יערה

את האזור הכרתי, ובכל זאת רק בעיצומה של המדידה, כשצפיתי מחלונו של חדר קריר ומוצל אל בניין שכן שמרפסותיו סגורות בתריסים, ידעתי בוודאות שבדירה הזאת התגוררה יערה. מן החלון הזה צפתה בי, ואני ראיתיה לראשונה.

הייתי משוקע בשגרת אותם ימי אוגוסט ארוכים ומצערים. ישבתי נבוך ומשועמם בכיסא הגלגלים, שם במרפסת ממול, ואילו יערה נופפה אלי בתנועת יד רחבה, כאותם תיירים שספינותיהם הלבנות חולפות חגיגיות על פני חופים של חולין.

 

״יערה״ מאת אסף עמית הוא רומן סוחף, רגיש ומדויק. במרכז הספר דמותו של גור בן השלושים, אדריכל מתוסכל והתמודדותו עם טראומת ילדות קשה שממשיכה לנגוס בפולשנות בפרקיי זמן שונים בחייו. גור מעביר את חודשי ההיריון של אשתו הטרייה בחיפוש כפייתי אחר חברת נעוריו – יערה היפה והמסתורית שהופיעה בחייו לפני 18 שנה כשהשתקם מפציעה קשה בתאונה קטלנית בה נהרג אביו. יערה נתנה לו אז מבט ומגע שכה נזקק להם.

בספרו מאפשר עמית לקורא לצלול למסע אותנטי לתוך נבכי רגשותיו של גיבור מסוכסך כשהוא מנווט בתבונה בעקבות זרם התודעה של גיבורו, הוא מוביל אותנו בין פרקי חייו הסוערים של הגיבור באופן אינטואיטיבי נטול מגמה.

הספר נכתב בתשומת-לב ובהקשבה נדירה להוויה הפנימית והסביבתית של הדמויות בשימוש בשפה מוקפדת, מדויקת ורגישה. המסע שנשזר מאותם שיטוטים במרחבי הזמן והסביבה מאפשרים לקורא לחוות באופן נדיר הצצה אותנטית ומרתקת לנפשו הפגועה של גור, גיבור ספרו שמתמודד באופן כרוני עם טראומה.

כשהוא מתחקה אחר השתלשלות חייה של יערה, חוזר גור אל מקומות ששנים רבות נמנע מהם, ובתוך כדי שהוא צולל למעמקי הזיכרונות הכאובים וההזיות שהם מעוררים בו, נרקמים זה בזה כמה מסלולי עלילה: יחסיהם המורכבים של הגיבור עם זהרה, רעייתו שרק מבט זר מצית בה תשוקה, מהווה חייהם ואל ראשית הקשר ביניהם כשהיו סטודנטים בירושלים; הסיפור מאחורי ערגתו של הגיבור אל יערה; תהפוכות חייה ואהבת נעוריהם החשאית, בצל מות אביו, פציעתו הקשה ואמו השוקעת בייאוש.

 

אסף עמית הוא אדריכל ומעצב, שכתיבתו בוחנת טראומת ילדות והלכי נפש של דמויות מורכבות, מבעד לשכבות של פרקי חיים ותעתועי זיכרונות. ברומן יערה הוא מתאר פרשיית אהבה משולשת במסע של התבגרות מאוחרת.

״העדינות היא המאפיין הבולט ביותר בפואטיקה של אסף עמית. היכולת לשרטט אירועים מורכבים, כמיהות נפש וזיכרונות שאינם מרפים, בקו דק ויפהפה שמעניק לקורא חוויית קריאה מפעימה."

 

רון דהן, סופר ומשורר

 

 

מקט: 978-965-571-472-0

את האזור הכרתי, ובכל זאת רק בעיצומה של המדידה, כשצפיתי מחלונו של חדר קריר ומוצל אל בניין שכן שמרפסותיו סגורות […]

---

בשבת, אחרי שזהרה בישרה לי נרגשת, חזרתי ונתקלתי במקלון הבדיקה שהראה תוצאה חיובית. היא השאירה אותו בתוך צנצנת שקופה, כמו פְּרס, על השידה בחדר השינה. עם ערב, כשבאו לבקרנו שני זוגות חברים, לגמנו חמישתנו בירה סביב השולחן בחצר, וזהרה בישרה להם את בשורתה. היא הציגה בפניהם את הבדיקה, בעוד אני החלתי מבריש את אבק השנים מעל שמך, יערה.

כי מבלי שהבנתי מדוע דווקא בעת שכה השתוקקתי לחיק מגונן – במקום לערוג אל ימי ילדותי בכפר, כשאבי עוד חי ואמי חזקה לצדו – נהיתי אל תקופת נעוריי הרעה.

***

כשחזרתי למבואת הבניין בכרמל, עם תיק כלי המדידה ששכחתי ברכב, לא מצאתי את שחר. טיפסתי במדרגות ואחזתי במעקה, כמו נזקקתי לו כדי למשוך את גופי כלפי מעלה. אך היה זה הזיכרון שהתעורר בי, אשר ממנו סירבתי להרפות.

כן, הכרתי מעקות כאלה בדיוק, של צינורות ברזל מכופפים. הכרתי היטב את האזור ואת צמד הבניינים האחים. דומים היו בממדיהם, בצבע הטיח ובחרכים המרובעים בקיר שלצד המרפסת. אבל בבניין הזה היו המרפסות פתוחות, ואילו במבנה ממול, שם בילדותי התגוררה סבתי, היו המרפסות סגורות בתריסים.

צל זיכרון עגום חלף בי, ומיד חזרו והיו הדברים כסדרם. רק מעקה המדרגות, שאחזתי בו בלי כוונה להרפות, עוד נראה כשייך לימים אחרים. במעלה מדרגות שחוקות כאלה נשאו אותי באלונקה אל דירת סבתי בקומה הרביעית. הייתי בן אחת עשרה, ובקצה כל גרם מדרגות, בבואם לפנות שמאלה, נאלצו החובשים להרים את האלונקה מעל המעקה, מעל כתפיהם.

הגעתי כעת לישורת הקומה השנייה כששמעתי מהקומה מעל את צעדיו הנחושים של שחר, ואת מוט המדידה שלו נגרר על הרצפה בעקבותיו.

שחר נקש נקישה מנומסת אחת, ולאחריה דפק בידו הקפוצה בתקיפות של איל ניגוח. אגב המהומה שהקים איתרתי לצד הדלת פעמון חשמלי. לחצתי עליו בפשטות יהירה, אבל המתג שקע בנקישה ריקה.

‘הלו, הלו…’ עלו קולות צעקה ניחרת כמתוך באר עמוקה, עד שנפתחה הדלת. לחייו הסמוקות של הדייר הזקן העידו שהנקישות הרמות דרסו את מענה קולו. כל אימת שביקש לדבר בקעו מגרונו הניחר שיעולים חריפים ורוצצו את מילותיו. ‘הנכד היה פה אתמול והכין את הבית,’ אמר לבסוף. הוא הורה ביד רפה בכיוון הסלון, וכך השתהה די זמן אף שידו רעדה. נדמה היה לי ששכח מעצם קיומה בעודו תר אחר המחשבה הבאה.

שולחן אובלי נמוך עמד במרכז הסלון, ובמרחק מה מהקירות ניצבו ספה נמוכה וזוג כורסאות תואמות, עם ידיות עץ וריפוד משבצות מבד מחוספס. הזקן ביקש את סליחתנו ואמר שהבית לרשותנו. אם צריך דבר מה, הוא יושב פה וקורא. הוא פתח ספר וסגר אותו סביב אצבעו במקום סימנייה, ובפסיעות צפופות ניגש לכורסה, הפנה גבו אליה ואז פסע באטיות לאחור עד שרגליו נתקלו בתחתיתה והוא צנח לישיבה.

בינתיים שחר השעין את מוט המדידה על הקיר, והתקין על לוח כתיבה נייר מילימטרי תכול וחדש. אחר סקר בעיניו את החלל סביבו בזמן שאני הוצאתי מהתיק את כלי המדידה. שעה קלה מדדנו את המטבח הצר ואת הסלון, כשאנו מהלכים סביב הזקן, ששקע בקריאת הספר שבין ידיו כמו היה מצוי לבדו. אחר כך נכנסנו ומדדנו את המסדרון והחדרים. בשובנו לסלון זקף הדייר את גבותיו והזכיר לנו את המרפסת, שווילונות ארוכים ועבים כיסו את צמד דלתות הזכוכית שסגר עליה.

את האזור הכרתי, ובכל זאת רק בעיצומה של המדידה, כשצפיתי מחלונו של חדר קריר ומוצל אל בניין שכן שמרפסותיו סגורות בתריסים, ידעתי בוודאות שבדירה הזאת התגוררה יערה. מן החלון הזה צפתה בי, ואני ראיתיה לראשונה.

הייתי משוקע בשגרת אותם ימי אוגוסט ארוכים ומצערים. ישבתי נבוך ומשועמם בכיסא הגלגלים, שם במרפסת ממול, ואילו יערה נופפה אלי בתנועת יד רחבה, כאותם תיירים שספינותיהם הלבנות חולפות חגיגיות על פני חופים של חולין.

אך עד מהרה משכה אותי סבתי מרים בכיסאי אל תוך הסלון האפלולי והגיפה את התריסים ברעש גדול. באור הקלוש שחדר בסדקים שבין הרפפות היא רכנה אלי בעיניים בוהקות ואמרה: ‘שכח ממנה. האבא שׁם דון ז׳ואן מפוקפק.״

כעבור יומיים עלה בידי להקדים את צאתי ממשרד המודדים ושבתי אל הכתובת הזו לבדי. הישיש פתח לי וישר פלט נהמה קצרה בגבות מורמות. הוא הסב את ראשו לאחור ומיד פנה אלי ושאל אם שכחתי כאן מטר או משהו. אחר שב וסקר את הרצפה מאחורי גבו, שבהקה באור בין הערביים שבא מדלתות המרפסת הפתוחות לרווחה.

סיפרתי לו בקצרה על דירת סבתי ועל מותה המפתיע, ואמרתי לו שמכוח דחף נוסטלגי אני מחפש אחר הדיירים שהתגוררו כאן בעבר.

הסבנו לסלון והוא הציע להכין תה. כפות רגליו היו נתונות בגרביים עבים דמויי גבס, וכשהלך ממני שפוף גב, היה גורר את רגליו, וסוליות כפכפיו המתחככות ברצפה הפיקו מעין נשיפות קטר עצל.

הרמתי את זרועי השמאלית לאורך משענת הגב, בהנחה שיש לי כמה דקות לבדי. שיקעתי את גופי במושב הספה ועד מהרה זקפתי גבי באי-נחת. ליטפתי את זיפי זקני הקצר והשטתי מבט בחדר המגורים, שבו ניצבה כוננית ספרים ארוכה של עץ כהה, ועל הקיר מעליה נתלה זוג ציורי שמן קטנים במסגרות תואמות.

אולי אספיק עוד לגשת אל החלון בחדרה של יערה? תהיתי כיצד הצטייר אז מבעד חלונה אותו ילד חיוור שישב בכיסא גלגלים במרפסת ממול, ואם עדיין מגיפים בה בזעם תריסי רפפה נגררים בגון ירוק אפרפר, אך לא אזרתי אומץ לקום והפכתי בזאת שוב ושוב, עד שבאה לאוזניי הצטלצלות כפיות בספלים של זכוכית. מבטי סב אל פינה אפלולית בירכתי הדירה, משם עלתה אוושת סוליות נגררות שהלכה וגברה, ולבסוף נקשרה בצללית הזקן שהגיח, נושא בכל יד ספל זכוכית שהתה החום מהביל מתוכו.

‘כן, כן, הדירה הזו לא בבעלותי. אבל אצלנו דווקא אשתי, זכרה לברכה, לקחה אחריות על הכספים. אני איש רוח. לשאלתך, כן, אבל בגלל ששילמנו למפרע, את שם בעלי הדירה היום כבר קשה לי לזכור.’ עיניו הבהירות הצטעפו בערפילים בזמן שחכך בזיכרונו. הוא הניח ספל אחד מהביל בנקישה על השולחן, ואת השני אחז בימינו הרועדת בזמן שהתיישב על כורסתו לאט ובזהירות.