החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קלאופטרה הולכת לכלא

מאת:
מאיטלקית: יעל קריצוק | הוצאה: | 2019-02 | 177 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

מתוך פרווריה של רומא, שנדמה שהשמש לעולם לא טורחת לזרוח מעליהם, קַטֶרינה מנהלת במקביל שתי מערכות יחסים רומנטיות, שספק אם הן בכלל מסיבות לה אושר. האחת עם חבר הילדות שלה, שיושב עכשיו בכלא, והשנייה עם השוטר שאחראי למעצרו. לקטרינה ולחבר שלה היה חלום משותף: להיות הבעלים של מועדון לילה, חלום שהתגשם לכדי מציאות אפלה ומורכבת. מדי יום חמישי, לאחר הביקור בכלא, השוטר לוקח

אותה במכוניתו לבילוי משותף או לביתו. עוד מעט, כשהחבר שלה ישתחרר מהכלא, קטרינה תיאלץ לקבל החלטה.

קלאודיה דורָּסְטַנטְי מספרת את סיפורה של רומא האחרת, זו שנחבאת מעיני העולם, ובתוך כך תוהה על טיבה ועל עצם קיומה של יכולת הבחירה במקום הזה.

קלאופטרה הולכת לכלא ראה אור באיטליה בשנת 2017 וגרף את שבחי הביקורת.

מקט: 2791668
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בכל יום חמישי הולכת קָטֶרִינָה לבקר את החבר שלה בכלא.

שעות הביקור הן בין שתיים לשלוש בצהריים. בדרך כלל היא נוסעת באוטובוס ואז ממשיכה ברגל עד לאגף האסירים המסומן בשילוט ברור. את הדרך בתוך כלא רֶבִּיבְּיָה היא מכירה היטב.

בכלא עומד ריח חריף של חלודה ומי הקולון של הסוהרים שרובצים תחת לוחות שנה שעליהם מתנוססים תצלומי רועים גרמניים. היא משתמשת בכמות נדיבה של בושם בתקווה שאָאוּרֶלְיוֹ ירגיש בו מעבר למחיצה המפרידה ביניהם במהלך הביקור.

היא גם כותבת לו מכתבים קצרים שמגיעים אליו אחרי יומיים־שלושה. גם על המכתב היא מתיזה בושם עד שהדפים נהיים שקופים, והיא גם מטביעה עליהם את שפתיה הבשרניות כפי שנהגה לעשות כששלחה מכתבי הערצה לזמרים כשלמדה בחטיבת הביניים.

אאורליו אומר שהשותפים שלו לתא צוחקים עליו, אבל אם היא לא כותבת לו הוא נהיה מתוסכל.

כלא רֶבִּיבְּיָה רועש הפעם יותר מתמיד. ההמולה מזכירה לקטרינה חדר אוכל בבית ספר יסודי. אאורליו תיאר בפניה את החדר שלו – הוא לעולם לא מכנה אותו תא – ואת החבר’ה שאיתם הוא חולק אותו, שלושה סוחרי סמים שמדברים בדיאלקט ונחשבים מקצוענים כי הם עצמם לא נוגעים בחומר.

תחילה נהגו לבשל יחד, אחר כך הציע אאורליו להכין בעצמו את האוכל בשביל כולם, ואימא שלו התחילה לשלוח לו סוגים שונים של שימורים. מכלי האלומיניום מוחרמים בדרך כלל מייד בסיום הארוחה, ובאלה שמצליחים לחמוק מעינם של הסוהרים משתמשים האסירים כמאפרות: הכול מתכתי בכלא, אפילו השעמום.

אחרי שעברה את הבידוק הביטחוני מתמקמת קטרינה בעמדה השמורה לביקורי משפחות. אאורליו מחייך חיוך רפה ברגע שהוא מבחין בה.

כדי שיותר לה לבקר אותו היה עליה לעבור ריאיון מיוחד עם מנהל הכלא, איש שמן ונחמד שהסביר לה את הסתייגותו מהאישור החריג שקיבלה.

‘זה יהיה לא הוגן כלפי כל בנות הזוג שאינן נשואות ונמצאות במצב שלך. אני לא עושה הנחות, גם לא לזרים או יתומים.’

השיחה התנהלה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, והמנהל התנצל שהאורות במשרדו כבויים, תאורה מלאכותית גורמת לו למיגרנה. קטרינה המשיכה להנהן ולבהות כל העת בתמונתו של נשיא הרפובליקה התלויה מעל שולחן העבודה: עם כתמי השמש הדהויים שכיסו את לחייו וגולגולתו הוא נראה כמו גווייה.

‘המקרה שלי חריג: אין לך מושג כמה שנים אני באה לעשות פה ביקורים,’ השיבה לו בחיוך.

‘עמדת הרבה בתור?’ שואל החבר שלה ומצטנף מעט בכיסאו.

קטרינה מנידה בראשה – מאז הפסיק לדקק את גבותיו, הפך מראהו של אאורליו מרושל ויפה יותר.

‘השפתיים שלךָ סדוקות, אני צריכה לזכור להביא איתי שפתון נגד יובש בפעם הבאה.’

‘אין צורך, אני כל הזמן נושך אותן.’

בזמן הביקורים הם מדברים הרבה על האימהות שלהם. קטרינה מתרגזת רק כשאאורליו שב ומתנצל על כך שהוא יושב בכלא.

‘איזה שפתון יפה.’

‘הוא לא שלי, אבל נתנו לי לנסות אותו, הוא נקרא ‘אדום רוסיה’.

‘יש לי גם בושם שנקרא ‘אופיום שחור’. מצחיק, לא?’ היא מוסיפה כשהוא לא אומר דבר.

‘נשמע כמו סרט של ג’יימס בונד… תראי לי את הידיים שלך.’

קטרינה מושיטה את כפות ידיה ומפשקת את האצבעות. עורה אדמומי ויש עליו שלפוחיות שנגרמו לה מחומרי הניקוי. ציפורניה, שפעם היו מקושטות בעיטורים צבעוניים ומשכו את תשומת ליבם של כל הברמנים, עכשיו קצרות ועכורות מחוסר סידן.

אאורליו נעצר במהלך מבצע שנועד לנקות את רומא מסחר בסמים וזנות. הוא והשותף שלו מַרְיוֹ ניהלו מועדון לילה שבו, על פי כתב האישום, סיפקו הרקדניות שירותים שאינם כלולים במחיר הכניסה.

לאחר סגירת המועדון נותרה קטרינה ללא עבודה, וכעת היא פקידת קבלה במלון בקצה רחוב טִיבּוּרְטִינָה.

‘אמרת שהם לא דורשים ממך לנקות.’

‘יש מחסור בכוח אדם.’

קטרינה מחליפה נושא כדי שלא תדבק בה העצבות של אאורליו.

‘מישהו הביא למוסך פיאט 600, חתיכת נוסטלגיה.’

‘מה, יש עוד כאלה?’

אביה של קטרינה ניהל בעבר את אחד המוסכים המצליחים בפִּיאֵטְרָלָטָה, ובתקופה שבה העסק שגשג הוא שכר שני מכונאים נוספים במשרה מלאה.

‘לא ברור לי למה, אבל מכונאי רכב באים תמיד בזוגות של אחים,’ הסביר לה אביה ביום ששכר אותם. קטרינה הייתה אז בת שמונה והייתה נוכחת בראיונות העבודה.

השניים האלה מצאו חן בעיניה מכיוון שהופיעו לריאיון בסרבל עבודה כחול ומשקפי שמש כאילו הגיעו להשתתף במרוץ של ‘פורמולה1’. אחרי שאביה חזר להתגורר באַבְּרוּצוֹ, הם לקחו על עצמם את ניהול המוסך, אבל מתוך כבוד לא שינו את שמו של העסק.

מדי פעם היא מבקרת אותם, והם נהנים להתבדח איתה ולהשאיר כתמי שמן שחורים על לחייה.

‘אבא שלך היה משוגע, הוא נתן לך לנהוג כשהיית כזאת קטנה,’ סיפרו כשהם מצביעים על גובה הברך כדי להדגים את כוונתם ללקוח שבסך הכול רצה לדעת כמה יעלה לו הנזק.’הוא הרים אותך על הידיים ונתן לך את ההגה.’

קטרינה זכרה את זה היטב. הייתה זו אחת הפעמים המעטות שבהן אביה הצליח להבהיל אותה.

כשהשאירו אצלו לתיקון מכונית יקרה – אמנם מעולם לא פורשה, אבל מכוניות יוקרה אחרות דווקא הגיעו לשם לא פעם – הוא הורה לה לעלות למושב הנהג, ואז הפעיל את המעלון והרים אותה מעלה עד שהמכונית כמעט נגעה בתקרה והיא נותרה תלויה באוויר לשחק עם הכפתורים והידיות בלוח המחוונים, מעמידה פנים שהיא נמצאת בתוך מעבורת חלל.

בשבילה לא היה מקום שהוא רחוק מדי. בתוך המוסך ההוא היא עברה מעל יופיטר, התיישבה במאדים, לקחה את ברבי אל הירח וחקרה זיקוקי דינור שפרצו מלהבת מבער הריתוך.

‘הייתה לו אוזן טובה למנועים,’ אמרו המכונאים בחיוך, אחר כך תמיד הסתננה המבוכה. המחשבות נדדו אל המקום שבו נמצא עכשיו הבעלים לשעבר, אל הכישרון שעתה אין בו יותר תועלת. לאחר שנעצר והואשם בבעילת קטינה, המוטו במוסך הפך להיות כזה: כולם יכולים לעשות טעויות.

בגיל תשע־עשרה קנה אאורליו פיאט 600 בצבע תכלת, מכונית לעכברים.

הוא וקטרינה נהגו להקשיב למוזיקה אלקטרונית בקולי קולות כשהיו במכונית, עד שחלונות הבתים שעליהם חלפו ועברו כמעט התנפצו מהווליום. קטרינה אהבה לנהוג על כביש הטָנְגֶ’נְצִיאָלֶה1 שנסגר לתנועה אחרי חצות, לאורך קטע הדרך הצמוד לבנייני המגורים בלָאַרְגוֹ פְּרֶנֶסְטֶה. כל אותה העת העידה המחט בלוח המחוונים על המעשה האסור שהשתקף בחלונות הבניינים עליהם חלפו ונעשה תחת אורם הבוהק של הפנסים. אושרה של קטרינה באותם רגעים התנקז כל כולו אל נקודת החיכוך בין הרקיע לבין מלכודת האספלט ומשם זרח למרחקים. מאוחר יותר העביר אאורליו את המכונית בירושה לאחיו, שהתבייש לנהוג בה בפרהסיה, ונותר אובד עצות לגבי מה ניתן יהיה לעשות עם הבתולים שהושארו על הכיסא האחורי.

‘חזרתי להתאמן.’

‘רואים.’ עונה קטרינה, אפילו שזה לא נכון.

‘אני עושה שכיבות סמיכה נגד הקיר כמו הבודהיסטים.’

היא צוחקת.’עוד תהפוך דתי כאן בפנים. מאיפה לך מה עושים בודהיסטים?’

‘לקחתי ספר מהספרייה. את יודעת מה אמר לי רָאוּל כשהתלוננתי שאני לא יכול להשתמש בשק האגרוף? ‘תשתמש בי’ הוא אמר לי, הוא חתיכת משוגע, זה.’

קטרינה חושבת על הפעמים בהן שכבה על גבה ולחשה באוזנו אותו דבר בדיוק, בתקופה אחרת, כשהם היו צעירים ובנויים מעצמות ועצבים רעננים, וכל בילוי משותף שלהם במיטה נועד להעמיד במבחן את כל היכולות שזה עתה גילה להם הגוף.

בנקודה מסוימת, במהלך כל ביקור, מגיע השלב בו אאורליו שואל אותה מי היה יכול להפליל אותו.

‘תשמעי, חשבתי על זה הלילה…’

‘אתה אמור לישון בלילה,’ אומרת לו קטרינה ונוגעת בשקיות שתחת עיניה הנפוחות.’בסוף תגמור כמוני.’

‘מה זה קשור, את נולדת עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. חשבתי על זה אתמול, זאת מוכרחה הייתה להיות אחת הבנות, מישהי ששנאה את מריו.’

‘אתה צריך כסף? אימא שלך אמרה שהיא יכולה לשלוח לך עוד.’

אאורליו מעווה את פניו.’את אף פעם לא רוצה לדבר על זה.’

‘אלה דברים שאתה צריך להפנות אליו.’ אבל השותף של אאורליו נמצא בוונצואלה והוא לא שולח גלויות.

‘אני לא צריך כסף,’ הוא משיב ומעסה את שערותיו הנקיות והשופעות.

קטרינה חושבת על המקלחות שהוא עושה. היא הייתה רוצה לשאול אותו אם הן שונות מאלה שנהג לעשות עם חבריו בחדר הכושר, אבל היא חוששת מגוון הקול שיכול לבקוע מגרונו.

אאורליו מעביר את שפתיו על כף ידו.

‘זה חסר לי,’ הוא אומר בשיניים חשופות, והיא משמיעה אנחה.

‘גם לי זה חסר.’ קטרינה מתקרבת אליו, היא אסירת תודה על שאינה צריכה לגעת בחזהו הרזה כל כך.

אאורליו תמיד היה רזה, ועורו תלוי על עצמותיו כמו נייר טפט שמתקלף מארונות בית הספר בסוף השנה, חיוור יותר מצבעי מים מיד שנייה שנמכרים בשוק.

תחרויות הקיקבוקסינג בהן נהג להשתתף עיבו את גופו, אבל אחרי שישה חודשים בכלא שב אליו מראה הנער השחצן והמפונק שהיה מחכה לה מחוץ לשערי בית הספר בזרועות משולבות, נשען בגבו על הפיאט הישנה, אותו נער שהציע לה לנהוג במכונית שלו, אחרי שהתלונן שאף פעם לא ראה אותה צוחקת.

קטרינה מנופפת בידה, רומזת על המחנק באוויר. הכלא הוא בועה אקלימית שלא מצליחה למתן את הטמפרטורה החיצונית – בקיץ הגוף נמס, ובחורף הנשימה קופאת ונשברת לרסיסים.

‘את יודעת מה, תגידי לה לשלוח לי מאה אירו אם היא יכולה.’

‘אח שלך מסיים את התואר ב־15 בחודש, חשבתי לקנות לו שעון יד. מה אתה אומר?’ היא שואלת ומוציאה מתיקה גזיר עיתון ובו תמונת שעון טייסים.

‘אני לא אוהב את הצבע, אבל בסדר. בתנאי שהוא לא עולה יותר מדי.’

‘אני כבר אדאג לזה, אני אחתום על הכרטיס בשם שנינו.’

‘יש לי אח מהנדס,’ אומר אאורליו ומניד בראשו.

‘ואתה אף פעם לא רוצה לדבר על זה,’ היא צוחקת ומשיבה לו באותו מטבע.

‘מעניין מאיפה הוא קיבל את הכישרון לזה.’

אאורליו בוהה בכתמי הטחב שבפינות החדר וחש מבוכה, פיזורם על פני הקירות האטומים מזכיר לו כתמים על ריאה חולה.

‘אני לא מצליח להבין מי הפליל אותי,’ הוא אומר ומוסיף לבהות בקיר.

‘אף אחד לא הפליל אותך, אאורליו, אתה הסתבכת בעצמך.’

‘אל תגידי לי ‘אאורליו’ בכזאת התנשאות. אולי אין לי תואר, אבל לא צריך להיות גאון בשביל להבין שמישהו שיתף פעולה עם המשטרה.’

‘ואם תדע, מה זה ישנה?’

לפני שפתחו את המועדון, אאורליו והשותף שלו ניהלו חנות להשכרת סרטי וידיאו בטוֹרפִּינֵיטַרָה. הלך להם דווקא טוב, אולם מאוחר יותר התקשו לפרוע את תשלומי המיסים למדינה כמו גם את דמי החסות של הגובים השכונתיים. לכל מי ששאל אותם למה הם סגרו ענו שזו אשמתה של המהפכה הדיגיטלית, אבל קטרינה ידעה שזה היה תירוץ שנועד לחפות על המבוכה מכך שלא ידעו להגן על עצמם.

‘אני צריכה ללכת,’ היא אומרת לו כדי לא להעיב עוד על השיחה.

אאורליו שולח לעברה נשיקה קולנית, ולפני שהוא מתרומם מכיסאו מוסיף:’זה שעון זהה לזה של השוטר שעצר אותי.’

כשהיא לוקחת את תעודת הזהות שלה מדלפק הביטחון נזכרת קטרינה ביום הכיף שיזמה העמותה למען משפחות האסירים, ואיך היא לקחה איתה את האחיינית של אאורליו לגן השעשועים.

בזמן שאאורליו נדנד את הקטנה על הנדנדה, היא נשארה לפטפט עם אחד משותפיו לתא. הם דיברו על קעקועי הכוכבים שיש לו מאחורי האוזן ובשקע הזרוע. עד לאותו הרגע היא ראתה קעקועים דומים רק על בחורות.

‘זה ניסיון לא מוצלח. אני רוצה להוסיף עוד קבוצת כוכבים, אבל אני לא בטוח שנשאר לי מספיק מקום על העור,’ אמר האסיר. קטרינה חשבה שהיא הייתה מאוד נחמדה אליו, אבל כשנפרדו לשלום הוא פלט לעברה:’אז מה הטעם אם את יוצאת מפה,’ בטון מר, פצוע, והיא הייתה נבוכה על שחשבה:’לי מגיע לצאת מכאן.’

לאורכו של שביל היציאה אפשר להבחין בפסגות הרים סגלגלות. הן נראות מעורפלות ומרוחקות כמו גופים מבעד למסך עשן.

קטרינה נעצרת במגרש חניה מאחורי חנות למוצרי אלקטרוניקה ומעבירה את אצבעותיה בשערות ראשה הלחות מהטפטוף. גבר במכונית צופר לה. הוא תמיד בא לקחת אותה אחרי הביקורים בכלא כי גם ככה לא עומד לרשותם די זמן לפגישות שלהם, ונסיעה בתחבורה הציבורית עלולה לגזול את מרביתו.

כשהיא נכנסת למכונית, השוטר מנשק אותה ופורע את שערותיה שסידרה זה עתה ואז שואל לשלומו של אאורליו.

‘כמו תמיד. נראה שהוא פחות בדיכאון, מקשקש על העתיד,’ היא משיבה ומוציאה את גזיר העיתון כדי לבדוק אם השעון שהיא רוצה לקנות לאח של אאורליו אכן זהה לשעון שעונד השוטר.

השוטר מתניע את המכונית, והיא שואלת אותו אם המשמרת של אתמול בלילה הייתה ארוכה ומסוכנת.

‘לא במיוחד, לקחנו איזו סכיזופרנית לבית החולים פֶּרְטִינִי בעקבות תלונה שהגישו השכנים אחרי ששמעו אותה מתווכחת בקול עם אימא שלה. היא גנבה לה את התרופות. למרות שהיא התמוטטה בניידת, במיון נתנו קדימות לאיזו גברת ששתתה מיץ תפוזים, והייתי צריך לריב עם האחות כדי שתאשפז אותה.’

‘איך בדיוק מגיעים למיון בגלל מיץ תפוזים?’

‘הבן שלה ערבב לתוכו מתאדון, כי לשתות אותו ככה בלי כלום מגעיל אותו.’

‘היא עדיין חיה?’

‘היא כן, הסכיזופרנית לא: הלם אינסולין.’

קטרינה מהנהנת וטעם מר בפיה.

‘את שקטה היום,’ אומר השוטר ובודק במראה הקטנה אם שערותיו במקומן.

‘זה אאורליו. אני לא יודעת מה לעשות.’ קטרינה מצמצמת את עיניה כנגד האור המשתקף מלוח המחוונים, עדשות המגע החדשות מייבשות לה את העין.

‘את לא צריכה לעשות כלום,’ הוא משיב ומלטף את רגלה החשופה – היא תמיד לובשת חצאיות קצרות כשהיא הולכת לבקר בכלא, גם אם אאורליו לא יכול לראות את רגליה ממקום מושבו.

‘הוא ממשיך לתהות מי זה היה. הוא לא מוכן לקבל את זה שעשיתם בדיקות שגרתיות.’

‘כשמושכים סוג מסוים של לקוחות, בסופו של דבר השמועה פושטת. תנסי להגיד לו את זה בפעם הבאה.’

השוטר חונה בסמוך למצבה אובלית עם תותח ברזל לזכר הנופלים. זו הפעם הראשונה שהוא לוקח אותה לבית שלו.

הוא לא אוהב את השכונה הזו, אבל המשכורת שלו עדיין לא מאפשרת לו לעבור לאזור טוב יותר. סבא שלו הוריש לו את הדירה, והדבר היחיד שהוא היה יכול להרשות לעצמו היה לצבוע אותה מחדש.

עומס העבודה אינו מאפשר לו לבלות שם יתר על המידה, בין הבתים הנמוכים על גגותיהם המרובעים ווילונות הפלסטיק התלויים בפתחי הדלתות שמזכירים לקריץ אדום דהוי. בתים שרק קול קילוח המים שעולה מהעסק לשטיפת מכוניות הפועל אצלו בבניין סודק את הדממה העולה מקרבם.

‘רק שיהיה ברור, אני מעולם לא אמרתי משהו, וגם לא עזרתי עם החקירות,’ אומרת קטרינה בזמן שהיא צועדת לצידו.

לפני שהם חוצים את הכביש מצביעה קטרינה לעבר סופרמרקט גדול שמודעות פרסומת דבוקות לחלונותיו.’אאורליו ומריו ניהלו משם ממש חנות להשכרת סרטי וידיאו.’

‘את יודעת, זה מצחיק. בחודש שעבר מצאנו בקומה למעלה בחורה שנקברה חיה. עיסויים שהסתיימו לא טוב, הלבנת כספים, אסור לי לדבר על זה.’

קטרינה מפנה לעברו את מבטה כדי לבדוק אם הוא מתבדח, אבל השוטר בוהה במדרכה תחתיו.

‘בכל זאת את כן אמרת לי משהו בעניין המועדון, שהחבר שלך מוקף פטפטנים,’ הוא אומר ואוחז בזרועה – הוא עדיין לא יודע איך לטייל איתה יד ביד. היא עוצרת ליד הרמזור שבצומת, ריח אדי הדלק צורב באפה.

‘זה לא נכון, אל תגיד את זה אפילו בצחוק. אני לא אסבול את זה, אני לא אמרתי לך שום דבר.’

‘איזה גלידה את רוצה?’ שואל השוטר תוך כדי חציית הכביש, וקטרינה משיבה שבימי חמישי היא אף פעם לא רעבה.

*

בשעות אחר הצהריים המאוחרות הם מתנים אהבה בתוך האמבטיה. השוטר מוצץ את מפרקי ידיה שהתרככו מאדים, ודמה החם של קטרינה שועט בבהילות בעורקיה.’אני לא מאמין שמעולם לא ניסית את זה, את כבר בת שלושים,’ הוא אומר לה לפני שהוא הופך אותה על בטנה. הוא מרים לה את האגן, וקטרינה צוחקת ומשיבה:’אני רקדנית, לא חיית פרא.’

מאוחר יותר, כשהיא לוגמת מים בסלון ביתו המואר בתאורה חבויה, היא חשה בחמיצות שמתלווה לבגידה, זו שמדירה שינה מעיניה והופכת אותן אדומות ולחות כשל ארנבת.


1 טָנְגֶ’נְצִיאַלֶה – כביש היקפי מהיר החוצה את שכונות המגורים של רומא וסגור לתנועת מכוניות מאחת־עשרה בלילה ועד שש בבוקר כדי לא להפריע לתושבים המתגוררים ממש בצמוד אליו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קלאופטרה הולכת לכלא”