החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מקומות ריקים

מאת:
הוצאה: | 2020 | 53 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

"עד אותו לילה, שבו הסטתי את מבטי באחת, מחוץ לרכבת פנימה. מתוך השתקפותי מבעד לזגוגית הרכבת, מראה לו הורגלתי זה מכבר, הצטרפה לצללית פניי, בבואה נוספת – פנים בצלמי ובדמותי, כפי שנראיתי לפני שנים רבות.
רוח פרצים משום מקום צמררה את גווי. שפתי התחתונה רעדה. תהיתי אם אין זה אלא חזיון שווא נוסטלגי הרומז על הסתיידות כלשהי במוחי".

שישה סיפורים קצרים הכתובים מנקודת מבט של אישה. אירועים וסצנות שונים ומגוונים בנושאם, המתארים תמונה אישית ומקורית של "האני־המספרת", המטביעה את חותמה וקולה הנשי על הסיפורים המעוררים סקרנות ותהייה, עד לסופם המפתיע. החל מחוויותיה כבת לניצולי שואה וכלה בשני סיפורים עתידיים שצמחו מתוך המציאות הארצישראלית העכשווית. לעתים קולה של המספרת משמש שופר אזהרה נוקב , ובסיפורים אחרים בולטת הנימה הסרקסטית. כמו גם סיפור המשתף עם הקורא את התרגשותה הגואה של המספרת ואת מאווייה האימהיים.
טובה זהר, נולדה וגדלה בתל-אביב. עוסקת שנים בהוראה ובחינוך בני נוער, ובהנחיית קבוצות לכתיבה יוצרת.

מקט: 4-1272-691
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


צירי לידה

פברואר 1993.
אני ישובה במטוס, מכווצת בכיסא הצר הסמוך לצוהר החלון, דרוכה לקראת הטיסה.
לאחר זמן שנדמה כנצח נשמעת הכריזה, “יש להדק חגורות, היכונו להמראה”.
קול נקישות האבזמים העמום מהדהד ברחם המטוס. הטייס מציג בעברית ובאנגלית את שמו ואת שם קברניט המשנה, ולבסוף מאחל לנוסעים טיסה נעימה, במבטא צברי מובהק.
המטוס מחמם מנועים, מסתובב למחצה, זוחל עשרות מטרים על המסלול ונעצר דקות ארוכות בקצה המסלול.
לפתע, ללא התראה מוקדמת, מאיץ בדהירה, שועט קדימה. ממריאים.
אני ממוסמרת למקומי. החגורה צובטת בסרעפתי. ובליבי, בקשה תובענית – ‘יה, מפלצת בעלת כנפיי מתכת, רק שלא תתרסקי לי דווקא עכשיו’.
בקשתי נענית. המטוס נוסק מעלה בשלמות. פני דבוקים לשמשת החלון. בתי הרעפים האדומים הולכים ומתגמדים, הולכים ומצטמקים, וכבר נעלמים מן העין, ומתחתיי נפרש הים הירקרק בפסי זוהר מנצנץ וענני פוך רכים מעטרים את חלוני.
אנחנו בשחקים. קצב נשימתי נרגע, אך להרף עין בלבד. את בטני מפלח כאב חד הלופת אותי כמלקחיים.
עוד לא, אנא, עוד לא. טיסה של שתים-עשרה שעות לפני, עם תחנה ממושכת בליסבון, אחר כך טיסה ונחיתה ברסיפה. ושוב המתנה, ולבסוף הטיסה ליעד האחרון – נטאל.
אני מעסה את בטני מתחת לחגורה המעיקה. התכווצות נוספת, רפה מקודמתה, מטפסת מאי-שם, מתמוססת ומתפוגגת.
אני בולעת ללא מים את כדור ה’וליום’ שאגרפתי בידי מתחילת הטיסה. המתח הגואה והסם מכניעים אותי מייד. ראשי צונח על השולחנון שמול כיסאי. נרדמתי.
פערתי עיניי לשמע שאלת הדיילת במה אבחר, כריך גבינה או חביתה. “גבינה”, עניתי, אחוזה בשרעפים. רשרוש השקיות התפצפץ בבטן המטוס. טרפתי את הכריך ללא גינונים מיותרים.
“נא להדק חגורות לקראת הנחיתה בליסבון”.
…ובום – גלגלי המטוס מכים ונחבטים על המסלול ללא רחם.
בחוץ עלטה סמיכה. אני משתרכת בטור עם שאר הנוסעים לבית הנתיבות. המקום נטוש ושומם. בעודי מחפשת מישהו שיכוון אותי לשער הטיסה לנטאל, נתקלתי בדיילת, מאירת פנים.
היא אותתה לי לבוא אחריה והובילה אותי לחדרון קטן שבו הצטופפו נשים קשות יום, רובן כהות עור, רכונות על הסלים שבין רגליהן. הדיילת שרטטה בפניי באצבעה סיבוב שלם במחוגי השעון שהיה תלוי על הקיר, חיקתה קול של מטוס ממריא – טרררר, טרררר והרימה כף ידה בנטייה אלכסונית מעלה. הבנתי שכל שעה עגולה ממריא מטוס לנטאל. צנחתי באחד הכיסאות עם שאר הנשים. הן חייכו אלי ברוך אימהי. התרוממתי עם כולן. לולא הן, הייתי נתקעת ברסיפה. בכריזה התנגן השם ‘נטאו’. לימים הבנתי שבשפה הפורטוגזית לא קיימת האות ל’.
שקשוק החגורות ונסיקה. שוב צביטה חלושה בבטני. קול מתכתי של פתיחת האבזמים ולבסוף נחיתה.
אני בשדה בנטאו, מדדה עם הנוסעים פנימה. נמל תעופה אינטימי, שכונתי. עוד בהיותי בארץ, אמר לי בטלפון, פאולו, עורך הדין, שעם הגעתי, הוא ימתין לי בשדה. אין לי מה לדאוג, אזהה אותו מייד.
“הראש שלי מגיע לתקרה”, מהדהדות מילותיו בראשי, כאילו היה זה היום, ואני זוכרת גם את קול צחוקו הרועם שהתלווה לדבריו.
ואכן, קלטתי את פאולו בו ברגע. ראשו נישא מעל כולם. הוא נופף בידו אלי, מזמין אותי להתקרב לעברו.
צמרמורת של גיל חיממה את בטני. נפגשנו באמצע הרחבה.
“שלום, אמא טובה”, אמר בחדווה, “לא התאפקתי והבאתי לך מתנה. את בתך”.
בתוך מנשא מלופף על כרסו וכרוך ברצועות על כתפיו, הביטו אלי עיני בתי.
מבט בוגר, שקט, יודע. פאולו שחרר בעדינות את הרצועות, בשתי ידיו חילץ בזהירות את בתי בת שלושת החודשים, ומסר אותה לזרועותיי.
אימצתיה לליבי.
נישקתי את מצחה.
המשכנו להתבונן זו בזו.
שתינו ידענו. זו לא הפעם הראשונה שאנו מתאחדות.
אי שם, בזמן קדום כבר היה בינינו חיבור של אם ובת.
ועתה, היא שבה הביתה, לחיקי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.