אתי החיים משחק הרבה

'אִתי החיים משחֵק הרבה' הוא סיפורן של שלוש נשים חזקות, וֶרה בת התשעים, בתה נינה, ונכדתה גילי. פרשה מרה ומושתקת מרעילה את חייהן, קורעת אותן זו מזו ושבה ומטיחה אותן זו בזו במשך עשרות שנים.
עד שאין להן ברירה, והן יוצאות  – יחד עם רפאל, האוהב הנצחי של נינה, ואביה של גילי – למסע אל אי העונשין גוֹלי אוֹטוֹק, הנמצא מול חופי קרואטיה. במקום הקשוח והצחיח הזה, לפני עשרות שנים, החלו הדברים להשתבש. פה היתה וֶרה כלואה ומעונה בעבודות פרך, מפני שסירבה לבגוד בבעלה המת ולהכריז עליו 'אויב העם'. פה הותכו יחד נאמנות מוחלטת  ובגידה מייסרת.
הארבעה נסחפים למסע של רגש חשוף אל האימה והאהבה והחסד, שרק משפחות יכולות להפיק מתוכן.
זה סיפור על פצע שעובר מדור לדור, ועל כוחו הנורא של סוד, ועל אהבה שאינה דועכת גם שנים רבות לאחר שהאהוב כבר איננו בחיים.
גרוסמן כתב ספר נדיר, השואב את כוחו מן האופי הלא־צפוי של מעשיהן ודיבוריהן של דמויותיו – דמויות חד־פעמיות, שהייחוד של כל אחת מהן, ובעיקר של היחסים ביניהן, ממשיך לרתק ולהפליא ימים רבים לאחר סיום הקריאה.
הסיפור הבדיוני המסופר כאן מבוסס חלקית על אשה שהיתה: אווה פָּאניץ' נהיר – שבהשראתה נבראה דמותה של וֶרה – היתה ידידת־נפשו של דויד גרוסמן, והיא זו שסיפרה לו שוב ושוב, במשך עשרים שנה, את הסיפור הלא־ייאמן על חייה ואהבתה.

מקט: 4-31-6773

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

'אִתי החיים משחֵק הרבה' הוא סיפורן של שלוש נשים חזקות, וֶרה בת התשעים, בתה נינה, ונכדתה גילי. פרשה מרה ומושתקת […]

---

רפאל היה בן חמש־עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה. גשם ירד על חברי הקיבוץ, שהצטופפו תחת מטריות בבית־הקברות הקטן. טוביה, אביו של רפאל, מירר בבכי. שנים טיפל באשתו במסירות, ועכשיו נראה אבוד ומיותם. רפאל, במכנסיים קצרים, עמד נבדל מהאחרים וכיסה את ראשו ואת עיניו בקפוצ’ון, שלא יראו שהוא לא בוכה. הוא חשב: עכשיו שהיא מתה, היא יכולה לראות את כל הדברים שחשבתי עליה.

זה היה בחורף 1962. אחרי שנה פגש אבא שלו את וֶרה נוֹבָאק, שבאה לארץ מיוגוסלביה, והם התחילו לחיות כזוג. וֶרה הגיעה לישראל עם בתה היחידה, נינה, נערה בת שבע־עשרה, גבוהה ובהירת שיער, שבפנים הארוכות שלה, שהיו חיוורות ויפות מאוד, כמעט לא היתה הבעה.

נערים בכיתה של רפאל קראו לנינה ‘ספינקס’. היו מתגנבים מאחוריה ומחקים אותה בהליכתה, מחבקת את גופה בזרועותיה ובוהָה במבט חלול. היתה פעם שהיא תפסה שני חֶברֶה שחיקו אותה, ופשוט פוצצה להם את הפרצוף. מכות כאלה עוד לא ראו בקיבוץ. היה קשה להאמין כמה כוח ופראות היו לה בזרועות וברגליים הדקות שלה. התחילו לרוץ שמועות. סיפרו שבזמן שאמא שלה היתה אסירה פוליטית בגוּלָג, נזרקה נינה, שהיתה אז ילדה, לרחוב. אמרו “לרחוב” והוסיפו מבט רב־משמעות. סיפרו שהצטרפה, בבלגרד, לכנופיה של ילדי פרא, שחטפה ילדים כדי לקבל כופר. סיפרו. אנשים מדברים.

הסיפור של המכות, וגם עוד התרחשויות ושמועות, לא הבקיעו את הערפל שרפאל חי בתוכו אחרי מות אמו. במשך חודשים הוא היה שקוע בהרדמה עצמית. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היה בולע כדור־שינה חזק שלקח מֵארון התרופות של אמו. הוא אפילו לא הבחין בנינה כשנתקל בה פה־ושם בקיבוץ.

אבל ערב אחד, בערך חצי שנה אחרי מות אמו, הוא חתך דרך מטע האבוקדו אל אולם הספורט, ונינה באה מולו. היא הלכה בראש מורכן וחיבקה את עצמה כאילו הכל סביבה קר. רפאל עצר, נדרך פתאום ולא הבין בגלל מה. נינה היתה מכונסת בתוכה ולא הבחינה בו. הוא ראה את התנועה שלה. זה היה הרושם הראשון, התנועה השקטה, החסכונית. מצח גבוה, צח, ושמלה כחולה פשוטה ודקה, שריפרפה על מחצית שוקיה.

ההבעה של פניו כשסיפר –

רק כשהיתה קרובה אליו ראה רפאל שהיא בוכה, בשקט, בכי חנוק, ואז גם היא הבחינה בו ועצרה, והתקמרה. המבטים שלהם הסתבכו זה בזה למשך כמה שניות, ואפשר לומר בצער: עד לבלי הַתֵּר. “השמיים, האדמה, העצים”, אמר לי רפאל, “לא יודע… הרגשתי כאילו הטבע התעלף”.

נינה התעשתה ראשונה. היא פלטה נשיפה נזעמת והתרחקה במהירות. הוא עוד הספיק להעיף מבט בפנים שלה, שבן־רגע התקלפו שוב מכל הבעה, ומשהו גאה בו אליה. הוא הושיט יד אחריה –

אני יכולה ממש לראות אותו עומד שם עם היד.

וככה הוא גם נשאר, עם היד השלוחה, ארבעים־וחמש שנה.

אבל אז, במטע, בלי לחשוב, ולפני שיהסס ויסתבך עם עצמו, הוא זינק ורץ אחריה לומר לה מה הבין ברגע שראה אותה. הכל התעורר בו לחיים, סיפר לי. ביקשתי שיסביר. הוא התבלבל, מילמל משהו על כל מה שנרדם בו בשנות המחלה של אמו, ועוד יותר אחרי מותה. עכשיו נעשה פתאום הכל דחוף וגורלי, וגם לא היה לו ספק שהיא תיענה לו מיד.

נינה שמעה את צעדיו רודפים אחריה, עצרה והסתובבה וסקרה אותו במבט אטי. “מה יש?” נבחה פתאום לתוך פניו. הוא נרתע, התחלחל מיופיָה ואולי גם מגסותה – ובעיקר, אני חוששת, מהצירוף של יופיָה וגסותה. עד היום יש לו את זה, חולשה לנשים שיש בהן קצת – שמץ של – תוקפנות גברית ואפילו גסוּת, תבלין שכזה, רפאל, רפי –

נינה הניחה כפות ידיים על המותניים, ילדת רחוב קשוחה ביצבצה, חיית־בר. נחיריה התרחבו, היא ריחרחה אותו, ורפאל ראה פעימות של וריד כחלחל עדין בצוואר שלה, ופתאום כאבו לו השפתיים, ככה סיפר לי, ממש צרבו וצמאו.

“בסדר, הבַנו”, חשבתי, “אתה לא מוכרח להיכנס לפרטים”.

הדמעות עוד נצצו לנינה על הלחיים, אבל העיניים שלה היו קרות וכמעט נחשיות. “תלך הביתה, ילד”, אמרה, והוא ניענע בראש, לא לא, והיא קירבה לאט את המצח שלה לראש שלו, קירבה והרחיקה, כאילו חיפשה את הנקודה המדויקת, והוא עצם עיניים, והיא נגחה, והוא עף אחורה ונפל לתוך גומה של עץ אבוקדו.

“זן אטינגר”, הקפיד לציין כשסיפר, כדי שחס וחלילה לא אשכח שכל פרט בסצנה הזאת חשוב, כי ככה בונים מיתולוגיות.

הוא רבץ בגומה המום, מישש את הבליטה שהתחילה לתפוח לו במצח, וקם על רגליו מסוחרר. מאז שאמו מתה לא נגע רפאל בשום אדם ושום אדם לא נגע בו, חוץ ממי שהלכו אתו מכות. אבל פה היה משהו אחר, ככה הרגיש, היא באה לפתוח לו סוף־סוף את הראש ולחלץ אותו מהעינוי. ומתוך עיוורון הכאב צעק אליה את מה שהתגלה לו קודם, ברגע שראה אותה, אבל נדהם כשהמלים יצאו מפיו תפלות וגסות. “מלים של חֶברֶה”, אמר לי, “‘רוצה לזיין אותך’ כזה”, שונות כל־כך מהמחשבה הטהורה והמדויקת שלו, “אבל איזה שנייה־וחצי ראיתי על הפנים שלה שלמרות הגסויות, היא בכל־זאת קולטת אותי”.

ואולי כך באמת היה, מה אני יודעת. למה לא לפרגן לה ולהאמין, שנערה שנולדה ביוגוסלביה, ובמשך כמה שנים באמת היתה – כפי שהתברר אחר־כך – ילדה נטושה, בלי אבא ובלי אמא, שנערה כזאת, למרות נתוני הפתיחה האלה, ואולי דווקא בגללם, הציצה ברגע של חסד לתוך נער מקיבוץ בישראל, נער פנימי, ככה אני מדמיינת אותו בן שש־עשרה, נער בודד ורוחש סודות וחישובים נפתלים ומחוות גדולות, שאף־אחד בעולם לא ידע עליהם. נער עצוב וקודר, אבל יפה שבא לבכות.

רפאל, אבא שלי.

יש סרט ידוע, אני לא זוכרת כרגע איך קוראים לו (ולא מבזבזת עכשיו שנייה על גוגל), שהגיבור חוזר לעבר כדי לתקן בו משהו, או למנוע איזו מלחמת־עולם או משהו. מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לעבר רק בשביל למנוע משני אלה להיפגש.

בימים ובעיקר בלילות שבאו אחר־כך, הוא ייסר את עצמו על הרגע המופלא שהחמיץ. הוא הפסיק לבלוע את כדורי־השינה של אמו כדי שיוכל לחווֹת בלי עמעום את האהבה. הוא חיפש אותה בכל הקיבוץ, ולא מצא. באותם ימים כמעט לא דיבר עם אנשים, ולכן לא נודע לו שנינה עזבה את שכונת הרווקים, שבה התגוררה עם אמה, והפקיעה לעצמה חדרון בצריף עתיק ורקוב, מימי האבות המייסדים. הצריף היה מעֵין רכבת של חדרים זעירים, והוא עמד מאחורי המטעים, באזור שהקיבוץ, בעדינות־נפש אופיינית, כינה ‘שכונת המצורעים’. זאת היתה קהילה קטנה של גברים ונשים, רובם מתנדבים מחו”ל, שנתקעו כאן ולא מצאו את מקומם ולא תרמו, והקיבוץ לא ידע מה לעשות איתם.

אבל המחשבה שנולדה בו כשנינה באה לקראתו במטע לא איבדה כלום מהלהט שלה, מיום ליום היא נכרכה עוד יותר סביב נשמתו: “אם נינה תסכים לשכב אתי אפילו פעם אחת”, חשב בכל הרצינות, “יחזרו לה ההבעות”.

הוא סיפר לי על המחשבה הזאת שלו בשיחה שצילמנו לפני נצח, כשהיה בן שלושים־ושבע. זה היה סרט הביכורים שלי, והבוקר, עשרים־וארבע שנים מאז הצילום, החלטנו, רפאל ואני, בהתקף של נוסטלגיה נמהרת, לשבת ולצפות בו. בנקודה הזאת בסרט רואים אותו משתעל וכמעט נחנק, מקרצף את זקנו הפרוע, פותח וסוגר ופותח את רצועת העור של השעון שלו, ובעיקר – לא מרים את מבטו אל המראיינת הצעירה, אלַי.

“שמע, היה לךָ הרבה ביטחון־עצמי בגיל שש־עשרה”, שומעים אותי בסרט בציוץ מתחנחן. “אני?” מופתע רפאל שבסרט, “ביטחון־עצמי? הייתי עלה נידף”. “ואני דווקא חושבת”, אומרת המראיינת בזיוף נוראי, “שזאת שורת החיזור הכי מקורית ששמעתי”.

הייתי אז בת חמש־עשרה כשרִאיינתי אותו, ולמען הגילוי הנאות, עד לאותו רגע לא זכיתי אף־פעם לשמוע שורת חיזור כלשהי, מקורית או נדושה, מפי מישהו שאיננו אני־מול־ראי עם כובע ברט שחור וצעיף מסתורי שמכסה לי חצי פרצוף.

קלטת וידיאו, חצובה קטנה, מיקרופון מכוסה ספוג אפרפר שכבר הפך למוך. השבוע, אוקטובר 2008, מצאה אותם סבתא שלי, וֶרה, בארגז קרטון בבּוֹידֶם שלה, יחד עם ה’סוני’ העתיקה, שדרך העינית שלה ראיתי את העולם בשנים ההן.

טוב, ההגדרה ‘סרט’ קצת גדולה על הדבר הזה. מדובר בכמה קטעים, זיכרונות נעורים של אבא שלי, פזורים ולא ערוכים עד הסוף. הסאונד נורא, והתמונה דהויה ומגורענת, אבל בדרך־כלל אפשר להבין מה קורה. על הארגז כתבה וֶרה בלורד שחור, “גילי – כל־מינֵי”. אין לי מלים לתאר את מה שהסרט הזה עושה לי, ואיך יוצא לבי אל הנערה שהייתי, שנראית כאן בסרט, אני לא מגזימה, כמו גִרסת האדם לְעוֹף הדוֹדוֹ, שכזכור, רק ההיכחדות הצילה אותו ממוות מִמבוכה. כלומר, יצור שבאופן עמוק עוד לא נסגר מה הוא ולאן פניו, הכל פתוח.

היום, עשרים־וארבע שנים אחרי שצילמתי את השיחה ההיא, אני יושבת ליד אבא שלי בבית של וֶרה בקיבוץ ומסתכלת בה יחד אתו, ונדהמת מכמה שאני חשופה שם, אפילו שאני רק המראיינת, ואפילו שכמעט לא רואים אותי.

במשך די הרבה רגעים אני לא מרוכזת במה שאבא שלי מספר עליו ועל נינה, איך הכירו ואיך אהב אותה. אני יושבת לידו מקופלת ומכווצת מעוצמת הסכסוך הפנימי שמוקרן בלי שום סינון, כמו זעקה, מתוך הנערה שהייתי, ואני רואה את האימה בעיניים שלה מפני שהכל פתוח עד כדי כך, יותר מדי פתוח, פתוחות אפילו שאלות כמו, כמה כוחות חיים יש בה או אין, או כמה אשה היא תהיה וכמה גבר. והיא כבר בת חמש־עשרה ועוד לא יודעת איזו החלטה תתקבל בעניינה במרתפי האבולוציה.

ואני חושבת, לו יכולתי היום להבליח לרגע, רק לרגע, לתוך העולם שלה, להראות לה תמונה שלי מעכשיו, תמונה שלי בעבודה, נניח, או תמונה עם מאיר, אפילו היום, במצבנו, ולהגיד לה, אל תדאגי, ילדה, בסוף – עם קצת דחיפוֹת, קצת פשרות, טיפה הומור, קצת הרס־עצמי בונה – יימָצא לך מקום, מקום שיהיה רק שלך, ואפילו תהיה לך אהבה, יהיה מי שיחפש בדיוק אשה גדולה עם ארוֹמה של עוף דוֹדוֹ.

אני רוצה לחזור להתחלה, למדגֵרות של המשפחה. אספיק כמה שאספיק עד שנמריא לאי. אבא של רפאל, טוביה בְּרוּק, היה אגרונום שפיקח על כל השטחים החקלאיים בין חיפה לנצרת, וגם מילא תפקידים בכירים בקיבוץ. הוא היה איש יפה ורציני, שעשה הרבה ודיבר מעט. הוא אהב את דוּשִׁי אשתו, ובשנות מחלתה טיפל בה ככל יכולתו. לאחר מותה התחילו בקיבוץ לדבר אתו על וֶרה, אמא של נינה. טוביה היסס. היה בה משהו לא מכאן. תמיד, בכל מצב, היא שמה ליפסטיק ועגילים. המבטא שלה היה כבד, העברית שלה היתה משונה (עד היום ככה, אין עוד מי שמדבר כמוה), ואפילו הקול שלה היה גלותי לאוזניו. חבר ותיק מהגרעין היוגוסלבי הניח ערב אחד את זרועו על כתפו כשיצאו מחדר־האוכל ואמר, “היא אשה כערכך, טוביה. דע שעברו עליה דברים שקשה להאמין, ועוד לא הכל אפשר לספר”.

טוביה הזמין אותה לפגישת היכרות בחדר שלו. כדי להקל על מבוכת הפגישה באה וֶרה עם ידידה, בת עיר שלה מקרואטיה, צלמת נלהבת. שתיהן ישבו בשתיקה, רגל־על־רגל, בכורסאות לא נוחות עשויות מוטות מתכת עם מקלעת של חבלי ניילון דקים, שנכנסו להן לתחת.

משמעת עצמית של נזירים על ראש עמוד נדרשה להן כדי לא לצחוק כשטוביה ניסה לשנע מהמטבח את הכיבוד שבנותיו הכינו מראש. אחר־כך, במשך שלושים־ושתיים שנים טובות ואפילו מאושרות יחד, נהנתה וֶרה לחקות אותו ברגעים הראשונים ההם, הולך למטבח להביא קערה של בוטנים או מקלות מלוחים, וממשיך לדבר אליהן משם על הזחלים של תולעי הפְּרוֹדֶניה, ועל עש המנהרות, וחוזר אליהן בידיים ריקות, ומחייך בהתנצלות אבל עם גומה מקסימה בלחי שמאל, ושב המִטבָּחה ומביא משם צנצנת עם פרחי־בר.

בזמן שאבא של רפאל ביצע את ריקוד החיזור המורכב שלו,

הביטה וֶרה סביבה וניסתה ללמוד משהו על אשתו המתה. לא היתה שום תמונה על הקירות, וגם לא היו מדפי ספרים ולא שטיחים.

הָאָהיל במנורה העומדת היה מחורר עש (היא תהתה אם זה עש המנורות, שעליו דיבר), ופיסות של ספוג צהבהב ביצבצו מהריפוד של ספת הגומאוויר. הידידה של וֶרה הצביעה בסנטר על כיסא־גלגלים מקופל ומְכַל חמצן, שהיו דחוקים בין הספה לקיר. וֶרה

חשה שהמחלה ששררה שנים בבית עוד לא נסוגה לגמרי. שמשהו ממנה עדיין לא הגיע אל סופו. הידיעה שיש לה כאן יריבה הִזקיפה את קומתה, והיא פקדה על אבא של רפאל לשבת סוף־סוף ולדבר איתן כמו בנאדם. מיד צנח על הספה וישב זקוף ושילב את ידיו על החזה.

וֶרה חייכה אליו מעומק נשיותה, ועמוד־השדרה שלו התחיל להתמוסס. הידידה הרגישה פתאום מיותרת וקמה ללכת. היא וּוֶרה החליפו דברים בסֶרבּוֹ־קרואטית מהירה. וֶרה משכה בכתפיה ועשתה בידה תנועת ביטול של ‘דווקא זה בכלל לא אכפת לי’. טוביה, שכל הווייתו הועמדה כאן לשמאות מהירה, היה גבר נחרץ ובוטח, אבל עכשיו חש מעורער מול האשה הקטנה עם המבט הירוק החריף. חריף כל־כך, שאחת לכמה רגעים חייבים להסיט ממנו את העיניים. לפני שיצאה, ביקשה הידידה רשות לצלם אותם בָּ’אולימפוס’ שלה. שניהם נבוכו, אבל היא אמרה, “אתם כל־כך יפים ביחד”, והם הביטו זה בזה, ולראשונה ראו את אפשרות עצמם כזוג.

לצורך הצילום קמה וֶרה מכורסת העינויים והתיישבה לצד טוביה על הספה הצרה. בתצלום, בשחור־לבן, וֶרה נשענת אחורה על זרוע אחת, מביטה בו מהצד בריחוק קל ומחייכת. נראה שהיא מקניטה אותו ונהנית מכך.

זו שנת 1963. תחילת החורף. וֶרה בת ארבעים־וחמש. תלתל מתעגל לה על המצח, שפתיה מלאות, מושלמות. הגבות דקיקות, גבות הֶדי לָאמָאר, מצוירות בעיפרון.

טוביה בן חמישים־וארבע, לובש חולצה לבנה עם צווארון רחב, סוודר צמר סרוג ביד, עם ‘צמות’ עבות. יש לו בלורית שחורה סמיכה עם שביל ישר מאוד. ידיו עם האגרופים הענקיים שלובות על חזהו. הוא נבוך, והמצח שלו מבהיק בהתרגשות.

טוביה יושב רגל על רגל, ורק עכשיו אני מבחינה, שמתחת לשולחן – שני ארגזי עץ מכוסים מפה לבנה – בוהן כף רגלה הימנית של וֶרה, בסנדל רצועות פתוח, נוגע קלות בסוליית הנעל השמאלית של טוביה וכאילו מדגדג אותה מלמטה.