החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לאהוב, לשוטט, להפליג

מאת: , , , , ,
מאנגלית: אנמרי בארטפלד, הראל קין, יהונתן דיין, יותם בנשלום, רעות בן יעקב | הוצאה: | 2017 | 122 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

פיסה רטורית, מנה מדודה של עולם, נאום המדוקלם באוזני מאזין מדומיין – יש קסם בטקסטים התחומים במסגרת של כמה אלפי מילים בלבד, והמחברים מביעים בהם את דעותיהם בנושא כלשהו. עשרות שנים טרם הופעתם של הרצאות ״טד״ וסרטים דוקומנטריים בגוף ראשון, עסקו אינספור סופרים, וביניהם סופרי מופת, באמנות כתיבת המסה הקצרה.

כזוהי אסופה זו. היא מאגדת שבע יצירות המבקשות לתקשר ביניהן בצורה בלתי אמצעית: רוברט לואיס סטיבנסון מפענח את יסוד האהבה ואת מכשולי הנישואים. ולטר בנימין כותב סקיצות על המשוטט ועל הבטלה, וגארנט קדוגן מתרגם אותן להליכה בצל הגזענות. וירג׳יניה וולף מחפשת עיפרון ברחבי לונדון. הנרי דייוויד ת'ורו מוצא את חירותו בחיק הטבע, בעוד שלגִי דה מופסאן נמאס מפריז הקפיטליסטית והוא מפליג לוונציה תוך האזנה למוזיקה רחוקה של עיר והתבוננות משכרת בכוכבי הלילה.

 

"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא מעין מסלול מחשבתי לא יציב שעשוי להוביל אותנו לנקודה מסוימת, אך לא מוגדרת: לנסיעה קליידוסקופית וצנועה בנבכי חשיבתם של סופרים אהובים, ובטקסטים רעננים ומעוררי מחשבה. עצם הטעימה מהם, והמעבר מאחד לאחר, מייצרים מעין סיפור בתנועה שכיף לקרוא, שאותו קשה לשחזר.

"שום אדם שקול לא ייגש אל הנישואים בלי חשש גדול. אני, הוא יחשוב, שניהלתי את חיי עד כה ברשלנות כה רבה, עומד כעת לשאת באחריות לחייה של ברייה נוספת. מעתה והלאה יהיו שניים שיישאו בכישלונותי…" רוברט לואיס סטיבנסון, נישואים

"שיכרון חושים אוחז במי שצועד ארוכות ברחובות ללא מטרה. כוחה של ההליכה מתגבר עם כל צעד; הולכים ופוחתים פיתוייהן של החנויות, מסעדות הביסטרו, הנשים המחייכות…" ולטר בנימין, לשוטט

"ייתכן ששום אדם לא חש מימיו תשוקה לעפרון עופרת. אבל יש נסיבות שבהן מתעורר חשק עז לאחוז אחד כזה; רגעים שבהם אנו נחושות להשיג דבר מה, תירוץ טוב לחצות את לונדון בהליכה בין שעת התה לארוחת הערב." וירג'יניה וולף, רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית

"חוויה קריאה מגרה ומעוררת מחשבה המכניסה עומק לפעולות והתחבטויות היומיום" אור פיטוסי, סטודנט להיסטוריה

מקט: 4-1298-33
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

על ההתאהבות

‘אוי לי, כמה טיפשים האנשים!’

 

מאורע אחד ויחיד יש בחיי האדם המטלטל אותו באמת ומערער על כל אשר הכיר וידע. כל שאר ההתרחשויות הפוקדות אותו הולמות פחות או יותר את ציפיותיו. מאורע רודף מאורע, וגם אם הם מגוונים במידת־מה הרי אין בהם לא הפתעה ולא עוצמה; יחדיו אינם אלא מעין רקע, או זרימה המלווה את הרהוריו; וכדרך הטבע הוא מסתגל להלך רוח שליו, סקרני וחייכני, ובונה את חייו לפי התפיסה שיום המחר יהיה בתבניתו של היום ושל יום האתמול. אפשר שהוא מורגל בשינויים החלים בידידיו ומכריו השרויים בהשפעת האהבה. אפשר שאף יחכה במעין ציפייה סתומה ליום שיארע הדבר לו עצמו. אך בנושא זה לא יועילו לפילוסוף לא תחושות פנימיות ולא התנהגותם של האחרים כדי לרדת לחקר האמת. כפי הנראה, לא נכתב ולא נהגה בעניין האהבה שום דבר ראוי שלא נבע מניסיונו של האדם. זכורה לי אנקדוטה על תיאורטיקן צרפתי ידוע, שהתפלמס בלהט בחוג ידידיו ההוגים. הטיחו בו שמעולם לא התנסה באהבה. בו במקום קם על רגליו, עזב את החבורה, והיה נחוש בדעתו שלא לשוב אליה עד שיתוקן המעוות. ‘כעת,’ ציין כשחזר, ‘כעת אני בעמדה כזו שאפשר להמשיך את הדיון.’ ייתכן אמנם שלא ירד לעומק הנושא אחרי ככלות הכול; אך הסיפור הזה מלמדנו על דרך חשיבה ראויה, ועשוי לשמש אפילוג לקוראיו של חיבור זה.

כשמוּסר סוף־סוף הלוֹט מעיניו של האדם, אין הוא יכול שלא לבוא במבוכת־מה מפאת המצב השונה כל כך שנקלע אליו. שומה עליו להתמודד עם רגשות עזים במקום אותן הסתייגויות והעדפות נינוחות שבמחיצתן עברו עליו ימיו עד כה; ומתגלה לו שהוא מסוגל לכאוב ולהתענג במידה שכלל לא ידע על קיומה. ההתאהבות היא ההרפתקה הלא הגיונית היחידה, הדבר היחיד המעורר תחושה על־טבעית בעולמנו השגור והמיושב. השפעתה עולה לאין שיעור על גורמיה. שני אנשים, קרוב לוודאי שאיש מהם אינו מלבב מאוד או יפה מאוד, נפגשים, משוחחים מעט, ומביטים זה בעיני זה. הדבר כבר התרחש עשרות פעמים בימי חייהם ללא כל תוצאה מרשימה. אך הפעם הכול שונה. בן־רגע הם נקלעים למצב שבו נעשה הזולת לתמציתה, ללב־לבה של הבריאה כולה, ומחריב בחיוך את כל התיאוריות שעמלנו לבנות; מצב שבו נכרכים רעיונותינו בחוזקה רבה כל כך סביב מחשבת־על אחת, עד שכל תשומת לב קלה היא מחווֹת רבות של מסירות, ואהבת חיים גרידא מתורגמת לַמשאלה להוסיף להישאר בעולמה של הברייה היקרה והרצויה כל כך. כל אותה העת יביטו בהם מכריהם בהשתאות וישאלו זה את זה, בהדגשה כמעט נלהבת, מה מוצא מה־שמו באישה הזאת, או מה מוצאת מה־שמה באיש הזה? ברור לי, רבותי, שאיני יכול לענות על כך. אני הרי אינני מסוגל לכוון לדעתן של נשים. מילא אילו זרח פתאום פסל אפולו על העולם, והיה יורד מכנו ובא אלינו במלוא יפעתו השמימית. אך אותם גלמים אומללים המכנים את עצמם גברים ומפטפטים לבלי שאת סביב שולחנות ארוחות הערב, מעודי לא מצאתי בהם ולו אחד העשוי לעורר אהבה — אף לא קראתי על אחד כזה, להוציא את לאונרדו דה וינצ’י ואולי גתה בצעירותו. בכל הנוגע לנשים אני מחזיק בדעה מעט שונה; אך כידוע, איתרע מזלי ואני גבר.

לעתים יכול האדם לארוב כשודד דרכים לגורלו ולאלצו למלא את מבוקשו. עבודה קשה, מחשבה מעמיקה, רגש הרפתקני ועוד רבים יוצרים את רכושו הרוחני של אדם זה או אחר, ומצויים בהישג ידו של כמעט כל מי שמסוגל להתאזר במעט אומץ וסבלנות. עם זאת, ההתאהבות בשום פנים ואופן אינה נקרית בדרכו של כל אחד. זכורים לנו קשייו של שייקספיר כשביקשה ממנו המלכה אליזבת להראות את פַלסטַף מתאהב. אינני סבור שהנרי פילדינג היה אי־פעם מאוהב. כך הייתי חושב גם בנוגע לסקוט, אלמלא פסקה או שתיים בספרו ‘רוֹבּ רוֹי’. אלה הם שמות גדולים, ונוסף על כך (מה שקרוב יותר לענייננו) בריות איתנות, בריאות, חמות מזג ונדיבות מטבען, שאפשר היה לצפות מהן את ההפך הגמור. ובכל האמור בגדודים הרבים מספור של האנשים העלובים חסרי הדם, הממלאים את הכוכב הזה ברכוש כה רב, יהיה זה מגוחך להפליא לדמיין אותם במשהו המזכיר פרשיית אהבים. שטיח רטוב לא יעלה באש; ואין לצפות מעיוור שיצא מגדרו למראה נוף רומנטי. ומלבד כל זה, רבבות אנשים בעולם המסוגלים לאהבה מחמיצים זה את זה, או נפגשים תחת איזה כוכב שלילי. יש לצלוח את הרגע הרה הגורל והיפה של הכרזת האהבה. מחמת חשש או מחסור בהזדמנויות, לפחות מחצית מהאהבות העתידיות כלל לא יגיעו אליו, ועוד רבע ייעצרו שם. אדם זריז מחשבה ישכיל ללא ספק להכשיר את הקרקע ולהכריז על אהבתו במועד המדויק. והנה יש גם אדם מזן נאה ויציב ההולך מהשפלה להשפלה; ואם יהא עליו להכריז על אהבתו ארבעים פעם, ימשיך ויכריז עליה בקור רוח, נוכח מבטם המשתאה של בני אדם ומלאכי מרום, עד אשר יזכה בתשובה חיובית. אסתכן ואומר שלוּ אני אישה, הייתי רוצה להתחתן עם אדם המסוגל לעשות זאת, אך לאו דווקא עם אדם שכבר עשה זאת. יש בכך קורטוב של שפלות רוח, ובמידת־מה גם קורטוב גסות; ונישואים שבהם אחד מהצדדים חבוט כל כך, ספק אם יועלו בהם נושאים נעימים לשיחה קרובה. על האהבה לרוץ לפגוש את האהבה בזרועות פתוחות. אמת, הסיפור הרצוי הוא על שניים הבאים אל האהבה צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, כצמד ילדים המרהיבים עוז להיכנס לחדר חשוך יחדיו. מהרגע הראשון שהביטו זה בזה, בשמץ סקרנות, במבוכה ובעונג הולכים וגוברים משלב לשלב, יכלו לקרוא את הבעותיהם ואת מצוקתם זה בעיני זה. כאן אין כל צורך בהכרזה רשמית לכאורה; הרגשות מובעים בפשטות כה גדולה, שמרגע שהגבר יודע מה מתחולל בלבו, אין לו ספק במתחולל בלב האישה.

ההתאהבות הפשוטה הזו טובה כשם שהיא מפליאה. היא עוצרת את השפעתן המבהילה של השנים, מפריכה מסקנות אכזריות ומרירות, ומעוררת רגישויות רדומות. עד כה ראה האדם כי טוב לנקוט מדיניות של פקפוק בקיומה של כל הנאה שאינה בהישג ידו; הוא הפנה אפוא את גבו לכל האזורים שטופי השמש שבטבע, והרגיל עצמו להביט אך ורק בעקר ובנדוש. הוא קיבל את אידיאל האפרוריות, הניח לעיוורון לכסות על רגשות חיבה רבים שהוצאו משימוש; ואם היה צעיר, שנון או יפה, ויתר ברצון על כל היתרונות האלה. הוא צירף את עצמו לחסידי הדבר שכונה במיתולוגיה העתיקה של האהבה בשם היפה אדישות; ובתערובת רגשות מוזרה של פרץ כבוד עצמי, העדפת עצמאות אנוכית, ומידה רבה של אותה יראה שרוחשים אנשים הגונים לעניינים רציניים, הרחיק את עצמו ממהלכם הישיר של החיים בפעילויות נבחרות מסוימות. והנה, לפתע פתאום נפל מהסוס, כמו פאולוס מהצגת הכפירה שלו. לבו, שמנה בדייקנות את השניות כל השנה האחרונה, מזנק ומתחיל להלום בחזהו ברעש ומהומה. עד לאותו רגע דומה שלא שמע ולא חש ולא ראה דבר; ועל פי הדוח של זיכרונו, חי כנראה בעבר בין שינה לערות, או הקדיש את כל תשומת לבו לשקיעה בשרעפים. הוא חש ממש אי־נוחות בשל שפעת רגשותיו, מרבה לחייך בשעה שהוא לבד, ומפתח הרגל לשלוח מבטים מצועפים בירח ובכוכבים. אך אין זה כלל וכלל בגדר תפקידו של כותב חיבור עיוני לצייר את הלך הרוח המופרז הזה; מה גם שהדבר כבר נעשה, ובכישרון רב. בפואמה ‘אָדֵלייד’, ב’מוּד’ מאת טניסון ובשירים אחדים מאת היינה, תוכלו לקבל ביטוי מדויק לרוח זו של ליל קיץ. רומיאו ויוליה היו מאוהבים מאוד; אם כי הובא לידיעתי שכמה מבקרים גרמנים חולקים על כך. כנראה מדובר באותם מבקרים שמנסים לספר לנו שמֶרקוּציוֹ היה טיפוס משעמם. אנטוניוס האומלל היה מאוהב, בלי שום ספק. גם דמותו הנדכאת של מריוס ב’עלובי החיים’ היא מקרה מובהק של התאהבות וראויה לבחינה. רבים מהאנשים בסיפוריה של ז’ורז’ סאנד מאוהבים עד עמקי נשמתם; כך גם רבים אצל ג’ורג’ מרדית’. בסך הכל, יש הרבה מה לקרוא בנושא. אם שורש העניין נמצא בתוכו של אדם צעיר, ואם מתוחים בו המיתרים הדרושים לרטט הצלילים, יוכל לפרקים להיכנס באמצעות מפתח האמנות אל ארץ בְּעוּלָה של בלייק, על גבולו של גן עדן, ובטווח הראייה של עיר האהבה. הניחו לו לשבת שם זמן־מה, לדגור על תקוות מענגות ולטפח אשליות מסוכנות.

דבר אחד המתלווה אל התשוקה המפציעה, ודאי קשה להסבירו. הוא מופיע (איני מבין בדיוק כיצד) בעצם התחושה של הנאה עילאית מכל מרכיבי החיים — מהשכיבה לישון, היקיצה, התנועה, הנשימה, המשך הקיום — האוהב מתחיל להתייחס להנאתו כמיטיבה עם העולם וראויה אף לשבחיו שלו. בני גזענו כלל אינם מסוגלים לשער ששאון הקרבות שעורכים כמה אדונים צעירים באחת מפינותיו של כוכבנו חסר החשיבות, אינו מהדהד בחצרות הרקיע בעוצמה ראויה לציון. מאותו טעם בדיוק, כשמגלים האנשים שקמה מהומה בחזם, הם מדמים שיש לה השפעת־מה על כל הסביבה. קיומו של זוג האוהבים מהלך קסם כה רב על כל אחד מהם עד שנדמה להם כי זה הדבר הטוב ביותר בעולם לכולם. הם כמעט מדמים בלבם שבזכותם ובזכות אהבתם השמים כחולים והשמש זורחת. ובתקופת החיזור, מובן מאליו שמזג האוויר נאה על פי רוב… למען האמת, אף על פי שהגבר המאושר חביב ביותר כלפי בני מינו, יש מן הסתם התנשאות של בן אצולה בהתנהגותו. אנשים שטיפחו יוהרה ועליונות בכל הנוגע לעניינים כגון מלכות שמים והכס הקדוש, לא יוכלו שלא לבחון התעלות מסחררת בחיים מתוך חשד לזיוף; וההתעלות המסחררת ביותר בחייהם היא לאהוב ולזכות באהבה. לפיכך, האוהבים שאהבתם התקבלה, נוטים לפנות בהתנשאות־מה אל הגברים האחרים. היוהרה שבתחושת התשוקה וערך החיים אינה מולידה על פי רוב פשטות הליכות. הנשים נראות להם אצילות מאוד, טהורות מאוד וטובות לב מאוד, כאילו היו כולן ז’אן ד’ארק; אבל דבר זה אינו מתבטא בהתנהגותם. הם נוהגים בהן בנימוס נעלה מתובל בקורט אווילות. אינני משוכנע לגמרי שזה כלל לא מוצא חן בעיני הנשים; ברצינות, לאחר הבלבול שעוררה בי הקריאה ב’דניאל דירונדה’ ויתרתי על הניסיון להבין מה מוצא חן בעיניהן. אמונת ההבל הנדושה והמגוחכת שאושרו של הזוג נושא ברכה לאחרים ושהכול שמחים בשמחתו, מועילה לכל הפחות לשימור הנדיבות והאומץ של האהבה. וככלות הכול, אין זו אמונה משוללת כל יסוד. לאוהבים יש בה עניין רב. כשהם רואים בריות המחקות את גדוּלתם של רגשותיהם הם מפעילים איזון נפלא בין חמלה להבנה. דבר ידוע הוא שבמחזות, בשעה שבני האצולה הצעירים מחזרים זה אחרי זה במרפסת, מתנהלת גם פרשיית אהבהבים מחוספסת, ואהבה קלילה ופשוטה יותר צומחת בין המשרת לחדרנית המזמרת. כשם שהאנשים על פי רוב מלהקים את עצמם בדמיונם לתפקיד הראשי, כך יכולים הקוראים למצוא הקבלות לחיים האמיתיים בלי לחשוש מדי מטעויות. בקיצור, הם בטוחים למדי שפרשיית האהבים הזו אינה עמוקה כשלהם, אך הם מעוניינים מאוד לצפות בהתפתחותה. והאהבה הנבחנת כמחזה, ודאי מהלכת קסם על רבים שאינם שותפים לה. על כן חביבה האומנת הזקנה רכת הלב על כותבי הרומנים; ואין ספק שמי שיכול להתבונן בשיגעון הנאה הזה בלי לחוש כל עונג או אהדה הוא ברייה מזן עלוב במיוחד. הרי הטבע מפקיד את עצמו בידי הבריות באמנות דקה מן הדקה: גם הטרוד שבבני האדם יעצור מדי פעם בפעם כדי להתבונן בשקיעה מרהיבה; וגם אם תהיה שווה נפש ואטום כחפצך, לא תוכל להימנע מהתרגשות־מה כשתקרא על קרבות עקובים מדם, או כשתפגוש זוג אוהבים במשעול.

אין כל ספק, יהיה אשר יהיה מקומו של הדבר בעולם הגדול, הרעיון שהעונג גומל חסד הוא אמת לאמיתה בנוגע לזוג האוהבים. עשיית טוב ויצירת קשר, אלה הן כוונותיו העיקריות של האוהב. אושרו של הזולת הוא שמעורר אצלו את הסיפוק העז ביותר. אי אפשר להתיר את סבך הרגשות השונים, גאווה, ענווה, חמלה ותשוקה, המתעוררים למראה אהבה מאושרת או מחוות תשומת לב לא צפויה. ההתייפּות, סידור התסרוקת, ההקפדה על הדיבור, כל דבר וכל מעשה שמבליטים את האישיות ואת מעלותיה ומגבירים את רושמה בעיני הזולת, אינם אך ורק לשם האדרת העצמי, אלא כדי להעניק בה בעת את העדינה שבמחוות. ומתוך כוונה זו מעניקים אותן האוהבים; שכן מהות האהבה היא טוּב הלב; ואכן אפשר להגדירו כטוּב לב נלהב. טוּב לב שהשתגע כביכול ונעשה תובעני ואלים. היוהרה במובנה האישי והפשוט אינה קיימת. האוהב מתענג על הסכנה שבחשיפת חולשותיו והצגתן בדל’ת אמות, והן מתקבלות אחת־אחת וזוכות למחילה. הוא מבקש להיות בטוח שאינו נאהב בזכות מעלה כזאת או אחרת, אלא בזכות עצמו, או בזכות משהו הדומה לעצמו, שהוא יכול לתכנן להצעידו קדימה. כי הנה, ככל שקשה היה בוודאי לצייר את ‘החתונה בקָנָה’, או לכתוב את המערכה הרביעית של ‘אנטוניוס וקליאופטרה’, הרי יש בעולמנו צורת אמנות קשה הרבה יותר, והמיועדת לכל אדם המבקש להסביר את עצמו ואת אישיותו לאחרים. מילים ומעשים מתנתקים בנקל ממשמעותם האמיתית; והלוא הם השפה היחידה שנוכל להסתמך עליה. על פי רוב, אנו מתרשלים בה. לטוב ולרע, אנשים טועים בכוונותינו ושוגים בהערכת רגשותינו. ובדרך כלל אנחנו מרוצים למדי מכך בשעת כישלון; אנחנו מרוצים שאין מבינים אותנו במהלך פלרטוטים שלא צלחו; אך כשאדם נהיה חולה אהבה, סילוק ספקות מעין אלה נעשה לו עניין של כבוד. הוא אינו יכול להניח לאחת והיחידה בבנות מינה לטעות בנושא כה חשוב; וגאוותו מתקוממת לרעיון שאוהבים אותו על סמך טעות.

הוא מגלה הסתייגות גדולה מהרעיון לחזור לתקופות קודמות בחייו. אין הוא יכול לחזור לכל הדברים שלא היתה שותפה להם, הזכויות והחובות, ההצלחות מימים עבָרו ונטיות הלב, אלא במאמץ קשה ועיקש של כוח הרצון. הן זו מעמסה כמעט ללא נשוא על כבודו העצמי, שבזבז שנים בבלי דעת, בלי להכיר את הדבר היחיד החשוב באמת; שהשתעשע במחשבה על נשים אחרות מתוך שאננות־מה. אולם המחשבה על עבר אחר היא הפוצעת את נפשו כחץ מורעל. הידיעה שהיה מסוגל לחיות באותם ימים ריקים ועקרים שלפני הפגישה המסוימת, מצערת די והותר לכל הדעות. אבל שהיא כנראה הרשתה לעצמה אותה חירות, דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם חסדיה של ההשגחה העליונה.

אנשים רבים מאוד בזים לקנאה בטענה שאינה אלא רגש שטחי, ואף לא נוח. אין זה מוצדק. הרגש היחיד שהקנאה נלווית אליו, כמחזר זעוף, הוא שטחי בדיוק באותו מובן ואותה מידה. ייתכן שסיבת ההתנגדות היא שהקנאה לא אפיינה את האדם מאז ומעולם; היא לא נכללה באותה ערכה צנועה של רגשות שמלווה לכאורה את האדם מתחילת דרכו בעולם, אלא חיכתה עד שהגיחה בימים טובים יותר ובאזורים עשירים יותר. דבר זה נכון באותה מידה גם בכל האמור באהבה, ידידות, אהבת מולדת, כל צורת התענגות על מה שנקרא יופיו של הטבע ורוב הדברים שראוי להרגישם. האהבה, במיוחד, אינה סובלת שום דרישה וחקירה היסטורית: כל מי שאי־פעם התאהב יודע שהאהבה היא אחת מעובדות הקיום שאין לערער עליהן; אבל אם נתחיל לשאול מה היא היתה בתקופות אחרות ובמקומות אחרים, ביוון למשל, הרי יצוצו ספקות משונים, וכל הקשור בה ייעשה כה מעורפל והפכפך, עד שחלום ייראה הגיוני לעומתה. הקנאה, על כל פנים, היא אחת מתוצאות האהבה; אם זה מוצא חן בעיניכם ואם לא, כרצונכם; זוהי עובדה.

אף על פי כן, אין זאת בדיוק קנאה, הדבר שאנו חשים בחושבנו על עברם של מי שאנו אוהבים. צרור מכתבים שהתגלה כעבור שנים של איחוד מאושר אינו מביא אל ההווה תחושת אי־ביטחון, אף שהוא מעורר כאב נוקב בלב האדם. איש מבני הזוג אינו מעלה ספקות קשים באחר, אולם קיומו הקודם והנפרד של כל אחד מהם נרשם בנפש כפגיעת־מה. כדי שיעבור הכול בשלום, צריכים היו להיוולד בעת ובעונה אחת, כתאומים, באותו רגע ובאותה תחושה המחברת ביניהם. הכול היה אז פשוט ושלם ובלי הסתייגויות וספקות. אז היו מבינים זה את זה הבנה מלאה ובלתי מעורערת. לא היתה ביניהם כל מחיצה של מחשבות שאין לגלותן. הם לא היו נגררים לאותן השוואות השולחות את הדם בחזרה אל הלב. והם היו יודעים שלא איבדו אף רגע, והיו ביחד ככל שיכלו. כי מלבד האימה מהפרידה שבהכרח תגיע בעתיד במועד זה או אחר, חשים הגברים כעס, ומעין חרטה, כשהם חושבים על הפרידה האחרת, שהתקיימה עד שנפגשו. מישהו כתב פעם שהאהבה גורמת לאנשים להאמין בחיי נצח, כי דומה שאין די מקום בחיים לרוך כה רב, ולא מתקבל על הדעת שאת הנעלה שבכל רגשותינו נחוש רק רגעים אחדים בשנים ספורות. אכן, הדבר נראה מוזר; אך אם נעלה השוואות, הרי לא נוכל לומר שאינו ייתכן.

‘הילד העיוור האוחז בקשת’ המחייך אלינו משפת הכַּן שלו בגנים הולנדיים עתיקים, צוחק וממטיר את חציו על הדורות החולפים. אך גם אם הוא ממהר לירות, המשחק מתפוגג ונמוג בתוך הנצח תחת חציו הנופלים; חץ אחד נעלם בטרם ננעץ; אחר אינו מספיק אלא לעשות תנועה קלה ולהשמיע קריאת תשוקה בודדה; וכל אלה רק הרף עין. כשיחלוף הדור, כשייתם המחזה, כשתרד התפאורה ההרוסה בת שלושים השנה מבימת העולם, נוכל לשאול מה עלה בגורל כל אותן אהבות גדולות, חשובות, נצחיות, וכל אותן אהובות שבזוּ בתמימות מופלאה לתנאים האנושיים; והן יוכלו להציג לנו רק שירים אחדים שפג טעמם, ואירועים בודדים הראויים להיזכר, וכמה ילדים שזכו בחותמת של אושר מידי הוריהם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לאהוב, לשוטט, להפליג”