רצח באחוזת העמודים הלבנים

שנים שבהן הסיפור הבלשי נתפס כסוכן של רציונליות, מדעיות וקידמה טכנולוגית, וכטקסט תרבותי המקדם פרוצדורות מדעיות של גילוי האמת על חשבון הדרכים הישנות, הטרום-מודרניות, של התגלות והארה – צ'סטרטון מפזר את ערפל המסתורין באמצעות אינטואיציה ואמפתיה.

מקט: 4-644-1135

שנים שבהן הסיפור הבלשי נתפס כסוכן של רציונליות, מדעיות וקידמה טכנולוגית, וכטקסט תרבותי המקדם פרוצדורות מדעיות של גילוי האמת על […]

---

המסה הראשונה
איך לכתוב רומן בלשי

1.

שיהיה ברור שאני כותב את המאמר הזה במודעות שלמה שהכותב נכשל בכתיבת סיפור בלשי. ואכן נכשלתי פעמים רבות. הסמכות שלי אם כן היא מעשית ומדעית, בדומה לכמה מהמדינאים הדגולים וההוגים החברתיים כשהם דנים באבטלה או בבעיות הדיור. איני מתיימר לומר שהשגתי את האידיאל שהצבתי כאן עבור הסטודנט הצעיר. אני, אם יורשה לי, הדוגמה הנוראית שעדיף שיעקוף. אף על פי כן, אני מאמין שיש רעיונות אידיאליים לכתיבה בלשית, כמו בכל דבר אחר שראוי לעשות; ואני משתומם שהם אינם באים לידי ביטוי תכופות בכל הספרות הפופולרית דידקטית, שמלמדת אותנו איך לעשות דברים רבים שפחות ראוי לעשותם; כמו, לדוגמה, איך להצליח. ואומנם, אני תמה מאוד על כך שהכותרת בראשית המאמר אינה בוהה בנו מכל דוכן ספרים. מתפרסמים עלונים שמלמדים אנשים כל מיני דברים שלא באמת ניתנים ללמידה, כמו אישיות, פופולריות, שירה ויכולת להקסים. אפילו חלקים מהספרות ומהעיתונות, שברור שאינם ניתנים ללמידה, נלמדים באדיקות. אבל הנה פיסת אמנות ספרותית ופשוטה, מובנית יותר מאשר יצירתית, שאפשר ללמד אותה באופן מוגבל, ובמקרים מסוימים גם נלמדת. אני מניח שבמוקדם או במאוחר הסחורה תסופק, במערכת המסחרית שמספקת תשובה מיידית לכל דרישה, ובה נדמה שכולם אינם מרוצים ואינם מסוגלים לקבל משהו שהם רוצים. אני מניח שבמוקדם או במאוחר לא רק שיהיו ספרי הדרכה שילמדו איך לחקור פושעים, אלא ספרי הדרכה שילמדו איך להיות פושעים. זה יהיה שינוי מרענן מהנימה של המערכת הפיננסית של היום, וכשהמוח העסקי הממולח והנמרץ יתנתק מההשפעה המתמשכת של הדוֹגמות שהומצאו על ידי כמרים — עיתונאים ופרסומאים יפגינו אותה אדישות לאיסורי טאבוּ של היום כמו שהיום מתייחסים לטאבוּ של ימי הביניים. שוד יוסבר כקבלת ריבית, ולא תהיה יותר העמדת פנים מול חיתוך גרונות מאשר מול ענייני השוק. דוכני הספרים יוארו בכותרות כמו ‘זיוף בחמישה עשר שיעורים’ ו’מדוע לסבול ייסורי נישואין’, עם פופולריות של רעילות מדעית שלמה כמו הפופולריות של גירושין ופיקוח ילודה.

אולם, כפי שתכופות מזכירים לנו, אל לנו להיות נמהרים בציפייה לאנושות מאושרת; ובינתיים, נדמה שיש לנו סיכוי לא רע לקבל עצות טובות איך לבצע פשעים בדומה לעצות הטובות איך לבלוש אחריהם, או כיצד לתאר איך אפשר לבלוש אחריהם. אני מתאר לעצמי שההסבר הוא שהפשע, הבילוש והתיאור, והתיאור של התיאור, כולם דורשים שמץ מסוים של חשיבה, בעוד הצלחה וכתיבת ספר על הצלחה אינם דורשים כלל התנסות מתישה כזו. על כל פנים, במקרה שלי, אני מגלה שכאשר אני מתחיל לחשוב על תאוריה של סיפורי בלשים, אני אכן נהיה משהו שאפשר לקרוא לו תאורטי. משמע שאני מתחיל בהתחלה, ללא כל שנינות, זריזות, חיות או דברים אחרים הנחוצים לאמנות לכידת תשומת הלב, ללא כל דרך להפריע או לעורר את המוח.

2.

העיקרון היסודי הראשון הוא שהמטרה של סיפור המסתורין, כבכל סיפור אחר ובכל מסתורין אחר, היא לא החשכה אלא האור. הסיפור נכתב לרגע שבו הקורא אכן מבין, לא רק בשל הרגעים המקדימים הרבים שאותם לא הבין. כוונתה הבלעדית של אי־ההבנה היא כמו מתווה אפל של ענן שיוביל לרגע של התבהרות ההבנה; ורוב סיפורי הבלש הגרועים — גרועים כי הם נכשלים בנקודה זו. הכותבים מחזיקים בדעה מוזרה שעליהם לתעתע בקורא; ושכל עוד הם מתעתעים בו אין זה עניינם אם הם מאכזבים אותו. אך אין צורך להסתיר סוד, אלא נחוץ שיהיה סוד; ואם יש סוד, אזי שווה להסתירו. אסור שהשיא יהיה אנטי קליימקס; הוא לא יכול להתבסס על הובלת הקורא בריקוד ונטישתו בתעלה. השיא לא יכול להיות רק התפוצצות בועה אלא הפצעת שחר; והפצעת השחר מודגשת על ידי האפלה. כל צורת אמנות, כל כמה שהיא טריוויאלית, מתייחסת לאמיתות רציניות כלשהן; ואף שאנו דנים בלא יותר מאשר משהו רב ערך כמו אספסוף של ווטסונים, שכולם מתבוננים בעיניים עגולות כשל ינשופים, עדיין חשוב להתעקש שאלו אנשים שיושבים בחשכה וראו את האור הגדול; ערכה של החשכה הוא רק בהחיותה את האור הגדול בנפש. אני מתרשם תמיד מצירוף המקרים המשעשע שמיטב הסיפורים של שרלוק הולמס נושאים, במשמעות ובשימוש שונים לחלוטין. כותרת שהומצאה כביכול לבטא את ההארה הראשונית הזו; הכותרת “להבת הכסף”.

העיקרון השני החשוב הוא שנשמת הבדיון הבלשי אינה מורכבות אלא פשטות. הסוד עשוי להיראות מורכב, אך הוא חייב להיות פשוט; ובשל כך הוא גם מסמל מסתוריות עמוקה יותר. הסופר נמצא שם כדי להסביר את המסתוריות; אולם אין הוא חייב להסביר את ההסבר. ההסבר אמור להסביר את עצמו; זה משהו שיילחש (על ידי הנבל, כמובן) בכמה מילים חרישיות, או עדיף שיצטווח מפי הגיבורה בטרם היא מתעלפת מהלם התובנה שהשתהתה, ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. כיום ישנם סופרי מותחנים שהופכים את הפתרון למסובך יותר מהתעלומה, ואת הפשע למסובך יותר מהפתרון.

שלישית, נובע מכך, שעד כמה שאפשר, העובדה או הדמות המסבירות את הכול צריכות להיות עובדה או דמות מוכרות. על הפושע להיות בקדמת הבמה, אך לא בתפקיד הפושע, אלא בתפקיד שונה המאפשר לו עם זאת זכות טבעית להיות בקדמת הבמה. מפאת הנוחות אביא את המקרה שכבר ציטטתי; הסיפור של להבת הכסף. שרלוק הולמס מוכר כפי ששקספיר מוכר; אם כן, אין בגילוי הסוד של אחד מראשוני הסיפורים המפורסמים כל עוול. חדשות הגיעו לאוזניו של שרלוק הולמס שסוס מרוצים יקר ערך נגנב, ומאמנו השומר עליו נרצח בידי הגנב. מגוון אנשים, כמובן, חשודים סבירים בגנבה וברצח; כולם מתרכזים בבעיה החמורה של המשטרה: מי עשוי היה לרצוח את המאמן. האמת הפשוטה היא שהסוס הרג אותו. כעת אני משתמש בזה כמודל משום שהאמת פשוטה מאוד. האמת לאמיתה אכן גלויה להפליא.

3.

על כל פנים, הנקודה היא שהסוס גלוי מאוד. שם הסיפור הוא כשם הסוס; הכול על אודות הסוס; הסוס בחזית הבמה כל הזמן, אך תמיד בתפקיד אחר. כבעל ערך רב הוא נותר עבור הקורא הדמות המועדפת; רק כפושע הוא נעשה סוס אפל. זהו סיפור על גנבה שבו הסוס הוא התכשיט עד שאנו שוכחים שהתכשיט יכול לשמש גם בתפקיד הנשק. זהו אחד מהחוקים הראשונים שאציע, אם עליי להתוות חוקים לצורה זו של קומפוזיציה. באופן כללי, הסוכן אמור להיות דמות מוכרת בתפקיד בלתי מוכר. מה שעלינו להבין חייב להיות משהו שאנו מזהים; כלומר, הוא חייב להיות משהו שידענו מלכתחילה, ועליו להיות משהו שמוצג באורח גלוי. שאם לא כן, אין בחידוש כשלעצמו כל הפתעה. אין טעם בדבר בלתי צפוי אם לא שווה לצפות לו. אבל הוא אמור להיות נודע מסיבה אחת ואחראי מסיבה אחרת. חלק ארי מהמלאכה או התכסיס של כתיבת סיפורי מסתורין מבוסס על המצאת סיבה משכנעת אך מטעה לחשיבות הפושע, מעל ומעבר לעניין הלגיטימי של ביצוע הפשע. רבים מסיפורי התעלומות נכשלים רק משום שהותירו את התעלומה בסיפור במבוי סתום, כשלא נותר דבר מלבד ביצוע הפשע. ככלל, הפושע במצב טוב, או שייתכן שחוקי הצדק והשוויון יעצרו אותו כנווד הרבה לפני שיעצרו אותו כרוצח. אנו מגיעים לשלב החשדות בטיפוס כזה בתהליך מהיר ובלתי מודע של אלימינציה. בדרך כלל אנו חושדים בו משום שהוא לא נחשד עד כה. אמנות התיאור מתבססת על שכנוע הקורא, לפחות לזמן מה, שלא רק שהדמות מגיחה מתוך הנחה שאין לה כוונה לבצע עבירה חמורה, אלא שהסופר מייחס לה כוונה מסוימת שאינה פלילית. הסיפור הבלשי הוא רק משחק; ובמשחק הזה הקורא אינו נאבק עם הפושע אלא עם הסופר.

4.

מה שעל הסופר לזכור בסוג זה של משחק הוא שהקורא לא יאמר, כפי שהוא עלול לעיתים לומר בחקירה ריאליסטית ורצינית: “מדוע החוקר במשקפיים הירוקים מטפס על העץ כדי להשקיף על הגן האחורי של הגברת דוקטור?” הוא ישאל בחוסר רגישות ובאופן בלתי נמנע, “מדוע הסופר גרם לחוקר לטפס על העץ, או מדוע הציג בכלל חוקר כלשהו?” אומנם הקורא יודה שהעיר זקוקה לחוקר בכל מקרה, בלי להודות שהסיפור זקוק לאחד כזה. נדרש הסבר סיבתי לנוכחותו בסיפור (ועל העץ) ולא רק להציע סיבה מדוע מועצת העיר שמה אותו שם. מעל ומעבר לכל פשע קטן שהוא עלול להתמסר לו, בחדר הפנימי של הסיפור — חייבת להיות לו הצדקה אחרת כדמות בסיפור, ולא רק כאישיות חומרית אומללה בחיים האמיתיים. האינסטינקט של הקורא, במשחק ההסתרה והחיפוש עם הסופר, שהוא אויבו האמיתי, הוא להתייחס תמיד בחשד ולומר, כן, אני יודע שחוקר עשוי לטפס על העץ; אני בהחלט מודע לכך שישנם עצים וישנם חוקרים, אבל מה אתה עושה איתם? מדוע גרמת לחוקר המסוים הזה לטפס על העץ המסוים הזה בסיפור המסוים הזה, אתה ערמומי ובעל נפש מרושעת?

5.

לזה אקרא העיקרון הרביעי שעלינו לזכור. כמו במקרים אחרים, אנשים לא יבינו שהוא אכן מעשי, משום שהעקרונות שעליהם הוא מתבסס נשמעים תאורטיים. הוא מתבסס על העובדה שבסיווג האמנויות, תעלומות רצח משתייכות לקבוצה הגדולה והמשעשעת שנקראת בדיחות. הסיפור דמיוני; בדיה פיקטיבית מוצהרת. אפשר לומר, אם נרצה, שזהו סוג אמנות מלאכותית. אני מעדיף לומר שזה מעין צעצוע, משהו שילדים מעמידים פנים שהם רוצים. מכאן נובע שהקורא הוא פשוט ילד ולכן ערני מאוד, ומודע לא רק לצעצוע אלא גם לשותף הבלתי נראה שיצר את המשחק — הסופר של התחבולה. הילד התמים הוא פיקח מאוד וחף מכל חשדות. והחוק הראשון שאני מציין שוב למען יוצר סיפור תחבולה, הוא לזכור שהרוצח המוסווה צריך הצדקה אמנותית להיות בסצנה ולא רק זכות ריאלית להיות בעולם. הוא חייב לא רק להגיע לבית לצורך עסקים, אלא למען עסקי הסיפור; זו לא רק שאלת המניע של האורח, אלא שאלת המניע של הסופר. סיפור המסתורין האידיאלי הוא זה שבו הדמות היא כזו שהסופר היה יוצר למען עצמו, או עבור סיפור שינוע ברבדים אחרים הכרחיים, ואז יתגלה שהוא נוכח שם לא מסיבה מובנת ומספקת, אלא מסיבה אחרת וסודית. עליי להוסיף שמסיבה זו, וחרף הלגלוג על ‘ענייני אהבה’ יש לא מעט מה לומר בזכות המסורת הסנטימנטלית והאיטית או התיאורים הוויקטוריאניים. אחדים עשויים לקרוא לזה שעמום, אך זה עשוי להצליח כתחבולה.

לבסוף, העקרון הוא שסיפור בלשי כמו כל סוגי הספרות מתחיל ברעיון, ולא מתחיל בחיפוש רעיון, וחל גם על הפרטים היותר חומריים ומכניים. כשהסיפור נהיה בלשי, עדיין נדרש שהסופר יתחיל מבפנים, אף שהבלש מתקרב מבחוץ. כל בעיה טובה מהסוג הזה מקורה במחשבה חיובית, וזו כשלעצמה מחשבה פשוטה; כמה עובדות מחיי היום יום שהסופר עשוי לזכור והקורא עלול לשכוח. על כל פנים, על הסיפור להתבסס על אמת; ואף שאופיום עשוי להתווסף, אסור שזה יהיה רק חלום אופיאטי.

(1925)