי בטיפשותי לפני ששמתי לב שהוא השקיק האחרון, שרוע על קליפות של תפוחי אדמה ועל רוטב הפסטה מאמש, ולשנייה אחת שקלתי לדלות אותו משם לשימוש חוזר. אבל גם זה לא יעזור.

עצם העובדה שהייתי טיפשה מספיק לא לשים לב שהשקיקים נגמרים היא סיבה מספקת לחרדה מוגברת; אני ממש טובה בלהאשים את עצמי. אם אלך לקנות שקיקי תה, לא אוכל לבדוק את הבית כמו שצריך מפני ששבת הוא לא יום זוגי. יכול להיות שאצליח לקנות שקיקי תה ולחזור איתם הביתה, אבל מישהו עלול בינתיים לפרוץ לדירה שלי, ויחכה לי כשאחזור.

יותר משעה התלבטתי בחשש איזו חלופה גרועה יותר — איזה כלל חשוב יותר? כדי לנסות להוציא לעצמי את התמונות מהראש, בדקתי את הדירה כמה פעמים, וכל פעם עשיתי איזו טעות קטנה. מבדיקה לבדיקה התעייפתי יותר. לפעמים אני נתקעת. אחרי איזשהו זמן כבר אין לי כוח — פיזי — להמשיך לבדוק.

וקול ההיגיון הקטנצ'יק בירכתי מוחי ניסה להשמיע את קולו מעל קקפוניית ההלקאה העצמית, וצרח, זה לא נורמלי.

בשעה רבע לעשר כבר הצטנפתי בפינה, פקעת עצבים קטנה על סף השמדה עצמית, ואז שמעתי פתאום שדלת הבניין נסגרת — כמו שצריך — ושצעדים עולים במדרגות.

עוד לפני שהספקתי לחשוב, מצאתי מוצָא. אני לא יכולה לקנות שקיקי תה, אבל אני יכולה לשאול כמה ממנו…

הצעדים חלפו על פני הדלת של הדירה שלי והמשיכו לעלות לקומה העליונה. חיכיתי רגע, שיפשפתי את הלחיים כדי להיפטר מהדמעות, סירקתי את שערי באצבעותי. לא היה זמן לבדוק את הדירה. דלת הבניין לא היתה פתוחה; שמעתי איך הוא סגר אותה, בפירוש שמעתי איך הוא סגר אותה. אני צריכה פשוט ללכת.

לקחתי את המפתח, נעלתי את הדירה פעם אחת בלבד, בדקתי את הדלת פעם אחת בלבד, עליתי במדרגות ונעמדתי מול הדלת שלו. אף פעם לא הייתי פה. במסדרון חדר המדרגות שלו היה חלון, אבל מלבדו לא היה מקור אור אחר. הסתכלתי על המדרגות שמתחתי. ראיתי את הדלת לדירה שלי. דפקתי על הדלת, הקשבתי לדממה ואחר כך לצעדים מעברה השני.

כשהוא פתח את הדלת, נרתעתי קצת. הכול נשמע כל כך רועש.

היה לו חיוך נחמד. "היי," הוא אמר. "הכול בסדר?"

"כן. רציתי לדעת אם יש לך שקיקי תה. שאני יכולה לשאול. כלומר, לקבל. נגמרו לי."

הוא הסתכל בי בסקרנות. אני חושבת שמרוב מאמצים להיראות נורמלית, הייאוש בטח חילחל לי מכל הנקבוביות.

"אין בעיה," הוא אמר. "בואי תיכנסי."

הוא השאיר את הדלת פתוחה ונכנס פנימה לדירה, והשאיר אותי לעמוד בפתח להסתכל לו על הגב. בנסיבות רגילות הייתי מוכנה למות ובלבד שלא אצטרך להיכנס לחלל סגור עם אדם זר, אבל הנסיבות לא היו רגילות, וידעתי שאין שום דרך אחרת להשיג שקיקי תה עד השעה עשר.

בקצה המסדרון הארוך עמד המטבח, ואני חישבתי והבנתי שהוא בדיוק מעל חדר השינה שלי. לא פלא שהמסיבות של הסטודנטים הסינים הפריעו לי לישון, חשבתי לעצמי. על שולחן המטבח עמדו שלוש שקיות קניות והוא חיטט בהן.

"בדיוק קניתי תה — גם לי נגמר אתמול. קוראים לי סטיוארט, דרך אגב. סטיוארט ריצ'רדסון. עברתי לגור פה לא מזמן."

הוא הושיט לי יד, ואני לחצתי אותה ושלחתי אליו את החיוך הכי רחב שיכולתי להכריח את עצמי לחייך. "נעים מאוד. אני קתי בֵּיילי. מהדירה למטה."

"היי, קתי," הוא אמר. "ראיתי אותך ביום שהמתווך הראה לי את הדירה."

"כן." תן לי כבר את השקיקים, חשבתי לעצמי. תן לי בבקשה את השקיקים המזוינים. ותפסיק להסתכל עלי ככה.

"תראי," הוא אמר אחרי היסוס קצר, "לא תזיק לי איזו כוס תה. למה שלא תעמידי קומקום בזמן שאני אסדר את הקניות? זה בסדר מבחינתך? או שאת עסוקה?"

הוא תפס אותי לא מוכנה, ואני לא יכולתי להודות שהדאגה הכי גדולה שלי כרגע היא מאַיִן יבוא שקיק התה הבא שלי, וחוץ מזה, הצצה בשעון גילתה לי שכבר שלוש דקות לעשר, כלומר שאם לא אכין את התה שלי עכשיו, לא אשתה אותו בזמן.

אז הכנתי תה. על השיש ליד הכיור מצאתי ספלים לא תואמים, בחרתי שניים ושטפתי אותם במים. החלב היה במקרר. מילאתי את הקומקום במים והרתחתי אותם, והכנתי את התה, והוספתי את החלב טיפה אחרי טיפה עד שהתה הגיע בדיוק לצבע הנכון, וסטיוארט סידר את הקניות בינתיים, וקישקש על מזג האוויר ועל כמה זה טוב למצוא דירה כל כך נהדרת במרחק של כמה דקות הליכה מהרכבת התחתית.

זכיתי לשתות את הלגימה הצורבת הראשונה מהתה שלי בדיוק בשנייה שמחוג הדקות הגיע לשתים־עשרה. הרגשתי איך אני נרגעת, איך ההקלה מיידית, למרות שאני שותה את התה בדירה של אדם זר, בחברת גבר שזה עתה הכרתי, ובלי שאיבטחתי את הדירה כשיצאתי ממנה.

הנחתי את הספל שלו על התחתית שעל שולחן המטבח, וסובבתי את הזווית בתשעים מעלות בדיוק לקצה השולחן, מה שלא היה קל כי השולחן היה עגול. רק אחרי כמה פעמים הצלחתי להעמיד אותו בזווית הנכונה. סטיוארט הסתכל עלי והרים גבה, והפעם הצלחתי לחייך.

"מצטערת," אמרתי. "אני פשוט קצת — אֶה. אני לא יודעת. הייתי צריכה ספל תה טוב, כנראה."

הוא משך בכתפיו חייך אלי. "אל תדאגי. זה פינוק כשמישהו אחר מכין את התה."

במשך כמה רגעים ישבנו ליד השולחן במטבח בשתיקה ידידותית ולגמנו תה. ואז: "לפני כמה ימים דפקתי אצלך על הדלת. כנראה לא היית בבית."

"באמת?" אמרתי. "מתי זה היה?"

הוא חשב על זה. "ביום שני, אני חושב. בסביבות שבע וחצי, שמונה."

בסביבות תשע, אתה מתכוון, חשבתי לעצמי. ניסיתי להיראות מופתעת. "לא שמעתי. אולי בדיוק התקלחתי או משהו כזה. אני מקווה שלא היית צריך משהו דחוף."

"לא ממש — סתם רציתי להגיד שלום ולהציג את עצמי. רציתי להתנצל אם אני מפריע לך כשאני חוזר בלילה. לפעמים אני עובד עד מאוחר, אני אף פעם לא יודע מתי אחזור."

"זה בטח לא קל," אמרתי.

הוא הינהן. "מתרגלים אחרי איזשהו זמן. אבל תמיד נדמה לי שזה עושה הרבה רעש, המדרגות האלה."

"לא," שיקרתי, "מהרגע שאני נרדמת, אני לא שומעת כלום."

הוא הסתכל בי רגע כאילו הוא יודע היטב שזה לגמרי לא נכון, אבל בכל זאת קיבל את דברי. "בכל מקרה אני מתנצל אם אפריע לך לישון."

התחלתי להגיד משהו, והשתקתי את עצמי.

"קדימה, תגידי," הוא אמר.

"הדלת," אמרתי.

"הדלת?"

"הדלת של הבניין. מדאיג אותי כשמשאירים אותה פתוחה. אנשים לפעמים נכנסים ויוצאים, ומשאירים אותה פתוחה."

"אל תדאגי," הוא אמר, "אני תמיד מוודא שהיא סגורה."

"במיוחד בלילה," אמרתי בהטעמה.

"כן, במיוחד בלילה. אני מבטיח לוודא שהיא נעולה כל לילה." הוא נשמע כאילו הוא נודר נדר, והוא אמר זאת בלי לחייך.

הרגשתי איך אני — כמעט — מתחילה לנשוף בהקלה. "תודה רבה," אמרתי. סיימתי ללגום את התה וקמתי, מודעת לסביבתי ומשתוקקת לשוב לדירה שלי.

"קחי," אמר סטיוארט. הוא הוציא מהמגירה גליל של שקיות אוכל, הלביש אחת על היד כמו כפפה ושלף מהקופסה חופן שקיקי תה, ואחר כך הפך את השקית וקשר אותה.

"תודה רבה," אמרתי ולקחתי את השקית. "אני אקנה תה מחר." השתתקתי רגע, ואחר כך, להפתעתי הרבה, אמרתי, "אם חסר לך משהו… אתה יודע. פשוט תדפוק."

הוא חייך. "בשמחה."

הוא נתן לי ללכת כמה צעדים לפניו אל הדלת, לא נצמד אלי, ואני יצאתי מהדירה. "נתראה בקרוב," הוא אמר כשהתחלתי לרדת במדרגות.

אני מקווה, אמר קול קטן בתוכי.

ואז קרה דבר מוזר מאוד. חזרתי לדירה שלי, התיישבתי מול הטלוויזיה, וצפיתי בסרט במשך שעה וחצי; רק אז שמתי לב שלא בדקתי את הדירה אפילו.

על הרשלנות הזניחה הזאת שילמתי מחיר יקר: כל יתר שעות אחר הצהריים וחלק משעות הערב.

יום ראשון, 16 בנובמבר 2003

באחת־עשרה וחצי כבר הייתי מאוהבת. טוב, אולי מחורמנת. ואולי כושר ההבחנה שלי נפגם קצת בגלל היין היקר עד גיחוך וכוסית הברנדי.

טום נפגש איתי בשמונה בערב במרכז העיר, וכשהוא הגיע הוא נראה עוד פחות כמו מאבטח, למרות שגם הפעם לבש חליפה. לחליפה הזאת היתה גזרה יפהפייה, הז'קט היה מתוח רק טיפ־טיפונת על שרירי הזרוע, מעל חולצה שחורה. שערו הבלונדיני הקצר עדיין היה לח מעט. הוא נישק אותי על הלחי והושיט לי את זרועו.

כשחיכינו שיגישו לנו את האוכל, הוא דיבר על הגורל. הוא לקח את ידי וליטף את גב כף היד באגודלו, בעדינות, והסביר לי שכמעט החמיץ את ההזדמנות להכיר אותי; שהמשמרת בסוף־השבוע שלפני ליל כל הקדושים היתה אמורה להיות המשמרת האחרונה שלו בריבר; ושהוא הסכים לעבוד עוד כמה משמרות רק כדי לעזור לבעלים, שהוא חבר טוב שלו.

"הייתי עלול לא להכיר אותך בכלל," הוא אמר.

"נכון, אבל הִכרת," אמרתי, "ועכשיו אנחנו כאן." הגבהתי את כוסית היין שלי לכיוונו והרמתי כוס לחיי העתיד, לחיי מה שיבוא.

הרבה יותר מאוחר, יצאנו מהמסעדה אל תוך האוויר הקפוא. רוח ערה נשבה עד שהגענו לתחנת המוניות ברחוב פֶּני. טום פשט את הז'קט והניח אותו על כתפי. הז'קט היה חמים, והדיף ניחוח קלוש של טום, של הבושם שהוא השתמש בו. תחבתי את ידי לתוך השרוולים והרגשתי את המגע של המשי על עורי החשוף, את חמימותו, וכמה קטנה ומוגנת אני מרגישה בתוך חלל הז'קט. אף על פי כן, השיניים שלי נקשו מרוב קור.

"בואי אלי, את רועדת," הוא אמר, הצמיד אותי אליו ושיפשף בעדינות את גבי ואת זרועותי. ראשי, שהכבידו עליו היין ויותר מדי לילות עם מעט מדי שעות שינה, הצטנף בכתפו. הייתי יכולה להישאר כך, להישען עליו, לנצח.

"אתה נעים."

"יופי," הוא אמר. היתה שתיקה, ואחר כך הוא הוסיף, "אני רוצה לציין שאת נראית סקסית להפליא בשמלה השחורה הקטנה ובז'קט שלי."

זקפתי את הראש, ונשיקתו היתה עדינה, כמו כל יתר גופו ותנועותיו; התחככות קלושה של שפתיו על שפתי. ידו חפנה את לחיי, החזיקה בה, ושערי גלש בין אצבעותיו. ניסיתי לקרוא את הבעתו אבל היה חשוך מדי, ופניו היו שרויות בצל.

מונית עצרה פתאום והוא פתח את הדלת בשבילי.

"רחוב קווין, בבקשה," אמרתי.

הוא סגר את הדלת מאחורי, ואני פתחתי את החלון. "אתה לא בא?"

הוא ניענע את ראשו לשלילה וחייך. "את חייבת לישון — מחר יום עבודה. נתראה בקרוב."

עוד לפני שהספקתי לענות, המונית נשאה אותי לדרכי.

אני לא יודעת אם הייתי פשוט מאוהבת בו לגמרי, או טיפ־טיפונת מאוכזבת. רק כשהגעתי הביתה שמתי לב שאני עדיין לובשת את הז'קט שלו.

יום רביעי, 21 בנובמבר 2007

אחרי שבת, הרגשתי כאילו אני רואה את סטיוארט כל הזמן. בבוקר יום שני, כשיצאתי לעבודה, ראיתי שגם הוא יוצא לעבודה. הוא נראה כאילו בכלל לא יזיקו לו גילוח ועוד כמה שעות שינה.

"בוקר, קתי," הוא אמר כשראה אותי.

"היי," אמרתי. "אתה יוצא לעבודה?"

"כן," הוא אמר. "יש לי הרגשה כאילו כרגע חזרתי הביתה, אבל מתברר שפשוט ישנתי ברצף מהרגע שהגעתי הביתה אתמול."

הסתכלתי עליו כשנופף לעברי נפנוף קטן ומהוסס, ואחר כך סגר אחרי את הדלת, משך אותה וטילטל אותה כדי לבדוק. עמדתי ליד הדלת רגע, נתתי לו זמן להיעלם במורד הרחוב ולפנות בפינה, ורק אחר כך בדקתי בעצמי. היא היתה סגורה. היא היתה סגורה בלי ספק. בדקתי אותה שוב.

ביום שלישי שמעתי אותו עולה במדרגות דקות ספורות אחרי השעה אחת־עשרה. אפילו הצעדים שלו נשמעו מותשים. שאלתי את עצמי מהי העבודה המלחיצה שהוא עובד בה.

הבוקר הוא פתח את דלת הבניין בדיוק כשבדקתי את דלת הדירה שלי. שמעתי שהוא עולה במדרגות מאחורי והמשכתי לבדוק עד הרגע האחרון; גם ככה איחרתי לעבודה.

"בוקר טוב," הוא אמר בפנים קורנות, "מה שלומך היום?"

הוא נראה הרבה יותר טוב.

"בסדר גמור. מה שלומך? אתה לא אמור ללכת בכיוון ההפוך?"

הוא חייך. "אני? לא. היום זה היום החופשי שלי. כרגע חזרתי מהמעדנייה, קניתי כמה קרואסונים." הוא הגביה את הסל למקרה שארצה הוכחה למקום הימצאו בשעה האחרונה. "אני מתכוון לרבוץ כמו בטלן ולאכול יותר מדי. אולי מתחשק לך גם אחד?"

כנראה נראיתי לרגע מזועזעת, כי הוא חייך ואמר, "אני מתאר לעצמי שאת בדרך לעבודה…"

"כן," אמרתי, בהתלהבות קצת מוגזמת כנראה. "אולי — בפעם אחרת."

הוא חייך שוב וקרץ אלי קריצה שובבה. "אולי אתעקש שתקיימי את ההבטחה הזאת." הוא הסתכל מעבר לכתף שלי. "הדלת שלך בסדר?"

"הדלת שלי?"

"היא לא נסגרת טוב?"

עוד לא הורדתי את היד מהידית. "אה — כן. היא — היא קצת נתקעת לפעמים, זה הכול." משכתי אותה.

תראה, רק תלך מפה — בבקשה — אמרתי לו בראש שלי, אבל הוא לא קלט את הרמז. בסופו של דבר נאלצתי להיפרד לשלום וללכת בלי לבדוק את הדלת.

אם כי נאלצתי להודות שמאז שסטיוארט עבר לגור בבניין, דלת הלובי לא נשארה פתוחה אפילו פעם אחת.

יום שני, 17 בנובמבר 2003

כל יום המחרת עבר עלי בהתרגשות גדולה, שבמסגרתה שיחזרתי את רגעי השיא של הדייט אמש, והתייסרתי בשאלה מתי הוא יתקשר — אם בכלל, ומה אני אומר אם הוא יתקשר.

בסופו של דבר הוא התקשר אחרי הצהריים, בדיוק כשהתכוונתי לצאת מהעבודה הביתה.

"היי, זה אני. היה לך יום טוב?"

"אתה יודע — הייתי בעבודה. הז'קט שלך עדיין אצלי."

הוא צחק קצת. "כן. אל תדאגי. תחזירי לי אותו כשניפגש."

"ומתי אפשר לצפות שזה יקרה?"

"כמה שיותר מוקדם," הוא אמר, וקולו הרצין פתאום. "לא הפסקתי לחשוב עלייך כל היום."

חשבתי רגע. "בסוף־השבוע?"

שתיקה מהצד השני של הקו. "בסוף־השבוע אני לא יכול, אני עובד. וחוץ מזה, אני לא יכול לחכות כל כך הרבה זמן. מה עם הערב?"

יום שבת, 24 בנובמבר 2007

מסיבת חג המולד אתמול בלילה.

אני מרגישה כאילו משהו בחיים שלי השתנה. לרעה, כמובן — ודווקא כשהתחלתי להרגיש בטוחה יותר פה. הבוקר אני מרגישה שהרגליים שלי לא יציבות, בלי שום קשר לאלכוהול ששתיתי או לא שתיתי אתמול. למען האמת, כבר יותר משנה לא שתיתי אלכוהול — אני לא חושבת שאני אעמוד בזה עכשיו.

לא: הבוקר יש לי הרגשה שהקרקע שאני דורכת עליה שונה, כאילו היא עלולה להתמוטט בכל רגע. אני בודקת את הדירה בלי הפסקה מאז שקמתי, בארבע לפנות בוקר, וכל פעם שאני עוברת ממקום למקום לפי הסדר השגרתי, אני חייבת להישען אל הקירות. אני עדיין לא מרוצה מהבדיקה. אני חושבת שעוד רגע אצטרך לקום ולבדוק אותה שוב.

אתמול בערב אזרתי את כל האומץ שיש לי ויצאתי לבלות. התחלתי להתכונן מוקדם. פעם, להתכונן ליציאה היה להתקלח, להקדיש חצי שעה לפחות לבחירת שמלה ונעליים, להתאפר ולסדר את השיער תוך כדי שתיית כוסיות של יין לבן צונן והסתמסות עם החברות שלי. מה אַת לובשת הערב? אל תלבשי אֶת הכחולה. נתראה.

היום, להתכונן ליציאה משמע לבדוק הכול. לבדוק שוב. ואז עוד פעם, כי התחלתי רק דקה אחת אחרי השעה השלמה. ואז עוד פעם מפני שהבדיקה לקחה שתי דקות פחות מכפי שהיתה אמורה לקחת. מהרגע שֶחזרתי הביתה מהעבודה אתמול בערב ועד הרגע שהייתי חייבת לצאת, בדקתי בלי הפסקה.

עשר דקות לפני שמונה הצלחתי לצאת מהבית, וזאת היתה הקלה אדירה.

ידעתי שכבר לא אספיק להגיע לפאב שכולם נפגשו בו, אבל אצליח לתפוס אותם כשהם יוצאים — אולי הם כבר הולכים למסעדה עכשיו. חזרתי בראש על התירוצים שלי לאיחור, האצתי את צעדי לכיוון הרחוב הראשי, ופתאום ראיתי את סטיוארט הולך מולי. למרות החשכה, ולמרות שהייתי מכורבלת במעיל שחור וארוך ובצעיף שהיה כרוך לי מסביב לצוואר, גם הוא ראה אותי.

"היי, קתי. יוצאת לבלות?" הוא לבש ז'קט חום כהה, ותחתיו איזשהו צעיף אוניברסיטה. נשיפותיו הפכו לעננים מתאבכים.

לא רציתי לדבר איתו. רציתי להנהן ולחייך חיוך בלתי מתחייב, אבל הוא חסם את המדרכה. "כן," אמרתי. "מסיבת חג מולד בעבודה."

"אה," הוא הינהן. "גם אצלנו עושים מסיבת חג מולד, בשבוע הבא. אולי נתראה יותר מאוחר; אני נפגש עם חברים."

"זה יהיה נחמד," שמעתי את עצמי אומרת, כאילו איזשהו טייס אוטומטי השתלט עלי.

הוא חייך אלי בחום. "אז נתראה אחר כך," הוא אמר ונתן לי לעבור.

כשהמשכתי ללכת, הרגשתי שהוא מביט בי. לא הצלחתי להחליט אם זה טוב או רע. עד עכשיו, העובדה שמישהו צופה בי היתה דבר רע. בשנים האחרונות הרגשתי שעיניים צופות בי בכל מקום, זאת היתה הרגשה שלא הצלחתי להתנער ממנה בשום רגע. אבל הפעם הרגשתי הרגשה אחרת. לא הרגשתי סכנה.

היה פחות מאוחר מכפי שחשבתי, כי כל החבר'ה מהמשרד עדיין היו שקועים בשתייה בפאב שקוראים לו דיקסי. הפאב היה מלא עד אפס מקום כמעט למרות השעה המוקדמת, והבנות מהעבודה כבר היו חצי שתויות, רועשות ונרגשות ולבושות במינימום ההכרחי. אני, שהייתי לבושה במכנסיים האפורים הכי מהודרים שלי ובחולצת משי אפורה, ודאי נראיתי כמו המלווה שלהן, הדודה הרווקה הזקנה שלהן. זאת היתה חולצה בגזרה מצוינת, אבל ממש לא חושפנית. ולא חגיגית במיוחד.

קרוליין, מנהלת הכספים, הרגישה צורך כנראה לארח לי לחברה רוב הערב. אולי גם היא הרגישה קצת לא בעניינים. היא היתה הנשואה היחידה, מבוגרת ממני בכמה שנים ואמא לשלושה ילדים. השיער שלה התחיל להאפיר, כמו שלי, אבל היא עשתה את הדבר ההגון: צבעה אותו בצבע חום שוקולד כזה, עם גוונים אדמדמים. הדבר היחיד שהצלחתי להכריח את עצמי לעשות היה להסתפר קצר, עינוי חודשי אצל הספרית היחידה שמצאתי שלא דיברה איתי בזמן שסיפרה אותי.

לפחות קרוליין לא שאלה אותי יותר מדי שאלות. היא היתה מרוצה לגמרי לספר לי כל מיני דברים, שרק את חלקם ממש קלטתי. אבל מתברר שקרוליין לא סתם חיפשה אוזן קשבת. היא לא נראתה לי כמו טיפוס של שיחות בטלות. אני חושבת שהיא הבינה שקשה לי בסביבה הזאת, ושאם היא תשאל אותי מה שלומי, או אם הכול בסדר איתי, אני עלולה להתפרק.

ולכן, כשהגענו לתַאי פאלאס, המסעדה התאילנדית, אני התיישבתי בקצה השולחן הארוך וקרוליין התיישבה מולי. היא בטח חשבה שאני פשוט רוצה לשבת רחוק מהרעש, אבל למעשה, פחדתי להרגיש לכודה באמצע שולחן ארוך במסעדה הומת אדם. התיישבתי בקצה השולחן, הכי קרוב לדלת, עם עין אחת על יציאת החירום עם השלט המואר באחורי המסעדה, משם אוכל לראות מי נכנס למסעדה עוד לפני שהוא יראה אותי. אני אספיק להתחבא.

בינתיים, הבנות דיברו בקול רם יותר מכפי שחשבתי שצריך וצחקו על דברים שלא היו מצחיקים ולעולם לא יהיו. לכולן היו זרועות דקיקות וגרמיות ועגילים ענקיים ושיער מבריק וחלק כתער. אני אף פעם לא הייתי כזאת — נכון?

רובין נהנה מאוד, דחוס לו בין לוסי לבין דיאן, בדיוק מול המחשוף המרשים של אליסון. הצחוק שלו מרט לי את העצבים תמיד, אבל הערב הוא צחק בקול רם במיוחד. בעיני הוא היה איש דוחה, עם פרצוף מבהיק ושיער מרוח בג'ל, ידיים לחות ופה אדום ומלא. חשבתי כי הוא ניחן ביהירות רברבנית שנובעת אך ורק מדימוי עצמי נמוך. למרות זאת הוא לא חשש לנופף בכסף שלו, וידע להקדיש תשומת לב מלאה. כל הבנות מתו עליו.

הוא ניסה להתחיל איתי, פעם אחת, זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד. תפס אותי בחדר של מכונת הצילום ושאל אותי אם אני רוצה לצאת לשתות איתו משהו אחרי העבודה. למרות הפניקה שתקפה אותי הצלחתי לחייך ולענות, "לא, תודה." לא רציתי לעשות רושם צונן מדי, אבל מתברר שעשיתי, כי תכף ומיד נפוצה השמועה שאני לסבית. היא הצחיקה אותי. אני מתארת לעצמי שהשיער הקצר והיעדר האיפור איששו את הסברה. טוב, השמועה הזאת התאימה לי בול — לכל הפחות היא תרחיק ממני כמה נציגי מכירות מתנשאים.

לפני המנה העיקרית, אבל אחרי עוד סיבוב משקאות, נשלף שק סנטה קלאוס הסודי, ולמותר לציין שרובין היה מרוצה מאוד לעמוד במרכז תשומת הלב ולמלא את תפקיד סנטה קלאוס.

היה אפשר לראות על הגוף שלו שפעם הוא היה עושה כושר אך עכשיו הוא מעדיף פעילות גופנית מתונה — הליכה נינוחה במגרש הגולף פעם או פעמיים בשבוע. אני מתארת לעצמי שאם היה אפשר להתעלם מהקול שלו ומהצחוק שלו, היה אפשר להגדיר אותו כגבר נאה. קרוליין גילתה לי בשקט שהוא יוצא עם אמנדה, אחת מנציגות המכירות, ושהנישואים שלו עלו על שרטון. זה לא הפתיע אותי.

שמתי לב, עם זאת, שהיחסים עם אמנדה לא מפריעים לו לפלרטט, והוא התחיל בלי בושה עם שתי הבחורות שישבו לידו — שאחת מהן יכלה להיות הבת שלו. היא שלחה בו מבטים ביישניים, ואני תהיתי אם מאוחר יותר היא תמצא את עצמה בחדר מלון איתו.

המתנה שקיבלתי מסנטה היתה מונחת על השולחן מולי, סגורה. העטיפה שלה היתה מרהיבה, וזה היה סימן טוב. לרגע שאלתי את עצמי אם מישהו קנה לי משהו גס, וחשבתי שזה יהיה מצחיק, אבל העטיפה ממש לא נראתה הולמת. לא תהיה לי ברירה אלא לפתוח אותה.

מכל עברי השולחן, תשואות וצעקות וצחוקים נמזגו בצלילי נייר נקרע. מישהו נתן לקרוליין בקבוק יין אדום — לא מקורי במיוחד, אבל היא נראתה די מרוצה.

בשנייה שהורדתי את עטיפת המתנה, הצטערתי על כך בכל לבי.

המתנה היתה צמד אזיקים, מצופים במין פרווה ורודה, וגופיית פיג'מה מסאטן אדום.

הלב שלי הלם, ולא מהסיבות הנכונות. סקרתי את השולחן וראיתי שארין, שישבה בקצה השני, מחזירה לי מבט מתוח — המתנה כנראה ממנה. חייכתי כמיטב יכולתי, אמרתי בלי קול, "תודה רבה," עטפתי את המתנה בקפידה בנייר ותחבתי אותה מתחת לכיסא.

אני לא יודעת איזה משני החפצים היה הגורם להתקף. גופיית הסאטן הסקסית היתה יפהפייה, איכותית, והיתה נראית עלי נפלא. אולי לא היא היתה גורם — אולי הגורם היה ה… הדבר השני.

"הכול בסדר?" שאלה קרוליין. פניה היו ורודות, והיא התחילה לדבר קצת לא ברור. "את חיוורת כמו קיר."

הינהנתי; לא העזתי לדבר.

כמה רגעים לאחר מכן חמקתי לשירותי הנשים, אחרי שתחבתי את המתנה מסנטה לתיקי באי־רצון. עברתי בדלתות הכפולות ושמתי לב שהיד שלי רועדת. למזלי השירותים היו ריקים. קודם כול נכנסתי לתא, הנחתי את ידי על החלק הפנימי של הדלת, ניסיתי לנשום, ניסיתי להירגע. הלב שלי פעם מהר כל כך, שהיה נדמה לי שיש רק הלמות.

שלפתי את החבילה מהתיק. השארתי אותה עטופה למחצה, כך שלפחות לא נאלצתי לגעת בה, ותכולתה לא נגעה בחלקו הפנימי של התיק שלי, אלא רק העטיפה. בידיים שלא הפסיקו לרעוד הרמתי את המכסה של פח האשפה, עיקמתי את האף בגלל הסירחון הפתאומי ותחבתי לתוכו את המתנה.

ההקלה היתה קטנה, אך מיידית. לקחתי את התיק שלי והורדתי את המים, ובדיוק אז נפתחה הדלת ולשירותים נכנסו שלוש בחורות צעירות, שציחקקו ודיברו בקולי קולות על מישהו בשם גרהם ואיזה חרא של בן אדם הוא. שטפתי את הידיים, והן נכנסו לתאים לעשות את שלהן, צעקו זו לזו וצחקו. שטפתי שוב. שטפתי בשלישית. המים ירדו בשלושת התאים בבת אחת, והדלתות נפתחו. ניגבתי את הידיים במגבת הנייר ופיניתי להן מקום.

יתר הארוחה היה בסדר. מהרגע שהאוכל הגיע והיה לי מה לעשות, נרגעתי קצת כנראה. כולם היו שקועים בשיחה עליזה, ולכן יכולתי לסקור את יתר הסועדים ולהשקיף מבעד לחלון.

הרחוב הראשי היה עמוס, קבוצות של אנשים חלפו ליד החלון בדרך לפאבים או למסעדות, רובם שמחים וצוחקים. אחרי זמן־מה הבנתי שאני סורקת את הפרצופים כדי למצוא את סטיוארט. לא טוב. הסתובבתי חזרה לשולחן וניסיתי בכל כוחי לקחת חלק בשיחה.

כשהארוחה נגמרה, התכוונתי לחמוק בשקט ולחזור הביתה כמה שיותר מהר, אבל זה לא הסתדר כמו שתיכננתי.

"בואי לשתות איתנו," אמרה קרוליין, "בחייך — רק משקה אחד. אנחנו הולכים ללויד ג'ורג'. אל תשאירי אותי לבד עם כל הילדות האלה." היא שילבה את זרועה בזרועי והרחיקה אותי מרחוב טאלבוט, מהבית. נתתי לה להרחיק אותי. אני לא יודעת למה. באיזשהו מקום, התחשק לי הערב להיאבק בדחפים. רציתי להיזכר בתחושה של חופש.

בלויד ג'ורג' היה חמים ובניגוד ליתר הפאבים, לא מלא עד אפס מקום. הפאב הזה היה פעם תיאטרון, והתקרות הגבוהות והמרפסת שהתנשאה סביב החדר שיוו לו אווירה פתוחה ועולצת. הזמנתי מיץ תפוחים ועמדתי עם קרוליין ליד הבר, והיא קישקשה על הטיול לפלורידה ועל מחירו הזול של הדלק שם. ראיתי את סטיוארט לפני שהוא ראה אותי, אבל רק שנייה לפני — הוא תפס אותי מסתכלת עליו ועוד לפני שהספקתי להפנות את המבט הוא חייך אלי, אמר משהו לבחור שעמד איתו וניגש אלי.

"היי, קתי," הוא צעק כדי שאשמע אותו למרות הקולות הרמים סביבנו, "את מבלה את הערב?"

"כן," עניתי, "ואתה?"

הוא עשה פרצוף מיוסר. "יותר טוב מאז שהגעת. דיברתי עם ראלפי וכמעט התפגרתי מרוב שעמום." הוא הצביע בבקבוק הבירה שלו לכיוון בן לווייתו הקודם, בחור שנראה כמו חנון, עם משקפיים וצעיף בצבע חום בלתי מזוהה, ושהעמיד פנים שהוא שקוע בשיחה עם מישהו שעמד לימינו.

"מישהו מהעבודה?" שאלתי.

הוא צחק. "אחי הקטן." הוא לגם מהבקבוק. "איך היתה מסיבת חג המולד?"

"לא רעה. עבר המון זמן מאז שיצאתי למסעדה." איזו שטות להגיד דבר כזה, חשבתי. הבעיה היא שהבחורה החששנית הזאת היא לא אני. אני רגילה לשוחח עם אנשים. אני מטבעי תוססת, ידידותית, פטפטנית. לשמור על פה סגור — זאת תמיד היתה הבעיה. שאלתי את עצמי אם אצליח להתרגל לזה.

צחוקו הצורמני של רובין גבר על ההמולה הכוללת, וסטיוארט העיף בו מבט. "הוא הגיע איתך?"

הינהנתי ונשאתי את עיני. "הוא שמוק," אמרתי.

השתררה שתיקה רגעית, שבה שנינו שאלנו את עצמנו מה לעזאזל אפשר להגיד עכשיו.

"טוב," הוא אמר לבסוף והטה את ראשו לכיוון רחוב טאלבוט, "את גרה פה הרבה זמן?"

"שנה בערך."

הוא הינהן. "הבניין הזה מוצא חן בעיני. אני כבר מרגיש בבית."

שמתי לב שאני מחייכת אליו. הוא נעץ בי את עיניו הירוקות, ואני ראיתי שיש בהן זיק נערי — כבר הרבה זמן לא פגשתי בן אדם עם התלהבות שכזאת. "יופי."

מבעד להמולה שמעתי מישהו צועק פתאום "סטו!" ושנינו הסתובבנו וראינו שראלפי עומד ליד הדלת ומאותת לו לבוא. הוא השיב הצדעה.

"אני צריך ללכת," הוא אמר.

"בסדר."

"אולי ניפגש בהמשך הערב?" הוא שאל.

לפני כמה שנים, התשובה לשאלה כזאת היתה "כן" אוטומטי. לפני כמה שנים הייתי מבלה כל הלילה, עוברת מאוּרות אלכוהול בזו אחר זו, נפגשת עם חברים, נפרדת מהם במקום אחד ונתקלת בהם שוב במקום אחר, עוברת מפאב למועדון לבר, חופשייה כציפור. "להיפגש בהמשך הערב" היה יכול להיות פגישה פשוטו כמשמעו, או מזמוז בכניסה לאיזשהו בניין, ואחר כך צעידה הביתה בצעדים כושלים וזיונים אל תוך הלילה, ויקיצה בבוקר המחרת עם כאב ראש מעוור ודחף בלתי נשלט להקיא את הנשמה.

"אני לא יודעת," אמרתי. "אני חושבת שאני אלך הביתה בעוד כמה דקות."

"לחכות לך? אני אלווה אותך הביתה."

ניסיתי לראות בעיניו אם הוא מתכוון ברצינות, אם הוא מוכן ללוות אותי הביתה כדי להביא אותי בבטחה לדלת הדירה שלי, או אם הוא רוצה ללוות אותי הביתה ולראות מה יקרה אחר כך.

"תודה," אמרתי, "זה בסדר. זה לא ממש רחוק. לך ותבלה קצת. נתראה בקרוב."

הוא היסס רגע, ואחר כך חייך אלי, רכן לכיווּני כדי להניח על הבר את הבקבוק הריק, ויצא עם ראלפי אל הלילה.

"זה החבר שלך?" קרוליין שאלה אחרי שהסתובבה מהבר אלי.

ניענעתי את ראשי לשלילה.

"חבל," היא אמרה, "הוא נחמד. ורואים שהוא דלוק עלייך."

"באמת?" שאלתי, ולא הצלחתי להחליט אם זה טוב או רע.

היא הינהנה במרץ. "בדברים כאלה אני מבינה. מאיך שהוא הסתכל עלייך. אז מי הוא בכלל?"

"גר בדירה מעלי," אמרתי. "קוראים לו סטיוארט."

"טוב," היא אמרה, "אני במקומך הייתי קופצת על המציאה. לפני שמישהי אחרת תתפוס אותו."

הסתכלתי איך יתר האנשים מהמשרד מתלבטים לאן ייקח אותם הלילה. הם התווכחו אם לתפוס מונית ולנסוע היישר לווסט אנד או לשתות עוד משקה אחד בבר רֶד לַיון, כי מתברר שלארין יש איזה קטע עם אחד המוזגים שם. בכל מקרה, לא התכוונתי להמשיך איתם. ולבר כמו רד ליון אין שום סיכוי שאני מתקרבת. זה בר שיש לו מאבטחים בדלת.

כולנו נשפכנו החוצה אל המדרכה והתחלנו להתפתל לנו בין ההמונים לכיוון שממנו באנו, לכיוון רד ליון ורחוב טאלבוט, שם תיכננתי לפנות הביתה. הלכתי לאט בכוונה, כדי לפגר אחרי כולם, כדי שלא ישימו לב אלי כשאחמוק לי לכיוון הבית.

מאחורי שמעתי רעש, צעקה.

רובין בדיוק יצא מהלויד ג'ורג', הלך לכיווני וסגר את הרוכסן של המכנסיים תוך כדי הליכה. מתברר שנמאס לו מדיאן ומלוסי, כי משום־מה התחשק לו פתאום להתחיל איתי. "קת־ייי," הוא אמר, ונשף על כולי ויסקי ובירה וקארי תאילנדי ממנת עוף ירוק. "כבר אמרתי לך שאת נראית נפלא הערב?"

הוא כרך את זרועו סביב כתפי. הוא התקרב אלי כל כך, שהרגשתי את החום שהגוף שלו הקרין. התכופפתי ונחלצתי מהחיבוק שלו והתחלתי ללכת יותר מהר כדי להדביק את יתר החבורה; לא רציתי לענות לו, לא סמכתי על עצמי שאענה תשובה טובה.

"מה הבעיה, יפיופה? לא מתחשק לך לדבר איתי הערב?"

"אתה שיכור," אמרתי בשקט, ובה בעת הסתכלתי על הגב של קרוליין, ניסיתי לשדר לה שתסתובב, שתבוא להציל אותי.

"טוב, בובה," הוא אמר בהטעמה, "ברור שאני שיכור, זאת מסיבת חג מולד מזוינת, לא? זה כל הקטע שלה."

נעצרתי, הסתובבתי ונעמדתי מולו. במעמקַי, הפחד נדחק הצידה בגלל הזעם הגואה. "לך תעצבן מישהו אחר, רובין."

גם הוא נעצר, ופניו הנאות התעוותו בלעג. "פרה פריג'ידית," הוא אמר בקול רם. "אני מתערב שאת נרטבת רק מהחברה שאת מזדיינת איתה."

כששמעתי את התגובה הזאת, חייכתי משום־מה.

אבל מיד התברר לי שזאת התגובה הלא נכונה. עוד לפני שהבנתי מה קורה, הוא דחף אותי בכוח, ואני כשלתי אחורה עד שהתנגשתי בקיר הלבנים שהיה מאחורי והרגשתי איך כל הגוף שלו נצמד אלי. כל האוויר נסחט ממני במכה אחת, לא הצלחתי לשאוף בגלל המשקל שלו, ואז הרגשתי את הפנים שלו על הפנים שלי, את הפה שלו על שלי, את הלשון שלו בתוך הפה שלי.

יום שני, 17 בנובמבר 2003

רק לקראת חצות, טום הופיע פתאום.

הוא אמר שהוא יבוא אלי בסביבות שמונה, או משהו כזה, ואז כלום — לא טלפון, לא אס־אם־אס, כלום עד חצות בערך. בשעה אחת־עשרה, מדוכדכת, כמעט יצאתי לבלות, אבל במקום זאת החלטתי ללכת לישון. כל הערב נאבקתי בדחף להתקשר אליו, להגיד, "איפה אתה?" אבל במקום זאת סידרתי, ניקיתי את חדר האמבטיה, שלחתי אימיילים לכמה חברים ונעשיתי יותר ויותר כועסת.

עד ששמעתי את הדפיקה על הדלת.

שמעתי אותה כששכבתי במיטה ובהיתי בתקרה, ובהתחלה בכלל לא הייתי משוכנעת ששמעתי אותה, עד ששמעתי דפיקה שנייה, קצת יותר חזקה. שקלתי להתעלם; מגיע לו, למניאק, שהבריז לי ככה! וחוץ מזה, כבר לבשתי פיג'מה.

חיכיתי עוד כמה רגעים ולא שמעתי דפיקות נוספות, אבל בסופו של דבר לא הצלחתי להמשיך לשכב בשקט. הכעס רבץ לי בבטן כמו משקולת. נאנחתי, יצאתי מהמיטה, ירדתי למטה והדלקתי את האור במבואה. פתחתי את הדלת, ועשיתי חזרות בראש על הנזיפה שהוא יחטוף ממני.

דם על הפנים שלו.

"אוי, אלוהים! אוי, לעזאזל, מה קרה?" ברגליים יחפות זינקתי החוצה, נגעתי לו בלחי, בפנים, הרגשתי איך פניו מתעוותות מכאב.

"אני יכול להיכנס?" הוא שאל בחיוך שובב.

הבנתי שהוא לא שיכור בכלל, למרות שזה מה שחשבתי בהתחלה. הבגדים שלו היו שונים מאוד מהבגדים שלבש בפעם האחרונה שראיתי אותו: מכנסיים מטונפים, חולצה שאולי היתה פעם תכלת אבל עכשיו היתה מעוטרת בכתמי דם ומריחות גריז, ז'קט חום מרופט, נעלי ספורט שהיו ותיקות מאוד. אבל לא הרחתי אלכוהול נודף ממנו — רק זיעה, חול, וריח צינת הלילה שבחוץ.

הדבר השני שחשבתי, וגם אמרתי בקול, היה, "מה לעזאזל קרה לך?"

הוא לא ענה, אבל בעצם לא נתתי לו הזדמנות, כי גררתי אותו פנימה, הושבתי אותו על הספה, ואז רצתי להביא קצת חומר חיטוי וצמר־גפן ומים חמים ומגבת. בחשכה החלקית, באור מהמבואה, ניקיתי את הדם שסביב עיניו, והרגשתי איך אני לוחצת על הנפיחות שמתחת לעור. דם זלג מחתך בגבה שלו.

"אתה תגיד לי?" שאלתי בשקט.

הוא הביט עלי, ליטף לי את הלחי. "את נראית כל כך טוב," הוא אמר. "מצטער שאיחרתי."

"טום, בבקשה. מה קרה?"

הוא ניענע את ראשו.

"אני לא יכול לגלות לך. אני יכול רק להגיד לך שאני מצטער שלא הגעתי בשמונה. עשיתי שמיניות באוויר כדי למצוא טלפון, אבל זה לא הצליח."

הפסקתי להתעסק עם הפנים שלו והסתכלתי עליו. בעניין הזה הוא לא שיקר, לפחות.

"לא קרה כלום," אמרתי. "עכשיו אתה כאן." לחצתי על הגבה שלו עם צמר־גפן לכמה רגעים. "אבל כל האוכל נשרף."

הוא צחק ואחר כך עיווה את פניו בכאב.

"תרים את החולצה," ציוויתי עליו, ומפני שלא ציית מיד, התחלתי לפתוח את הכפתורים ופתחתי את החולצה בעצמי. חזהו היה אדום ושרוט — ידעתי שהסימנים הכחולים יופיעו תוך כמה שעות. "אלוהים," אמרתי, "אתה צריך להיות בחדר מיון, ולא אצלי בסלון."

ידיו עברו אל גבי ומשכו אותי אליו. "אני לא הולך לשום מקום."

הנשיקה שלו התחילה בעדינות, אך רק לרגע. אז הפכה חזקה וקשה, ואני נישקתי חזק עוד יותר. הוא הכניס את האצבעות שלו לשיער שלי, משך את הפנים שלי והצמיד אותן אל פניו. אחרי רגע נאבקתי בו, אבל רק כדי שאוכל לפשוט את הטי־שרט.

יחסית לפעם ראשונה, זה לא היה ממש מיוחד. היה לו ריח של שמן מכונות ושל קפה נמס בן יום; הפנים שלו היו מחוספסות מזיפים והגוף שלו הכביד עלי מאוד, ובכל זאת רציתי אותו נורא. הוא אמנם שכח כנראה שמומלץ להשתמש בקונדום, אבל לי לא היו שום כוונות לעצור אותו בשלב הזה; הסקס היה מהיר ומגושם, סבך של רגליים וזרועות, ובגדים שהפריעו. הוא התנשף וחשתי בצווארי את הבל פיו, ואחרי כמה דקות הוא יצא ממני וגמר לי על הבטן.

בחשכה החלקית ראיתי איך עיניו הכחולות מתמלאות דמעות ככל שקצב נשימותיו הואט, ואז שמעתי את ההשתנקות, את היפחה, משכתי אותו אלי, עירסלתי את ראשו בצמוד לראשי; הרגשתי את חמימות הדמעות על לחיי, דם או דמעות, לא ידעתי. "אני מצטער," הוא אמר. "איזה חרא זה נהיה. לא התכוונתי שזה יהיה ככה. רציתי שזה ילך, ילך טוב. אני תמיד עושה את זה, אני תמיד בסופו של דבר דופק הכול."

"טום," אמרתי לו, "זה בסדר. באמת."

כשהוא נרגע השארתי אותו על הספה והלכתי להכין ספל תה וטוסט. הוא אכל כאילו לא ראה אוכל כבר שבועות, ואני ישבתי מולו, צפיתי בו, שאלתי את עצמי מה קרה ואיך אוכל לשכנע אותו לגלות לי. אחר כך פתחתי את המים במקלחת ועמדתי איתו תחת הזרם, והפעם ניקיתי אותו כמו שצריך. הוא נשען אל הקיר, בעיניים עצומות, ואני קירצפתי את החול מהצוואר שלו, מהגב שלו. הכתף השמאלית שלו היתה שפשוף אחד גדול, כאילו הוא נפל ממכונית על האספלט. היד הימנית שלו היתה נפוחה, ומפרקי האצבעות היו פצועים; היה ברור כי המאבק שהוא היה מעורב בו לא היה חד־צדדי. מתחת לזרוע השמאלית, החבורות האדומות ירדו על כל הגב התחתון שלו ולכל רוחבו. יכול להיות שנשברו לו כמה צלעות. הרמתי את הידיים וחפפתי לו את הראש, השתמשתי באפשרות הרסס של הטוש כדי לשטוף אותו, להרחיק אותו מהעיניים שלו. בשיער שלו, מעל האוזן הימנית, ראיתי עוד דם, המון דם, שנקרש לגוש אחד, אך לא ראיתי פצע. הדם — ולא משנה מה היה מקורו — נשטף לתוך הביוב ונעלם.

יום שבת, 24 בנובמבר 2007

דחפתי בכל הכוח והרגשתי את הצרחה שסירבה לצאת, את האימה הצרופה שדלפה לי בלב, וניסיתי להרים את הברך כדי לפגוע לו במפשעה; ואז, בדיוק באותה מהירות, הוא נתלש מעלי באנקה.

לרגע ראיתי אך ורק איש שתפס את רובין בצווארון וגרר אותו הצידה, ואחר כך דחף אותו חזק כל כך עד שהוא נפל על המדרכה. "תתחפף מפה," אמר קול. "קדימה, בן זונה, תתחפף מפה לפני שאני מחטיף לך."

"בסדר, בן אדם, בסדר, תירגע. אין בעיה." רובין קם בתנועות מסורבלות, ניקה את האבק ממכנסיו ומיהר להדביק את יתר העובדים, שאף אחד מהם לא שם לב מה קרה.

זה היה סטיוארט.

אני עדיין עמדתי קפואה, גבי צמוד לקיר שהיה מכוסה בגרפיטי ובלכלוך, התנשמתי, באגרופים קפוצים, וכבר התחלתי להרגיש את העקצוץ בקצה האצבעות. הרגשתי איך הוא בא, ההתקף, ונאבקתי בו בכל הכוח. הדבר האחרון שהייתי צריכה הוא לחטוף התקף חרדה באחת־עשרה בלילה באמצע הרחוב הראשי.

סטיוארט התקרב אלי, אבל לא התקרב מדי. הוא נעמד לצדי בזווית כדי שהאור מחלון הראווה של משרד התיווך יאיר לו את הפנים, כדי שאראה שזה הוא.

"את בסדר? לא, איזו שאלה טיפשית. בסדר. נשימות עמוקות — קדימה, תנשמי איתי."

הוא נגע ביד שלי, קרוב לכתף, והתעלם מכך שנרתעתי ממנו. הוא הכריח אותי להסתכל לו בעיניים. "קחי נשימה אחת עמוקה ותחזיקי אותה. קדימה. נשימה אחת — ולהחזיק." קולו היה רגוע, מרגיע, אבל זה לא עזר לי.

"אני צריכה לחזור הביתה, אני —"

"חכי שנייה. קודם כול תסדירי את הנשימה."

"אני —"

"אני פה. הכול בסדר. האידיוט הזה לא יחזור. עכשיו תנשמי, לאט, קדימה, תנשמי איתי קצת. תסתכלי עלי. זהו זה."

אז עמדתי בלי לזוז והתרכזתי בנשימות שלי. למרות הכול, למרות האימה וההלם, הרגשתי איך שהדופק שלי מאט. אבל לא הצלחתי להפסיק לרעוד.

קשר העין הבלתי פוסק והבלתי נרתע שלו הרגיע והלחיץ אותי בו זמנית.

"בסדר, הרבה יותר טוב," הוא אמר אחרי כמה דקות. "את יכולה ללכת?"

הינהנתי, כי לא העזתי לדבר, והתחלתי ללכת. הרגשתי שהרגליים שלי כושלות וכמעט איבדתי את שיווי המשקל.

"בואי," הוא אמר והגיש לי זרוע.

לרגע אחד היססתי, הרגשתי איך האימה חוזרת. רציתי לברוח, רציתי לרוץ מהר ורחוק ולא להסתכל אחורה. אבל אז שילבתי את זרועי בזרועו, והתחלנו ללכת לכיוון רחוב טאלבוט ולכיוון הבית.

ניידת משטרה עצרה לידינו פתאום, וקצין גבוה ורזה יצא ממנה. "תעצרו שנייה בבקשה," הוא אמר לנו.

הרעד החמיר.

"הכול בסדר?" שאל סטיוארט.

"מצלמות האבטחה צילמו מה שקרה לך שם," אמר לי השוטר. מכשיר הקשר שלו, שהיה מחובר לאפוד שלו, ציפצף ודיבר לעצמו. "זה נראה כאילו מישהו התעסק איתך. הכול בסדר עכשיו?"

הינהנתי במרץ.

"את נראית קצת לא יציבה," אמר השוטר ושלח בי מבט ספקני. "שתית הרבה?"

ניענעתי את ראשי לשלילה. "פשוט — קר לי," אמרתי בשיניים נוקשות.

"את מכירה את הבחור הזה?" שאל אותי השוטר.

הינהנתי שוב.

"אני מלווה אותה הביתה," אמר סטיוארט. "זה ממש קרוב."

השוטר הינהן וסקר את שנינו בעיון. השוטר השני שנשאר בניידת קרא לו "רובּ — הגיעה קריאה על התנהגות לא מהוגנת בציבור."

"כל עוד את בסדר," אמר השוטר, אבל הוא כבר התחיל להיכנס לניידת, ואחרי רגע נדלקו הסירנות, ואני כמעט התעלפתי מרוב בהלה.

המשכנו ללכת. המשקה הכי חריף ששתיתי היה מיץ פירות, ובכל זאת הרגשתי כאילו האדמה מתנדנדת בכל צעד.

"את לא מתה על שוטרים, אני רואה," אמר סטיוארט. זאת לא היתה שאלה.

לא עניתי. הדמעות זלגו על לחיי בזו אחר זו. הרגשתי את החרדה גואה בי מעצם ההתבוננות בשוטר, באזיקים המחוברים לאפוד שלו, והסירנה כמעט חיסלה אותי סופית.

עד שהגענו לכניסה לבניין, סטיוארט כבר כמעט סחב אותי. נאחזתי בזרועו כמו בגלגל הצלה, פחדתי מדי להרפות. "בואי תעלי, אני אכין לך כוס תה," הוא אמר.

ברגע שדלת הבניין נסגרה מאחורינו, הרפיתי ממנו. בדקתי את הדלת, רק פעם אחת, למרות שהוא היה לידי. פתחתי את הלשונית של המנעול וסגרתי אותה, משכתי את הדלת, משכתי אותה שוב, ושמעתי איך הלשונית מקרקשת, בדקתי את הדלת סביב־סביב לוודא שהיא צמודה למשקוף, וידאתי שהיא לא פתוחה אפילו קצת. רציתי לבדוק אותה שוב אבל הבנתי שהוא מביט בי. הצלחתי לחייך חיוך קלוש.

"תודה. עכשיו אני בסדר."

רציתי שהוא יעלה במדרגות כדי שאוכל לבדוק את הדלת עוד פעם, אך הוא התעקש.

"בבקשה. תעלי לשתות כוס תה. נשאיר את הדלת שלי פתוחה כדי שתוכלי לצאת אם תרצי. בסדר?"

לטשתי בו מבט. "אני אהיה בסדר. תודה רבה."

הוא לא זז.

"בבקשה, סטיוארט, אתה יכול לצאת ולמצוא את החברים שלך. "אני בסדר עכשיו, בחיי."

"רק תעלי לשתות כוס תה. הדלת נעולה, ראיתי אותך נועלת אותה. את מוגנת." הוא הושיט יד, חיכה שאושיט יד.

לא הושטתי, אבל הצלחתי לוותר על הבדיקה השנייה. "בסדר. תודה."

את מוגנת? איזו אמירה משונה, חשבתי כשעליתי אחריו במדרגות. כשעברנו על פני הדלת של הדירה שלי, לא העזתי להסתכל עליה, כי ידעתי שאם אסתכל לא אוכל לכבוש את הדחף להתחיל לבדוק. וידעתי שהלילה ממילא לא אצליח לישון.

סטיוארט נכנס לדירה, הדליק את כל האורות והרתיח מים. משמאל למטבח היה סלון גדול ופתוח, עם שני חלונות רחבים שפנו לחזית הבניין. עציצים ירוקים על אדני החלון. התקרבתי אליהם והשקפתי החוצה. למרות החשכה היה אפשר לראות בבירור את הרחוב הראשי, את ההמונים שעדיין הולכים לאורכו שמחים וטובי לב. ממרומי הבניין היה אפשר לראות מעל הגגות של הבניינים שעמדו מעבר לרחוב, להסתכל לאורך שורות פנסי הרחוב הכתומים והמנצנצים של לונדון לכיוון הנהר, לראות במרחק את האורות שמעל רובע הקניות והעסקים קאנארי וורף, שהיבהבו שוב ושוב, ומעבר להם, את כיפת המילניום, מוארת כמו חללית שנחתה.

הוא הניח כוס תה בשבילי על שולחן הסלון והתיישב באחת הכורסאות. "איך את מרגישה?" הוא שאל בעדינות.

"אני בסדר," שיקרתי, בשיניים נוקשות. התיישבתי על הספה, שהיתה נמוכה ועמוקה ונוחה להפתיע, והצמדתי את ברכי לחזה. הרגשתי כל כך עייפה, פתאום.

"את תהיי בסדר גם אחר כך?" הוא שאל.

"בטח," אמרתי.

הוא היסס, ואחר כך לגם מהתה שלו. "אם תרגישי שמתחיל עוד התקף חרדה, תקראי לי? תדפקי לי על הדלת?"

במשך כמה רגעים הירהרתי בהצעה, ולא עניתי. זה יהיה נהדר, רציתי להגיד, כי לא היה לי ספק שהוא צודק, שמאוחר יותר יהיה לי התקף חרדה, וגם ידעתי שאפילו טרקטור לא יצליח לגרור אותי מהדירה שלי כשזה יקרה.

הערכתי שהרעד בידיים שלי כבר נחלש מספיק כדי לקחת סיכון: הרמתי את הספל ולגמתי מהתה. התה היה חם, ולהפתעתי סטיוארט ידע להכין תה לא רע בכלל. היה חסר קצת חלב, אבל התה היה מספיק טוב כדי שאוכל לשתות אותו.

"מצטערת," אמרתי.

"את לא צריכה להצטער," הוא אמר. "אל תצטערי. זאת לא היתה אשמתך."

כששמעתי את זה הדמעות התחילו לזלוג שוב, ואני הנחתי את הספל על השולחן וכבשתי את פני בידי. ציפיתי שהוא יבוא לשבת לידי, ינסה לחבק אותי, וגופי התקשח בהכנה, אבל הוא לא זז. אחרי כמה רגעים פקחתי את העיניים וראיתי על השולחן מולי קופסה של ממחטות נייר. צחקתי צחוק קצר ולקחתי אחת לנגב בה את הפנים.

"יש לך טורדנות כפייתית," שמעתי אותו אומר.

מצאתי את קולי האבוד. "כן, תודה שציינת את זה."

"את מקבלת טיפול?"

ניענעתי את ראשי לשלילה. "מה הטעם?" העפתי בו מבט והוא צפה בי בקור רוח.

הוא משך בכתפיו בקצרה. "אולי זה ישאיר לך קצת זמן פנוי?"

"אני לא צריכה יותר זמן פנוי, תודה. היומן שלי לא בדיוק מלא עד אפס מקום, אפשר להגיד."

הבנתי שאני כנראה מתחילה להישמע קצת תוקפנית, ולכן לגמתי עוד תה כדי להירגע. "מצטערת," אמרתי שוב. "לא התכוונתי להיות גועלית."

"אל תדאגי," הוא אמר. "את צודקת, זה ממש לא ענייני. וזאת ממש חוצפה שציינתי את זה."

הצלחתי לחייך אליו חיוך קלוש. "מה אתה, איזה סוג של פסיכיאטר?"

הוא צחק ואחר כך הינהן. "סוג של. אני דוקטור בבית החולים הפסיכיאטרי מוֹדְסְלי."

"במה הדוקטורט שלך?"

"בפסיכולוגיה קלינית. אני עובד במחלקת האבחון וגם במרפאות החוץ. ההתמחות שלי היא טיפול בדיכאון, אבל כבר יצא לי לראות המון אנשים עם טורדנות כפייתית."

איזה זין, חשבתי. זהו זה. עכשיו עוד מישהו יודע שאני נעשית פסיכית. אני אצטרך לעבור דירה.

הוא גמר את התה, קם ולקח את הספל למטבח. כאשר חזר, הביא איתו פתק קטן והניח אותו על השולחן מולי.

"מה זה?" שאלתי בחשדנות.

"זאת הפעם האחרונה שאני מזכיר את זה, אני מבטיח. זה השם של מישהו שעובד איתי. אם תשני את דעתך לגבי קבלת ייעוץ, טיפול, תבקשי מהצוות הקהילתי לבריאות הנפש לתת לך הפניה אליו. הוא עשר. והוא מתמחה בטורדנות כפייתית."

לקחתי את הפתק. באותיות גדולות, המילים "אַליסטֶר הוֹדג'". מתחתיהן, המילה "סטיוארט" ומספר טלפון נייד.

"זה המספר שלי," הוא אמר. "אם תקבלי אחר כך התקף חרדה, את מוזמנת להתקשר אלי. אני אבוא לשבת איתך."

כן, בטח, חשבתי לעצמי, כאילו שזה יקרה.

"אני לא יכולה לקבל טיפול. אני באמת לא יכולה. מה עם העבודה שלי? אין לי שום סיכוי לקבל קידום אם יֵדעו שאני פסיכית."

הוא חייך. "את לא 'פסיכית' בכלל. ואין שום סיבה שבעבודה שלך ידעו על זה. ואפילו אם תחליטי לא ללכת לטיפול, יש המון דברים שאת יכולה לעשות בעצמך ושיכולים לעזור לך. אני יכול להמליץ לך על כמה ספרים. את יכולה להיעזר בטכניקות הרגעה, דברים שכאלה. אף אחד מהם לא יירשם בתיק האישי שלך."

הפכתי את הנייר שוב ושוב. "אני אחשוב על זה."

צווחתה של סירנה משטרתית הסתננה עד לקומה העליונה. "הגיע הזמן ללכת הביתה," אמרתי.

קמתי והלכתי לדלת. היא נשארה פתוחה, ונתנה לי גישה מהירה למסדרון שבחוץ. "תודה," אמרתי והסתובבתי אליו. לרגע רציתי לחבק אותו. רציתי לדעת איך ארגיש כשהוא יחבק אותי, לדעת אם ארגיש מוגנת או לא. אבל עדיין הרגשתי את לחץ גופו של רובין, וזה בלם אותי.

"אני יכולה לשאול משהו?" אמרתי.

"בטח."

"אתה לא יכול לעשות את זה? אתה לא יכול לטפל בי?"

הוא חייך אלי. אני הייתי מחוץ לדירה, הוא היה בתוך הדירה, שמר על המרחק בינינו. "ניגוד אינטרסים," הוא אמר.

כנראה נראיתי מבולבלת.

"אם נתיידד," הוא אמר, "אני אהיה מעורב מדי. לא ממש מקצועי."

עוד לפני שהספקתי להגיב, הוא חייך אלי, אמר לי לילה טוב וסגר את הדלת. ירדתי עד דלת הלובי, והתחלתי לבדוק.

יום שני, 17 בנובמבר 2003

לפנות בוקר, ממש לפני שעלה השחר, כשכבר כמעט נרדמתי, הוא התקרב אלי וחרק שיניים מרוב כאבים.

"קתרין," הוא לחש קרוב לאוזני.

"המממ?"

שתיקה. פקחתי עיניים וראיתי את דמותו, קרובה אלי. "שיקרתי לך," הוא אמר.

ניסיתי להתיישב אבל הוא לא נתן לי. "רק תקשיבי. שיקרתי לך לגבי המקצוע שלי. אני לא רק מאבטח בכניסה לריבר; אני עושה עוד דברים."

"איזה עוד דברים?" מילמלתי.

"אני לא יכול לגלות לך, עדיין לא. אני מצטער, אבל אני מבטיח לך שאני אף פעם לא אשקר לך בשום עניין."

"למה אתה לא יכול לגלות לי?"

"יש המון סיבות."

"ויום אחד תוכל לגלות לי?"

"כנראה. אבל עדיין לא."

"זה משהו רע?"

"לפעמים."

שוב שתיקה. הרגשתי איך היד שלו מלטפת לי את השיער, מזיזה אותו מהפנים שלי, עדינה להפליא.

"אם תשאלי אותי על כל דבר אחר, אני אענה," הוא אמר.

"אתה נשוי?" שאלתי.

"לא."

"חברה?"

"לא."

חשבתי עוד רגע. "אני אתחרט שמצאת חן בעיני?"

הוא צחק צחוק קצר ונישק אותי על הלחי, בעדינות רבה. "כנראה. עוד משהו?"

"אתה איש טוב או איש רע?"

"זה תלוי אם את אישה טובה או אישה רעה."

שקלתי את התשובה הזאת והחלטתי שהיא שנונה.

"אתה מתכוון להתייצב אצלי בבית פצוע על בסיס קבוע?"

"אני מקווה שלא."

"מה קרה לבחור השני?"

"איזה בחור שני?"

"זה שהלכת איתו מכות."

שתיקה.

"הוא מאושפז."

"אה."

"אבל הוא יחלים."

"אני אוכל להכיר אותך לחברים שלי?"

"עדיין לא. בקרוב, כנראה. אם תרצי."

היד שלו גלשה מלחיי, במורד צווארי ועל עורי החשוף, נגעה בי בעדינות, ברכות. "עוד שאלות?"

"אתה חושב שתוכל לשכב איתי שוב?"

הפֶּה שלו על שלי. "אני חושב שאני יכול לנסות."

יום שבת, 24 בנובמבר 2007

התקף החרדה הלם בי כמה דקות לפני ארבע לפנות בוקר. כל הלילה ניסיתי להירדם אבל לא הצלחתי, כמובן. הייתי שרועה על המיטה, חשבתי על כל מה שקרה ובה בעת ניסיתי לא לחשוב על כל מה שקרה. כשהחלטתי לצאת לבילוי, סיכנתי את עצמי. הִרגשתי שהדירה חוּללה בדיוק כמוני, למרות שכל מה שקרה קרה בחוץ, ברחוב. הרגשתי את הנוכחות שלו בכל פינה. רק דבר אחד היה מסוגל לשפר את הרגשתי, ולכן קמתי והתחלתי לבדוק.

מערך הבדיקות הראשון לא הקל את החרדה, ואני הבנתי שהסיבה היא שאני עדיין מרגישה מחוּללת, ולכן פשטתי את כל הבגדים ודחפתי אותם לשקית זבל שחורה. שפכתי את כל תכולת התיק שלי על השיש במטבח ודחפתי גם את התיק לתוך השקית. הוצאתי את השקית מחוץ לדלת.

הלכתי להתקלח והתקרצפתי מכף רגל ועד ראש, בניסיון לקלף מעצמי את התחושה של רובין. כשסיימתי, העור שלי היה אדום. ציחצחתי שיניים עד שירד לי דם מהחניכיים, גירגרתי עם מי פה, לבשתי מכנסי ספורט וסווטשרט נקי.

אחר כך בדקתי את הדירה שוב. זה לא עזר. אחרי חצי שעה, כשגיליתי שאני עדיין עומדת על המכסה של האסלה ובודקת את החלון הטיפשי של חדר האמבטיה שבכלל לא נפתח, הבנתי שאני עדיין מרגישה מלוכלכת. הדמעות, שזלגו לי על הלחיים, זיהמו את עורי החם.

התפשטתי שוב. בגדים שרק לפני רגע יצאו מהארון, נקיים לגמרי, נזרקו לסל הכביסה.

בחזרה למקלחת. חצי שעה עמדתי בה, נתתי למים לזרום לי על העור, הרגשתי שהוא צורב מהקרצופים הקודמים, וניסיתי לשכנע את עצמי שזה אומר שאני נקייה.

לא נשאר שום דבר, אמרתי לעצמי. לא נשאר ממנו כלום, אפילו לא קמצוץ. הוא לא פה.

עדיין מחוּללת; לקחתי את מברשת הציפורניים ואת הסבון האנטי־בקטריאלי וחזרתי להתקרצף. הפעם, כשסיימתי, המים שהתנקזו לביוב כבר היו ורודים. מראה המים העלה בי זיכרונות של משהו, מעורפל, כואב, כמו פצע ישן.

התיישבתי על שפת האמבטיה, עטופה בעוד מגבת נקייה, עייפה מכדי להתחיל שוב אבל יודעת שאין לי ברירה.

כשסיימתי את כל העניין סוף־סוף, עדיין עטופה במגבת, לבשתי חולצה נקייה וטייטס מהארון. ההתקף הזה היה חמור. ידעתי שאני תקועה. הדחף להתחיל שוב, לעשות הכול כמו שצריך, רק עוד פעם אחת, להיות בטוחה, להיות לגמרי משוכנעת שהדירה בטוחה, היה חזק מאוד.

הרגשתי קפואה, רועדת, ומגע הבגדים על עורי היה מגרד, מרגיז, לא מרגיע.

עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות: חזרתי לדלת הדירה והתחלתי שוב.

בשבע וחצי כבר לא נשאר לי כוח פיזי להמשיך לבדוק. הכנתי לעצמי משקה חם וכך הצלחתי לבלום את גלי החרדה עוד כמה דקות. ישבתי על הספה, רועדת, מחבקת את כוס התה שלי, וידעתי מה הולך לקרות אבל ניסיתי לרסן אותו בכל זאת. בשעה המשונה הזו לא שידרו בטלוויזיה שום דבר ששווה צפייה, אבל אני מצאתי את עצמי צופה בעיניים יבשות בשידור חוזר של איזשהו שעשועון, כשכל העור בגופי מתוח וכואב. הקולות האנושיים היו מרגיעים להפתיע. אולי זה יעזור.

כשהרעד נחלש, נתקפתי עייפות ונימנמתי זמן־מה. התעוררתי בבת אחת לקול סירנות.

השעשועון נגמר ואת מקומו תפסה אחת מהתוכניות התיעודיות על המשטרה. סירנות מכל עבר. זה רק בטלוויזיה, אמרתי לעצמי, אבל איחרתי את המועד. הצלחתי איכשהו למצוא את השלט־רחוק ולכבות את הטלוויזיה.

התכרבלתי בפינת הספה, ניסיתי לא לנשום בקול רם מדי, הקשבתי אם נשמעים בדירה רעשים כלשהם. הרעד הלך והחמיר, והיה לי עור ברווז מכף רגל ועד ראש.

האם חלמתי עליו או שהוא באמת היה בדירה? לא ראיתי שום דבר מלבדו: את כל המשקל שלו עלי, מרתק אותי למקום. דמיינתי את האזיקים ההם, שכבר פצעו את העור של מפרקי ידי, מתחפרים בבשרי הנפוח. הריח שלו; אלכוהול מעופש, ננשף לתוך פי הפתוח.

זה לא אמיתי. הוא לא אמיתי…

כשפקחתי את העיניים, היה נדמה לי שאני רואה את הפנים של רובין; הוא פה איפשהו, מתחבא. מחכה שאירדם.

עד שהרעד והדמעות שככו סוף־סוף, כבר היה אמצע הבוקר. הרגשתי מנופצת, תשושה לגמרי, מפחדת מדי לחזור לישון. אילצתי את עצמי לקום ולהתמתח. הדחף להתחיל לבדוק את הדירה היה חזק, אבל אני הייתי עייפה מדי, נוקשה מדי. בקושי הצלחתי לזוז.

צלעתי למטבח, והגוף שלי רעד בעיקר מהקור ופחות מהשפעותיו של התקף החרדה. הדלקתי את ההסקה המרכזית ואת הקומקום.

הגינה שמתחת לחלון המטבח שלי היתה אפורה וחשופה; הדשא היה כתם הצבע היחיד. כל העצים היו עירומים עכשיו, והעלים שנשרו מהם הצטברו בערמות בפינות החומה של הגינה, חומים ונרקבים. הרוח הזיזה את הענפים העליונים; אילו יכולתי לשמוע אותם מכאן, הם היו משמיעים אנחה מרשרשת. הקומקום שאג בדממה, והעיניים שלי חזרו להיות יבשות וכואבות כאילו הן לעולם לא יוכלו לבכות שוב. נראה שקר בחוץ. פיהקתי.

לקחתי את כוס התה לחדר השינה, פתחתי את הווילונות לרווחה כדי שאוכל לשכב במיטה ולראות ממנה את צמרות העצים נעות ברוח.

הסתכלתי איך הענפים מתנועעים, רוקדים, איך העננים האפורים מאחוריהם שועטים בקצב עליז. צמרות הענפים נופפו אלי, אל האישה ששכבה רצוצה ומקורצפת לגזרים על כיסוי המיטה.

הדבר היחיד שאני צריכה לעשות זה להישאר בחיים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.