החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תהודת זהות

מאת:
הוצאה: | 2012 | 256 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

חייו של תום נבון זורמים, לכאורה, על מי־מנוחות: הוא עובד למחייתו כקופאי בסופרמרקט השכונתי, הוא חי עם רעות חברתו בדירה קטנה ומתכנן לשפר את בחינות הבגרות שלו כדי להתקבל לאוניברסיטה. אלא שנסיעה פתאומית לירושלים גוררת בעקבותיה מסכת של אירועים בלתי־צפויים והתמודדות מאתגרת עם דמויות שעד עתה ראה רק בסרטים. ספר מתח ייחודי בכתיבתו הקולחת ובהומור השנון שלו, הוא יצירת הביכורים של שמואל אוסמן. שלושה ימים של מעקבים, בריחות, רצח וגילויים מפתיעים שמטלטלים את עולמו של תום נבון ומשנים את המסלול הברור שהתווה לעצמו מן הקצה אל הקצה. כל אלה נחשפים בפני הקורא שלא יוכל להניח את הספר מתחילתו ועד סופו. שמואל אוסמן, יליד בית דגן, סטודנט לתואר ראשון בפיזיקה בירושלים. זהו ספרו הראשון.

מקט: 4-682-174
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ימיו של תום נבון זורמים, לכאורה, על מי־מנוחות: הוא עובד למחייתו כקופאי בסופרמרקט השכונתי, הוא חי עם רעות חברתו בדירה קטנה ומתכנן לשפר את בחינות הבגרות שלו כדי להתקבל לאוניברסיטה. אלא שנסיעה פתאומית לירושלים גוררת בעקבותיה מסכת של אירועיםבלתי־צפויים והתמודדות מאתגרת עם דמויות שעד עתה ראה רק בסרטים.


פרולוג – דלת הכניסה אל ביתו הייתה פרוצה. דוד דחף אותה קלות ובחן את פנים הבית שהיה שרוי בעלטה מוחלטת. הוא לחץ על מתג האור וקפא על עומדו. ביתו, על כל חפציו ורהיטיו, נותר כשהיה. הוא ניסה להפיג את הפחד שהסתנן אל לבו.

השקט נשבר באחת. יבבות חלשות נשמעו ממעמקי הבית. הוא התקרב אל המדרגות המובילות אל המרתף. ידו אחזה בחוזקה במעקה הברזל. ככל שהתקדם במדרגות היבבות התחדדו.

האוויר כמו נדחס בלהט האימה.

היבבות הפכו לבכי ממושך. דלת הפלדה בקומת המרתף הייתה פרוצה גם היא. הוא התקרב אליה ונעצר. הוא הבחין בבתו הצעירה ובשובלי הדמעות על לחייה. שתי ידיה נמתחו בחבלים ומנעו ממנה כל תזוזה אפשרית. הוא מיהר לעברה אך מישהו חסם את דרכו.

“שלום, דוד, אתה מכיר אותי?“

קולו נשנק. הוא בלע את רוקו וחש צריבה איומה.

“אתה לא מכיר אותי?“ הגבר שאל שוב.

“לא,“ השיב.

צחוק פתאומי הסתנן משמאלו. הוא הפנה את ראשו והבחין באדם נוסף נשען על הקיר. האימה שלהטה בו הוכפלה. לאיש חסרה עין אחת, והוא לא טרח להסתיר זאת.

“אבא!“ זעקה בתו.

הוא דחף את האיש שחסם אותו אך כוחותיהם לא היו שווים.

“למה אתם עושים את זה?“ ביקש לדעת.

“אני חוזר שוב על השאלה,“ הרים האיש את קולו. “האם אתה מכיר אותי?“

עיניו של דוד היו לחות מדמעות. “לא,“ חזר על תשובתו.

לפתע נשמעה ירייה ואחריה צעקה ממושכת. דוד החסיר פעימה, וכשהבחין בעקב רגלה של בתו שותת דם, כבר היה על סף עילפון.

“לא!“ קרא. “בבקשה, לא…“ הוא ניסה לרוץ אל בתו אך נהדף לאחור. צעקותיה ניקבו את עור התוף שלו. הוא אטם את אוזניו בשתי ידיו, אך האיש שעמד מולו הרחיק את ידיו מפניו כדי שישמע את הזעקות.

“שוב אני שואל,“ חזר. “האם אתה מכיר אותי?“

אחרי גל הבכי הראשון שלו, חזר ואמר, “אני לא יודע מי אתה.“

“אבא, כואב לי!“ זעקה בתו.

“אין דבר, זה יעבור עוד מעט. אתה מכיר אותי?“

“לא!“ דוד זעק. פיקת גרגרתו עלתה וירדה במהירות.

ירייה נוספת. עקב רגלה השנייה נפגע אף הוא. פיה של בתו נפער מכאב והיא החניקה זעקה. היא רצתה להתיישב ולמנוע את הלחץ על רגליה הפצועות, אך לא הצליחה. החבלים מתחו את ידיה ומנעו כל תזוזה.

“אתה מכיר אותי?“ חזר.

“כן!“ צעק, בעיקר כדי לכסות על הצעקות האיומות שפלטה בתו.

“יפה,“ חייך. “מי אני?“

“אליהו,“ השיב ובלע את רוקו. “אליהו רותם.“

“יפה מאוד. ואיך אני קשור אליך?“

כאב חד פילח את כתפיו של דוד. נשימותיו נחלשו עד שגוועו כמעט.

“ענה,“ התעקש.

“בבקשה ממך, אליהו. תניח לבת שלי, היא לא קשורה לכל הסיפור הזה. תפגע בי, זה מגיע לי. אני הייתי עם אישתך.“

אליהו צקצק בלשונו. “אם אהרוג אותך, העונש שלך לא יהיה מספק, הרי אחרי המוות לא תרגיש דבר,“ הסביר לו במין אדישות מצמררת. “מגיע לך לסבול כאב גדול יותר.“

אליהו החווה מבט אל עוזרו. דוד הבחין שוב באקדח שכיוון אל בתו, וכשביקש לתקוף אותו, אליהו חסם אותו.

“לא!“ זעקה בתו.

צרור יריות נשמע לפתע. עיניו של דוד נעצמו מעצמן. זעקות בתו השתתקו.

כשפקח את עיניו הבחין בראשה מוטל על הקרקע.

  1. :

    כתיבה מבריקה ושנונה. מומלץ בחום!

הוסיפו תגובה