הספר הסודי של פלורה לי

1

לפני זמן לא רב, במקום לא כל כך רחוק, היֹה היה ועדיין ישנו מקום בלתי נראה שנמצא ממש כאן לידנו. ומי שנולד עם הידע, ימצא ביער את הדרך אל הדלתות המהבהבות שמובילות לארץ שנוצרה רק ובדיוק בשבילו.

הייזל מֶרסי לינדן, 1939

אוקטובר 1940

בינזי, אוקספורדשייר

על שמיכה אדומה, ליד הנהר, פלורה לי לינדן בת השש מתעוררת לבדה, כיפת שמים כחולים מעליה ושירת ציפורים מסביבה. מישהו קורא לי? היא מסתכלת סביב על כרי העשב הירוקים, על המים הקוצפים של נהר התמזה החרוש קפלים ופיתולים, שמימיו הגועשים כמעט עולים על גדותיו, לוקחים אל הים כל מה ומי שמעז לטבול בהם.

הנהר שוצף בדרכו לאוקספורד, שם ממהרים סטודנטים משיעור להרצאה בין מגדלים עם צריחים שעומדים כזקיפים על המשמר מעל רחובות מרוצפים אבנים עגלגלות. הזרם מתעקל ומתפתל, צובר כוח, ניתז על חומות האבן ועל נתיבי השיט של אנגליה, החסומים לפרקים, עד שהמים מגיעים ללונדון שפצצות צונחות על רחובותיה, ממיטות הרס, מותירות קתדרלות מעלות עשן, ובתים מופצצים מזהמים את הנהר בגחלים ובאפר.

מישהו קורא לי? פלורה מתיישבת ומשפשפת את עיניה. היא לא בדיוק לבד. בֵּרי הדובי שלה איתה. והיא לא מפחדת. ממה יש לה לפחד? אחותה הגדולה הייזל אמרה לה פעמים רבות שהיערות האלה שייכים להן, שקרחת היער המוצלת עם השלוליות המוארות בשמש במקומות שבהם צמרות העצים נפרדות זו מזו היא מקום בטוח שנועד לשתי האחיות, שנוצר למענן.

היא קמה ומתקרבת לאט אל הנהר. הייזל כבר לא מסכימה ללכת עם פלורה לוויספֶּרווּד, אז מה נותר לה לעשות מלבד ללכת לשם לבדה? ויספרווד שייכת לה! – אסור לנטוש את המקום. את הטירה הזוהרת ואת חורשת עצי האלמון, הסנאים הפטפטניים והעצים הנעים כמו יצורים חיים.

הייזל אמרה לפלורה שהאורות המנצנצים על הנהר הם כוכבים וגלקסיות, שממהרים בדרכם אל הים. הייזל פקדה עליה לעולם לא להיות הנהר, כמו שהן נהפכות בדרך כלל לשאר יצורי היער, וגם הזהירה אותה לא לשתות ממימיו. אם תעשה זאת, אמרה לה, היא לעולם לא תמצא את דרכה חזרה אל אמא שלה או אל בּרַיידי או אל הבית החמים שלהן בין השדות של שיחי האברש.

הנהר המכושף הזה אסור, כמו התפוח מהתנ"ך.

אבל פלורה לא מאמינה שהנהר הזה, על יופיו וכוכביו, יכול להיות מסוכן. היא מחזיקה חזק את כף הפרווה הבלויה של ברי ומתקרבת עוד למים הסוערים, מתלהבת מהאומץ שאזרה. איש לא יודע מה יקרה לה בהרפתקה הזאת ומה או מי היא תהיה בה הפעם.

פלורה שומעת קול מהיער הסמוך, קול מוכר, אבל מתעלמת ממנו.

כדי להגיע לכאן היא עברה דרך דלת מהבהבת, והייזל היתה עסוקה מכדי לראות אותה. הנהר היה בן לווייתה של פלורה, חבר, ובשם האינטימיות שביניהם היא מתקרבת אט־אט אל קו המים.

הייזל אף פעם לא רוצה שהן יעמידו פנים שהן ארנבות בשעת משחק, ולכן זה מה שהיא החליטה לעשות היום. פלורה תהיה ארנבת.

היא מסתכלת על מימיו הקוצפים של הנהר, מחפשת כוכבים אבל רואה רק בוץ וסחופת, תלוליות של חלוקי נחל מתחת לפני המים. היא יורדת בשיפוע הבוצי, החלקלק והרטוב, מגפי הגומי שלה מחליקים במקום שבו העשב החום של אוקטובר נהפך לבוץ. היא נופלת על ישבנה וצוחקת.

איזו הרפתקה!

ברי נשמט מידה כשהיא נועצת את אצבעותיה ואת כריות כפות ידיה באדמה הרטובה כדי לא ליפול למים הקרים. היא מתקרבת עוד, מנסה לתפוס את ברי. הוא קרוב מדי לנהר.

"זה בסדר," היא אומרת ומושיטה את ידה אל כפתו של הדובי, חוזרת על מילותיה של אחותה, "זאת הארץ שלנו. אנחנו תמיד מוגנות בוויספרווד."

2

מרס 1960

עד הרגע שבו הייזל לינדן התירה את סרט הקטיפה האדום עם הקצוות הפרומים מעל הנייר העבה שעטף את צרור הניירות, יום העבודה האחרון שלה בחנות של הוגאן לספרים נדירים בבלומסברי היה רגיל, כמו כל יום עבודה אחר שבו היא עבדה בסידור, במיון ובתחזוקה של המלאי הבלתי רגיל של החנות – כלומר, אם אפשר לקרוא "עבודה" לבילוי בחברת הספרים לאספנים והמזכרות הספרותיות הנדירים ביותר באנגליה.

הייזל ציינה לעצמה כל פרט ביומה האחרון בחנות בשמץ של מלנכוליה ובנימה דרמטית. הפעם האחרונה שהיא מחזירה למדף את "ההוביט" עם פסגתו המושלגת של ההר על כריכתו.

הפעם האחרונה שהיא נהנית לראות את היום הקר והבהיר של חודש מרס נקטע בפרצים מהירים של גשם, מתוך החנות החמימה והאפלולית שחלונות הראווה הגבוהים והעתיקים שלה משקיפים אל רחוב צ'רינג קרוס.

החנות היתה מרהיבה, עם קירותיה הירוקים הכהים שנראו כמעט שחורים ועם מנורות הקיר מפליז שזרועותיהן התכופפו מעל המדפים. תמונות של סופרים מפורסמים, נתונות במסגרות שחורות משוחות בלכה מבריקה, היו תלויות על הקיר מאחורי הקופה. אם ובתה, שהייזל קראה להן "גֵ'ייניות", שתיהן בשכמיות גשם אדומות, התלהבו ממהדורה של "גאווה ודעה קדומה" שידן לעולם לא תהיה משגת לרכוש. ריח הנייר הישן והאבק וההיסטוריה התערבב עם הניחוח המתוק של פרחי הלילך שהיא קטפה מהגדר החיה בגינתה האחורית וסידרה באגרטל על הדלפק. היא חרתה הכול בזיכרונה בזמן שעמדה מאחורי הקופה הרושמת הישנה, לבושה בחצאית מיני שהיתה חיקוי של דגם בעיצובה של מרי קוואנט, שהיא קנתה בדוכן רחוב בנוטינג היל. שערה החום־זהוב, שהגיע עד כתפיה, היה מסופר בסגנון חדש עם פוני, שלא נראה כמו בתמונה שהביאה למספרה לשם הדגמה. כאב ראש קטן הלם מאחורי עיניה. חבל שהיא לא ויתרה על הוויסקי האחרון ההוא אתמול בלילה (הוויסקי האחרון היה תמיד זה שגמר אותה). אבל הערפול הקל היום היה שווה את הבילוי בפאב עם טים ופּוֹפּי, חבריה לעבודה בחנות הספרים. הם כינו את הערב במורבידיות "אשכבת הפרידה" של הייזל.

"בשבילנו את מתה," פופי הכריזה בצחוק. אחר כך באו תרועות והרמות של כוסות בירה לרגל קבלתה לעבודה בבית המכירות סותביס. גם הם חשקו במשרה החדשה בצוות הבינלאומי של מומחים לספרים וכתבי יד נדירים בספרות האנגלית, אבל הייזל היא שקיבלה אותה. עמיתיה היו נחמדים מאוד אליה, והיא ידעה שבמצב הפוך היא היתה מתה מקנאה.

טים התערב, "אבל עכשיו תצטרכי לעבוד עם לורד ארתור דיקסון הבלתי נסבל הזה, אני חייב לומר." הוא העמיד פנים שהוא מצטמרר באימה.

הייזל הנידה את ראשה וחבטה קלות בכתפו של טים. "מחיר קטן לשלם בשביל לראות אוספים פרטיים ולהיות חלק מהמכירות הפומביות של לונדון."

"ברצינות, זה לא אותו דבר כמו בחנות. האנשים שם הרבה יותר נפוחים ודי סנובים," טים אמר לה. "איתנו, היופי במקצוע הוא שאין שני ימים בדיוק אותו דבר. אני אומר לך, את לא תיהני שם כמו שאת נהנית כאן."

"אין לי ספק, אבל אני מבטיחה שאבוא לבקר אתכם כל הזמן. אני לא עוברת דירה ולא עוזבת את העיר."

פופי סובבה את כוס הבירה שלה בין שתי כפות ידיה. "אני הייתי מעדיפה להתמחוֹת באטלסים ובמפות."

"אל תתייאשי," הייזל אמרה. "אולי זה יקרה יום אחד."

פופי משכה בכתפיה ושתתה לגימה ארוכה מהבירה. "בחורות כמוני לא מגיעות לסותביס, למרות שידעתי מהרגע שנכנסתי לחנות של הוגאן מה הייעוד שלי."

"זה לא נכון," הייזל אמרה, אבל למען האמת היו לה רגשות מעורבים לקראת עזיבתה את החנות לטובת בית המכירות הפומביות. עם קבלת העבודה במחלקת אוספי הספרות הנדירים היא תוותר על הביטחון ועל הנוחות החמימה והמוכרת של החנות. כשהתחילה לעבוד כאן היא חשבה שזאת תהיה עבודה זמנית, עצירה קצרה אחרי האוניברסיטה רק כדי להישאר עם הראש מעל המים עד ש… עד שמה? היא לא ידעה. אחרי המלחמה אף אחד באנגליה לא ידע מה צופן העתיד.

עכשיו, ביומה האחרון, היא תשאיר מאחור את החנות ואת עמיתיה הנהדרים. את בעל החנות הקשיש אדווין הוגאן ואת בנו בן השישים טים, שחיכה יותר מדי זמן להעברת השרביט. ובל נשכח את פופי, הצעירה ביותר בצוות, בת עשרים וחמש, שעבדה שם מאז שהיתה בת שמונה־עשרה. כנערה מתבגרת, פופי נכנסה לחנות כל כך הרבה פעמים כדי לעלעל שעות בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", עד שאדווין אמר לה בסוף שהיא צריכה להתחיל לעבוד שם או ללכת. הייזל גילתה רק בהמשך שפופי לא סתם בילתה את כל זמנה בחנות. לא היה לה לאן ללכת. היא היתה יתומת מלחמה, ועם סיום לימודיה בפנימיית היתומים ליד המפשייר ישנה על ספסלים בפארקים או על ספות של חברים שנתנו לה לגור אצלם תקופות קצרות. היא חיפשה עבודה, אבל אף אחד לא הסכים לתת לה הזדמנות.

אדווין העניק לה חיים חדשים. הוא לימד אותה את מה שהוא לימד את כולם. לטפח אהבה לספרים איכותיים ונדירים בקרב הלקוחות לא רק כדי לסגור מכירה באותו יום, אלא גם כדי להרוויח לקוח נאמן לעשרות שנים. פופי התייחסה לדבריו ברצינות ובמלוא תשומת הלב. היא התגוררה עכשיו בדירת שני חדרים עם עוד ארבע שותפות וחלמה על העתיד.

הייזל הבטיחה לעובדי החנות הנותרים שתבוא לבקר לעתים קרובות. הם הרי היו קרובים כמו משפחה.

"הייזל!"

הייזל הרימה את ראשה. אדווין בן התשעים ושתיים, שאיכשהו נראה מבוגר אפילו יותר, דידה לעברה מירכתי החנות, ומקל ההליכה הכסוף שלו השמיע את נקישותיו המוכרות על רצפת הפרקט. "הגיעו למחסן כמה ספרים חדשים. תרשמי אותם בבקשה ואחר כך תשימי אותם בכספת."

היא לא ציפתה לסנטימנטליות דביקה מאדווין, אפילו לא ביומה האחרון. אבל היא ידעה שמאחורי הזקָן הלבן והבעת הזעף בעיניים התכולות המצומצמות פועם לב רך כמו כרית נוצות. היא ראתה את הרוך במילים שהוא אמר ללקוח שנאלץ למכור עותק יקר ואהוב ממהדורה ראשונה של "חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד, באופן שבו הציל את פופי מהחיים ברחוב, כשהתרגש עד דמעות כשניניו התפרצו לחנות, וגם כשנזף בהם בסבר פנים חמור, "אל תיגעו בשום דבר עם האצבעות הדביקות שלכם."

"אני כבר ניגשת לשם, אדוני."

זה היה החלק האהוב עליה בעבודתה, להוציא מהאריזות את הספרים החדשים שהגיעו לדלת האחורית ולקטלג אותם. היא בדקה כל עותק חדש מול קטלוג המכירות הגדול בעל כריכת הבד האדומה, ועם כל משיכה של חוט או קריעה של נייר דבק התגלה אוצר חדש. ואמנם זה היה המשלוח האחרון שהיא תטפל בו כאן, הפעם האחרונה שתזכה לפשפש בארגזים שנתרמו על ידי מרצה זקן בתקווה למצוא משהו בעל ערך, אבל אולי יהיו ספרים נדירים יותר ומיוחדים יותר בסותביס. היא חייכה, חשה את הריגוש ממקום עבודתה החדש, בית המכירות הפומביות הגדול ביותר בעולם.

הפסד ורווח. כמעט כמו כל מיתוס שסוּפר אי־פעם. לידה, מוות, לידה מחדש. דבר אחד מת, דבר אחר נולד. עבודה ישנה. עבודה חדשה.

את כזאת דרמטית. היא כמעט שמעה את מילותיו של אהובה, ברנבי, עטופות בהערצה.

היא דחפה את הדלת הקפיצית הירוקה בכרית כף ידה בדיוק באותו מקום כמו תמיד. אחרי חמש־עשרה שנה, יכול להיות שכבר נוצרה שם טביעת כף יד בלתי נראית אך קבועה.

ארבע חבילות עטופות בנייר חום וקשורות בחוט שפגט תפסו את כל המקום על שולחן עץ אורן שניצב במרכז החדר המאובק. בשביל הייזל, החלק הזה בעבודה היה כמו חג המולד. לאדווין היה כישרון מופלא לאתר ספרים מעניינים לפני שמישהו בכלל ידע שהם זמינים לקנייה. "כדי להיות מוכר ספרים טוב צריך מוח של חוקר, לדעת לשאול את השאלות הנכונות ואיפה לחפש את התשובות."

קטלוג עב כרס בכריכת עור שחורה היה מונח פתוח בצד שמאל של החבילות. כתב ידו הצפוף של אדווין מילא את השורות הדקות. לקח להייזל שנה שלמה ללמוד לפענח את כתב ידו, כמו ללמוד כתב חרטומים. כמה זמן ייקח למי שיחליף אותה להבין את אדווין כמו שהיא הבינה אותו?

מימין לכל רשומה בקטלוג הבלוי היו שני טורים שנועדו לכתב ידה המסודר. איכות העותק ומספר הזיהוי. היא קטלגה את מצבו של כל ספר שנכנס למחסן דרך הדלת האחורית, יצרה לו מספר קטלוגי ואז הטמינה אותו בכספת עד שאדווין החליט על איזה מדף לשכן אותו.

היא קראה את הרשימה.

1. מהדורה ראשונה "מזמור חג המולד" של דיקנס

2. מכתב בכתב יד מהמינגוויי לפיצג'רלד, 1932

3. מהדורה חתומה (אך לא ראשונה) "ההוביט" של טולקין

4. מהדורה ראשונה "תולדות הפילוסופיה המערבית" של ברטראנד ראסל עם עטיפת נייר עשויה ממפה של מלחמת העולם השנייה

5. מהדורה ראשונה חתומה של אגדה מאת הסופרת האמריקאית פגי אנדרוז עם איורים מקוריים (לא מודפסים) של פולין ביינס

אדווין אהב לשים את ידיו על האיורים המקוריים לספרים, כי ערכם רק עלה עם הזמן. ככל שהספר נעשה יותר מבוקש, כך נהפכים הרישומים המקוריים לפריטים נחשקים יותר בקרב אספנים. אבל מהדורה ראשונה לא תמיד היתה התכונה החשובה ביותר. בשביל טים במיוחד, המסע שעבר הספר עצמו היה חשוב יותר. הוא אמד את ערכו של כל ספר לא לפי מספרו בסדר ההדפסות, אלא לפי הנרטיב של מי החזיק אותו, אהב אותו ואפילו מסר אותו. החבילה עם הציורים של ביינס נשמעה מסקרנת, לכן הייזל שמרה אותה לסוף.

היא עטתה כפפות לבנות ובמשך שלושים דקות קטלגה את כל הפריטים החדשים. כריכת הקנבס של "מזמור חג המולד" של דיקנס היתה קרועה מעט בפינה הימנית התחתונה והיה כתם דהוי קטן בפינה השמאלית בחזית. אבל חוץ משני הפגמים הקטנים האלה, זאת היתה מהדורה נפלאה שתשכון בארון התצוגה הנעול בחדר הראשי. הייזל רשמה את הנתונים בקטלוג והניחה את הספר בצד. היא פתחה את המכתב של המינגוויי, חיפשה כתמים וקרעים והשוותה את החתימות לחתימות המקוריות המתויקות. "ההוביט" היה במצב מושלם ומן הסתם נשמר כאוצר, לא כמושא לקריאה או לאהבה. והספר של ראסל היה דוגמה מושלמת לנוהג שנולד בימי המחסור בנייר אחרי מלחמת העולם השנייה, להפוך מפות לעטיפות של ספרים. המפה הזאת היתה של שצ'צ'ין, עם כבישים ומסלולים מפורטים וברורים, וכללה אזהרה, "לשימוש מחלקת המלחמה וחיל הים בלבד".

מחשבותיה נדדו. היא וברנבי תכננו לאכול הערב עם אִמה, בעלה של אִמה ואחיה למחצה. איך היא יכולה להשתחרר מזה? היא לא יכולה, ברנבי יזכיר לה, ואז ינשק אותה כדי להבהיר שהוא בצד שלה.

ואחר כך, חופש! חיכו לה שלושה שבועות מופלאים של חופשה לפני תחילת עבודתה החדשה.

היא תכננה להתענג על הימים הריקים שלפניה. אולי לנסוע ברכבת לסקוטלנד או במעבורת לאירלנד. אולי תחמוק לחוף ברייטון ותשב בשמש עם ספר בלי שום דבר לעשות חוץ מלקרוא. אבל עד עתה הספיקה לתכנן רק דבר אחד, טיול של שבוע לפריז עם ברנבי. המלון כבר הוזמן. הכרטיסים למעבורת נרכשו. היא תשתה קוקטיילים מובחרים בברים, לא בפאבים. היא תעלה למגדל אייפל, תשוטט בלובר. היא קיוותה שהם יתעלסו בתשוקה בחדר המלון שלהם עם הנוף לגני טווילרי. היא חסכה פני לפני ופאונד לפאונד כדי לרכוש שתי שמלות חדשות שעכשיו היו תלויות בארון וחיכו לנסיעה.

אביב בפריז.

"הייזל?" קולו של טים שלף אותה מהחלום בהקיץ.

"יש פה מישהו שמחפש אותך," הוא קרא.

היא הלכה במסדרון החשוך אל החדר הראשי, שבו חיכה לה גבר גבוה עם מגבעת לבד ומעיל גשם נוטף מים. לידו עמדה אישה שחורת שיער לבושה כולה באדום, מהמעיל ועד לכובע.

"אפשר לעזור?" הייזל שאלה.

"עמיתי בחנות הספרים פוֹילס שלח אותי לכאן ואמר שאדבר איתך," אמר הגבר. "אולי את יודעת על מהדורה של שירי אודן מהדפסה פרטית ב־1928? אני מקווה שכן."

"טים תמיד אומר שאופטימיות היא תכונה חיונית לאספני ספרים," הייזל אמרה בחיוך בוטח. היא סימנה לו לבוא בעקבותיה לפינה האחורית של חדר התצוגה, שם היתה נעולה בקפידה החוברת האדומה שחיפש.

האישה נשארה לעמוד והייזל בקושי שמה לב אליה שוב, גם אחרי שהאיש קנה את החוברת. היא הכניסה אותה למעטפה מצופה שעווה.

"אתה אספן?" היא שאלה בסקרנות.

"לא." הוא הניד בראשו. "אהובתי." הוא סימן בידו לעבר החלון הקדמי והייזל ראתה את האישה שהיתה איתו קודם, פניה מופנות אל השמש עכשיו. "היא מוקסמת מאודן, וזאת מתנה לחתונה שלנו."

"הזמן לא יאמר דבר מלבד אמרתי לך." הייזל ציטטה את אודן בחיוך.

"אחד האהובים עלי," הוא אמר. "אבל היא הכי אוהבת את 'שהאוהב יותר יהיה אני'."

"מקסים," אמרה הייזל. "שתזכו להרבה אושר."

בזמן שסיימה את הטיפול ברכישה של החתן המאוהב, אדווין יצא לסידורים וטים התכופף לסדר מדף של ספרי ילדים שפיזר על הרצפה פעוט שהושאר לרגע בלי השגחה.

לפני שהספיקה לחזור לחדר האחורי, הייזל שמעה את צלילו הזעיר של הפעמון מעל הדלת, הסתובבה וראתה את חברתה הטובה קֶלטי עם בתה מידג', שדונית קטנה בת שמונה.

היא חייכה אל מידג', שגופה ניסה לעמוד בקצב הצמיחה של רגליה הארוכות בפרצי גדילה מזדמנים. שערה הערמוני הזדקר מכל מיני מקומות בצמותיה, בדיוק כמו קלטי עצמה לפני שנים רבות, כשהייזל הכירה אותה בתקופת הפינוי.

תמונות מהזיכרון חזרו אליה כך לפעמים – במהירות משק הכנפיים של יונק דבש – זיכרונות מאותו יום קר ובהיר בספטמבר, היום שבו הם יצאו בהמוניהם מבלומסברי ועלו על הרכבות.

"דודה הייזל!" מידג' חיבקה את מותניה של הייזל. "אמא אמרה שאני יכולה לקנות היום שני ספרים בפוילס. שניים!"

"כמה נפלא," הייזל אמרה ורכנה אל קלטי, שנשקה לה על לחיָיה.

"החלטנו לקפוץ לביקור בדרך חזרה מבית הספר." קלטי לבשה שמלה בגוון ירוק אזמרגד עם כיווצים במותניים, ובנעלי הלק שנעלה נראתה יותר כמו סטודנטית מאשר כמו אמא. שערה הערמוני היה אסוף בקוקו גבוה ולמצחה ענדה סרט שיער רחב בירוק. כל הגברים סובבו את ראשם למבט שני, חלקם גם למבט שלישי.

מידג' ניתרה בהתרגשות על קצות האצבעות. "אני הולכת רק להסתכל על 'הסנוניות והאמזונות' כי את לא מרשה לי לגעת," היא אמרה.

"לא עכשיו, חמודה," קלטי אמרה. "קבענו להיפגש עם אבא." ולהייזל, "את יודעת שאת אשמה באהבה שלה לספרים."

"אני שמחה לקחת את כל הקרדיט." הייזל קדה בתוספת תנועה תיאטרלית של היד ומידג' צחקה.

"אולי תבואי איתנו?" קלטי שאלה בתקווה.

הייזל החוותה בראשה לעבר החדר האחורי. "עדיין לא סיימתי."

"זה מה שחשבתי. טוב, רק רצינו להגיד שלום ביום האחרון שלך אצל הוגאן. הרי אי־אפשר לתת ליום כזה לעבור בלי שום ציון, נכון?"

הייזל נישקה את בת הסנדקות שלה על הלחי ומשכה בעדינות בצמותיה. "נתראה מחר? אני אוכלת עם אמא שלי ואליסטר הערב."

"בהצלחה עם זה," קלטי אמרה וחיבקה אותה.

הייזל ליוותה אותן במבטה אל הפתח. גל של אהבה וחרטה שטף אותה. היא אהבה אותן כל כך, אבל גם חשה צביטה בלב משום שנמנעה להביא ילדים בעצמה, להקים משפחה משלה. עם זאת, חיים חדשים עמדו להתחיל עכשיו. היא וברנבי דיברו סוף־סוף על נישואים.

היו לה הרבה דברים לצפות להם. אחרי שכל כך הרבה דברים אבדו לה.

טים השגיח על החדר הראשי והייזל חזרה לחבילות בחדר האחורי. היא הניחה את ידה על החבילה האחרונה, שהיתה גדולה ומלבנית. האחרונה שלי, ציינה לעצמה, ואז צחקה על הנופך הדרמטי שהעניקה למשימה הפשוטה.

הקרטון הגיע מאמריקה עם חותמות אדומות של דואר אוויר. הייזל תלשה את סרט ההדבקה ומצאה תיקייה עטופה בנייר וקשורה בסרט קטיפה אדום. היא תמיד ידעה אם ספר נשמר בשל ערכו הכספי או מאהבה, והפעם זאת היתה אהבה.

היא משכה בקצות הסרט, שנפרם בעדינות.

בכפפות לבנות על ידיה היא פתחה את התיקייה ומצאה ערימה של ציורים צבעוניים מקוריים על נייר כותנה עבה, מופרדים זה מזה ביריעות של נייר דקיק.

האיור העליון היה ציור מהפנט של שתי ילדות מחזיקות ידיים ורצות ביער, צמותיהן מתנופפות מאחוריהן, שושנים צהובות על שמלותיהן. בצד ימין היה נהר. ברקע, טירה בוהקת בלבן שדגלים ירוקים ואדומים מתנוססים על צריחיה.

נשימתה של הייזל נעצרה. היא הרגישה פתאום סחרחורת, ריחוף. עורה הצטמרר והשערות שעל עורפה סמרו. כל עולמה הצטמצם לערימת האיורים שעל שולחן עץ האורן.

היא רכנה קרוב יותר. מה זה? מה היה בציור הזה שעורר בה את ההרגשה שהיא עומדת ליפול לתוך הסצנה המצוירת, אל הארץ הקסומה? חיות יער קטנות – סנאים, ציפורים, פרפרים, בונה – התחבאו בין עלים ירוקים בהירים וענפים גרומים. והיה ינשוף, גדול וגבוה על ענף עליון, עינו פקוחה על הילדות.

הייזל הצטמררה.

במבט נוסף היא ראתה בנהר נצנוצים שנראו כמו כוכבים.

כוכבים.

נהר של כוכבים.

היא הניחה את ידיה העטויות בכפפות על השולחן כדי לייצב את עצמה. זה לא יכול להיות. ברור שלא. היא שבויה בדמיונות. דרמטית מדי. יכולות להיות ארצות מדומיינות אחרות עם נהרות כוכבים. ברור שיש עוד.

היא הרימה בעדינות את ערימת דפי הכותנה העבים והציצה בספר שמתחת. שמו: "ויספֶּרווּד ונהר הכוכבים". מאת פגי אנדרוז. על הכריכה הירוקה־כחולה היה האיור של הילדות.

"לא יכול להיות," הייזל מלמלה לעצמה בשקט. "לא."

ויספרווד היתה ארץ שהשתייכה לה ולאחותה האובדת, פלורה. ממלכה פרטית שהתקיימה רק ביניהן, עולם דמיוני שהיא המציאה ועזר להן לעבור את הימים הקשים של המלחמה, מקום למצוא בו נחמה בתקופה שבה כמעט לא היתה נחמה למצוא.

המקום שנעלם עם פלורה בנהר.

בפעם הראשונה זה עשרים שנה, בתדהמה מוחלטת, הייזל אמרה את השם בקול. "ויספרווד."