החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סודה של אנקה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 342 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

אני נשארת במקומי, המזוודה לצדי. עדיין איני מוצאת בתוכי את הכוח לחפש את התא שהקצו לי. אני מסתכלת על הים ורואה רק מים המשתרעים עד קו האופק הרחב, שלא רואים את סופו ולא יודעים מה יש מעבר לו. אני מרגישה כל כך לבד, כל כך קטנה בלב המרחב האינסופי הזה. הפחד ממה שצפוי לי והחששות שעד עכשיו ניסיתי להסתיר מאבא שכל כך מאמין בי, מציפים אותי.

 

תל-אביב, תחילת שנות הארבעים. זוג צעיר עומד מתחת לחופה, וסביבו נקבצים חברים ובני משפחה מעטים. שותפים למעמד גם רוחותיהם של בני משפחה שלא הצליחו לעלות לארץ ואורח אחד לא מזוהה. אנקה הייתה רק בת עשר כשהצטרפה לתנועת השומר הצעיר בווילנה והתאהבה באברשה, המדריך יפה התואר, אך לאכזבתה הרבה הוא עזב ועלה לארץ ישראל. שנים לאחר מכן הם שבים ונפגשים בתל-אביב של שנות השלושים, ואז מתחילה הדרמה האמיתית, דרמה שסופה מפתיע.

 

תמר אורנשטיין, נולדה בתל אביב והיום חיה בירושלים. היא בוגרת הפקולטה להנדסה בפירנצה שבאיטליה. תמר עבדה 35 שנים בתחום המחשבים, וכל אותו הזמן כתבה סיפורים קצרים שהתפרסמו ברשתות החברתיות.

סודה של אנקה הוא ספר הביכורים שלה. את ההשראה לכתיבתו קיבלה תמר מסיפורם האמיתי של הוריה ומסיפוריהם של רבים מבני דורם, יוצאי מזרח אירופה, ערב מלחמת העולם השנייה.

מקט: 4-1272-1192
אני נשארת במקומי, המזוודה לצדי. עדיין איני מוצאת בתוכי את הכוח לחפש את התא שהקצו לי. אני מסתכלת על הים […]

 

אנקה

 

1939 וילנה – שליחות

 

אנחנו עומדים ליד פתח הבית שלי. זלמן מושיט את ידו ומלטף את פניי.

“את חייבת להחזיק מעמד”, זלמן מנסה לעודד את רוחי, “ההורים שלך זקוקים לך עכשיו יותר מתמיד. את הבת הגדולה בבית, גם העסק שלכם לא ישרוד בלעדייך”.

אני מתקשה לעצור את הדמעות. “כל כך רציתי ללמוד באוניברסיטה כמו האחיות שלי, אבל לכולם היה ברור שדווקא אני צריכה לוותר על הצרכים ועל החלומות שלי, דווקא ממני מצפים להבין שהמשפחה יותר חשובה מהכול”, אני לוחשת בקול חנוק, והבכי מתפרץ מבלי שאוכל לעצור אותו. על יד זלמן אני מרשה לעצמי לבכות, לא מנסה להיות חזקה.

“את יודעת שזו לא הסיבה היחידה שלא הלכת ללמוד”, אומר זלמן שתמיד נמצא עם הרגליים על הקרקע. “הזמנים השתנו והאוניברסיטאות בעיר נסגרו בפנינו, היהודים. את לא רצית לנסות להתקבל בעיר אחרת”.

“נכון, כי אני לא רוצה להתרחק ממך. אתה החבר הכי טוב שלי. אף אחד לא מבין אותי כמוך. היחידה שיכולתי לשפוך בפניה את הלב היא בקה, אבל גם היא כבר עזבה את הבית. כל מה שנשאר לי הוא רק המכתבים שאני מקבלת ממנה. לפחות היא מאושרת עם יהודה החבר שלה”.

אני יודעת שאני צריכה לעלות הביתה, אבל איני יכולה להתנתק מזלמן שלי.

“אולי תעלה איתי אלינו?” אני שואלת בקול מתחנחן.

“את הרי יודעת שהורייך לא מתלהבים מהקשר בינינו”.

“הם כבר למדו להכיר אותך והבינו שטעו לגביך. חוץ מזה הם יודעים שלא אוותר עליך”.

“אולי בפעם אחרת”, אומר זלמן. הוא נושק לי ואחר כך מסתובב והולך.

אני מוחה את הדמעות, נושמת עמוק כדי לא לבכות שוב ונכנסת הביתה. הכול כבר מוכן לארוחת הערב.

“חיכינו לך, בואי התיישבי לשולחן”, אומר אבא. “אחרי שנסיים את הארוחה אנחנו צריכים לדבר איתך”.

מה שוב? אני חושבת לעצמי. עדיין לא הבינו שזלמן הוא זה שאיתו אני רוצה לבנות את חיי?

אימא מסתכלת על פניי ואינה אומרת דבר. בחוסר רצון אני נכנסת לחדר העבודה של אבא.

“אנקהל’ה, את יודעת כמה את חשובה לנו. את מנהלת היום את כל ענייני המשרד, ויהיה לי קשה מאוד בלעדייך”.

“אבל אני לא הולכת לשום מקום”, אני אומרת.

“המצב כאן הולך ומידרדר. אף אחד לא יודע מה ילד יום. אנשים נעלמים, יהודים מגורשים ממקומות העבודה, בית המסחר שלנו בקושי מצליח להחזיק את המשפחה. כבר מזמן החלטתי שהמקום שלנו הוא לא כאן. צריך להתחיל לפעול באופן מעשי למעבר של כל המשפחה לפלשתינה”.

“ואיך זה קשור אליי?” אני שואלת, “הרי חיה ואיצ’ה כבר נמצאים שם. למה הם לא עושים שום דבר?”

“את איצ’ה את הרי מכירה. הוא בקושי עונה למכתבים שלנו. אי אפשר לסמוך עליו. וחיהל’ה היא אימא לשתי ילדות קטנות. נדמה לי שבעלה לא כל כך עוזר לה”, אומרת אימא בקולה השקט.

אני נזכרת בשיחה שלי עם ההורים לפני נסיעתם של חיה, מנחם ואיצ’ה לפלשתינה. כבר אז הייתי מודאגת. לא הבנתי איך אבא מאמין שאיצ’ה יסדר עבורנו את המסמכים או יטרח לחפש דירה למשפחה.

אני מפחדת ממה שאבא עומד להגיד לי וחושבת על זלמן.

“עם העסק אני אסתדר כאן. ממילא אין הרבה עבודה עכשיו, ועלייך אני סומך. תמיד היית מעשית, חכמה, נמרצת. אין מישהו שעליו אני סומך יותר ממך”.

אני מתחילה להבין מה אבא מנסה להגיד לי, “אתה אומר שאני צריכה לעזוב את וילנה ולנסוע לפלשתינה?” אני שואלת בניסיון להרגיע את הכעס שגואה בי, אבל זה פורץ ממני – “יופי! מצאתם דרך להפריד בינינו… אז שתדעו לכם, אני לא מוכנה לעזוב את זלמן, הוא הבחירה שלי וזהו”.

“אנקה, אנחנו כבר יודעים שזלמן הוא הבחירה שלך, ואני לא מתכוון שתעזבי את וילנה. מה שאני מבקש הוא שתיסעי לשם לתקופה קצרה, תסדרי אשרות כניסה לכולנו וגם תנסי למצוא לנו דירה כדי שיהיה לנו לאן להגיע”. קולו מתרכך, ניכר שהוא מנסה לפייס אותי, “רק את מתאימה למשימה הזאת, אחר כך תחזרי לכאן ותעזרי לנו להתארגן לקראת הנסיעה של כולנו”.

אני עוד מנסה למחות, אבל כבר יודעת שלא אוכל לסרב. גם אני רואה מה קורה פה ומבינה שלא נוכל להישאר כאן. בינתיים יהיה גם לזלמן זמן להתארגן. הרי כבר דיברנו על כך שנתחתן ונצא יחד לפלשתינה. אפילו חשבנו מתי יהיה הזמן המתאים להודיע על כך למשפחות שלנו.

“כבר הזמנתי לך כרטיס לאונייה שיוצאת לפלשתינה”, אומר אבא. “האונייה יוצאת בעוד שבוע. את תהיי ה’נחשון’ שלנו, וכמו המרגלים שיהושע שלח לבדוק את הארץ, את תצאי חלוץ לפני המחנה, לפני המשפחה. אולי גם תשמעי על מקומות עבודה לאימא ולי, ותדווחי לנו על כל הנעשה בארץ כדי שנוכל כולנו להגיע לשם מוכנים, וככל שנמהר, כן ייטב”.

“אבל אני לא מכירה שם אף אחד. איך אוכל להתחיל לעשות משהו בכלל?” אני מנסה בכל זאת להתנגד.

“חוץ מחיה ומאיצ’ה גם אחי ישראל נמצא בארץ ישראל. חלק מהכספים שחסכתי נשלח אליו. הוא ינחה אותך וגם יעזור לך בכל דבר. אם תזדקקי לכסף, בקשי ממנו ודעי, זו אינה נדבה, זה גם כספי, ואני בטוח שתנהגי בו בזהירות ובתבונה”.

פתאום אני קולטת שהתוכנית נרקמה כבר מזמן, מבלי ששותפתי בה. אני נכנסת לחדרי, נשכבת על המיטה ונועצת את עיניי בתקרה. אני מבינה את גודל האחריות שמוטלת על כתפיי. הם מטילים עליי מעמסה גדולה מדי. איך אוכל לעשות זאת? ומה יהיה על התוכניות שלנו, שלי ושל זלמן? מתי אוכל לחזור? האם הוא יחכה לי? שוב זולגות להן הדמעות, ואני מנסה להחניק את הבכי בתוך השמיכה. פתאום נשמעת מלמטה השריקה המוכרת.

“זלמן!” אני מזנקת מהמיטה, רצה אל הדלת ויורדת במהירות במדרגות כאילו עברו חודשיים ולא שעתיים מאז שהתראינו. הוא עומד בפתח.

“אני רואה שאני לא היחיד שהתגעגע”, הוא אומר כשאני כורכת את ידיי סביבו, והוא מצמיד אותי אליו, “אף פעם לא קרה לי שרצתי אל בחורה רק שעתיים אחרי שנפרדתי ממנה”.

אני מושכת אותו אל תוך הבית, ישר אל החדר שלי, מתעלמת מהוריי וממה שיגידו.

“ילדה שלי, מה קרה? מה הדמעות האלה? חייכי, הכול טוב, אני כאן”, הוא אומר ומחבק אותי.

“בעוד שבוע אני נוסעת מכאן”, אני אומרת כשקולי חנוק מהדמעות. כשאני מצליחה להירגע קצת, אני מספרת לו על השיחה עם הוריי.

זלמן שותק, אני כבר מכירה אותו, ועל פי מצחו המתקמט אני יודעת שמלחמה מתחוללת בראשו ובליבו. לבסוף הוא פולט אנחה,

“הם צודקים. גם אני חושב שרק את יכולה לעשות את זה!” הוא אומר ומנגב את דמעותיי שזולגות ללא מעצור. “איך יכולת לחשוב שאולי לא אחכה לך?! כשתחזרי נתחתן וניסע לשם יחד. תהיה לנו משפחה לתפארת!” הוא שוב מנשק אותי על עיניי ועל לחיי הרטובות מדמעות.

אני לא מתאפקת, והשפתיים שלנו נצמדות לנשיקה ארוכה.

אני לא מאמינה שהשבוע שנותר עד לנסיעה שלי, עבר כל כך מהר. הפרידה בתחנת הרכבת עצובה. אבא מנסה להסתיר את המתח שהוא שרוי בו, אבל אימא לא מתאפקת, בוכה וסוחפת אחריה את כולנו. מינה נצמדת אליי ולא מסכימה להרפות. קלרה מנסה לשכנע אותה להניח לי ללכת, ודורה עומדת בצד. אני ניגשת אליה ומחבקת אותה. זלמן עומד בצד ומחכה. הפרידה ממנו היא הקשה מכול. הכרוז קורא לכל הנוסעים לעלות לרכבת, ורק אז אני פונה אל זלמן. לא אכפת לי שכולם מסתכלים. אני נצמדת אליו בחיבוק, והוא מלטף אותי ולוחש באוזני, “גיבורה שלי, אני בטוח שתצליחי לבצע את המשימה שקיבלת על עצמך. אל תשכחי לכתוב לי, ואני מבטיח שגם אלייך יצא מכתב בכל יום. אני אוהב אותך ומחכה לך. אני בטוח שתמצאי גם עבורנו מקום לגור בו שם”.

שוב נשמעת הקריאה לעלות לרכבת. עוד חיבוק אחרון, נשיקה ארוכה, ואז אני מתנתקת ממנו ומתקדמת לעבר מדרגות הקרון.

אני ברכבת, מניחה לידי את המזוודה ומסתובבת אל הרציף. כל בני המשפחה עומדים בצד אחד, זלמן עומד במרחק כמה מטרים מהם. אני מנופפת לכולם. אימא מוציאה ממחטה מכיסה, מקנחת את אפה ומחבקת את הבנות הקטנות שמנופפות לעברי. אבא ממשיך לעמוד ופניו רציניות. זלמן שולח לי נשיקה באוויר.

צופר הרכבת נשמע. המסע מתחיל. אני נשארת לעמוד ומבטי מופנה אל הרציף. דמויותיהם הולכות וקטנות עד שהן נעלמות. אני מרגישה כל כך קטנה ומפוחדת. אף פעם לא עזבתי אפילו את העיר לבדי. הדמעות ממלאות את עיניי וזולגות על לחיי, אבל אין אף אחד שינגב אותן. אני כבר מתגעגעת.

את הנסיעה ברכבת עד הנמל אני זוכרת רק במעורפל. כל הדרך אני יושבת מכונסת בעצמי. מלבד העצב, ליבי מלא פחד וחששות. אפילו המעבר מהרכבת לאונייה מפחיד אותי. גברת אחת היושבת לידי מנסה לעודד את רוחי.

“גם את בדרך לנמל?” היא שואלת.

“כן”, אני עונה בקול חלש.

“גם אני”, היא אומרת. “נלך יחד”, היא מציעה כשפניי מסגירות את החששות והפחדים שלי.

כאשר אנחנו כבר באונייה, היא נפרדת ממני.

“אני רואה שאת כבר רגועה יותר. אני אמשיך אל התא שלי”.

אני נשארת במקומי, המזוודה לצידי. עדיין איני מוצאת בתוכי את הכוח לחפש את התא שהקצו לי. אני מסתכלת על הים ורואה רק מים המשתרעים עד קו האופק הרחב, שלא רואים את סופו ולא יודעים מה יש מעבר לו. אני מרגישה כל כך לבד, כל כך קטנה בלב המרחב האין־סופי הזה. הפחד מהצפוי לי, והחששות שעד עכשיו ניסיתי להסתיר מאבא שכל כך מאמין בי, מציפים אותי.

רוח מתחילה לנשב על הסיפון, וצמרמורת אוחזת בי. הגלים מתגברים, והספינה מתחילה להיטלטל מצד לצד. לפתע אני חשה שמישהו עומד לידי. אני מסובבת את ראשי ורואה בחור צעיר שנראה מבוגר ממני רק במעט. הוא מסיר את מעילו ומכסה בו את כתפיי.

“את רועדת”, הוא אומר, “תתכסי במעיל שלי”.

כל כך קר לי שאיני מתנגדת.

“את לא זוכרת אותי?” הוא שואל.

ופתאום אני נזכרת, זהו ז’ורז’יק, הנער שאבא העסיק, אחרי שהתעקש להתקבל אצלו לעבודה.

“באתי לאביך כי שמעתי איזה אדם טוב הוא, והייתי בטוח שהוא לא יסרב לי. באותה תקופה אבי חלה ולא עבד, והייתי חייב למצוא מקור פרנסה עד שאבי יחלים ויחזור לעבוד”.

“אני זוכרת עכשיו”, אני אומרת, “אני זוכרת שלפעמים אפילו נשארת ללון בביתנו כשהיית נשאר עד שעה מאוחרת בעיר. אימא לא הסכימה שתסתובב בלילה ברחובות. היא ידעה שהיו מקרים רבים של התנכלויות ליהודים”.

“נכון. הורייך שמעו שגם אני נוסע באונייה הזאת והשביעו אותי שאדאג לך!” שוב אני מבינה איזו רשת נארגה מאחורי גבי.

“גם אתה מנסה להשיג אשרות כניסה למשפחה שלך?”

“כן, ואני מציע שנשתדל לעזור אחד לשני כשנגיע לשם”.

הוא מבחין במזוודה שלידי. “בואי נתחיל בכך שניקח אותך לתא שלך”, הוא אומר ומרים את המזוודה.

בימים הבאים אני מוצאת את עצמי מטפלת בשכנות שלי לתא שחלו במחלת ים. ההפלגה נמשכת כבר ימים רבים, ועדיין לא רואים את סופה. את ז’ורז’יק כבר יומיים לא ראיתי. השכן שלו לתא מספר שגם הוא שוכב חולה. אני כל כך רוצה לעזור לו, אבל אסור לי להיכנס לתא שלו. זהו תא של גברים בלבד.

אני בורחת אל הסיפון כדי לשאוף קצת אוויר מהריח הנורא שממלא את התא שלנו. איזו הפתעה נהדרת לראות את ז’ורז’יק יושב על אחד הכיסאות שעל הסיפון עטוף בשמיכה. פניו חיוורות, ולא קשה להבחין כי השיל כמה קילוגרמים ממשקלו.

“מה שלומך?” אני שואלת בדאגה ומספרת כי לא נתנו לי להיכנס ולעזור לו כששכב בתאו.

“עכשיו קצת יותר טוב”, הוא עונה. אני מבחינה שהוא מסתכל מעבר לכתפי.

אני מסתובבת ורואה אורות מנצנצים מרחוק. האם זו אונייה שמתקרבת אלינו? אני חושבת, כשלפתע נשמעת צעקה מכיוון קבוצת נוסעים שעומדים גם הם על הסיפון.

“ראו, יבשה!”

“אלה אורותיה של חיפה”, מסביר אחד המלחים, “בעוד שעה נעגון בחופי ארץ ישראל”.

שנינו המומים. במרחק אני רואה בתים קטנים הבנויים על צלע ההר. המראה פסטורלי ומרגיע.

זה ממש לא המדבר שדמיינתי לי, אני אומרת לעצמי ומרגישה הקלה מעורבת בהתרגשות.

“עשינו את זה!” אני אומרת בהתלהבות לז’ורז’יק. “הגענו לפלשתינה”.

אני חסרת סבלנות. כבש המדרגות מהאונייה לרציף כבר חובר בחבלים לדופן האונייה. צוות האונייה מכוון את הנוסעים המתחילים לרדת אל הרציף. אנחנו נעמדים בתור עם המזוודות בידינו. הפעם אני תומכת בז’ורז’יק שעדיין חלש.

“מישהו מחכה לך שם?” הוא שואל.

“אני מקווה שאחי ואחותי יבואו לקבל את פניי. ומה איתך?”

“אני אמור להגיע בכוחות עצמי לכתובת הזאת”, והוא מראה לי פתק שעליו כתוב משהו. “חברים הבטיחו לי שאוכל לגור אצלם עד שאגמור את הסידורים שלי”. הוא מוציא מכיסו עוד פיסת נייר, מעתיק את הכתובת ומוסר לי את הפתק.

“אני מחכה שתיצרי איתי קשר. כמו שאמרנו, אולי נוכל להיעזר האחד בשני”.

תורנו מגיע. אנחנו יורדים במדרגות, וסוף סוף דורכים על אדמת ארץ ישראל. במוחי חולפים כל הסיפורים שסיפרו לנו בתנועה השליחים מארץ ישראל. אני חושבת גם על אבא. כמה היה רוצה כבר לחוות בעצמו את הרגע הזה, שבו ידרכו רגליו על אדמת הארץ שחלם עליה שנים כה רבות. אני מפנה את מבטי מצד אל צד. עוד מעט אראה את בני משפחתי. אני מרגישה את ההתרגשות גואה בי. בין המון האנשים נראה לי שאני רואה פנים מוכרות.

“בהצלחה”, אנחנו מאחלים זה לזה ונפרדים כל אחד לדרכו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.