החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בלתי צפוי

מאת:
מאנגלית: דנית בן-קיקי | הוצאה: | 2014-02 | 239 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בכרטיס הביקור של קישה ציילון כתוב שהיא ‘רואה בנסתר ומגלה נשמות אבודות‘. זה כמעט נכון. לקישה אין כוחות על־טבעיים אבל יש לה חושים חדים והמון ניסיון. כבר שנים היא מתפרנסת מקשרים עם משפחות שיקיריהן נעדרים. היא מציגה את עצמה כמי שיש לה חזיונות שעשויים לסייע במציאת בן המשפחה הנעדר והיא תמיד שמחה לחלוק זאת איתם תמורת תשלום לא צנוע בכלל. בתזמון נכון ובשילוב יכולת המשחק שלה וגם מעשי נוכלות, היא מצליחה לספק לרבים מלקוחותיה תקווה ואפילו קצה חוט שיוביל אותם לפתרון התעלומה. ונדל גרפילד ספקן ואפילו עוין כלפי קישה, שמבטיחה לגלות לו היכן נמצאת אשתו האהובה, שנעדרת מזה ארבעה ימים. קישה, שזקוקה מאוד לכסף, חייבת להצליח. והיא מצליחה – אפילו מצליחה מדי. לפעמים האמת מסוכנת יותר מאי־הידיעה. תוך שניות קישה מוצאת את עצמה לכודה בשרשרת תקלות שעלולות להרוס את חייה. וכשנדמה שהכול אבוד ואין לה כל מוצא – היא מצליחה להמשיך ולהסתבך ולגרור איתה את כל מי שנקרה בדרכה. בלתי צפוי הוא מותחן קצבי, שעלילתו מתקדמת כמו רכבת הרים ללא מעצורים. לינווד ברקלי הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם ‘טוב מראה עיניים‘, ‘התאונה‘, ‘ביום שאיבדתי אותה‘, ‘בלי לומר שלום‘ ועוד, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן. “מותחן משובח.“ – סנדיי טלגרף “מותחן מחוכם, מהודק, שמחזיק אותך בגרונך מהדף הראשון ועד הסיום המדהים.“ – סנדיי מירור

מקט: 4-20-52953
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

"זה מגוחך," אמרה מרשה טאגרט. "אתה רוצה להגיד לי שמספיק שהאישה הזאת תחזיק משהו ששייך לג'סטין כדי לגלות איפה הוא? אתה צוחק עלי? היא תיצור איתו איזה מין קשר רוחני בכך שתמשש אחת מדמויות הפעולה מילדותו או תחבק את הכרית שלו? אתה חושב שאני טיפשה?"

"מרשה, למען השם," אמר בעלה, דוויין. "אם את לא מתכוונת להתקשר למשטרה, לפחות תעשי משהו. עד כמה שאת יודעת, הבן שלך שוכב באיזו תעלה. חייבים למצוא אותו."

"שנינו יודעים שזה כנראה בדיוק מה שקרה," אמרה לו מרשה בזעף. "הוא השתכר או התמסטל או הלך עם איזו זנזונת לאיזה מקום או, סביר להניח, עשה את כל שלושת הדברים. אם ארוץ למשטרה בכל פעם שהוא עושה משהו כזה, נצטרך חניה יותר גדולה לכל הניידות שיעמדו כאן כל הזמן."

קִישָׁה צֵיילון ישבה, הקשיבה והתבוננה. שיתווכחו. היא יכולה לחכות.

דוויין אמר: "עברו שלושה ימים. הילד אף פעם לא נעלם לכל כך הרבה זמן."

"זאת הבעיה," אמרה מרשה והצביעה באצבע מאשימה על בעלה. "אתה רואה בו ילד. אבל הוא כבר לא ילד. הוא בן עשרים ושתיים והגיע הזמן שיעמוד ברשות עצמו ולא יחכה לנדבות מאמא שלו. למה אתה חושב שהפסקתי לתמוך בו? כדי שילמד להיות אחראי, בגלל זה."

דוויין אמר לה בשקט: "אני לא אומר שאת לא צודקת. אני יודע מה עבר עלייך בגללו. אני יודע שהיה לך קשה לגדל אותו לבד אחרי שאוסקר מת. אני יודע שג'סטין צריך לקחת את עצמו בידיים. הוא קוץ קטן וערמומי בתחת."

מרשה נעצה בו מבט שאמר: אני יכולה לקרוא לו ככה, אבל אתה לא אבא שלו, אז תיזהר.

"סליחה," הוא אמר. הוא קלט היטב את המסר הלא־מילולי. "אבל אני לא אומר שום דבר שלא אמרת בעצמך. לפעמים לא קל איתו. אבל מרשה, זה שהוא חסר אחריות לא אומר שהוא לא יכול להיות בצרה אמיתית." הוא הצביע אל החלון. שלג קל ירד. "קפוא בחוץ. נניח שאת צודקת. נניח שהוא השתכר או התמסטל, ובסופו של דבר התעלף בערימת שלג. הוא יכול לקפוא למוות שם בחוץ. זה מה שאת רוצה שיקרה לבן שלך-"

"ברור שלא!" היא צעקה. שפתה התחתונה רעדה ועיניה התכסו בדוק.

הנה זה מתחיל, חשבה קישה.

"אוי, אלוהים," אמרה מרשה טאגרט, וכיסתה את פניה בכפות ידיה. היא ניגשה לספה והתיישבה. היא המשיכה להסתיר את פניה כי לא רצתה שבעלה, או קישה, יראו איך היא מאבדת שליטה. היא שלפה ממחטה מקופסה שהיתה על השולחן בסלון, מחתה במהירות את עיניה, קינחה את אפה, ואז התיישבה בגו זקוף מאוד. כעת היא שוב משלה ברוחה ונראתה מלכותית בהחלט.

"ובכן," היא אמרה. "טוב."

דוויין הקיף את הספה, נעמד מאחורי אשתו והניח את ידיו בהיסוס על כתפיה. הוא נראה כמנסה לנחם אותה, אך מגע ידיו היה קר מדי.

"גם אם אקבל את כל הדברים האלה," היא פנתה ואמרה ליד שעל כתפה השמאלית כדי להראות שהמילים מכוונות לבעלה ולא לאורחת שלהם, "למה בשם אלוהים שנפנה לאישה הזאת לעזרה?"

עדיין מדברת כאילו שהיא לא נמצאת. קישה הכירה את הטיפוס. לפני שנכנסה לתחום הזה, כשהתפרנסה מניקוי בתים – דבר שעדיין עשתה כשחסר לה כסף – היו לה לקוחות שהתייחסו אליה כאילו שהיא חלק מהריהוט. הם היו משאירים לה פתקים שבהם כתבו מה הם רוצים שתעשה – "לנגב אבק מהחלק העליון של מאווררי התקרה, לנגב ולייבש את כיורי הנירוסטה" – אף על פי שהיא עמדה לידם והם יכלו להגיד לה זאת ישירות.

"את לא מרשה לי להתקשר למשטרה," הזכיר דוויין למרשה.

"כבר דנו בזה," היא פלטה בזעף. "אני רק… אתה יודע איך הוא, למה הילד הזה מסוגל." היא נאנחה. "נניח שהוא בסדר, אבל הסיבה שלא שמענו ממנו היא ש… אני לא יודעת, אולי הוא גנב מכונית. או שוב גנב משהו מחנות. אם נשלח את המשטרה לחפש אותו, זה כנראה יסתיים בהגשת כתב אישום נגדו אחרי שימצאו אותו. זה מה שאתה רוצה?"

עכשיו היה זה תורו של דוויין להיאנח. הוא הינהן בהבנה מעושה. "התקשרנו לכל החברים שלו, היינו בכל המקומות שחשבנו שהוא עשוי להיות בהם. נגמרות לנו האפשרויות."

"אבל היא?" מרשה היטתה את ראשה לעבר קישה. "לא עדיף כבר שנשכור בלש פרטי?"

דוויין הקיף את הספה והתיישב לידה. "כבר דיברנו גם על זה, מרשה. כשהצעתי שנשכור בלש פרטי, כמעט הורדת לי את הראש כי הם שואלים הרבה שאלות, כמו המשטרה. ככה הם עובדים. הם חייבים לגלות את העובדות, וכדי לעשות את זה הם מדברים עם הרבה אנשים, וככה כולם יידעו הכול על העניינים שלך, מרשה, ואני יודע שאת רוצה להגן על ג'סטין ולשמור על דיסקרטיות בנוגע ל… טעויות שלו בשיקול הדעת. אבל גברת ציילון לא עובדת בצורה כזאת. היא מרגישה דברים. היא אולי תוכל לגלות איפה ג'סטין נמצא בלי לעורר דברים, בלי שנצטרך לדבר עם מישהו." הוא הביט בקישה. "נכון?"

היא הינהנה. "ככה אני עובדת." זו היתה הפעם הראשונה שהיא דיברה זה עשרים דקות.

מרשה טאגרט הנידה בראשה. "אבל בכנות, דוויין, האישה- באמת, אתה מאמין לכל שטות ניו־אייג'ית שצצה. האישה הזאת-"

"שמי," קישה נכנסה בפעם הראשונה לדבריה, "הוא קישה. קישה ציילון. בדרך כלל קוראים לי קישה, אבל אם את רוצה להמשיך לקרוא לי 'האישה הזאת', אני מניחה שזאת זכותך."

מרשה הפנתה אליה את מבטה. "אני לא מאמינה שאת יכולה לעשות את מה שאת טוענת שאת יכולה."

"ככה חושבים הרוב," הסכימה קישה.

"זאת שטות מוחלטת," אמרה מרשה.

"טוב," אמרה קישה וקמה על רגליה, "נראה לי שאני צריכה ללכת." היא חייכה את החיוך הכן ביותר שלה. "אני מאחלת לך הצלחה במציאת בנך."

כשהחלה ללכת לכיוון הדלת נעמד דוויין בדרכה. "רק רגע, חכי שנייה. מרשה, האישה – גברת ציילון – עשתה מאמץ לבוא לכאן. אני חושב שלכל הפחות עלינו לשמוע מה יש לה להגיד."

מרשה נחרה בבוז. "באיזה מחיר?"

קישה פנתה להביט באישה ואמרה ללא היסוס, "התעריף שלי הוא חמשת אלפים דולר." היא הצליחה להגיד את זה בלי להתכווץ. הסכום היה גבוה מהתעריף הרגיל שלה, אבל ממה שנאמר לה, בני־הזוג טאגרט יכלו להרשות זאת לעצמם.

מרשה הניפה את ידיה באוויר. "בבקשה, דוויין. אני חושבת שאנחנו יודעים בדיוק מה האישה הזאת רוצה."

"אבל רק אם אמצא את בנך," הוסיפה קישה. "אם לא אצליח להוביל אתכם אליו, לא תשלמו לי שום דבר."

דבריה הפילו דממה על החדר לכמה שניות.

"נו, זה נראה לי הוגן ביותר," אמר דוויין. "זה לא נראה לך הוגן, מותק? כלומר, בחייך, גם אם את חושבת שהאישה הזאת היא שרלטנית, מה יש לך להפסיד?"

מרשה טאגרט חשבה על כך, וגם, ניחשה קישה, מחלה על כבודה. זה הספיק כדי שתגיד: "שבי… גברת ציילון."

קישה חזרה והתיישבה.

"איך בדיוק את עושה את זה? אנחנו מכבים את האור, מוציאים לוח סיאנס ומתחילים לדבר בשפה לא מוכרת?"

"לא," אמרה קישה. "רק תביאו לי כמה דברים של ג'סטין. פריטים אישיים קטנים. דברים שהיו חשובים לו. גם דוגמה של כתב היד שלו תעזור."

"אני יכול לעשות את זה," אמר דוויין ומיהר לצאת מהחדר.

שתיקה מביכה השתררה בין הנשים. מרשה הפרה אותה ואמרה: "בעלי מאמין שאמו המנוחה מְתַקְשֶׁרֶת איתו." היא ליוותה את ההערה בגלגול עיניים שהודיע לקישה שהיא משתפת פעולה עם השטות הזאת רק כדי לרצות את בעלה.

קישה לא אמרה דבר.

"הוא אומר שהיא יוצרת איתו קשר בחלומותיו, שהיא קוראת לו מהעבר השני." האישה השמיעה עוד אחת מנחרות הבוז שלה. "בהתחשב בזה שהיא היתה כלבה קמצנית, אלה בטח שיחות גוביינא."

קישה לא צחקה. היא אמרה: "אני יודעת שיש בך כעס גדול כלפי הבן שלך, אבל אני גם מרגישה שאת אוהבת אותו מאוד."

"אה, את מרגישה את זה, מה?"

"כן. ואני יודעת שבעצם את דואגת לו מאוד."

"בזכות הכוחות העל־טבעיים שלך?" שאלה מרשה בעוקצנות.

"לא," אמרה קישה. "כי אני אמא. גם לי יש בן."

שמץ של התרככות ניכר בפניה של מרשה.

"מתיו. הוא בן עשר. ותאמיני לי, יש ימים… אבל לא משנה מה הוא עושה, לא משנה איזה צרות הוא עושה בבית־הספר, אני אוהבת אותו, והוא לא יכול לעשות שום דבר שישנה את זה. אני אולי רוצה לחנוק אותו לפעמים, אבל גם כשאעשה את זה, עדיין אוהב אותו." קישה חייכה. "אני צוחקת, כמובן. בקשר לחניקה."

"לא, את לא צריכה להתנצל," אמרה מרשה. "ג'סטין, אני נשבעת… אני פשוט רוצה לתת לו סטירה כדי להכניס לו קצת שכל לראש."

"אני יודעת."

"לא היה קל איתו מהרגע שהוא למד ללכת, אבל כשהגיע לגיל העשרה זה נעשה גרוע יותר. אלכוהול, סמים, הברזה מבית־הספר. הפסקתי לתת לו כסף כי ידעתי שהוא סתם יבזבז אותו על סמים. אבל העניין הוא, וזה מה ששובר כל כך את הלב, שהוא ילד כל כך חכם."

"אין לי ספק," אמרה קישה.

"כלומר, הוא יכול לעשות כל מה שירצה. הוא אשף במחשבים. הוא יכול לסכם טורים של מספרים בראש. את שואלת אותו כמה זה ארבע־מאות ועשרים כפול שש־מאות ושלוש, ובלי בעיות הוא יכול להגיד לך את התשובה. הוא בטח גאון, אבל במקום להשתמש במוח שלו לעשות משהו, הוא כל הזמן מנסה לגלות איך לרמות את המערכת, להוציא כסף מאמא שלו או" – והיא הינהנה בכיוון שאליו הלך בעלה – "מדוויין. אני יודעת שהוא נותן לג'סטין כסף מאחורי גבי. יש לו חולשה אליו והוא חושב שאני קשוחה כלפיו. אני חושבת שכל כך מוצא חן בעיניו הרעיון להיות אבא, אפילו אב חורג, שהוא מעלים עין מהחסרונות של ג'סטין. העניין הוא שהוא… משהו לא לגמרי בסדר אצל ג'סטין. לפעמים הוא… וזה נורא להגיד דבר כזה, אבל לפעמים הוא למעשה קצת מפחיד אותי. לא פיזית, אבל במה שקורה בתוך הראש שלו. אני רק רוצה…"

ואז, ללא אזהרה, נקוו דמעות בעיניה וזלגו במורד לחייה. "אלוהים, אני מקווה שלא קרה לו שום דבר."

קישה קמה מכיסאה והתיישבה על הספה לצידה של מרשה טאגרט. "יהיה בסדר," היא אמרה.

"אני מקווה שאלה יספיקו," אמר דוויין, שחזר לסלון ובידיו כמה פריטים.

"שים אותם שם," אמרה קישה והצביעה על שולחן הסלון שעליו כבר הניחה שניים מכרטיסי הביקור שלה.

דוויין הניח אותם בעדינות. אייפוד, עותק בכריכה רכה של הספר 'אמריקן פסיכו', צ'ק שנפדה1 ובובת אספנים מפלסטיק של אישה שופעת באופן גרוטסקי בתלבושת של גיבורת־על.

קישה נגעה בהם בפקפוק. "אני לא בטוחה… אולי יש לכם פריט לבוש? משהו שג'סטין לובש באופן קבוע? משהו שמרמז על האישיות שלו?"

מרשה אמרה: "תביא את אחד הכובעים שלו." היא הביטה בקישה. עיניה היו פתאום יגעות. "כובע יתאים?"

"אני חושבת שכן. בינתיים אעיף מבט באלה."

מרשה הרימה את הצ'ק מבין החפצים שדוויין הביא לקישה והזעיפה את פניה. היא ניענעה את ראשה, קיפלה אותו לשניים והחזיקה אותו באגרופה. בידה השנייה הרימה את דמות הפעולה הנשית ובחנה אותה כאילו היתה חפץ לא ידוע של תרבות חייזרית כלשהי.

"ג'סטין אוסף את הדברים האלה," אמרה. "אני רק רוצה לזרוק אותם לפח. מה עושה גבר בשנות העשרים לחייו עם צעצועים כאלה? יש לו לפחות חמש־מאות. אני אפילו לא יודעת מי זאת אמורה להיות. וונדר וומן או-"

"ששש," אמרה קישה ברכות, ועצמה את עיניה. היא נגעה בצעצוע ואז פקחה את עיניה והרימה את האייפוד.

"הוא מקשיב לו הרבה," אמרה קישה.

"כן,"

"אני מרגישה… כשהוא נושא אותו, הוא הרבה פעמים בכיס החולצה שלו, ממש קרוב ללב," אמרה.

"טוב, אני מניחה שהרבה אנשים נושאים אותם שם," אמרה מרשה ונראתה שוב ספקנית. "כשתגעי באוזניות שלו תגידי שהוא שם אותן ממש קרוב למוח שלו?"

קישה שלחה אל האישה חיוך עגום. "חשבתי שאנחנו מתחילות להסתדר."

"אני רק אומרת שזו הבחנה מאוד מובנת מאליה בקשר לאייפוד."

קישה עצמה שוב את עיניה והעבירה את אצבעותיה לאורך המשטח הקריר של המכשיר. "אני רואה… העיניים שלו עצומות."

מרשה אמרה: "מה זאת אומרת עצומות? כאילו, ישן? את רואה אותו ישן? שוכב?"

"אני לא יודעת. אני רק רואה אותו… אני בטוחה שאין לזה שום משמעות."

"לא, מה את רואה?" שאלה מרשה. היא הפגינה עניין רב למדי יחסית למישהי כל כך צינית.

"אני לא יודעת אם הוא ישן או אם מדובר במשהו אחר."

"כמו מה? את רוצה להגיד שהוא… את רוצה להגיד שהוא לא בחיים?"

"לא, זה לא מה שאני אומרת. אני בטוחה שהוא בחיים. אבל העיניים שלו עצומות, ואני תוהה אם הוא חסר הכרה אולי."

"אבל את לא באמת יודעת," אמרה מרשה בחוסר סבלנות. "אל תדאיגי אותי כל כך אם את לא יודעת מה זה-"

"הנה אחד הכובעים שלו," אמר דוויין, שחזר לחדר. זה היה כובע מצחייה פשוט, כחול עם מצחייה ירוקה ולוגו של הרטפורד וֵיילֵרְס בחזית.

מרשה פתחה את אגרופה והציגה את הצ'ק לבעלה. "מה זה?"

"ג'סטין חתם עליו מאחור," אמר דוויין בהתגוננות. "קישה אמרה שהיא צריכה דוגמה של כתב היד שלו. לא ידעתי מה עוד להביא. ילדים היום, כל הכתיבה שלהם נעשית במחשב."

"כתבת לו צ'ק בסך מאתיים דולר מאחורי גבי?"

"מרשה, באמת, זה לא הזמן המתאים."

"תנו לי לראות אותו," אמרה קישה ולקחה את הצ'ק מידה של האישה. היא פתחה אותו והעבירה את אצבעה הלוך ושוב על פני חתימתו של ג'סטין וילקוקס. וילקוקס היה שם המשפחה של בעלה הראשון של מרשה טאגרט, אביו של ג'סטין. "אוכל לקבל אותו?"

מרשה חטפה אותו בחזרה וקרעה את כל חלקי הצ'ק שהקיפו את החתימה, כולל החלק בחזית עם מספר החשבון, ואז החזירה את פיסת הנייר הקרועה הנושאת את החתימה לקישה. "אני לא רואה טעם לתת לך את כל פרטי הבנק של בעלי."

"למען השם," אמר דוויין. "למה את מעליבה את האישה שמנסה לעזור לנו?"

"זה בסדר," אמרה קישה בסבלנות נטולת עלבון כשהכניסה את פיסת הנייר לכיס הז'קט שלה.

מרשה עקפה בנחישות את ההזדמנות להתנצל ואמרה: "ראית את ג'סטין בעיניים עצומות. מה זה אמור להביע?"

במקום לענות, לקחה קישה את הכובע מדוויין, קמה והחלה ללכת סביב החדר באיטיות רבה.

"מה את עושה?" שאלה מרשה, אבל קישה, שנראתה כאילו נכנסה לטראנס כלשהו, לא הגיבה.

"פשוט תיתני לה לעשות את העבודה שלה," אמר דוויין.

קישה מילמלה משהו בלחש. מרשה אמרה: "מה אמרת?"

היא הרימה יד והמשיכה להתהלך. ואז עצרה בפתאומיות, פנתה והביטה במרשה. "מה אומרת לך המילה דַיסה או דַיסה־לֶה או דיסה־לֶק או משהו כזה? יש לזה משמעות בעינייך?"

פיה של מרשה נפתח. "מה? אין לזה שום משמעות. אין לי מושג על מה את מדברת."

קישה עשתה הצגה של מאבק פנימי. "אולי דַי צַלֶּקֶת? זה יכול להיות? אני רואה מעין משרד. עם ארונות תיוק ריקים. אבל 'די צלקת', זה בטח לא נכון. יש לג'סטין צלקות? תראו לי שוב את התמונה שלו."

דוויין הראה לה תמונה של בנו החורג דקות ספורות אחרי שהגיעה, תמונה ממוסגרת מסיום בית־הספר התיכון. נער רזה בעל פנים רזות וגרמיות. דוויין עמד לקחת אותה מאדן האח ולהראות לה אותה שוב כשמרשה אמרה: "אלוהים אדירים. אמרת 'די צלקת'? זה מה שאמרת? כן. יש לזה משמעות."

קישה הפסיקה למולל את הכובע בידיה. "מה?"

"זאת מרפאה," היא אמרה בשקט.

"מרפאה?"

"הם עושים טיפולי לייזר, דברים כאלה."

"איזה קשר יכול להיות לזה לבן שלך, גברת טאגרט?"

מרשה נראתה נבוכה. "הם שכרו מ… יש לי כמה נכסים. נכסים להשקעה, שטחים מסחריים שאני משכירה. השכרתי שטח משרדי למרפאת 'די צלקת', ליד קניון פוסט."

קישה אמרה: "טוב, אני בטח טועה. לא יכול להיות שהבן שלך מתחבא במרפאה."

"לא, אבל הם סגרו את המרפאה. המשרד ריק."

עיניו של דוויין התבהרו. הוא שלח אל קישה מבט מרוצה. "לכן ראית ארונות תיוק ריקים."

"יכול להיות שג'סטין השיג מפתח של המקום הזה?" שאלה קישה.

"אני מניחה שזה אפשרי," אמרה מרשה. "רק רגע."

היא קמה מהספה ויצאה בחיפזון מהחדר. דוויין אמר: "יש לה משרד בבית והיא שומרת שם את המפתחות לכל הנכסים המושכרים שלה. את חושבת שהוא עשוי להיות שם? זה מה שאת קולטת? זה החיזיון שאת רואה?"

"בבקשה," הזהירה קישה. "אל תפתח תקוות. אני מקבלת הבזקים כאלה, אני רואה דברים, אבל יכול להיות שזה לא-"

"הם אינם!" צעקה מרשה מחלק אחר של הבית. "המפתחות אינם!"

"יש עוד משהו," אמרה קישה. "אני כל הזמן רואה אותו כשעיניו עצומות." היא עצרה. "אולי הוא רק ישן."

שלושתם נסעו לשם בריינג' רובר של דוויין. מרשה ישבה נסערת במושב שליד הנהג ופכרה את אצבעותיה. דוויין הפעיל את המגבים כדי למנוע מהשלג להצטבר על השמשה הקדמית.

"למה הוא ישן?" שאלה מרשה שוב ושוב. "מה זה אומר?"

"אני לא יודעת," אמרה קישה בשקט מהמושב האחורי. "אבל לדעתי כדאי שנמהר."

"אתה לא יכול לנסוע מהר יותר?" שאלה מרשה.

"הכביש חלק!" אמר דוויין.

"זה רכב שטח, למען השם!"

המשרדים של 'די צלקת' לשעבר שכנו בקומה השנייה של בניין משרדים בן ארבע קומות. שלושתם נכנסו בריצה ללובי, ואחרי המתנה של עשר שניות למעלית איבדה מרשה את הסבלנות. היא החלה לרוץ לאורך מסדרון סמוך, פתחה דלת עם סימון "מדרגות" ועלתה במהירות קומה אחת.

כשיצאו בקומה השנייה, הם ניצבו בפני דלת של חברה להנהלת חשבונות. "מכאן," אמרה מרשה, פנתה שמאלה, רצה לקצה המסדרון ונעצרה ליד דלת עשויה זכוכית עמומה שהמילים "מרפאת די צלקת" היו כתובות עליה באותיות שחורות. מישהו כתב בטוש "סגור" על גיליון נייר והדביק אותו על הזכוכית.

"אין לי מפתח, אין לי מפתח," אמרה מרשה. "איך אני אמורה להיכנס?"

דוויין ניסה לבדוק אם הדלת במקרה לא נעולה, אף שזה לא היה סביר. לא היה לו מזל. הוא ניפח את חזהו ואמר לנשים: "לכו אחורה."

קישה אמרה: "יכול להיות שאני טועה. יכול להיות שהוא לא שם."

אבל דוויין לא הקשיב לה. הוא נשען לאחור, הרים את רגלו ובעט בזכוכית בעקבו. היא התרסקה על הרצפה ברעש של מאה מצלתיים. בתוך שניות נפתחה דלת משרד הנהלת החשבונות בתנופה, ואיש נמוך ומוצק בחולצה לבנה עם עניבה שחורה ודקה הביט בהם בבהלה.

"מה לעזאזל… מרשה?"

"זה בסדר, פרנק," היא אמרה.

היא הושיטה יד מבעד לדלת השבורה ופתחה את המנעול. הדלת גרפה כמה שברי זכוכית כשנפתחה לתוך החדר. נעליהם ריסקו את השברים כשהם נכנסו.

"ג'סטין?" קראה מרשה.

לא היתה תשובה.

המראה תאם לתיאור הקצר שנתנה קישה. ריק. מדפים ריקים, ארונות תיוק פתוחים למחצה שאין בתוכם דבר. לא תמונות נוף חסרות ייחוד ולא תעודות או כל דבר אחר על הקירות.

אבל על הרצפה היו זרוקות כמה קופסאות של מזון מהיר. קרטון פיצה, קופסה של 'ביג מק' שעדיין היתה מרוחה ברוטב המיוחד. כמה פחיות בירה ריקות.

"מישהו היה כאן," אמר דוויין. "מישהו גר כאן."

היה שם חדר כניסה רחב ידיים ואחריו מסדרון קצר שהוביל לכמה חדרי בדיקה. מרשה התקדמה לכיוון זה, פתחה דלת אחת ועוד אחת, ודוויין וקישה רצו כדי להדביק אותה.

כשפתחה את הדלת האחרונה, היא צרחה: "אלוהים אדירים!"

כעבור רגע מצאו אותה קישה ודוויין על ברכיה לצידו של ג'סטין, ששכב על הרצפה לבוש בג'ינס ובחולצת טריקו שחורה ורגליו יחפות. נעליו וגרביו היו פזורים לצידו, ומעיל חורפי היה מגולגל מתחת לראשו ככרית.

עיניו של הצעיר היו עצומות.

קופסת גלולות אטומה בגוון כתמתם נחה על צידה כחצי מטר מראשו. דוויין התכופף כשרגל אחת שלו מורמת לאחור והרים אותה בחטף מהרצפה.

"מרשה," אמר. "אלה לא כדורי השינה שלקחת לפני שנה?"

"ג'סטין!" היא אמרה. "תתעורר!"

"היא מלאה בכדורים," הוא אמר. "לא נראה שהוא לקח אותם."

ג'סטין התעורר. "מה, מה קורה כאן?"

מרשה חיבקה אותו בזרועותיה. "אתה בסדר? אתה מרגיש טוב?"

הוא אמר בקול חלש: "אני בסדר. אני מצטער, אני מצטער, אמא. אני כל כך מצטער."

עכשיו הבחין דוויין במשהו אחר על הרצפה. דף נייר שמשהו היה משורבט עליו. הוא הרים אותו, ראה מה כתוב עליו והושיט אותו לקישה ללא מילה.

על הדף היה כתוב: "אני יודע שעשיתי הרבה צרות, אמא. אולי יהיו לך חיים טובים יותר עכשיו."

"בחיי," לחשה קישה. דוויין הניד בראשו והביט בקופסת הגלולות שבידו.

"אלוהים, אם היינו מגיעים כמה דקות מאוחר יותר…" לחש בחזרה.

"ג'סטין, תקשיב לי," אמרה מרשה. "לקחת משהו? לקחת כדורים?"

"לא, לא. אני רק… רק שתיתי כמה בירות, זה הכול. התכוונתי לקחת אותם אחר כך, אולי. אני לא יודע. אני לא יודע מה התכוונתי לעשות. אני מצטער אם הפחדתי אותך."

מרשה אחזה בו והחלה להתייפח והוא ליטף את ראשה. לפני שדוויין כרע ברך ליד אשתו ועטף בזרועותיו אותה ואת בנו החורג הוא אמר לקישה: "אדאג שתקבלי את כספך היום אחר הצהריים."

קישה ציילון חייכה קלות.

ג'סטין חיבק בזרועות חלושות את אמו ואת אביו החורג. פניו היו קבורות בצווארה של אמו ועיניו היו עצומות. אבל אז הן נפקחו וננעצו בקישה.

ג'סטין קרץ לה.

וקישה קרצה לו בחזרה.

1 בארצות־הברית הבנקים מחזירים ללקוחות את הצ'קים לאחר ההפקדה, בליווי חותמת "מבוטל" שמוטבעת על הצ'ק לצורך מעקב. המתרגמת

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בלתי צפוי”