החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לעצור לרגע

מאת:
הוצאה: | 2012 | 250 עמ'
זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

גיבורת הרומן לעצור לרגע נושאת עמה חוויות שלעתים מעבירות אותה על דעתה. עלילת הרומן מתרחשת בישראל של ראשית שנות החמישים במאה הקודמת, שנות העלייה מן המזרח ושנות הגעתם ארצה של שורדי השואה ומלחמת העולם השנייה, עד שלהי שנות השמונים. איש עסקים שנהרג בתאונת דרכים, השאיר אחריו מוסך פעיל ורווחי. גיבורת הרומן, אלמנתו, מנסה לקחת לידיה את ניהול המוסך. תוך כדי כך היא נישאת לבעל מוסך מתחרה, אך במקביל "נטרפת" על ידי מתחרים אחרים. כשהיא מחליטה לפרוש מעולם העסקים ולנהל את משק ביתה, היא לא מוצאת בו שלווה. ילדיו של בעלה טורדים את מנוחתה, וכאם חורגת היא מתעמרת בהם, ומסובבת בכחש את בעלה, שלא קם כנגדה. סוד אפל שהיא נוצרת בלבה, נחשף במקום ובזמן בלתי-צפויים. בדרך לא דרך מוביל גילוי הסוד גם לפתרונה של תעלומת רצח. גאולה חמילבסקי דהרי היא סופרת, משוררת, בוגרת תואר שני בספרות ערבית. עסקה בהוראה ובחינוך בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. הוציאה לאור שני ספרי שירה, "המפלצת המופלאה של המשפט" ו"רופא מנתח אהבה" ורומן בלשי, "חמדת הבלש".

מקט: 9789657592038
מסת"ב: 9789657592038
קטע וידאו/אודיו קשור
גיבורת הרומן לעצור לרגע נושאת עמה חוויות שלעתים מעבירות אותה על דעתה. עלילת הרומן מתרחשת בישראל של ראשית שנות החמישים […]

פרק א – לעצור לרגע: נסענו בכביש שחצה שדות של נרקיסים, חלפנו על פני פרדסים שעמסו בתפוזים. התחשק לי לעצור לרגע, לעמוד ליד הנרקיסים ולשאוף את ריחם אל קרבי. רציתי לקטוף תפוזים ולחוש את טעמם העסיסי בחכי.

בעלי חיים נהג במהירות במכונית וולבו ישנה, ואני לפתע אמרתי, "תעצור!"

מבלי לשאול אותי למה, הוא לחץ על דוושת הבלמים וניסה לרדת לצדי הכביש. הילד שלנו התחיל לבכות. אמרתי בקול דואג, "הילד יכול לעוף מהכיסא, למה להבהיל את הילד? למה לעצור ככה פתאום?"

בעלי לא הפנה אליי מבט וניסה שוב לרדת לשולי הכביש, אבל רעש של צופרים החריד אותו, הנהגים קראו לו להגביר מהירות. ראיתי מה שהולך לקרות, הנחתי את ידי על כתפו ואמרתי לו, "אל תעצור! תמשיך לנסוע".

הוא אמר, "אני לא הולך לפספס את הנוף הזה בגלל נהגים מופרעים שדוהרים כמו משוגעים".

"אפשר לראות את הנוף דרך החלון", אמרתי. והילד המשיך לבכות. ניסיתי להרגיע אותו. טפחתי על גבו ואמרתי בקול רך: "קינדלע[1], שָׁה, בן, אנחנו כבר מגיעים לרופא". הילד המשיך לבכות. בעלי הציע לקחת אותו על הידיים, גם גער בי: "אויך מיר א מאמע"[2]. נתתי לילד מוצץ, ניגבתי את הרוק שניגר על סנטרו, נאנחתי, "רוק ועוד רוק". אמרתי: "הוא מרטיב את הבגדים. ים של ממחטות לא יכול לספוג את הרוק הזה שלו".

"מה את רוצה? זה טבעי, לילד קטן אין שליטה על הרוק שלו".

"הילד לא בסדר", אמרתי בדאגה.

"למה את חושבת תמיד על דברים רעים, על ילדים דבילים, על מונגולואידים או אוטיסטים, לפני שהרופא בדק אותו".

"אני חושבת שזה לגמרי לא טבעי לפלוט רוק ללא הפסק". והוא לחץ על דוושת הבנזין וטס באופן עצבני על הכביש, רצה להגיע כמה שיותר מהר לרופא, כדי לדעת אם הילד בריא או חולה. הוא עקף במהירות משוגעת מכונית אחת ומכונית אחרת, עד שברד של אבנים ניתך על החלון הקדמי שלנו. צעקתי, "מי זורק עלינו אבנים?"

"מה, את לא רואה את הסקניה הזאת, עמוסה בחצץ, ממטירה אבנים לכל הכיוונים? אני רוצה לעקוף אותה. היא נוסעת לאט, גורמת לפקקים ומפריעה לתנועה. אני לא יכול לסבול את הפקקים האלה". הוא דפק על ההגה ברוב זעם, גידף את נהג המשאית, ובה בעת לחץ על דוושת הבנזין בניסיון לבצע עקיפה.

ביקשתי בקול מפציר, "תחזור למסלול הנסיעה! אל תעקוף!"

כמו להכעיס הוא סטה בחדות מנתיב הנסיעה שלו, והתחיל לעקוף את המשאית.

"אלוהים! אתה לא יכול לעקוף, אתה לא יכול על המשאית הזאת".

הוא לא הקשיב לדברי האזהרה שלי, גם לא שמע את הבכי של הילד שלנו, פרץ אל הנתיב הנגדי במהירות, צועק "אף אחד לא יכול לעצור אותי, לא אתְ ולא הבכי של הילד. אתְ רואה, אני כבר משאיר את המשאית מאחורינו".

רעדתי מרוב פחד. "המכונית ממול, המכונית מתקרבת", צרחתי.

הוא לא התרגש מהצעקות שלי ולא מהמכונית שהתקרבה אלינו. "אני כבר עוקף", אמר ברברבנות, "תראי, המכונית ממול נותנת לי לעקוף". כמו נטרפה עליו דעתו יצא אל הנתיב הנגדי ומיד חזר בו וחוזר חלילה, דפק על ההגה בעצבנות ונסע על הכביש באופן פרוע.

טפחתי לו על הגב ואמרתי, "תפסיק להתפרע על הכביש".

"המשאית מעצבנת אותי. היא לא רק זורקת עלינו אבנים, היא גם משתלטת על כל נתיב התנועה. מה, גם לי יש זכות לנסוע על הכביש הזה. זה לא כביש פרטי של אף אחד".

צרחתי, "תראה, הכביש תלול, אתה לא יכול לעקוף בעלייה".

הוא צחק ואמר, "המכונית הזו שלי יכולה לעבור בקלות את העלייה הזאת", ולחץ על דוושת הבנזין, יצא לעקיפה, כאילו עורך תחרות במהירות מטורפת בינו לבין המכונית שבאה ממולו, מי משתיהן תחלוף ראשונה על פני המשאית. מרוב פחד חששתי שהילד ייפול מהמושב. עצמתי את עיניי והתפללתי, רק שנעבור את העקיפה הזאת בשלום. לפתע שמעתי את חיים קורא בקול צוהל, "הוּרֵיי!" פקחתי את עיניי וראיתי שהוא עומד לסיים סוף סוף את העקיפה בהצלחה, ולפני שהספיק לסיים את העקיפה נשמע קול פיצוץ אדיר, שהחריד את האוויר והרעיד את האדמה. שני כלי הרכב שהתנגשו בעוצמה התרסקו בקול טרטור אדיר, שביקע את האוויר. ואט אט נבלע בחלל.

במכונית הוולבו שנלכדה בין המשאית לבין מכונית הסוברו שבאה ממול נמחץ האב למוות, האם והילד נזרקו בחוזקה אל מעבר לכביש, נהג המשאית יצא מן התאונה ללא פגע, ונהג מכונית הסוברו נפצע באופן בינוני.

מכוניות רבות חלפו על פני התאונה, חלקן האט את הנסיעה, היו שהציצו אל מעבר לחלון והמשיכו לנסוע, אחרים עצרו, ביקשו לראות את הדם, את הזוועה. נוסעים רבים לא הסתפקו בהצצה מעבר לזגוגיות. הם החנו את רכבם בשולי הדרך, חסמו את הכביש המוביל מרחובות לתל-אביב, ויצרו פקק תנועה שגרם לנהגים לצפור ולהחריש אוזניים.

אסיה הייתה שרועה על הכביש מוכה וחבולה. צפירת אמבולנס וקולות לא מוכרים הלמו בראשה של האֵם. היא ניסתה לפקוח את העיניים, אך הן סירבו להיפתח. שפשפה אותן בשתי הידיים, והאור סנוור את עיניה. לפתע שמעה קול, "לא לזוז," ובכל זאת המשיכה להניע את ידיה, ותוך כדי הנעת רגליים ייבבה ושאלה: "מה, מה אמרתָ? איפה הילד? הרופא מחכה לו, מיין גאט[3]". ניסתה לקום בכוחות עצמה, אבל אחד האנשים קרא לעברה, "נס, נס, ניצלת בנס", וניגש לתמוך בה. איש אחר שעמד לידו גער בו ואמר לו, "עזוב אותה, תן לפרמדיק לטפל בה! אסור להזיז אותה". הוא פרש את ידיו לצדדים, כמו ביקש לפנות בגופו שלו את הדרך לאמבולנס. הפרמדיק ניגש אליה, הניח אותה בזהירות על האלונקה, העביר אותה לאמבולנס והלך לטפל בפצועים אחרים. אחד האנשים רץ אליה ושאל בצעקה, "מה עם הילד? איפה הילד?" ואיש אחר הצטרף אליו ושאל בתמיהה, "היה ילד באוטו?" הפרמדיק הדף את האנשים וסגר את הדלת של האמבולנס. קמה מהומה בין האנשים. הם לא ידעו אם היה ילד באוטו, אם לאו, ובכל זאת יצאו לחפש בשדה שהיה קרוב לכביש, אלא שלא מצאו דבר.

בוחני תנועה של המשטרה הגיעו למקום והחלו לחקור את נסיבות התאונה. כעבור זמן-מה סיפר לחוקרים אחד הנהגים שהשתתף בחיפוש אחר הילד, שהפצועה התעוררה ושאלה על הילד שלה. אמר שאנשים אחדים עורכים חיפוש בסביבה, ולא מוצאים שום ילד. הציע לחוקר לצאת ולחפש אותו. החוקר דחה את ההצעה, והמשיך לשמוע ולרשום עדויות. האיש התעקש, הפריע לחקירה, וטען שחובתו הראשונה של החוקר למצוא את הילד, ואחר כך לחקור. החוקר התעשת, ומיד שלח צוות שוטרים לחפש את הילד, גם זירז את הצוות ואמר "כן, יש סיכוי למצוא אותו חי".

ההוראה לצאת ולחפש את הילד עברה מפה לאוזן. נהגים שנתקעו בפקק יצאו והצטרפו ללא היסוס לחיפוש. אחד מאנשי הצוות חילק אותם לקבוצות, וכל אחת מהן פנתה לאחד מארבעת כיווני הרוח. הם צעדו באטיות בין השיחים, מדי פעם השמיע מי מהם קול באוויר, קול מרחף בין השיחים, מעוכב לשניות באוויר ונמוג, וחיפשו בקפידה מתחת לכל שיח ומעל לכל שריג, כמו ביקשו לשדל את בנם האובד לצאת ממחבואו. לפתע הבחין אחד הנהגים בילד ששכב על גבו מתחת לשיח שהסתיר כמעט את כל גופו. לפני שבדק אם חי הוא או מת, צעק בקול היסטרי, "מצאתי, מצאתי". כל האנשים שהיו בקרבתו רצו אליו בבהילות ושאלו, "חי או מת?" אחד השוטרים צעק לעברם, "לא לגעת, אני הולך להביא לכאן את הפרמדיק". הוא מצא אותו מטפל בפצוע, הודיע לו על מציאת הילד. הפרמדיק, נבוך, לא ידע אם להפסיק את הטיפול בפצוע. שאל האם הילד חי, וכשלא קיבל תשובה נטש את הפצוע והלך במהירות לטפל בילד. הוא ראה אותו שוכב על גבו בעיניים עצומות, ושמע אותו בוכה בכי חרישי. הוציא מספריים ממזוודה שנשא עמו, גזר כמה ענפים שפצעו את גופו, ושלף אותו באחת מתוך השיח שהציל את חייו. נשא אותו על ידיו והוביל אותו לאמבולנס. כל האנשים, גם השוטרים, נשמו לרווחה ובישרו זה לזה שהילד נמצא, שהוא בריא ושלם. הפרמדיק שב לטפל בפצועים האחרים. הגיש להם עזרה ראשונה, והעביר גם אותם לאמבולנס. לבסוף ניגש אל נפגע נוסף, בעלה של אסיה, ולא יכול היה להביט בו. חיפה בשתי ידיו על פניו ואמר בקול רועד, "לא ראיתי בחיים תאונה כל כך מחרידה". נסוג לאחור ונתן לצוות חילוץ מיוחד לשחרר את האב, שנמחץ בתוך מכוניתו.

אסיה אושפזה בבית החולים קפלן. היא סבלה מכאבי ראש עזים ומכאבי גב חזקים. הכאבים כופפו את גבה, וכמעט שיתקו את רגליה. היא קמה מהמיטה בעזרת קביים, וסיפרה בהתרגשות ובקול חנוק מבכי לכל מי שהיה בסביבתה על התאונה המחרידה ועל בעלה חיים שנהרג באותה תאונה. אבל לא הזכירה אף לא במילה אחת את הבן שנפגע. דיברה בכאב על נהגים שרוצחים אנשים על הכביש, מבלי לציין את בעלה. דבריה חזרו ונשנו, עד שעייפו את החולים והטרידו את האחיות. הן לא יכלו לשאת עוד את הסיפור העצוב, שהעכיר את מצב רוחן. האחיות המליצו לשחרר אותה בהקדם, וזאת על אף שאסיה טרם החלימה.

אסיה חזרה הביתה, ולפני שפתחה את השער רצה אליה בתה חנצ'ה, ששהתה כל העת בביתה של השכנה ברטה, כשהיא קוראת: "אימא, אימא, איפה היית? איפה איילי?"

אסיה פרסה את שתי ידיה לרווחה ואמרה בהתרגשות, "בואי! בואי אליי, טאכטערל[4]". היא אספה את בתה בזרועותיה ואימצה אותה חזק אל חזה, ליטפה את שערה המתולתל, הרעיפה נשיקות על מצחה ועל פניה, ואמרה שוב ושוב, "אני פה, טייערינקע[5]", והוסיפה, "אני פה, לא לפחד, אימא לא הולכת, אימא לא עוזבת את הילדה שלה".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לעצור לרגע”