החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חיובית — נשים כותבות קורונה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 248 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

23.40

רכשו ספר זה:

"השיחה הסתיימה. היא ניגשה אל הדלת וסובבה את המפתח פעמיים. כאילו יש בכוחה של הנעילה למנוע מהנגיף לחדור אל הבית. כאילו תוכל להפוך בשתי תנועות של כף-היד את הבית שלה למבצר." מתוך "פרח בגשם".

 

נעמה לא יצאה מפתח ביתה מאז מרץ 2020, כדי לשמור מכל משמר על אחד מבני משפחתה. שרה משתפת באומץ לב בקשיים של אם חד הורית המטופלת בילדה בעלת צרכים מיוחדים. ש' מביאה את האלימות במשפחה לקדמת הבמה, אלימות שהוחרפה משמעותית עם הסגר הראשון. אורה משוועת לראות את הילדים והנכדים, ובערב אחד שטוף געגוע היא עושה מעשה קיצוני. חנה כותבת מכתב לעובר, עובר מעבדה שטיפול הפוריות שהיה אמור להביאו אליה הופסק עקב המגיפה. רקפת זוכה לרגעי חסד אחרונים עם תלמידה אהובה השוכבת על ערש דווי, ועוברת איתה מסע פרידה מטלטל דרך הזום, ושרה זוכה לחתן בחצר ביתה זוג שהכיר במלונית קורונה, ובכך לסגור מעגל כואב בן שנים ארוכות, בחייה שלה. אביטל, אורית, אילה, אלישבע, גלי, חני, יונה, מיכל, מרים, ענת, רבקה, רות, ורחלי.

עשרים כותבות, עשרים סיפורים, וקורונה אחת שמאחדת בין כולן.

 

מיכל פרץ, סופרת ("הסודות של שירי", ו"בשבילי תישארי תמיד רותי") ומנחת סדנאות כתיבה לנשים, זיהתה את יכולת הריפוי שעוברות נשים דרך הכתיבה, בפרט בתקופה המטלטלת שפקדה את היקום, והחליטה להוציא ספר המאגד לתוכו סיפורי קורונה נשיים. היא קראה לפרויקט "נשים כותבות קורונה" והזמינה נשים להצטרף למסע בו כל אחת מהן תכתוב סיפור על ההתמודדות האישית שלה, בתקופה שתיצרב לאורך שנים מעל דפי ההיסטוריה.

התוצאה שלפניכם, מורכבת מתמונות חיים של עשרים גיבורות, כולן מתוך שנה אחת שלעולם לא נשכח.

מקט: 978-965-571-393-0
מסת"ב: 978-965-571-393-0
"השיחה הסתיימה. היא ניגשה אל הדלת וסובבה את המפתח פעמיים. כאילו יש בכוחה של הנעילה למנוע מהנגיף לחדור אל הבית. […]

“את עושה טעות.' שלוש מילים צפויות כל-כך בצירוף מבט מאוכזב, ואז אנחה, רגע אחרי שהודעתי שאני מתפטרת.

אני יודעת, כמעט כולם מסביב טרחו להגיד לי שזו טעות. שאולי אחשוב על זה עוד קצת, אולי זה רק משבר, זמזמה לי חברה אחת את מילותיו של אריק איינשטיין. אחרות דבקו בשיטת הגם-וגם. תשלבי, למה לחתוך. מי עוזב עבודה עם משכורת קבועה, ועוד בזמן שמגפה בקנה גודל עולמי משתוללת בחוץ ועשרות-אלפי אנשים יושבים בבתים שלהם, מחוסרי תעסוקה. ואני, רק חצי שנה קודם התחלתי עבודה בתחום התיאטרון, עבודה שקסמה לי כל-כך. היא הגיעה לי בדיוק בזמן, כשעברנו דירה מיישוב לירושלים, ונתנה לי הפוגה מהעסק שלי, שבאותו השלב כבר עייפתי עד כלות מתחום “אחורי-הקלעים' שלו הנקרא שיווק. היא הייתה העבודה שהצהרתי שאשאר בה לכמה שנים לכל הפחות.

אבל אז פרצה הקורונה לחיינו והחזירה אותי לבית, לחלומות שהיו לי, לספרים שעוד לא נולדו לי, לתלמידות מסדנאות הכתיבה לאורך השנים ששאלו בלי הרף מתי אחזור ללמד ושהן חייבות לכתוב ולפרוק ושאולי ניפגש כולנו לזום.

וספר הנוער שלי, שחיכה במשך שנתיים שאתפנה לכתוב אותו, פתאום דרש את מלוא תשומת ליבי. שמונה הנפשות שנכלאו בסגר הראשון בדירת התשעים מ'ר הירושלמית שלנו, נטולת פרטיות, לא ממש עניינו את דמויות הספר, שירי ויוחאי, הילי ופטל, והן לא נתנו לי מנוחה עד שעוד פרק ועוד אחד התווסף לעלילה, כשאני מדדה בין חדרי הבית עם שולחן מתקפל קטן ומחשב נייד, ומקוששת לי בכל פעם מחדש פיסה של שקט.

ודווקא אז, כשנקראתי לחזור לעבודה אחרי חודשיים פרועים, חנוקים, הכי משפחתיים ויצירתיים (שבסופם סיימתי כתב-יד שלם בן ארבעים ואחת אלף מילה!) זה החל שוב לדגדג לי, החופש.

החופש להיות אדונית לעצמי ולזמני, החופש ליצור ככל יכולתי, החופש שהוא גם מתעתע, כובל אותי להנפיק מדי חודש בחודשו משכורת לי ולבני ביתי, ולהרים מחדש עסק מכניס ויציב בעשר אצבעות. החופש להתפרע לעיתים, לעשות תחרות הורדת ידיים עם הפחד, להעז ולבצע קפיצת בנג'י פסיכית מעל צלע הר פראית הנוגעת בשמיים. החופש לבדוק את מד הביטחון שלי בעצמי, מד האמון שאני רוכשת לי וליכולותיי, ולהכריז על פתיחת בית-ספר לכתיבה, על פתיחת קורסי כתיבה, על התנסויות נועזות ומרגשות בכתיבה שטרם נסללו, כשאני נושמת עמוקות ומציעה לנשים להצטרף אליי למסע פנימי בין המילים, ובלי שאשכח להישיר מבט למרחב ולזהות שם, בין קרני השמש המסנוורות, עוד חלום חדש שמנופף לי בזהירות מרחוק, כדי שסוף-סוף אבחין גם בו.

את כל זה ראיתי מול עיניי, כשנשמתי עמוקות ונפרדתי ממקום עבודתי היציב והאהוב, ופסעתי, בהתחלה בצעדים מדודים ואז בדילוגים נרגשים, בדרכי החדשה-ישנה.

ואז, כשהיומן עמוס בקורסים שרק נפתחו, כשספר הנוער שעל כתיבתו עמלתי בתחילת המגפה החל עריכה בהוצאת הספרים, החלטתי לצאת למסע, והפעם לא לבד. קראתי לנשים אמיצות להצטרף אליי. עכשיו, לא מחר. בואו, קחו תרמיל, זירזתי אותן, בעצם, אין זמן כי קורונה, אז רק כמה דפים, עט, לב ותשוקה. תביאו גם ת'פחד, נטפל בו בהמשך, ברור. ותכתבו את הסיפור שלכן. את סיפור הגבורה האישי שעברתן בחודשים האחרונים. אל תגידו לי שהכול בסדר. כאן אפשר להניח הכול, גם את הלא-בסדר, ואת המכוער, ואת הכבד. כאן אפשר לסחוט סמרטוט רטוב מדמעות ולתלות אותו לייבוש עד לנַגלה הבאה. ואל תדאגו, ניסיתי להרגיע אותן, את חבורת הנשים, שהאש שבעיניי הציתה את זו שלהן וביחד נדלקה לה להבה משותפת, אני אהיה כאן אתכן, אלווה כל אחת ואחת מכן לסיפור הראוי שלה, המהודק, הבוגר, המרגש. יחד נקשיב לפעימות הלב שלו שינועו בין המילים, ונוציא אותו לאור.

וכך יצאנו כולנו לדרך. התרגשתי מכך שאחת מהכותבות, אלישבע טויק, היא גם עורכת לשון בחסד שעבדה ימים כלילות על כל סיפור, משל כל מילה שקולה אצלה כזהב טהור. התרגשתי גם מפרץ האומץ שהיה לי כשחיפשתי עורכת ספרותית, והעזתי לפנות לסופרת ולעורכת המופלאה והאהובה עליי, אתי אלבוים, ולהציע לה לחבור אלינו למסע. והיא הסכימה מיד, בשמחה רבה, וההתרגשות שפקדה את כולנו הייתה עצומה.

וכך כתבנו, ומחקנו, וזרקנו בליל מילים ורעיונות ושורות שלמות לסל המִחזור, ובמקומן בראנו יפות ונכונות מהן, עד שהרעיון הבוסרי הפך לנגד עינינו ליצירה מוגמרת, בשלה, עם לב פועם לכל אורכה. כל סיפור כאן הוא סיפור של אישה, שארגה את מילותיו בתשומת-לב רבה, תוך שהיא נזהרת שלא לדקור במחט את כריות אצבעותיה העדינות. כל סיפור כאן הוא תהליך של התמודדות אישית וחשופה של כל כותבת וכותבת, מתקופה שתשאיר בנו את חותמה הצרוב לעוד שנים ארוכות.

***

מיכל פרץ, סופרת ('הסודות של שירי', ו'בשבילי תישארי תמיד רותי' ואוטוטו חובקת ספר המשך בשם 'הסודות (הכמוסים ביותר!) של שירי'), מנהלת בית הספר לכתיבה 'עושה מזה סיפור' ומנחת קורסים וסדנאות כתיבה לנשים.

תושבת ירושלים, נשואה ליששכר

ואמא לשישה מופלאים.