החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

חתן פרס

מאת:
הוצאה: | 2020 | 270 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

"למחרת התייצב האב בדירתה של בתו, התיישב על קצה מיטתה ואמר לה: אין בעולם מישהו שאוהב אותך יותר ממני, ואין בעולם מישהו שרוצה בטובתך יותר ממני. תעשי לעצמך טובה גדולה ותעיפי את הפסיכי הזה מהחיים שלך.

וכך היה."

זהו סיפור ההתבגרות של ענת אדר. זהו סיפורן של הפרידות הגדולות שלה: הפרידה מבן זוגה שערב חתונתם אמר לה שהוא לא אוהב אותה מספיק וריסק את חלום הזוגיות שלה, הפרידה מחברתה הטובה שהפיצוץ ביניהן והיעלמותה מחייה גרמו לה לפקפק בנאמנות ארוכת שנים  והפרידה מאביה, המחזאי המוכשר, שהלך ונסוג אל עולם ללא מילים.

מסעה הנוגע ללב של ענת אדר מאין אונים לאינסוף מתואר על ידי יעל טבת קלגסבלד ברגישות, בדייקנות ובהרבה הומור. חתן הפרס הוא ספר אופטימי וסוחף,  עלינו, על ההורים שלנו, החברים הטובים שלנו ועל כוחה של מחילה.

חתן הפרס הוא ספר על פרידות והתחלות חדשות.

מקט: 15101243
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"למחרת התייצב האב בדירתה של בתו, התיישב על קצה מיטתה ואמר לה: אין בעולם מישהו שאוהב אותך יותר ממני, ואין […]

בת המזל

לפני כשלוש שנים קרה לה נס. מתי היא הבינה את זה? לא מיד. בוודאי שלא מיד. כולם אמרו לה: קרה לך נס! אמא שלה ואבא שלה והאחים שלה ושני, החברה הטובה שלה, חזרו והשתמשו באותו צבר מילים שמזל ונס כיכבו בראש מהדורת החדשות שלו. הם דיברו מהלב והסתכלו לה בעיניים והיא ידעה שהם מתכוונים. אבל גם חשבה שהם מגזימים למענה. כדי שיכאב לה פחות, כדי שתוכל לעמוד שוב על רגליה. תיאור גורלה ככזה ששפר עליה כשהגבר שאהבה ושרצתה שיהיה אבי ילדיה ביטל את חתונתם שבוע לפני החופה, לא היה נאמן למקור.

דמיינו לכם אישה צעירה היושבת על מיטתה ותרה ברשת אחר הזר שיהלום למופת את שמלת הכלה הנהדרת שלה (וייראה נוצתי ואצילי כשיעוף באוויר וינחת בחיק חברתה הטובה). כשהחתן לעתיד שב הביתה מעמל יומו, היא מראה לו בהתלהבות שני זרים, האחד יפה ממשנהו, ומבקשת ממנו שיעזור לה להחליט. בתגובה הוא צונח על מיטתם המשובצת בירחוני הכלה ואומר שיש לו משהו חשוב להגיד לה. היא עד כדי כך לא קולטת את המתרחש (לימים תיזכר: הוא היה חיוור ודיבר מוזר), שהיא מתעלמת מהמילה 'חשוב' שלא הופיעה כמעט אף פעם במעט שהיה לו לומר והיא ממשיכה לדחוק בו בעליצות, זה או זה? זה או זה? אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה שאני שואלת.

כמה בת מזל היא כבר יכולה להיות אם הוא קם מהמיטה, לא מעיף מבט בזרים שעל המדוכה ואומר לה כשמבטו נעוץ בנקודה רחוקה בחדר: אני לא יכול לעשות את זה. והיא שואלת: את מה, מותק? והוא עונה: אני לא יכול להתחתן איתך. והיא מתעניינת כאילו הוא מדבר על השכנה: למה? והוא עונה: אני לא אוהב אותך מספיק. ואפילו התשובה המופרכת הזאת, שלא עולה בקנה אחד עם כל הכתרים שקשר לה (את השילוב הכי שלם של אור וצל שפגשתי, את בדיוק מה שחסר בפריים של החיים שלי — כן, הוא היה צלם) אינה מעירה בה את החשד שהיא צופה בבריאת עולמה מחדש.

האדם הראשון שצילצלה אליו כדי לספר לו שחתונתה מבוטלת עוד לפני הוריה, היה חברתה הטובה שני. אני רוצה למות, אמרה לה, אני רוצה שאלוהים ייקח אותי אליו.

טוב, אמרה החברה הטובה שהגיעה מיד, אבל לפני שאת מתה, ספרי לי הכול. אל תשמיטי אף פרט. אני חייבת להבין מה קרה.

הכלה שלא קרתה תיארה באוזני חברתה את קורות ביטול חתונתה ושבה למרר בבכי. ההשפלה, הדחייה הפומבית, הייאוש בלחזור להיות לבד וכל מה שזה אומר. ומה שזה אומר (בראש שלה ועוד מעט בראשי אחרים) זה שמי שרצה אותה התחרט כי גילה שהיא לא ראויה ובכך שלח קריאת אזהרה לאחיו הגברים: דלגו! היא לא שווה את זה! קרן אור, ולו אחת, לא נראתה בשמיה וכל שהצליחה להגות לעבר חברתה בין היפחות היה: חושך על פני תהום.

בימים כתיקונם היתה החברה נוזפת בה שעליה לאסוף את עצמה ומיד. מה פתאום שהיא תבכה ככה ועוד בגלל גבר? אבל אלה היו ימים כשִברם, והיא כאבה את כאבה של חברתה. היא ידעה עד כמה רצתה חברתה להתחתן עם החתן וכמה ביטחון עמדו להעניק לה החיים בשניים. ביטחון שכרגע זנבו לא נראה באופק.

היא אמרה לחברתה: לדעתי הוא במשבר נפשי. משהו ענקי עובר עליו.

חברתה בהתה בה.

אלף אחוז, העניקה משנה תוקף לדברי עצמה: מי אמר לך שהוא לא אוהב אותך מספיק? חסיד אומות עולם? ראש משלחת רופאים ללא גבולות? מתנדב בזק'א? אמר לך את זה אודי! אודי האגואיסט! מה לו ולאהבה? ממתי יש לו מקום בלב חוץ מלעצמו?

הכלה המושפלת מחתה, הוא לא כזה, החלה לומר אולם נבלמה מיד על ידי חברתה.

את עוד מגינה עליו? הזדעקה ומבלי להמתין לתשובה, חרצה: הוא מאוד כזה.

המיועדת שבה לבכות. עד כדי כך טעתה במישהו שחשבה שהיא מכירה? עד כדי כך היא קהה? ובלבה השיבה: הוא לא כזה. אני יודעת שהוא לא כזה.

את לא במצב להבין את זה, קראה החברה הטובה את מחשבותיה, אבל תסמכי עלי. הוא במשבר גדול מאוד.

אולי הוא באמת במשבר, ניסתה להאמין לחברתה אך האמינה דווקא לו: הוא לא אוהב אותה יותר, או מספיק, היא לא זכרה את מילותיו המדויקות. כשנאמרו, נשמעו לה מתגלגלות מרחוק וכאלה שאינן נוגעות לה.

אחרי שבישר לה בפנים קודרות שהוא כבר לא מרגיש את עומק השדה שלו איתה (ביטוי יפה מעולם הצילום שהרבה להשתמש בו), שכבו בפעם האחרונה. כדרכן של פעמים אחרונות גם לשלהם היה טעם של שיא. להפתעתה הוא בכה והיא בכתה בעקבותיו. הוא ליטף את שערה ואמר לה: את חייבת להבין אותי, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפגוע בך, אבל אני חייב להיות שלם עם עצמי. ואולי הוא אמר: אני חייב לחיות עם עצמי בשלום. גם עכשיו לא זכרה בבירור את שורותיו המדויקות אבל זכרה שהרבה להשתמש במילה 'חייב' כשברח ממחויבות.

אלה היו רגעים שכל כך הרבה פעמים ניסתה לשוב אליהם כדי לחדד את הזיכרון של מה באמת קרה ונאמר שם, אך לשווא. במקום לזכור יותר ויותר זכרה פחות ופחות. גם כשנזכרה לפתע בפרט כלשהו או בחילופי דברים קצרצרים שנדמה היה לה שיכולים לשפוך אור על האירוע, רגעים ספורים אחר כך כבר ידעה שהם רק פרי דמיונה המבקש להועיל.

הוריו ההמומים נשאבו לניהול הבושה ולהנפקת הסברים למשפחתם ולמוזמניהם, ואמא שלו, שתמיד היתה נחמדה וחמה אליה, צילצלה אליה ואמרה לה בקול רועד: הוא שבר לי את הלב, ולמשמע שתיקתה תיקנה את עצמה ואמרה: גם לי הוא שבר את הלב. היא אמרה לה שהיא אוהבת אותה כמו בת שהיא לא יודעת מה לא בסדר עם הבן שלה ושהיא נורא מצטערת. הכלה אמרה לה שזו לא אשמתה והן מיררו זו באוזני זו עוד כמה דקות עצובות.

אחותו שהכירה ביניהם והיתה עמה בחברות קרובה, בחרה בה והפסיקה לדבר עם אחיה.

בביתה שלה הוקצב לפיגוע זמן פציעות קצר. ברגע שמשפחתה התאוששה מן ההלם הראשוני ניגנה התזמורת המשפחתית המאוחדת את הפזמון: איזה מזל, איזה נס בלופ אינסופי. באורח פלא חילוקי הדעות המפורסמים שאפיינו את שולחנם היו כלא היו. אביה שהיה מחזאי מוכשר לקח את ההתרחשות קשה מכולם ותרם הבחנה לא מחמיאה מתחומו: כל החיים אני כותב דמויות, אמר, ומה שיוצא לדמות מהפה צריך לעלות בקנה אחד עם מי שהיא. משהו בטקסטים של הבחור הזה אף פעם לא הסתדר לי. הוא לא סגור על עצמו. ולה אמר: אין לך מה להצטער, לא משנה בכלל מי ביטל העיקר שבוטל. על אף הכוונה המלאה והאהבה שהדברים נאמרו בהן, היא לא מצאה בהם נחמה.

כשהיתה במצב שבו יכלה לצאת מהבית מבלי להתפורר אחרי שני צעדים, אמרה לה שני שעליהן להגיע דחוף לבריג'יט הפותחת כדי שתשפוך אור מקצועי על האירוע. בריג'יט ששלחה ידה בתורת האותיות המספרות והנספרות היתה בעיקר אישה חכמה שידעה לראות מי יושב מולה. ברגע שישבנה של הלקוחה נגע בכורסת הקטיפה התכלכלה המהוהה כבר טיפס הבכי במעלה גרונה ולמשמע קולה החם והצרוד של המכשפה המהוללת שואל: חמודה ויקרה שלי! איך אני יכולה לעזור לך? פרצה בבכי תמרורים. בין יבבה אחת לשנייה סיפרה לבריג'יט: תמיד הייתי בטוחה שאני אתחתן בגיל שלושים ושתיים. כי שלושים ושתיים זה לב. זה גיל של אהבה, נכון? מה קרה?

המטפלת במספרים הסבירה לה ששלושים ושתיים זה אכן לב אבל זה גם: בל! היקום שלח לך קריאת אזהרה, אמרה בטון ירא והורתה באצבעה בתנועה מעגלית על מרום קיתונה: בל תיתני את לבך לאיש הזה! הזהירה. וגם היא דיברה על הנס. קרה לך נֵס שהבחור נָס. היא שאלה: את יודעת שנס ונס זה אותו הדבר בגימטרייה, נכון?

עכשיו היא ידעה, היא פשוט לא חשבה על זה קודם.

המכשפה הבטיחה לה שיהיה בסדר ושיגרה אותה אל החיים עם צפי אופטימי: חמודה ויקרה! הדברים הטובים ולא רק הרעים מגיעים ממקומות שאת אפילו לא מעלה בדעתך שהם שם.

גם אחרי חמש מאות שקל (במזומן) לא השתכנעה הכלה שהושמטה שמשהו היה לא תקין בגבר המוכשר שעמדה להינשא לו. כשסביבתה ראתה שהיא שוקעת באמונה שלא היתה ראויה לו ושכל גבר יגלה בסוף שהיא לא שווה את אהבתו, אישרה אמהּ לספר לה את הסיפור שהגיע לאוזניהם מאחותו יומיים אחרי ביטול החתונה והוסתר ממנה בשל מצבה הרעוע. האדם שנבחר על ידי האם למשימה היה שני, שלה היתה ההשפעה הגדולה ביותר עליה.

את יודעת שאחרי שהוא ביטל את החתונה שלכם הוא הלך לַמסיבת רווקים שלו? סיפרה החברה, את מבינה שהוא השתתף ושר בה כאילו הוא הולך באמת להתחתן? את קולטת שהוא השתכר עם החברים שלו ושהבחורה שהשתלשלה מהתקרה קפצה לו על הברכיים כאילו היא הבחורה האחרונה שמותר לו לגעת בה לפני הבית סוהר של הנישואים?

הכלה המסכנה בהתה בה.

סליחה, אמרה החברה, לא התכוונתי שלחיות איתך יהיה בית סוהר, את יודעת שלדעתי לחיות איתך זה לזכות בפרס הגדול ובלוטו ביחד. את מבינה למה אני מתכוונת, כן?!

היא חשבה שהיא מבינה.

אחותו סיפרה שהוא חזר הביתה שיכור מסריח, נתקל ברהיטים והעיר את כל הבית. וכשהוא גמר להקיא לאמא שלו על השטיחים הוא פרץ בבכי והודיע להם שהוא לא מתחתן. הם היו בשוק. הם לא הבינו אם הוא רוצה לבטל את החתונה ואין לו אומץ לעשות את זה או שהוא כבר ביטל אותה. אמא שלו שאלה אותו: אז למה הלכת למסיבת רווקים אם אתה לא מתחתן? והוא בכה ובכה ובסוף אמר לה שלא היה לו נעים מהחברים שלו… שהוא לא רצה לאכזב אותם.

והוא לא אמר להם מילה?

לא.

את בטוחה?

אחותו צילצלה למחרת לחבר הכי טוב שלו, זה שהוריד אותו בבית עם המונית, ושאלה אותו איך היה והוא אמר שהיה סוף כל הסופים ושאם הוא השתכר ככה במסיבת רווקים צריך לשמור עליו טוב־טוב בחתונה.

החברה השתתקה. גם הכלה המיועדת לשעבר לא אמרה מילה. אולי חככו בדעתן איזה חלק מהתרחשויות יותר גרוע. האני לא אוהב אותך מספיק הפתאומי או ההתחזות לחתן במסיבת רווקים. באוזני הכלה הידהד משפט שאמר לה ברגע של גילוי לב נטול מחיצות ובגדים. אני חייב להיות ישר עם עצמי, אמר לה, והיא חלקה את משפט המפתח עם חברתה. הישר שלו לא נראה לך קצת עקום? שאלה, דמעות כבר נוצצות בעיניה.

מה זה משנה עכשיו עקום, ישר? אמרה שני, נגמר! יצא לנו מהחיים תודה לאל!

הכלה משכה באפה ולא אמרה מילה.

את רוצה לשמוע מה אחותו אמרה עליו? גייסה החברה תובנת עד מומחה לעזרתה כשראתה שחברתה לא משתכנעת. היא אמרה: אחי פסיכי. שתגיד תודה לבורא עולם שהיא לא התחתנה איתו.

והיא הודתה. לבורא עולם ולשלוחיו, אבל זה לקח לה הרבה זמן. וקודם היתה עוד תפנית קטנה בעלילה.

שלושה שבועות מהיום שעמדה להינשא בו ולא נישאה כבר היו ברשותה וברשות שנִי כרטיסי טיסה לרומא. שני הגתה עבורן טיול בנות מתנגן לאיטליה. הן יפצחו ביומיים או שלושה ברומא (במטוס את כבר תכירי מישהו שיתחנן בפנייך שתישארי איתו עוד קצת ברומא, אבל שיהיה לך ברור שגם אני נשארת איתכם), ובכל מקרה הן ישכרו רכב וייסעו לאן שיישא אותן מצב רוחן. טוסקנה, האגמים, ורונה, מסע להבראת הנפש שבו אני אוציא לך מהראש את הצלם הדפוק הזה ואת תראי איך כל האיטלקים יידלקו עלייך ויראו כמה את יפה ומקסימה. החברה הטובה לא רק צפתה פני עתיד, אלא גם חלקה את הידע הכללי הרחב שלה עם חברתה למסע: איטליה זו מדינה מתקדמת שבה גברים יודעים איך להתנהג ואיך לדבר עם נשים, לא כמו הגברים במדינה הפרימיטיבית שלנו שכל לוזר חושב שצריך להגיד לו תודה על זה שהוא נושם.

אפילו במצבה הרעוע הבינה הכלה עם התקלה שהלוזר הראשי הוא אהוב לבה של שני שסירב לנשום עמה את אותו אוויר על בסיס קבוע ובכך הפך אחראי לפסילתם של כל הגברים במדינת ישראל. היא הבינה שגם חברתה הטובה תשמח לברוח ולשכוח ובהזדמנות זו אולי לגרום לו לדלוק אחריה.

לתיאום הכוונות והציפיות ששרר בין צמד החברות ערב יציאתן למבצע פותחות דף חדש היתה תוצאה מלבבת של מאה אחוזים. אלה היו האחוזים עד הרגע שבו עמדה ענת אדר (מין: נקבה, מצב משפחתי: רווקה, שם האב: נוגה, שם האם: הילה) בתור להארכת דרכונים, ותמונתו של ההוא, ההלוואי שימות, היבהבה על צג הטלפון שלה והרטיטה את עולמה אשר במשרד הפנים.

לרגע קפא לבה. מאז שאסף מדירתם את אחרוני תחתוניו ואת המצלמה שקנתה לו לאירוסיהם לפני כשבוע לא שמעה ממנו דבר. היא בהתה במכשיר הטלפון שלה ולא היתה מסוגלת להפעיל ולו אצבע אחת קטנה שתקבל את השיחה. המכשיר הפסיק לרטוט רק כדי לשוב לרטוט ולהבהב מחדש. לבסוף גייסה את שארית כוחות הנפש שנותרה לה וענתה לשיחה הלא צפויה.

כן, השיבה בטון שניסתה שיישמע ענייני עד כמה שהיה לאל ידה להגות.

איפה את? שאל בבהילות מבהילה.

בדרכונים, במשרד הפנים.

לידנו?

הלֵידנו העיף אותה באוויר. היא הוצפה. כן, השיבה.

אני בא! אמר במהירות, חכי לי, אל תזוזי!

היא שבה אל חושיה: למה? שאלה. ההתפרצות שלו לחייה הכעיסה אותה.

אני חייב לראות אותך, יש לי משהו חשוב להגיד לך.

אז תגיד, אמרה.

זה חייב להיות פנים אל פנים.

הוא ניתק והיא נזכרה שבפעם האחרונה שאמר לה את המילה 'חייב', הוא ביטל את החתונה.

הגבר שאהבה ושלכבודו עשתה שלוש תסרוקות ניסיון וביקרה אצל שלוש מאפרות מומלצות כדי להיראות היא אבל היא הכי במיטבה, הגיע מתנשם ומתנשף בדיוק כשהפקידה העגלגלה נטלה ממנה את הטופס שמילאה ואת הדרכון ואמרה לה: אל תדאגי זה יגיע אלייך הביתה בתוך ארבעים ושמונה שעות. שתהיה לך נסיעה טובה.

את נוסעת? שאל באימה. לאן?

לאיטליה.

עם מי?

עם שני.

בבקשה אל תיסעי, אמר ואחז בידה, ובטח שלא איתה. עשיתי שגיאה איומה. אני מבקש שתסלחי לי. אני לא יודע מה קרה לי. אני חושב שנבהלתי מזה שאני אוהב אותך יותר מדי.

המהפך המילולי שיתק אותה. לחרדתה הוא כרע ברך. אני אידיוט, אמר.

מחדשי הדרכונים ומאריכיהם, מנויי המאגר הביומטרי ומאוכזביו (בשביתה עד הודעה חדשה) לא יכלו לייחל למחזה מרענן יותר שיפיג את שיממונם. כמה מהממתינים שיפרו את עמדותיהם ועברו מן השורות האחוריות לקדמיות.

נתי, את סולחת לי? שאל בתחינה משלא הסתכלה עליו ולא אמרה דבר.

זה גבר! אמרה אישה בשְׂער פלטינה, משפיל את עצמו בשביל האהבה, כל הכבוד!

אני מבקש ממך, אמר ונעמד על רגליו משלא השיבה, בואי נתחתן מחר. ברבנות. בלי כל הרעש והטררם והאנשים והעוגה.

היא סוף־סוף הביטה בו. מבטה נטע בו תקווה. הוא המשיך: כל מה שאני רוצה זה שתהיי אשתי, שתהיי האמא של הילדים שלי, אמר בקול רך והתקרב אליה עד שגופו כמעט נגע בשלה. אני אטוס איתך לאיטליה.

הוא שלח אליה חיוך מעודד, היא לא חייכה.

או לכל מקום אחר שתרצי אם לא בא לך איטליה.

היא לא ידעה את נפשה.

יאללה! צעק לה בחור צעיר שישב ברגליים שלוחות לפנים בשורת הכיסאות הראשונה, מה את מייבשת אותו? הבחור אוהב אותך, תגידי לו כן! אחרים הצטרפו להמולה, מזל טוב, אחותי! קראה לה יפהפייה שחומה בשמלת תכלת והרימה לעברה אגודל באוויר. אין על איטליה, סחה ממושקפת אחת לחברתה, וגבר בחליפה מהודרת קבע: פריז. ללא ספק פריז.

בוא נצא מכאן, אמרה והחלה פוסעת בצעדים מהירים לעבר היציאה. הוא חש בעקבותיה.

הלו! חמודה! אל תהיי כל כך קשוחה! את תבריחי את כולם ותישארי בסוף לבד! עוד הספיקה להגיע לאוזניה אזהרת זהב לפני שדלת המעלית נסגרה.

אחר כך צילצלה להוריה ואמרה שהיא בדרך אליהם וביקשה שיפגשו אותה בדירתם. ערנים לשבירותה המתינו בדריכות לבואה. זו היתה הפעם השנייה בחודש האחרון שקיבלו שיחת חירום שכזו. הפעם הראשונה היתה כשחסר התוחלת שעמו עמדה להתחתן הטיל על בתם ועליהם את הפצצה. מה שוב? היא בהיריון? היא רוצה לשמור את הילד? את התאומים? צריכה כסף להפלה? מתפטרת ועוזבת את הארץ? עד שהגיעה לביתם כבר הספיקו לבנות ולדחות כמה תרחישי אימה. יצירתיות לא חסרה שם בבית.

כשדיברה האזינו הוריה בנשימה עצורה לתיאור ההתרחשות האחרונה. פניה של אמה נותרו חתומות, ואילו על פני אביה ניכר הקושי הרב לנצור את לשונו. הם כמובן הופתעו מהפליק פלאק הרומנטי, ואף שלא אמרו מילה נדמה היה שהוקל להם. לא עומד להיוולד להם נכד שיהווה תזכורת יומיומית לאפס הקטן שהביס אותם. משוואת הצדק הפרטי שלהם מתחילה להתאזן והיה ברור להם שמי שגדלה תחת שמיהם תדחה את הצעתו — תכף היא תספר להם מה בדיוק היו מילותיה.

זהו, חתמה הבת.

מה זהו? שאל האב.

זה מה שהיה, סתמה הבת.

מה אמרת לו? דחק האב.

לא אמרתי.

הוריה הביטו זה בזה. לא אמרת לו כלום? שאלו. למה לא אמרת לו: לא תודה?! תמה האב.

הבת שתקה והביטה בהוריה. הם הביטו בה בציפייה. אדי התחושה הנעימה שאפפה אותם החלו להתפוגג.

כי אני לא בטוחה שזאת התשובה שלי, קימטה את הוריה לכדור נייר.

לא בטוחה? שאל האב בחוסר אמון. מה יש פה להיות לא בטוחה? קולו הסגיר את אכזבתו.

נוגה, אמרה האם, תן לי לדבר איתה. בואי נלך למטבח נכין תה ונדבר על הכול, הציעה לבתה ברוך. היא שילבה את זרועה בזרוע בתה והוליכה אותה לעבר המטבח.

האב מיהר בעקבותיהן: גם אני רוצה לדבר איתה, מחה, זו גם הבת שלי.

הוא התיישב ראשון בשולחן המטבח.

נחשוב על הכול יחד, הרגיעה האם.

מה יש לחשוב? שאל האב.

איזה תה את רוצה? התעלמה ממנו האם בפתיחת ארונות הצהרתית, יש תה נהדר שקניתי אתמול בחנות החדשה שפתחו ליד הדואר. מתחשק לך לנסות? ויש גם תה ירוק, כמובן.

טוב, אמרה הבת.

טוב איזה? שאלה האם.

מה זה משנה עכשיו איזה תה היא תשתה, התפרץ על שתיהן האב, מה שחשוב זה מה שהיא תעשה.

האם נעצה בו מבט: אתה לא עוזר.

גם את לא! את חושבת ששתיית תה פותרת הכול. הוא השתגע מתסכול. עם איזה שתי מטומטמות נגזר עליו להעביר את חייו.

ירוק, אמרה הבת.

הנה, אמרה האם. היא הניחה ספלים וכפיות על השולחן ופתחה את קופסת העוגיות. היא קירבה אותה אל בתה: שומשום. אלה שאת אוהבת. אפיתי בבוקר.

אותי את לא שואלת איזה תה אני רוצה? האב חש שדוחקים אותו מחוץ לאזור נפילת ההחלטות.

אני יודעת איזה תה אתה רוצה, אמרה האם.

כשמילאה את הקומקום מים, גבה אל בתה ובעלה, שאלה בנימה כמעט אגבית, את עוד אוהבת אותו?

אני לא בטוחה, השיבה הבת בקול רפה, אולי כן.

אולי כן? התפלץ האב, את לא כועסת עליו?

אני כועסת, אמרה הבת, אבל עכשיו הוא דווקא כן רוצה להתחתן. ואולי אני אתחרט אחר כך אם אני אומר לו שאני לא רוצה…

הבלבול שלה היה מכמיר לב. הוריה שמעו אותו.

אביה קטע אותה: את לא תתחרטי תאמיני לי. אין לך על מה.

האם מיהרה להתיישב לידה, חיבקה אותה ואמרה: את לא נשמעת לי כרגע בטוחה במה שאת רוצה לעשות, אני צודקת?

הבת הינהנה בראש מורכן ובעיניים מוצפות.

אז אם את לא בטוחה מה את רוצה — וזה הדבר היחיד שחשוב כרגע — את לא צריכה להחליט. כשתדעי מה את רוצה לעשות, תודיעי לו וגם לנו. את לא צריכה למהר, שלחה אל בתה חיוך.

היא השיבה לה בחיוך רפה.

בעיני בעלה ירק אש דרקון שאיים לכלות את שתיהן.

כשהיו בגפם עמדה האם לנזוף בבעלה על התערבותו הבוטה במה שאמורות להיות החלטותיה של בתם בלבד, אולם הוא הקדים אותה: אם אני כגבר אומר על גבר אחר דבר כל כך מוחלט, כנראה אני יודע על מה אני מדבר. את יכולה לתת יותר משקל למה שאני אומר! גער בה.

מה זה קשור שאתה גבר? שאלה הרעיה.

זה קשור, השיב. אני מכיר את בני מיני.

וגם כי אתה כותב דמויות ומכיר את נבכי הנפש שלהן עוד יותר טוב מהן, לא? ציטטה באוזניו את עצמו. סבלנותה אליו החלה פוקעת.

המחזאי התעלם מהלחן המלגלג. בהחלט, אמר, בוודאי, ואני אומר לך במלוא האחריות המקצועית שלי שמהדמות הזאת לא יצא גיבור. כשמבטו פגש את מבטה (שום מודעות עצמית, חשבה בלבה), נזף בעצמו בקול: על איזה גיבור אני מדבר? בקושי דמות משנה שלא תצלח את המערכה הראשונה.

למחרת בבוקר התייצב האב בדירתה של בתו, התיישב על קצה מיטתה ואמר לה: אין בעולם מישהו שאוהב אותך יותר ממני, ואין בעולם מישהו שרוצה בטובתך יותר ממני. תעשי לעצמך טובה גדולה ותעיפי את הצלם הפסיכי הזה מהחיים שלך.

וכך היה.

כששמע החתן המיועד שזאת שהוא אוהב פחות מדי ויותר מדי משיבה בשלילה להצעתו, התחנן על נפשו וביקש לדבר עם ההורים שלה. הוא היה בטוח שאחרי שיסביר להם מה קרה, הם יסלחו לו. אבא שלך ואני אמנים. גם הוא אדם רגיש, הוא יבין אותי, פנה ללבה.

היא התפתלה. היא לא רצתה להיות רעה (בכל זאת הוא היה מישהו שהיא אהבה או אוהבת — היא כבר לא ידעה), אך לא חזרה בה מסירובה. לפני שפרץ בבכי קורע לב הבטיח לה הרים וגבעות והאשים דווקא את שני בהדחתו הסופית: החברה הכי טובה שלך הסיתה אותך נגדי. זה בגלל שהיא מקנאה בך ולא רוצה שתהיי מאושרת כי היא לא מאושרת. בסוף את תביני את זה ותחזרי אלי, אמר.

על אף התגנבותם של הרהורי כפירה להחלטתה הסופית ואף שלא נסתרה מאוזניה אמירתו על חברתה הטובה, הצליחה לבסוף לסגור עליו את הדלת.

מתי היא הבינה שהפרידה הכואבת הזאת היא הקדמה למבוא של הפרידה הגדולה? גשם הזלעפות שלפני המבול? לא מיד. בוודאי שלא מיד. אבל בסוף היא הבינה, כי יש דברים שאי אפשר לא להבין.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.