החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

להבעיר מדורה (פעמיים)

מאת:
מאנגלית: עודד ולקשטיין | הוצאה: | 2017 | 74 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

לפנינו חוויה יחידה במינה: הבה נשחק במילים! הנה שתי יצירות נפלאות המדמות משחק השתקפויות, משחק הבדלים: משחק ספרותי. ג׳ק לונדון כתב שתי גרסאות לסיפורו המופתי "להבעיר מדורה" – אחת בשנת 1902 והשנייה, בשנת 1908, משולשת בגודלה. כמו צייר הרושם גרסאות לאותו הנוף, כמו מלחין המתמוגג ומפתח מוטיב מוזיקלי ביצירות שונות – לונדון מזמין אותנו הקוראים אל מטבחו הספרותי,  אל מעבדת העריכה שלו, אל עולמו הפנימי של אמן, להיות עדים למטאמורפוזה של יצירה קלסית אחת בידי יוצרה.

להבעיר מדורה: סיפור על דמות ועל שלג. האדם, לבד, מול הטבע. היערות והמעיינות קפואים. הקור הקיצוני תוקף את יוּקוןֹ בצפון. ג'ק לונדון מבצע צילום רנטגן לנפש אנושית, הניצבת בפני אתגר בלתי אפשרי, על החבל הדק בין החיים והמוות, בעמודים של פרוזה קשה וזוהרת, מפחידה ונפלאה כאחת.

 

"ב'להבעיר מדורה' למדתי, כשהייתי קטן, איך אנו בני האדם מתנהגים, וכיצד עלינו להאזין לטבע" ג׳ק קרואק

"חי ארבעים שנה וכתב ארבעים ספרים" ארנסט המינגוויי

"בעל היכולות העוצמתיות ביותר לספר על פעולות ומחשבות" ריימונד קרבר

ג'ק לונדון, סופר, פילוסוף, אוטודידקט, סוציאליסט נלהב ויורד ים, נולד בשנת 1876 בסן פרנסיסקו שבמדינת קליפורניה בארצות-הברית. הוא היה סופר פופולרי עוד בחייו, ומורשתו הספרותית ניצבת בפסגת הקאנון האמריקאי. לונדון התעניין בהשפעתה של החברה על התפתחותו של הפרט, ורוב דמויותיו הספרותיות הן בנות מעמד הפועלים, המתאמצות לשרוד בסביבה מנוכרת ומחוספסת.

פרט ליצירות מופת כמו "קול קדומים" (1903), "זאב הים" (1904), "פנג הלבן" (1906) ו"עקב הברזל" (1908), הותיר אחריו לונדון גם יצירות פורצות דרך שנחשבות לחלוצות ז'אנר המדע הבדיוני. עם בני דורו ה"ג' ולס וז'ול ורן הוא נחשב אחד ממכונני הספרות העל-טבעית. מהסופרים הרבים שהושפעו מכתיבתו נציין את חורחה לואיס בורחס, ארנסט המינגוויי, ג'ון סטיינבק וג'ק קרואק.

לונדון מת כשהיה בן ארבעים בלבד, ככל הנראה בגלל מינון יתר של מורפיום, שנלקח בטעות או בכוונה.

מקט: 4-1298-35
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

 

היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע. כפי שלמד טוֹם וינסֶנט, בנהר הקלוֹנדַייק הדבר הוא בגדר הכרח. ולא ממימרת חכמים למד את הדבר, אלא מניסיונו המר.

מימרה שגורה היא בפי הצפוניים: ‘לעולם אל תצא למסע לבדך’. הוא שמע אותה פעמים רבות וצחק; הוא היה צעיר וחסון, רחב גרם ושריר, מלא אמונה בעצמו ובכוחם של ראשו וידיו.

ביום קודר אחד של חודש ינואר בא עליו הניסיון אשר אילפוֹ כבוד לכפור, ולחוכמת הגברים שנלחמו בו.

הוא יצא ממחנה קאלוּמֶט שבחבל יוּקוֹן ותרמיל קל על שכמו, ושם פעמיו למקום ההתפלגות של נחל פּוֹל מנחל צֵ’רי, ששם חיפשו חבריו זהב וצדו את האייל הקורא.

הקור היה 50 מעלות מתחת לאפס, ונתיב בודד של 50 קילומטר השתרע לפניו, אך הוא לא היה מוטרד. למען האמת, הוא נהנה לחצות את השקט בצעד סחרחר, דמו הולם בחום בעורקים, נפשו מתרוננת וחפה מדאגה: הוא וחבריו היו בטוחים שהם עומדים ‘לעשות את המכה’ באותה פרשת מים; מה עוד שהוא שב אליהם מדוֹסוֹן ובאמתחתו מכתבים מחממי לב מהבית בארצות־הברית.

בשבע, עת הסב את עקבי המוקסינים שלו למחנה קאלומט, עוד שרר סביבו לילה שחור. ועד שהפציע השחר בתשע וחצי, כבר הותיר מאחוריו קיצור דרך בן שבעה קילומטרים שחתך את המישור, ונמצא תשעה קילומטרים במעלה נחל פול. הנתיב, שלא רבים הילכו בו, נמשך במקביל לנחל, כך שלא יכולת ללכת לאיבוד. לדוסון הגיע דרך נחל צ’רי ונהר האינדיאן, ולפיכך היה לו נחל פול מחוז חדש וזר. באחת־עשרה וחצי הגיע להצטלבות הדרכים שאותה תיארו באוזניו, וידע כי גמא 25 קילומטר — מחצית המרחק. הוא ידע שבדרך הטבע ילך נתיבו ויקשה על צעדיו מנקודה זו ואילך, וחשב שנוכח התקדמותו המהירה הוא זכאי לארוחת צהריים. הוא השליך מעליו את תרמילו והתיישב על גזע עץ שנפל, הסיר את הכפפה מידו הימנית, גישש בין חולצתו לחזהו ושלה משם שני רקיקים עם רצועות קותלי חזיר שנעטפו במטפחת — זו היתה הדרך היחידה למנוע בעד הארוחה מלקפוא.

בקושי הספיק ללעוס כדי נגיסה, ואצבעותיו המתאלחשות התריעו לשוב וללבוש את הכפפה. כך עשה, מופתע ממהירות־הבזק שנעץ בו הכפור את ניביו המרים. זאת בטח הנשיכה הכי קרה שהוא חטף, חשב.

הוא ירק בשלג — תחבולה צפונית מוכרת — וקול ההתפצחות החד של הרוק שנקרש בו־ברגע הקפיץ אותו. המדחום בקאלומט הורה חמישים מתחת לאפס כשיצא לדרכו, אך הוא היה בטוח שמאז כבר נעשה קר הרבה יותר, קר במידה שלא יכול לדמיין.

הוא אכל רק מחצית מהרקיק הראשון, אך חש שהוא הולך וקופא — תחושה שלא היה רגיל בה. זה לא יקרה, החליט, הטיל את רצועות התרמיל על כתפיו, זינק על רגליו ורץ במהירות במעלה השביל.

כעבור כמה דקות שב והתחמם, והוסיף להתקדם בצעד שקול וכרסם את הרקיקים בלכתו. הלחות שנפלטה עם הבל פיו ציפתה את שפתיו ואת שפמו בגדילים של קרח וצרה קרחון ממוזער על סנטרו. מדי פעם נטשה התחושה את אפו ואת לחייו, והוא שפשף אותם עד שהדם השב לעורקים הבעירם מחדש.

רוב הגברים חבשו מגיני אף; כך עשו שותפיו, אך הוא בז ל’אבזרים נשיים’ כאלה, ועד כה מעולם לא הרגיש שהם נחוצים לו. כעת הרגיש שהם נחוצים, כי לא חדל לשפשף את אפו.

ועם זאת חש רִגשַת אושר, התעלות. הוא עשה משהו, השיג משהו, כופף את איתני הטבע. פעם אחת צחק בקול מעוצם החיים לבדם, והניף אגרוף קפוץ כנגד הכפור. הוא היה אדוניו. מה שעשה, עשה חרף הכפור. לא היה בכוחו של הכפור לעצור אותו. הוא התקדם בהתמדה לפרשת המים של נחל צ’רי.

איתני הטבע היו חזקים, אך הוא היה חזק מהם. בעונות כאלה זחלו החיות למאורותיהן ונותרו במחבוא. אבל הוא לא התחבא. הוא היה בחוץ, הוא הישיר מבט אל הכפור והשיב לו מלחמה. הוא היה גבר, אדונם של הדברים.

ברוח זו, בעליצות גואה, הוסיף וצעד. מקץ שעה פנה בעיקול הדרך, במקום שהנחל זרם סמוך למרגלות ההר, ונתקל בסכנה שעם היותה תמימה־למראה היתה מן הנוראות שארבו למהָלֵך בשבילי הצפון.

הנחל עצמו היה קפוא עד קרקעיתו הסלעית, אך מן ההר נבעו כמה וכמה מעיינות. יובלים אלה לא קפאו מעולם, והכפור העז ביותר לא היה בו אלא כדי להאט משהו את שצפם. מי המעיינות האלה, ששמיכת השלגים חסתה עליהם מפני הכפור, נקוו מטה אל הנחל ויצרו בריכות רדודות על משטח הקרח.

הבריכות האלה התכסו במעטה של קרח, שהלך והתעבה עד שהמים גלשו מתחתיו ויצרו בריכה שנייה, אף היא עטוית קרח, על פני הראשונה.

כך, על תחתית מוצקה של קרח, הצטברו מים בעומק 20-15 סנטימטר ועליהם מעטה דק של קרח, ומעליו שוב מים בעומק 15 סנטימטר ומעטה נוסף של קרח. ועל המעטה הזה נערם שלג טרי בעומק שלושה סנטימטרים בערך, להשלמת המלכודת.

עיניו של טום וינסנט לא קראו במשטח השלג החף מבקיעים כל אזהרה מפני הסכנה האורבת. הקרום היה עבה יותר בשוליו, ולפיכך הוא כבר התקרב למרכזו כשהתבקע תחתיו.

כשלעצמה היתה זו תקרית פעוטה — אדם אינו טובע במים שעומקם 15 סנטימטר — אך בהשלכותיה היתה חמורה מכל תאונה שעלולה היתה לקרות לו.

ברגע היבקעותו של הקרח חש במים הקרים שהכו בכפות רגליו ובקרסוליו. בחצי תריסר דילוגים עלה בידו להגיע לגדה. הוא נותר מיושב וקר רוח. הדבר שהיה עליו לעשות, הדבר היחיד שהיה עליו לעשות, הוא להבעיר מדורה. כי מימרה אחרת השגורה בפי תושבי הצפון גורסת: לך בגרביים רטובים כל עוד הטמפרטורה אינה נופלת ממינוס 15 מעלות. אחר כך הבער מדורה. והכפור היה עז פי שלושה ויותר, והוא ידע זאת.

הוא ידע גם כי יש לגשת למלאכה במשנה זהירות; כי כישלון בניסיון הראשון מעלה את הסיכויים לכישלון בניסיון השני. בקצרה, הוא ידע כי אסור לו להיכשל. לפני רגע היה איש חזק ועולץ, גא בשלטונו על איתני הטבע, וכעת נלחם על חייו נגד איתנים אלה עצמם — זה השינוי שחוללה כמות של רבע גלון מים בחישובי הדרך של המהָלֵך בארץ הצפונית.

מי הגאות נשאו אל סבך האורנים שצמחו בשולי הגדה המוני זרדים וענפים קטנים. שמש הקיץ ייבשה אותם כליל, וכעת המתינו לגפרור.

אי אפשר להבעיר מדורה בידיים עטויות כפפות אלסקניוֹת עבות, לפיכך פשט וינסנט את כסיותיו, ליקט די והותר זרדים, ניער את השלג שדבק בהם וכרע להבעיר את האש. מכיס פנימי שלף גפרורים ומקל דק מעץ ליבנה. הגפרורים היו מהזן הרווח בקלונדייק, בעלי ראש גופרית, מאה בחפיסה.

הוא הרגיש כמה מהר קפאו אצבעותיו כשהפריד גפרור אחד מהאגודה וחיכך אותו במכנסיו. מקל הליבנה, כמותו כַּיבש בניירות, התפרץ בשלהבת זוהרת. יש להזין את הניצוץ בזרדים הקטנים ביותר ובמיטב הפסולת, ולטפח את השלהבת בקפידה עילאית. הוא היטיב לדעת שאין טעם להחיש את מהלך הדברים, ואף שאצבעותיו כבר היו נוקשות למדי, לא מיהר.

אחרי מכת־הבזק הנושכת של הקור, פשט בכפות רגליו כאב כבד וקהה, והתחושה הלכה ונטשה אותן במהירות. אך האש, אף שרק הגיחה לחלל העולם, צלחה בידיו; הוא ידע שאם יעסה נמרצות את כפות רגליו בקצת שלג, הן תתרפאנה עד מהרה.

אך ברגע שהוסיף למדורה את ראשוני הזרדים העבים, אירע דבר חמור. ענפי האורן מעל ראשו כרעו תחת משא שלג בן ארבעה חודשים. איזונו של המטען היה כה שברירי, עד כי די היה בתנועה הקלה של קישוש הזרדים להפר את שיווי המשקל.

השלג מהענף העליון נפל ראשון, והוא הכה בענפים התחתונים והפיל את השלג שנערם עליהם. וכל השלג הזה הצטבר בנפילתו והלם בראשו ובכתפיו של טום וינסנט וחנק את האש שהבעיר.

הוא לא איבד את עשתונותיו, כי ידע כמה גדולה הסכנה. הוא החל מיד להבעיר מחדש את המדורה, אך אצבעותיו כבר היו מאולחשות במידה כזאת שלא יכול לכופף אותן, ונאלץ להרים כל זרד ובד בקצות האצבעות.

כשבאה השעה להפריד גפרור אחד מהאגודה התקשה מאוד לעשות זאת. לבסוף עלה הדבר בידו, ובמאמץ עליון הצליח לאחוז בגפרור בין האגודל לאצבע המורה. אבל כשחיכך את הגפרור במכנסיו שמט אותו לשלג ושוב לא יכול להרימו.

הוא התרומם על רגליו, נואש. שוב לא חש ברגליו את כובד משקלו, אף שקרסוליו כאבו מאוד. הוא לבש את הכפפות ופנה הצדה כדי שהשלג לא ייפול על המדורה החדשה שבדעתו להבעיר, והטיח את ידיו בפראות בגזע עץ.

כך עלה בידו להפריד מן האגודה גפרור שני ולהציתו, ולשלח את האש במה שנותר ממקל הליבנה. אך גופו החל קופא והוא רעד, וכשביקש להוסיף את ראשוני הזרדים רעדה ידו והשלהבת הזעירה גוועה.

הכפור נשך אותו בכל פה. ידיו לא הועילו לו עוד. אך הוא ראה את הנולד ושמט את אגודת הגפרורים לכיס חיצוני רחב בטרם לבש את הכפפות מתוך ייאוש ופתח במרוצה במעלה השביל. ואולם איש אינו מסוגל לרוץ בכפות רגליים רטובות בכפור של מינוס 50 מעלות ולמטה מזה, והוא למד זאת עד מהרה.

הוא הגיע למקום שהנחל התעקל בפנייה חדה, ושם אפשר היה לו להשקיף למרחק שלושה קילומטרים. אך לא היתה הצלה באופק, שום סימן להצלה, דבר מלבד עצים לבנים וגבעות לבנות, וקור דמום ושקט מתכתי! לו רק היה לו חבר למסע שכפות רגליו לא הולכות וקופאות, חשב, לו רק נמצא לו חבר כזה, שהיה מבעיר את האש שיכולה היתה להצילו!

אז צדו עיניו עוד סבך של זרדים וענפים שנשאה הגאות. אם יעלה בידו להצית גפרור, הכול עוד עשוי להסתיים בטוב. באצבעות נוקשות שלא יכול לכופפן, שלף את אגודת הגפרורים, אך לא עלה בידו להפרידם.

הוא התיישב וערבב גמלונית את הגפרורים על ברכיו, עד שנחו במפוזר על כף ידו וראשי הגופרית שלהם מזדקרים החוצה, כמו להב של סכין־ציידים אחוזה באגרוף.

אך אצבעותיו היו שלוחות קדימה, ולא צלחו עוד לאחוז בכלום. הוא לחץ עליהן בפרק ידו האחרת, וכך כופף אותן בכוח אל הגפרורים. פעם אחר פעם הסתייע בשתי ידיו כדי לחכך את הגפרורים על רגלו, ולבסוף הצית אותם. אך השלהבת חרכה את כף ידו, ובעל־כורחו שמט את אחיזתו בגפרורים. הם נפלו לשלג, ובעודו מנסה לשווא להרימם, תססו וכבו.

שוב פתח במרוצה, והפעם היה אחוז פחד. כפות רגליו איבדו כל תחושה. פעם אחת הטיח את בהונותיו בבול עץ שנקבר בשלג, ואז נפל ארצה ועיקם את גבו בלי שתשוב אליו התחושה.

הוא נזכר שסיפרו לו על מחנה של ציידי איילים השוכן באיזה מקום מעל הצטלבות הדרכים של נחל פול. הוא בוודאי אינו רחוק משם, חשב, ואם יעלה בידו למצוא את המקום הוא עדיין עשוי להינצל. כעבור חמש דקות הגיע למחנה ומצאוֹ שומם ונטוש, והמקלט שקלעו להם הציידים מענפי אורנים להעביר בו את הלילות זרוע תלוליות שלג. הוא קרס תחתיו ובכה. הכול נגמר, ובתוך שעה לכל היותר, בטמפרטורה הלא־נתפסת הזאת, הוא יהיה לגווייה קרחונית.

אך אהבת החיים היתה עזה בקרבו, והוא שב וזינק על רגליו. הוא חשב במהירות. מה יקרה אם ישרפו הגפרורים את כפות ידיו ממש? טובות ידיים שרופות מידיים מתות. מוטב להיות בלי ידיים בכלל מאשר למות. הוא התחבט במעלה השביל עד שהגיע לערימה נוספת שנשאה הגאות. היו שם זרדים וענפים, עלים ועשבים, כולם יבשים ומחכים לאש.

שוב התיישב וערבב את הגפרורים על ברכיו, הסיעם אל כף ידו, כופף בפרק ידו האחרת את האצבעות המאולחשות אל הגפרורים, ובלחץ קיבע אותן במקומן. עם החיכוך השני אחזה האש בגפרורים, והוא ידע כי אם יוכל לכאב, יינצל. הוא נחנק באדי הגופרית, והשלהבת הכחולה ליקקה את בשר ידיו.

תחילה לא הרגיש דבר, אך האש איכְּלָה במהירות את ציפוי הכפור. ריח הבשר הנשרף — בשרו שלו — הכה בנחיריו. הוא התפתל בייסורים, אך החזיק מעמד. הוא חשק את שיניו והתנודד לאחור ולפנים, עד שהשלהבת הלבנה והבוהקת של הגפרור הנשרף זינקה מעלה והוא היטה את השלהבת הזו אל העלים והעשבים.

חמש דקות עברו עליו בחרדה, אך האש התגברה בהתמדה. אז פנה להציל את עצמו. מצבו הקיצוני חייב אמצעים הירואיים, והוא נקט את האמצעים האלה.

הוא עיסה את ידיו בשלג וטבל אותן בלהבות לסירוגין, ומדי פעם הטיחן בגזעים הקשים, וכך חידש את זרימת הדם במידה כזאת ששוב היתה לו תועלת בהן. בסכין הציידים ביתר את רצועות תרמילו, פרש את השמיכה והוציא גרביים יבשים וזוג נעליים.

אחר כך חתך את המוקסינים וחשף את כפות רגליו. בניגוד למנהגו בידיו, הקפיד להרחיק את כפות רגליו מן האש ועיסה אותן בשלג. הוא עיסה אותן עד שהתחושה נטשה את ידיו, ואז כיסה את כפות רגליו בשמיכה, חימם את ידיו אצל האש, ושב לעסות.

שלוש שעות עמל עד שעלה בידו להשיב את גופו מן הכפור. כל אותו לילה לא מש מן האש, ובשעה מאוחרת של יום המחרת דידה בצעד מכמיר פנימה למחנה שעל פרשת המים של נחל צ’רי.

בתוך חודש יוכל לעמוד על רגליו, אף שהרגישות היתרה לכפור לא תעזוב עוד את אצבעותיהן. ואילו הצלקות שעל ידיו, הוא יודע שירדו עמו לקבר. והמימרה הצפונית ‘לעולם אל תצא למסע לבדך!’ שגורה כעת בפיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להבעיר מדורה (פעמיים)”