החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אנה והציידים

מאת:
הוצאה: | 2009 | 80 עמ'
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

סיפורה של אנה בת השלוש עשרה, ילידת תל אביב ותלמידה בבית ספר ביאליק, המסתתרת במרתף בדרום העיר מפחד הציידים המבקשים לגרש אותה מן הארץ – ובה בעת גם סיפורם של ילדי פליטים ומהגרי עבודה רבים אחרים הנמצאים במצב דומה. במקום המסתור שלה, אנה מאזינה לרדיו וקוראת עיתונים שמגניב לה טוני, אף הוא יליד הארץ ומועמד לגירוש, נער אמיץ שמהתל בציידים גם במחיר סיכון חירותו.

בנימה תמה אך מפוכחת השוזרת חרדות ופחדים לצד כמיהה ותקווה, מעלה הילדה הרגישה והפקחית הזאת שאלות ערכיות ומהותיות נוקבות, המתייחסות להתנהגותנו כבני אדם, כחברה וכמדינה.

הספרון נכתב במשך כשבועיים ביולי-אוגוסט 2009 מתוך רצון עז להביע הזדהות אנושית ואזרחית עמוקה ודחופה עם ילדי הפליטים ומהגרי העבודה, שנולדו והתחנכו בישראל, ואשר מדינת ישראל הפכה לניצודים בגלל ההחלטה השרירותית לגרשם מן הארץ.

הספר מיועד לכל קוראת וקורא מגיל 12 ועד 120 המבקשים לחיות כאזרחים בחברה צודקת ואנושית יותר.

מקט: 4-644-43
מסת"ב: 978-965-7303-43-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


[1]

קוראים לי אנה וכבר שבועיים שאני גרה במרתף. גרה, זאת אומרת, מסתתרת. עכשיו החופש הגדול, אבל אני לא יכולה לצאת מכאן. רק אמא יוצאת כל בוקר כשעוד חושך, ואחרי עשרים דקות של פחד היא מגיעה לעבודה. המרתף שלנו נמצא לא רחוק מהתחנה המרכזית. יותר מזה אני לא יכולה לגלות. טוני, שגר עם אבא שלו בבית ממול, ושעושה לי עיניים וקורא לי בצחוק אנה־בננה, אומר שבטח יש כבר מלשינים בשטח. "ככה זה תמיד," הוא אומר, "אנשים מנסים להרוויח משהו על חשבון אחרים, ויש גם כאלה שמאמינים באמת שהם עושים משהו לטובת המדינה, אבל הם טועים, ובגדול." ואם טוני אומר, טוני יודע. הוא כבר כמעט בן שש עשרה ולא מפחד להסתובב ברחוב עם הסניקרס האדומות שלו ולרחרח מה קורה. פעם עצר אותו שוטר, אבל הוא אמר שהוא אתיופי, והשוטר הרוסי האמין לו. בעיני הלבנים כל השחורים נראים אותו הדבר.

ההורים של טוני הגיעו לישראל שנה לפני שהוא נולד, וכשהוא היה בן חמש, אמא שלו נהרגה בפיגוע בתחנה המרכזית. כיף לי לדבר איתו. אנחנו יכולים לדבר בינינו רק בעברית, כי חוץ מעברית הוא מבין צרפתית ואני אנגלית. לא פלא שהוא קורא לעצמו טוני־אין־כמוני ואומר שהוא יודע הכול. אבל אני לא בטוחה שזה נכון. אני חושבת שפשוט יש לו מזל. אבא שלי אמר תמיד שמזל זה הדבר הכי חשוב בחיים. חוץ מזה, עכשיו טוני מביא לאמא ולי מצרכים מהמכולת ונזהר שלא יעקבו אחריו, וכשהוא מוסר לי את השקית דרך הפתח הצר שבדלת, אני מרגישה שהיד שלו חמה, וזה נעים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אנה והציידים”