החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מכאן ועד אלייך

מאת:
מאנגלית: דנה טל | הוצאה: | 2019 | 400 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

21.00

רכשו ספר זה:

כשדארבי דיקסון יושבת בחדר השירותים של כנסייה קטנטנה בטקסס ביום חתונתה ומחזיקה בבדיקת היריון חיובית, היא מבינה שנישואים לארוסה יהיו ההחלטה הגרועה ביותר של חייה. עם מעט מאוד כסף ועם הרבה מאוד אומץ היא בורחת מהעיר ומתחילה חיים חדשים.

כנחת, סקוט "טרקס" טרקסלר עבד בַּמקומות שסועי המלחמה הכי מושחתים ומסוכנים על פני האדמה. בעבודת האבטחה החדשה שלו, שבה עליו לשמור על חשאיות מוחלטת, נופלת בחלקו סוף־סוף ההזדמנות לשוב למקום היחיד שהרגיש בו שלֵו: קולורדו ספרינגס, קולורדו.

ברגע שטרקס נכנס למלון שבו היא עובדת, דארבי יודעת שהוא מסוכן. אולי הוא רוצה שתראה בו לוחם אש מהולל כמו כל הבחורים הנלחמים בדליקה המשתוללת בהר הסמוך, אבל משהו לא נראה לה. אין סיכוי שהיא תהיה בקשר עם גבר נוסף שלא תוכל לבטוח בו — וברור שטרקס לא מספר לה הכול.

כשהאקס של דארבי קרוב יותר ויותר למצוא אותה, היא וטרקס מגלים שמה שלא יודעים באמת, עלול לפגוע.

ג׳יימי מקגווייר היא מחברת רבי־המכר אסון מהלך, אסון יפהפה, שיכרון יפהפה,,חתונה יפהפייה, גאולה יפהפייה, הקרבה יפהפייה ושרפה יפהפייה..היא, בעלה ושלושת ילדיהם מתגוררים בקולורדו עם ארבעה כלבים, ארבעה סוסים וחתול בשם רוסטר.

חפשו את ג׳יימי ב-www.jamiemcguire.com, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

מקט: 15101068
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

דארבי

מגע החרסינה הקרה של האסלה היה כמו קרח על ישבני החשוף כשישבתי, רכונה מעל בדי הטפטה והטול הלבנים השופעים של שמלת הכלה שלי. הברז היה פתוח, וקול זרם המים כמעט הטביע את קולה של גיסתי לעתיד והשושבינה שלי, סטייסי, שהלמה על הדלת. החזקתי את שני קצוות המקל הלבן בין אצבעותיי והתבוננתי בו כשהקו הוורוד השני התכהה לנגד עיניי.

השירותים האחוריים בכנסייה הבפטיסטית הראשונה בפורט הוּד, טקסס, הכילו בקושי את השירותים ואת הכיור, אבל בן רגע היינו שניים בתוך התא הזעיר, והקירות סגרו עליי יותר ויותר עם כל שנייה שחלפה.

‘דארבי?’ קראה סטייסי שוב. ‘את לא מקיאה שם, נכון? לשון בטח לא יתחשק להתמודד עם הקאות בליל הכלולות שלו.’

‘לטוב ולרע, זוכרת?’ בטח תגיד קרלי, השושבינה שלי. לא הייתי צריכה לראות אותה כדי לדעת שהיא עצבנית על סטייסי.

גיסתי היתה גרסה נשית של אחיה. בוטה, נבזית ובדרך כלל עצבנית, וזה עוד לפני שהרגישה מספיק בנוח איתי כדי להראות לי כמה אכזרית היא יכולה להיות.

עצמתי עיניים וקירבתי את המקל אל חזי. המסקרה עיבתה את הדמעות שנקוו בלחיי. שון ואני נפגשנו כמעט שנה קודם לכן, חודשים ספורים בלבד לאחר שהוצב בפורט הוד. עדיין זכרתי איך הרגשתי כשהוא נכנס לפאב של לג’נד, וזה היה מה שעזר לי לשכוח את המריבות הקשות ואת הפעמים שהוא זרק אותי על הרצפה, דחף אותי אל הקיר, חנק אותי או סטר על פניי, עד לאותו רגע כמעט דומם בכנסייה. שון השתפר כל כך בהתרפסות, שהסכמתי להינשא לו לאחר ההתנצלות הנואשת האחרונה שלו וההבטחה להשתנות. אחזתי חזק יותר בבדיקת ההיריון. כבר לא יכולתי להרשות לעצמי לקבל החלטות גרועות. הן כבר לא השפיעו רק עליי.

ידי הימנית לפתה את המקל כשהרמתי את הטלפון הנייד שלי מדלפק הכיור והקשתי על הצג באצבעות רועדות. מאמא ענתה אחרי צלצול אחד. היא עברה לבאטון רוז’ קצת אחרי שמלאו לי שמונה־עשרה, בדיוק שנתיים אחרי התאונה. אני הייתי האדם היחיד שהיא תיעבה יותר מאשר את שון.

‘ידעתי. ידעתי שתתקשרי. מה? את צריכה כסף?’ שאלה.

‘מאמא,’ צחקתי בעצבנות. ‘ביקשתי ממך משהו פעם?’

היא נאנחה. ‘המשפחה של פרנק באה לביקור, ואני צריכה לעשות כמה דברים. אם את לא צריכה שום דבר, למה התקשרת?’

‘כי, אממ, החתונה מתחילה עוד כמה דקות. הלוואי שהיית כאן.’ הצליל היחיד שנשמע בקצה השני של הקו היה הנשימה שלה, ואני דמיינתי את הקמטים סביב שפתיה — תוצאה של עישון מאז גיל חמש־עשרה — מעמיקים כשסירבה לדבר. הנחתי את גב כף היד האוחזת בבדיקת ההיריון על המצח. ‘מה שלום פרנק?’

‘הוא עדיין לא עובד. הגב שלו, את יודעת. מפיל אותו לפחות פעם בשבוע. הוא עבר לגור איתי בחודש שעבר. למה?’

‘אה,’ אמרתי וחשבתי על דירת שני החדרים שלה וכמה צפוף יהיה שם.

‘וגם ג’וני.’

‘ג’וני. ה… בן שלו? הוא לא בן שלושים ומשהו?’

‘כן, הוא התגרש.’ היא נשפה לתוך הטלפון, ואני זכרתי את עצמי מתחפרת עמוק בכיסא שלי בילדותי כדי להימנע מהערפל הסמיך של עשן הסיגריות שהיה נוכח תמיד כשמאמא היתה בבית. זה לא היה מקום לגדל בו תינוק. היא צדקה. שיחת הטלפון הזאת היתה בזבוז זמן.

‘יופי. אני שמחה בשבילך, מאמא.’

‘כן.’

‘כדאי שאני, אממ…’

‘כן. לכי.’

ניתקתי, נעמדתי והנחתי את המקל על הדלפק ליד הטלפון. הברז חרק כשסובבתי את הידית. המים הקרים היו נעימים כל כך כשזרמו על האצבעות שלי, משחררים, כאילו לא הייתי תקועה בחדר השירותים הזעיר ומנסה למצוא דרך לעזוב עם התינוק של שון שגדל בתוכי. חשבתי על האפשרויות שעמדו בפניי, ואף שהייתי אסירת תודה עליהן, עצם המחשבה ללכת למרפאה היה יותר מדי בשבילי. וגם המחשבה שאהיה קשורה לשון עד סוף ימיי, עם ילד משותף, שהוא קשר מובטח יותר מכל טקס חתונה.

בועות הסבון החליקו מעורי וירדו לפתח הניקוז. ההשתקפות במראה לכדה את תשומת ליבי, ואני קפאתי. רוב הימים לא זיהיתי את עצמי, אבל הפחד וחוסר האונים מצאו להם משכן של קבע בעיניי. הדמעות התוו קווים שחורים על לחיי. קווצות שיער בגוני בלונד־דבש נמלטו מהפקעת, הציצו מתחת להינומה שלי ומיסגרו את הפנים שלי, אותן פנים שזכו בתחרות מיס מזרח טקסס רק ארבע שנים קודם לכן. לא הייתי משוכנעת שאני עדיין זוכרת איך לחייך כמו מועמדת בתחרות יופי. הנערה ההיא כבר איננה.

בעוד פחות מעשרים דקות יעמוד שון בקצה המעבר המרכזי, ממתין שאבטיח לו מול משפחתו ומחצית מאנשי הבסיס שאוהַב אותו ואציית לו. איש מהם לא ידע על הילד שאני נושאת ברחמי, וגם לו ידעו, לא היה להם שמץ של מושג שהמזג החם ממילא של שון רק יהיה עוד יותר מפחיד עם גורם המתח הנוסף הזה.

לקחתי מגבת נייר והסרתי בעזרתה את השפתון האדום הבוהק שהיה על שפתיי.

‘דרבּס?’ נשמעה דפיקה רכה יותר. ‘זאת קרלי. אפשר להיכנס?’

לקחתי את המקל מהכיור, פתחתי את הדלת והנחתי לקרלי להיכנס פנימה. היא סגרה במהירות את הדלת מאחוריה, לפני שסטייסי תספיק להידחף פנימה גם היא. ‘פשוט כל כך צפוף כאן, מתוקה. נורא מצטערת,’ אמרה לסטייסי כשסגרה לה את הדלת בפרצוף. המנעול נכנס למקומו בנקישה כשקרלי לחצה על הכפתור במרכז הידית, והיא נשענה בגבה על הדלת. עם השמלה שלי, איתי, עם האסלה ועם הכיור לא ידעתי איך קרלי תוכל לעמוד בפנים, אבל כמו תמיד היא הצליחה לעשות את זה.

‘אלוהים, היא דוחה,’ סיננה קרלי. ‘הילדים המפונקים שלה נמצאים בחדר השני ובולסים שוקולדים ממש מול הפרצוף של האבא העלוב שלהם. כמה שילמת על השמלה של ילדת הפרחים ועל הטוקסידו של הילד הזה? הם מכוסים בשוקולד. את בטוחה שאת רוצה לקשור את עצמך לזה לכל החיים?’ משלא עניתי, היא החווירה. ‘אוי, אלוהים. את לא.’

‘התקשרתי למאמא.’

‘אוי, שיט,’ אמרה, ממש לא מוטרדת מכך שקיללה בכנסייה. עם המבטא הדרומי המתוק שלה המילה כמעט לא נשמעה גסה. ‘כדי להגיד לה שאת לא עושה את זה? היא באה לקחת אותך?’

הנדתי את ראשי והבטתי בעצמי במראה. ‘אף אחד לא בא לקחת אותי.’ קולי נשמע שבור כמו שהרגשתי.

קרלי סידרה לי את השיער. ‘תשמעי, אם את רוצה לעשות את זה, אנחנו נתקן לך את האיפור, ואת תיראי יפהפייה.’ המבט שלה העיד על כך שהבינה אותי. ‘דארבי… תעצרי אותי אם אני מגזימה לדעתך, אבל, מותק, המכונית שלי חונה ממש מחוץ לדלת הצדדית. אני אאסוף את החפצים שלך בלי שמישהו ישים לב ואקח אותך לאן שרק תרצי.’

קרלי לא נהגה לומר דברים שהיא לא התכוונה אליהם. היא היתה יפהפייה דרומית בלונדינית מהממת עם עיניים ירוקות בורקות, עור שזוף כל השנה, חומר מלבין בשיער בכמות שמספיקה לעשר מכונות כביסה, ומראה זוהר באופן כללי. היא היתה נשואה לבעלה, סגן ג’יי־די באומן כבר שמונה שנים, והיו להם שתי ילדות בלונדיניות יפות. ג’יי־די היה איש טוב וקצין בעל מעמד בצבא, אבל קרלי ניהלה את הבית שלהם, ושום אישה בפורט הוד לא זכתה לכבוד רב ממנה. היא הרוויחה הון עתק במכירת תכשירי איפור, והמסיבות שלה נראו כמו כנסי העצמה לנשים. כשגילתה שאנחנו מאורסים, היא ניסתה לשכנע אותי לא להתחתן עם שון ברגע שהיתה לנו דקה לדבר בשקט. היא גם עשתה אצלה את מסיבת האירוסים שלנו.

‘אני לא יודעת. כולם מחכים.’

‘אף אחד לא ישאל את עצמו למה, דארבי. כולנו יודעים מה קורה בבית שלך. את יכולה להסתלק מזה במצפון נקי.’

סטייסי החלה להלום שוב על הדלת, וכל הגוף שלי הזדעזע בתגובה.

קרלי ליקקה את הממחטה שלה וניגבה את העור מתחת לעיניי. ‘אם זה מה שאת רוצה, אני אלך להביא לך את השפתון שלי, כי את צריכה קצת צבע. אם לא, אני הולכת לקחת את המפתחות שלי, ואני אחכה לך בחוץ.’

‘מה עם הילדים שלך? מה עם ג’יי־די?’

היא גיחכה. ‘הוא בחור פיקח. הוא יבין מה קורה.’ חיוכה התפוגג. ‘דארבי, הרגע הזה חשוב — חשוב מכדי שתחשבי על מישהו מלבד עצמך. מה את רוצה?’

קרלי לא ראתה את המקל הלבן שהחזקתי מאחורי הגב. לא היה לה מושג שההחלטה שקיבלתי היא בעבור התינוק שנשאתי ברחמי. פשוט לא היה אכפת לי מספיק מעצמי כדי לעשות משהו מביך ומזעזע כל כך.

קרלי הינהנה ויצאה מהתא. מבעד לדלת שמעתי את קולה כשהמציאה בשלווה תירוץ לצאת מחדר בית הספר של יום ראשון ששלושתנו השתמשנו בו כדי להתכונן. ספרתי עד חמישים, ואז פתחתי את הדלת וחייכתי אל סטייסי.

‘הנה את,’ אמרה, וקווצות משׂערה הערמוני המסולסל כבר החלו להציץ מהפקעת המאולתרת שעל ראשה. ‘קרלי בחוץ. יש לה איתה שם כל מלאי השפתונים שלה. היא רוצה שתבואי לבחור צבע כדי שהיא לא תצטרך להכניס לכאן את הכול.’

‘אה, זה נשמע נחמד. אכפת לך לוודא שאלי וג’ונה מוכנים? השמלה של אלי במידה הנכונה?’

‘כרגע בדקתי מה איתם. הצלחתי לנקות את רוב השוקולד. אני נשבעת שבריאן טיפש כמו נעל. הם בחדר החתן עם שון ובריאן. השמלה שלה קצת גדולה עליה בזרועות, אבל היא נורא מתרגשת מסלסילת הפרחים שלה. ולפני שתשאלי, כן, ג’ונה יודע שהוא צריך ללכת לאט יותר הפעם.’

פתחתי את הדלת והצצתי אל המסדרון. הטקס עמד להתחיל, הפסנתרן ניגן לבקשתי את הקאנון ברה מז’ור מאת פכלבל. שון וכל חברינו המשותפים עמדו במרכז הכנסייה, והדלת הצדדית היתה במרחק של פחות משלושה מטרים.

‘אף אחד לא יראה אותך. אם את הולכת לבחור את אחד השפתונים של קרלי, לכי עכשיו. יש לנו רק כמה דקות,’ אמרה סטייסי. היא דיברה באותה נימת ציווי של שון. שום דבר אצלם מעולם לא היה בקשה.

‘אני כבר חוזרת,’ אמרתי ויצאתי. ליבי הלם, ידיי הזיעו. אף על פי שהחופש היה ממש מעבר לדלת, מעולם עד כה לא הייתי מבועתת כל כך. המקל החל להחליק מידי המיוזעת, אבל הידקתי את אצבעותיי סביבו, סירבתי להשאיר אותו מאחור. לא רציתי לתת לשון עוד סיבות לרדוף אחריי.

‘דארבי!’ קראה סטייסי ונשמעה כועסת.

קפאתי במקומי.

היא הושיטה לי את תיק הערב החום שקנתה לי לחג המולד הקודם. ‘אולי תרצי את זה. אני בטוחה שקרלי תרצה שתשלמי לה על השפתון.’

‘תודה,’ אמרתי, לקחתי את התיק וסבתי על עקביי. הדלת הצדדית נטרקה מאחורי סטייסי לאחר שנכנסה בחזרה פנימה. הצלחתי לנשום שוב.

כמובטח, קרלי ישבה בלקסוס שלה. שֵם החברה שלה, ‘שפתון&ישו של קרלי’, ומספר הטלפון שלה הופיעו באותיות ויניל בצבע ורוד זוהר על השמשה האחורית. התיישבתי במושב הנוסע, ושמלת הכלה שלי נשפכה על לוח המחוונים ועליה.

היא אחזה בידי. ‘לאן את רוצה ללכת?’

‘לכל מקום, רק לא להיות פה.’

‘תחנת האוטובוס?’

הסתכלתי בתיק שבחיקי והינהנתי. ‘יש לי מאתיים דולר. את חושבת שזה מספיק?’

‘אל תדאגי בקשר לזה.’ קרלי ליטפה לי את היד ואז השתמשה באותה יד כדי להעביר להילוך אחורי. התרחקנו מהכנסייה ופנינו אל הרחוב.

הדלקתי את הרדיו וניסיתי להטביע את הקולות הרבים שהזהירו אותי מפני ההשלכות שיהיו אם אעזוב את שון. הוא הזהיר אותי עשרות פעמים מפני מה שיקרה לי אם אעזוב אותו. לפעמים, על פי המבט בעיניו, הייתי בטוחה שהוא בכלל לא רוצה אותי, אלא פשוט לא יכול לשאת את המחשבה שאהיה עם מישהו אחר. במשך לילות רבים יותר מכפי שאני יכולה לספור, הייתי שוכבת ערה ומקשיבה, מחכה לצלילי מתקפה מתקרבת.

קרלי החלישה את עוצמת הקול, ואז תפסה את ידי ולחצה אותה. ‘אַת עושה אֶת הדבר הנכון. מעכשיו זה רק ילך וישתפר.’

‘אני יודעת,’ אמרתי והסתכלתי מבעד לחלון.

‘את צריכה משהו מהבית?’

חשבתי על זה. ידעתי שממש בכל רגע יבין שון שאני לא שם, וילך ישר הביתה לתפוס אותי אורזת. הצטמררתי מעצם המחשבה עליי, לכודה במערבולת הזעם והמבוכה שלו. הוא הזהיר אותי יותר מפעם אחת מפני מה שיקרה אם אעזוב אותו.

‘לא,’ אמרתי. ‘אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה.’

‘אולי אני אצליח למצוא דרך להיכנס לבית ולקחת כמה דברים שלך. אוכל לשלוח לך אותם. יש משהו שעולה לך לראש?’

נאנחתי. ‘אלבומי תמונות. התמונה שלי עם אבא שלי על השידה. אבל שון בטח ישרוף את הכול.’

‘אוי, דארבי. אני כל כך מצטערת.’

חייכתי חצי חיוך. ‘אל תצטערי. היום זה יום טוב.’

קרלי הנידה בראשה, ושׂערה נע איתו. ‘ידעתי. ידעתי שהבנזונה הזה היה… אני הולכת לדבר עם ג’יי־די כשאחזור. אולי אם שון יסתבך בצרות, זה יעכב אותו. נקווה שהוא לא יחפש אותך, אבל…’

‘הוא יבוא בעקבותיי. כל מה שהוא יצטרך זה שמישהו יעשה לו טובה.’

‘את מתכוונת לאחיו של שון.’

הינהנתי. ‘דֵרֶק עושה משהו עם מחשבים בשביל הממשלה. הוא לא יכול לספר לנו מה הוא עושה בדיוק — לא שהיינו מבינים בכל מקרה — אבל הוא סיפר לי שהוא פגש את אדוארד סנודֶן לפני כל העסק הזה עם חשיפת השחיתות. זה בטח רק עניין של זמן.’ נאנחתי.

‘אז אנחנו צריכים לקחת אותך הכי רחוק שאפשר כדי שהוא לא יוכל למצוא אותך. יש לך איזה רעיון? רגע. אל תגידי לי. אני לא רוצה לדעת. אולי תנסי להתקשר אליי כשתסתדרי? אבל תישארי מתחת לרדאר. אלוהים, אני לא הייתי יודעת איך לעשות את זה. את צריכה מזומנים, נכון?’

‘השארתי את הנייד שלי בשירותים. ואני גם לא יודעת מה המספר שלך. גם אם תגידי לי, אני מאמינה שלא אזכור אותו עד שאגיע לאן שאגיע.’

‘אין בעיה.’ ברמזור הבא היא שלפה עט שחור מהארנק, פתחה את התנ’ך שלה וכתבה את המספר שלה בעמוד הראשון.

‘קרלי, אני לא יכולה לקחת את התנ’ך שלך.’

‘את תצטרכי אותו. אני אשלח לך את מה שאוכל להציל כשהעניינים כאן יירגעו,’ אמרה עם המכסה בפה. ‘יש לי הרגשה ששון ישים עליי עין במשך זמן־מה.’

‘אני לא מקנאה בך,’ אמרתי.

האור ברמזור התחלף, וקרלי לחצה על דוושת הגז. היא קרצה. ‘אל תדאגי לי. אני יודעת לטפל בילד הקטן הזה. הוא לא מפחיד אותי.’

חגורת הבטיחות התחפרה לי בחזה כשקרלי לחצה על הבלמים כדי שלא נחמיץ פנייה, ואז נכנסה לתחנת האוטובוסים של גרייהאונד. היא פישפשה בארנק, ואז תחבה ערימת שטרות עבה לתוך התיק שלי. ‘אני לא יודעת כמה יש שם. לפחות שש מאות. זה המזומן שנשאר מהמסיבה האחרונה שלי. הוא אמור להספיק לך לכרטיס בכיוון אחד למדינה רחוקה מפה, לארוחות ולבגדים.’

הנדתי בראשי. ‘זה יותר מדי.’

היא תחבה אותו אל חיקי. ‘את צריכה אותו יותר ממני. אני רק רוצה שתהיי בטוחה. חוץ מזה, יום העצמאות הוא בדיוק עוד חודש.’ היא הרימה את הסנטר, וחיוך גאה ריכך את תווי פניה. ‘השנה תהיה לך עוד סיבה לחגיגה.’ היא לקחה את ידי, הניחה את כף ידה השנייה על התנ’ך ועצמה את עיניה. ‘אלוהים, אנחנו מתפללות שהנסיעה של דארבי תהיה בטוחה. תשגיח עליה ותשמור עליה. אנחנו מתפללות שהמסע הבא של חייה יעבור חלק, שהיא תמצא אושר ותמשיך לחיות את חייה באופן שמכבד אותך. בשם ישו היקר שלנו… אמן.’

‘אמן. תודה.’

‘אל תודי לי. תודי לישו. הוא זה שיעביר אותך את הדרך הזאת. הוא יעשה את זה, דארבי. תאמיני בזה.’

חיבקתי את קרלי מעל ערימות הטול הלבן והסאטן וניגבתי את לחיי ברגע שהתרחקנו זו מזו.

‘בסדר, מספיק עם זה,’ אמרה קרלי וכיחכחה בגרונה. ‘זו שארית חייך. זה רגע מאושר. אני אוהבת אותך. נסיעה טובה.’

‘תודה. תודה רבה,’ אמרתי, לחצתי על הידית ויצאתי החוצה. החלקתי את בדיקת ההיריון שלי לתיק, החזקתי את התנ’ך קרוב לחזי והסתכלתי סביב. איש מהבאים והולכים לא נעץ בי מבט. הדפתי את דלתות הזכוכית בנחרצות וניסיתי למצוא את מה שחיפשתי על הלוח מעל דלפקי הכרטיסים. המטרה היתה לברוח, רחוק ומהר. טקסס ולואיזיאנה לא באו בחשבון. גם לא אוקלהומה. אולי קנזס? התכווצתי. קנזס לא נשמעה יעד להרפתקה. היעד הזול ביותר והרחוק ביותר מפורט הוד שהאוטובוס אליו היה אמור לצאת בתוך חצי שעה היה קולורדו ספרינגס, קולורדו. התקווה היחידה שלי היתה שעדיין יש מושבים פנויים.

הגבר אפור השיער מאחורי הדלפק לא התרשם במיוחד משמלת הכלה שלי. ‘לאן?’

‘נשארו מקומות לקולורדו ספרינגס?’

אצבעותיו הקישו על המקלדת שלפניו. ‘מקום אחד.’

‘אני אקח אותו!’ אמרתי.

עכשיו הוא הבחין בשמלה שלי. ‘במחלקת תיירים.’

‘זה מושלם.’

הוא הטה את ראשו לאחור והביט בצג המחשב מבעד לחלקם התחתון של משקפיו הדו־מוקדיים. ‘יש לך תיקים?’

‘לא.’

‘אחת־אפס־אחת־שמונים־ושתיים ורישיון הנהיגה שלך.’

‘מאה ואחד דולר?’

הוא הביט בי מעל משקפיו. ‘ושמונים ושניים סנט.’

ספרתי את השטרות והנחתי אותם על הדלפק. האיש מאחורי הדלפק לקח אותם, וליבי החל להלום שוב. עצרתי את הנשימה בזמן שהכרטיס הודפס, וכשאחזתי את הנייר העבה בידי, פלטתי נשיפה.

‘הבא בתור!’ אמר האיש, ואני הסתובבתי וחיפשתי את מספר המפרץ שאליו הפנה אותי הכרטיס שלי. השמלה שלי רישרשה כשהלכתי למושב ריק בפינה. ממש לפני שהתיישבתי, אישה עם מבטא היספני כבד קראה לנו במערכת הכריזה לעלות לאוטובוס.

בעלי הכרטיסים המועדפים נעמדו ראשונים בתור. בזה אחר זה הם ניגשו לאוטובוס ועלו במדרגות. לא הייתי מסוגלת להתעלם מהדחף להביט מעבר לכתפי ולהסתכל על דלתות הכניסה. דמיינתי את שון רץ מבעד לדלתות, לא קורא בשמי בייאוש, אלא צועק אותו כמו אב חורג קשוח שעושה סצינה. הברך שלי קיפצה מעלה ומטה, ונעלי העקב המשומשות של ג’ים מאדן, שקניתי בחנות יד שנייה, ננעצו בגב העקב שלי. ניכר במחזיקי הכרטיסים המועדפים שהם לא מיהרו לשום מקום, כך שלא ממש הבנתי למה הם שילמו יותר כדי לעלות ראשונים.

הכרוז קרא לכולם לעלות, ואני נעמדתי וניסיתי לא להידחף קדימה. תהיתי אם שון הגיע הביתה או הציק לחברות שלי כדי לגלות איפה אני. הוא חכם. הוא יגיע לתחנת האוטובוסים, ואני חייבת להיות באוטובוס לקולורדו ספרינגס כשיגיע.

הלכתי אחרי הסבתא הזעירה הכפופה שלפניי ועזרתי לה לעלות במדרגות. נראה שכל הרמת רגל שלה נמשכה שעות, ושהמעבר למדרגה הבאה נמשך שנים. לבסוף היא הגיעה למעלה ואני אחריה. האנשים שכבר התיישבו הפסיקו להתמקם לרגע כדי לבהות בי בשמלת הכלה הלבנה התפוחה שלי ומן הסתם הבחינו במסקרה המרוחה על פניי. אם מישהו יבוא לחפש כלה נמלטת, האנשים בתחנה בוודאי יפנו אותו לכיווני.

השמלה שלי פגעה בכל אדם שישב במושב המעבר בין השורה הראשונה עד השמונה־עשרה, שבה מצאתי סוף־סוף מושב ריק ליד החלון. נכנסתי אליו בהליכה צידית והתיישבתי, מצמידה את התנ’ך אל החזה. ‘בבקשה, אלוהים, בבקשה תעזור לי לצאת מכאן בשלום,’ לחשתי.

כל מכונית שנעצרה ליד התחנה וכל גבר שיצא ממנה הציתו פאניקה עמוק בקרבי. בכל רגע היה שון עלול לצאת ממנה בחליפה שלו, מוקף בגיסו, באחותו ובחבריו, בניסיון לעצור אותי.

מנוע האוטובוס זימזם ורישרש בקצב קבוע ובקול נמוך, ואני צפיתי בנהג ובכמה עובדי תחנה שהעמיסו את המטען מאחור ודיברו על משהו שכנראה לא היה מספיק חשוב כדי שניאלץ להמשיך לשבת שם ולו עוד דקה אחת.

לבסוף הנהג הינהן, ואז עלה במדרגות והתיישב בכיסאו. הוא לקח את מכשיר הקשר שלו, ובקול צפצפני וחדגוני ניסה להתבדח ואמר לנו לאן אנחנו נוסעים ומה הם נוהלי הבטיחות.

‘בבקשה, בבקשה, בבקשה,’ לחשתי בשקט. הברך שלי קפצה שוב, וצרחה החלה להתגבש בחזי.

רגע לפני שכמעט קמתי על רגליי והתחננתי שניסע כבר, סגר הנהג את הדלת, הכניס את האוטובוס להילוך והחל לנסוע. כשהאוטובוס האט בשל התנועה לפני שהשתלב בכביש, נשענתי לאחור במושבי ונאנחתי בקול רם.

הצלחתי להימלט.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מכאן ועד אלייך”