החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מסע אל הלב

מאת:
מאנגלית: יסמין קלִין | הוצאה: | 2018-08 | 344 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

קמיל אדמס, מומחית לפיתוח סרטי צילום ישנים, מנסה לבנות לה ולבתה המתבגרת ג'ולי חיים שקטים ובטוחים בעיירת חוף קטנה בדלוור, חמש שנים אחרי שאיבדה את בעלה בתאונה טראגית. אבל הגעתו של ארגז ישן מצרפת, שפותח צוהר לסודות מהעבר של משפחתה, גורם לה לצאת להרפתקה שתשנה את חייה.

בעקבות בחינת תוכנו של הארגז, מחליטים קמיל, ג'ולי ואביה של קמיל, אנרי, לנסוע לפרובנס, לעיירה הקטנה בֶּלְריב שבה גדל אנרי, וזאת על מנת לנסות ולחשוף את ההיסטוריה המעורפלת של משפחתם. דווקא שם, תוך נבירה בעבר, מגלה קמיל מחדש את אש האהבה, אחרי שחשבה שכבר כבתה לנצח.

מסע אל הלב הוא סיפור מרגש על אהבה, אבדן ותקווה, שנע בין עבר והווה ובין הנופים של עיירת החוף האמריקאית בת'אני ביי למרחבים הפסטורליים והרומנטיים של פרובנס.

 

סוזן וויגס היא סופרת אמריקאית מצליחה שפרסמה עד היום יותר מ-50 רומנים שתורגמו ליותר מ-25 שפות, רבים מהם הפכו לרבי מכר. היא חיה יחד עם בעלה במחוז פיוג'ט סאונד, שנמצא לחופו של האוקיינוס השקט בצפון מערב ארצות הברית. מסע אל הלב הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית.

מקט: 4-1265-44
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ארבעה מתוך חמשת השלבים בתהליך הפיתוח של סרט צילום חייבים להתרחש בחושך מוחלט, ובחדר החושך תזמון הוא הדבר החשוב ביותר. לפעמים ההבדל בין חשיפת יתר לחשיפת חֶסר מסתכם באלפית שנייה.

קָמיל אדמס אהבה את הדיוק שבעניין. היא אהבה לדעת שביכולתה להשיג תוצאה טובה בעזרת איזון נכון בין כימיקלים לתזמון.

בחדר לא יכול להיות שום אור, אפילו לא מִנוּרה אדומה או כתומה. קָמֶרה אוֹבְּסקוּרָה – חדר חושך בלטינית. כשקמיל היתה צעירה ומוקסמת לחלוטין מהתהליך, היא השקיעה מאמצים רבים כדי לפתח את מיומנותה בתחום. חדר החושך הראשון שלה היה ארון שעמד בו ריח של בושם הפְרַנג’יפָּאנִי של אמהּ ושל מגפי הדיג של אביה החורג, שהיו מצופים במלח ממפרץ צֶ’סָפִּיק. היא השתמשה בנייר דבק וברצועות איטום כדי לסתום את החרכים ולמנוע מאור להסתנן פנימה. אפילו הסדק הדקיק ביותר עלול להעכיר את התשלילים.

היתה לה אובססיה מיוחדת לפיתוח סרטי צילום אבודים, במיוחד עכשיו שצילום דיגיטלי תפס את מקומו של סרט הצילום. היא אהבה את הריגוש הטמון בפתיחת דלת אל העבר ובזכות להיות הראשונה שתציץ פנימה. פעמים רבות בזמן שעבדה על סרט צילום או על סליל קולנוע ישן, ניסתה לדמיין את מי שטרח להוציא את המצלמה שלו ולצלם תמונות או סרט, ללכוד רגע אמיתי או תנוחה מורכבת. עבור קמיל, חדר החושך היה המקום היחיד שבו יכלה לראות דברים בבהירות, המקום שבו הרגישה הכי מוכשרת.

הפרויקט של היום היה הצלת סרט צילום ברוחב שלושים וחמישה מילימטר, שמצא לקוח שמעולם לא פגשה, מרצה להיסטוריה בשם מלקולם פִינֶמוֹר. הסרט הגיע באמצעות שליח מאנאפּוֹליס, ובהוראות שצורפו אליו צוין שדרוש טיפול בהול. התפקיד שלה היה לפתח את סרט הצילום, לסרוק את התשלילים, להמיר אותם לפורמט דיגיטלי ולשלוח את התמונות באימייל. השליח יחזור בשעה שלוש כדי לאסוף את התשלילים המקוריים ואת גיליונות הקונטקט.

קמיל לא התקשתה לעמוד במועדי הגשה. הלחץ לא הפריע לה. הוא אילץ אותה לחשוב בבהירות ולעבוד ברוגע ובאופן מסודר. כך התנהלו החיים בצורה טובה יותר.

כל הכימיקלים שלה – שנמזגו בקפידה למבחנות והונחו בהישג יד – היו מוכנים. היא לא נזקקה לאור כדי לדעת היכן הם מונחים. הם היו מסודרים כמו כלים על מגש מנתחים: חומר מְפַתֵח, חומר עוצר, חומר מקבע, חומר לשטיפה – והיא ידעה להשתמש בהם בעדינות של מנתח. אחרי שתפתח, תייבש ותשחזר את סרט הצילום, היא תוכל לבחון את התוצאות. היא אהבה את החלק הזה בעבודה שלה, לחשוף אוצרות אבודים, לפתוח כמוסות זמן נשכחות באבחת אור אחת.

היו אנשים – וביניהם בעלה המנוח גֶ’ייס – שראו בכך תחביב או עיסוק טכני שולי, אבל קמיל ידעה את האמת. מבט אחד בתצלום של אֶנְסְל אדמס – שלא היה לו קשר משפחתי לג’ייס – הוכיח שאוֹמנות יכולה להתרחש בחדר החושך. לכל תמונה מודפסת מרהיבה קדמו עשרות ניסיונות עד שאדמס מצא את תנאי הפיתוח המתאימים.

קמיל אף פעם לא ידעה מה יתגלה בסרטי הצילום הישנים, אם הזמן ותנאי הסביבה לא חיבלו בהם. אולי הפרופסור מצא סרט צילום שנשכח בפינה כלשהי בארכיון של הסמית’סוֹניאן או באיזה מחסן בספרייה באנאפוליס.

היא רצתה לעשות עבודה טובה בגלל החשיבות הפוטנציאלית של החומר. סליל הסרט שגלגלה בקפידה עשוי להיות תגלית חשובה. ייתכן שיהיו בו תמונות דיוקן של אנשים חשובים שאיש לא ראה עד כה, נופים שכבר השתנו ללא הכר, תמונה נדירה של רגע שהיה ואיננו עוד.

מובן שהוא גם עשוי להיות שגרתי לחלוטין: פיקניק משפחתי, סצנת רחוב חסרת ייחוד, תמונות מביכות של אנשים בלתי מזוהים. אולי הוא יניב תמונות של אדם אהוב שמת מזמן, ושאלמנתו משתוקקת לראות את פניו בפעם האחרונה. קמיל עדיין זכרה את האושר המהול בכאב שחשה כשהסתכלה בתמונותיו של ג’ייס אחרי מותו. התמונות האחרונות שלו נותרו בחשכה, מלופפות בתוך מצלמת הווינטג׳ שלה. הלַייקָה היתה המצלמה האהובה עליה, אבל היא לא נגעה בה מאז.

היא העדיפה לפתח סרטים של זרים. הנה, רק בשבוע שעבר התגלה בקופסת אחסון אחרת אוסף נדיר של תשלילים במצב עדין, שנדבקו זה לזה כגוש אחד בשל פגעי הזמן וההזנחה. במשך שעות ארוכות היא עמלה על הפרדת התשלילים, הסרת העובש וטיפול במראות המצולמים כדי לחשוף משהו שעדשת המצלמה ראתה מאה שלמה קודם לכן: התמונה הידועה היחידה של זן של פינגווינים שנכחדו מאז.

בפעם אחרת היא חשפה תשלילים מסדרת תצלומי דיוקן של בֶּס טְרוּמן – אחת מנשות הנשיאים הפחות מצולמות של המאה העשרים. הפרויקט שבזכותו זכתה קמיל לחשיפה התקשורתית הגדולה ביותר עד כה הוא תמונה של רצח בפעולה, תמונה אשר הביאה לזיכויו של אדם לאחר שהוצא להורג על פשע שלא ביצע. מאמרים בתקשורת זקפו לזכותה של קמיל את פתרון התעלומה ארוכת השנים, אבל מבחינתה היה ההישג מהול בכאב מעצם הידיעה שאדם חף מפשע הוצא להורג בתלייה, ואילו הרוצח מת בשיבה טובה.

היא נגעה בקוצב הזמן הדיגיטלי, ובקושי העזה לנשום ברגע שקדם להפעלת הקסם המיוחד של חדר החושך.

הרגע נקטע על ידי צלצול הטלפון שהיה מונח מחוץ לדלת. היא לא יכלה להכניס טלפון לחדר החושך כי לוח המקשים האיר כשצלצל, ולכן הגבירה את עוצמת הקול במכשיר כדי שתוכל לשמוע את ההודעות הקוליות. מאז שאביה חלה בסרטן, הדופק שלה הואץ עם כל צלצול של הטלפון.

היא חיכתה כמה צלצולים ונזפה בעצמה על שנבהלה. המחלה של אבא נמצאת בהפוגה עכשיו, אף על פי שהרופאים לא אומרים להם כמה זמן תימשך תקופת החסד.

‘מדברת דֶלָה מֶקְלַסְקי מבית החולים הֶנְלוֹפֶּן. זו הודעה לקמיל אדמס. הבת שלך ג’ולי הגיעה לחדר המיון -‘

ג’ולי. קמיל פתחה בפראות את דלת חדר החושך וחטפה את הטלפון. המכל שבו היה סרט הצילום התגלגל ונפל בקול גדול על הרצפה. הפחד החל לפעם בה. ‘מדברת קמיל. מה ג’ולי עושה בחדר המיון?’

‘גברתי, הבת שלך הגיעה באמבולנס לחדר המיון מקורס הצלה על גלשן במועדון הגלישה של בת’אני ביי.’

היא היתה קפואה מרוב אימה. נשימתה נעתקה. ‘מה? היא נפצעה? מה קרה לה?’

‘היא בהכרה עכשיו, יושבת ומדברת. המאמן סוונסוֹן ליווה אותה. היא נלכדה בזרם סחף ובלעה קצת מים. הרופא בודק אותה עכשיו.’

‘אני בדרך.’ היא רצה אל הדלת האחורית, חטפה את צרור המפתחות שלה מהוו וזינקה במדרגות המרפסת בדרך למכוניתה. היא לא חשבה על כלום. לא תכננה כלום. רק פעלה. כשמבשרים לך שהילדה שלך נמצאת בחדר המיון, אין מקום למחשבה. יש רק פחד שגודלו לא ישוער, מהסוג שלופת אותך כמו טבעת ברזל סביב החזה.

היא זינקה לתוך המכונית, התניעה אותה ויצאה בפראות מהחנייה כשצמיגי המכונית מרימים מאחוריהם שובל של שברי צדפים. המנוע נהם כשעקפה את המגדלור שניצב בקצה הכביש. הוא עמד שם והשקיף אל המפרץ כבר מאה שלמה, זקיף המגן על קו החוף הסלעי.

הרדיו במכונית דלק, ומדי שעה שידר דיווח על מצב הים מפי קראש דניאלס – בעליה של סוכת הגולשים. ‘אנשים, אנחנו מקבלים טעימה ראשונה מהקיץ. הטמפרטורה ברחבי חצי האי דֶלמָארוָוה מתקרבת לשלושים מעלות. קו החוף נראה מעולה. המצב בבת’אני ביי מגניב בטירוף -‘

היא כיבתה את הרדיו. הדאגה לבתה תבעה את מלוא תשומת לבה. קורס הצלה על גלשן? מה לעזאזל ג’ולי עשתה שם? היא לא משתתפת בקורס הזה בכלל. מדובר בשיעור בחירה שמעניק נקודות זכות בהתעמלות לתלמידי כיתה ט׳, וקמיל אסרה על ג’ולי להשתתף בו למרות תחנוניה. זה היה מסוכן מאוד. הזרמים בצד הפונה לאוקיינוס עלולים להיות קטלניים. העובדה שהיא צדקה לא הסבה לה סיפוק. האחות אמרה שג’ולי נלכדה בזרם סחף. אימה חנקה את גרונה של קמיל, ופתאום היא חשה צורך להקיא.

‘תירגעי,’ היא אמרה לעצמה, ‘תנשמי עמוק. האישה בטלפון אמרה שג’ולי בהכרה.’

גם ג’ייס היה בהכרה רגעים ספורים לפני שאיבדה אותו לנצח חמש שנים קודם לכן, כששהו יחד בחופשה רומנטית, מעין ירח דבש שני. היא לא יכלה להימנע מלחשוב על זה עכשיו. זו היתה הסיבה שסירבה לחתום על אישור ההשתתפות של ג’ולי בקורס הגלישה. היא לא תעמוד באובדן נוסף.

פעם קמיל חיה חיים טובים ושמחים בלי להיות מודעת לחורבן שעלול להכות ללא התרעה מוקדמת. במשך ילדותה האידילית בבת’אני ביי היא השתוללה חופשייה ונטולת דאגות כמו הציפורים שחגו מעל המובלעת המוקפת מים שבשפת האוקיינוס האטלנטי. היא עצמה הצטיינה בקורס ההצלה על גלשן – קורס מפרך ותובעני, שהומלץ לכל תלמידי התיכון להשתתף בו. בקהילה הזאת – שהיתה מוקפת מים משלושה כיוונים – רכישת כישורי הצלה היתה הכרחית. בזכות הפופולריות של חוף הים, ובגלל גלי הצינור הרבים, הוכשרו צעירים מקומיים בהצלה על גלשני שכיבה מיוחדים. זו היתה מסורת ארוכת שנים בבית הספר התיכון בת’אני ביי. הקורס המאתגר הוצע לתלמידים מדי שנה בחודש מאי – אפילו שהמים עדיין היו קרים מזרמי החורף.

כשקמיל היתה בת ארבע־עשרה, היא לא היתה מודעת כלל לסכנות הקיימות בעולם. עד מהרה הפכה לתלמידה הטובה ביותר בקבוצה, שלה ובסופו של דבר זכתה בתחרות השנתית במשך שלוש שנים ברציפות. היא זכרה את האושר והביטחון שהציפו אותה כשניצחה. היא עדיין זכרה איך חגגה את ניצחונה על הגלים שבהם נאבקה תחת השמש הקופחת, איך צחקה עם חבריה בתחושת סיפוק עמוקה מכך שגברה על איתני הטבע. בסיום הקורס תמיד חגגו במדורה על החוף, וכולם צלו מרשמלו – מסורת שמדריכי הקורס עדיין מקיימים, כדי שהילדים יוכלו להתקרב זה לזה באמצעות החוויה המשותפת. קמיל רצתה שגם ג’ולי תחווה את זה, אבל הבת שלה היתה שונה מהילדה שקמיל היתה.

עד לפני חמש שנים קמיל היתה מכורה לאדרנלין: גלשנים, קַיִט־סרפינג, ניסיונות טיפוס מפחידים על סלעים ועל הרים – כל דבר שהחדיר בה תחושת ריגוש של סכנה. ג’ייס היה השותף המושלם שלה, להוט בדיוק כמוה לצאת להרפתקה מסעירה.

הימים האלה חלפו מזמן. האסון עיצב מחדש את אופייה של קמיל, זהירות החליפה את האומץ. חששנות החליפה את התעוזה. איפוק החליף את הפראיות. העולם נראה לה מאיים, שורץ סכנות למי שהעזו בטיפשותם הרבה להסתכן. כל הדברים שאהבה נראו לה שבריריים ומועדים להיעלם באותה מהירות שבה איבדה את ג’ייס.

ג’ולי עיכלה את מותו של אביה בתמימות מאופקת של ילדה בת תשע. היא התאבלה בשקט, ואז השלימה עם העובדה שעולמה לא ישוב להיות כשהיה. אנשים שיבחו את החוסן הנפשי שלה, וקמיל היתה אסירת תודה על כך שיש לה סיבה לשקם את חייה ולהמשיך הלאה.

אבל כשג’ולי הביאה הביתה את חבילת הטפסים והכריזה על כוונתה להשתתף בקורס הצלה על גלשן, קמיל סירבה לכך בתוקף. היו ויכוחים. היו דמעות. ג’ולי רקעה ברגליים והשליכה את עצמה על המיטה. היא האשימה את קמיל שהיא מנסה להרוס לה את החיים.

קמיל חשה צביטה של אשמה. היא ידעה שהפחדים שלה מגבילים את בתה, אבל היא ידעה גם שהם שומרים על ג’ולי מפני סכנה. היא רצתה שג’ולי תיהנה ותרכוש חברים בדיוק כפי שהיא עשתה כשלמדה בתיכון, אבל ג’ולי תצטרך לעשות זאת באמצעות פעילויות פחות מסוכנות. נראה שהיא מצאה דרך להצטרף לקורס ההצלה על גלשן, קרוב לוודאי על ידי שימוש בטריק ישן: זיוף החתימה בטופס האישור.

מעטים הם הדברים החזקים יותר מנחישותה של נערה בת ארבע־עשרה להשיג את מבוקשה. נערה מתבגרת לא תבחל באמצעים כדי להשיג את מה שהיא רוצה.

קמיל היתה צריכה להיות ערנית יותר. במקום לשקוע בעבודה שלה, היא היתה צריכה להשגיח טוב יותר על בתה. אולי אז היא היתה מגלה מה ג’ולי זוממת: להצטרף בחשאי לקורס הצלה על גלשן במקום לשחק מחניים, או ללכת לשעת לימוד עצמאי, או לעסוק בתחליף בטוח יותר לקורס בחוף הים.

כשג’ייס היה בחיים, הוא וקמיל הקפידו ללמד את ג’ולי לשחות היטב. עד גיל שמונה היא כבר למדה על זרמי סחף ואיך לצאת מהם בשלום: לצוף בעזרת תנועות ידיים ורגליים, להיסחף במקביל לחוף, ולא להיאבק. קמיל עדיין זכרה את ההסבר של ג’ייס. הזרם ישנה את כיוונו בתוך שלוש דקות, אין צורך להיבהל.

כיום קמיל מומחית בבהלה.

היא המשיכה להסתכל על הכביש ומיששה את תיקה בחיפוש אחר הטלפון שלה. היד שלה נתקלה בדברים הרגילים – ארנק, עט, פנקס צ’קים, סיכה לשיער, מסרק, סוכריות מנתה. הטלפון לא היה שם. לעזאזל. היא שכחה לקחת אותו כשמיהרה לצאת לבית החולים.

בית החולים, המקום שאליו פונתה בתה הפצועה בזמן שקמיל הסתגרה בחדר החושך והתעלמה מהעולם. עם כל מחשבה עגמומית היא לחצה חזק יותר על דוושת הגז, עד שקלטה שהיא נוסעת במהירות שמונים קמ״ש באזור שמוגבל לחמישים קמ״ש. היא סירבה להרפות מהדוושה. אם שוטרים יורו לה לעצור, היא פשוט תבקש מהם שילוו אותה.

המילה בבקשה הדהדה ללא הרף במוחה. היא התחננה שזה לא יקרה. בבקשה. בבקשה. לא זה. בבקשה לא ג’ולי.

הנערה בת הארבע־עשרה, החכמה, המצחיקה, היתה כל עולמה של קמיל. אם יקרה לה משהו, החיים ייגמרו. אני פשוט אגמר, חשבה לעצמה קמיל בוודאות מוחלטת. אני אפסיק לחיות. החיים שלי יסתיימו. גמורים, Sans espoir, כמו שפאפא היה אומר.

כביש החוף חצה את האזור המישורי, מעורסל בחיק המסתורין הרוחש של מפרץ צ’ספיק ומרחביו העצומים של האוקיינוס האטלנטי. המפרץ – שהיה מוקף בדיונות מלאות במושבות קינון של ציפורים מקומיות – התעקל פנימה, תחם את הים הסוער ויצר את אחד החופים הטובים ביותר לגלישה בכל רחבי החוף המזרחי. פה, בחוף היפהפה הזה המכוסה חול לבן שתיירים נהרו אליו מדי שנה, התרחשה התאונה של ג’ולי.

קמיל שוב האיצה. היא כמעט הגיעה ליעדה. כעבור חמש דקות היא פנתה בחדות לחניון של בית החולים. המקום העלה בה זיכרונות ישנים וטריים. היא זינקה מהמכונית ופתחה בריצה.

‘ג’ולי אדמס,’ היא אמרה לאישה בדלפק הקבלה. ‘הביאו אותה לפה מקורס הצלה על גלשן.’

פקידת הקבלה הסתכלה על מסך המחשב שלה. ‘וילון מספר שבע,’ היא אמרה. ‘תפני ימינה.’

קמיל ידעה איפה הוא נמצא. היא חלפה על פני לוח ההנצחה, לוח ההנצחה לזכרו של דוקטור ג’ייס אדמס. המראה שלו תמיד פילח את לבה.

היא התגעגעה לאביה של ג’ולי בכל יום בחייה, אבל ביתר שאת כשפחדה. נשים אחרות יכלו להישען על בעליהן בשעת אסון, אבל לא קמיל. היא יכלה להישען רק על הזיכרונות המתוקים ביותר. היא מצאה ואיבדה את אהבת חייה בהרף עין. ג’ייס תמיד יישאר בצללי הזיכרונות שלה, רחוק מכדי לנחם אותה בשעת פחד.

והיא היתה מפוחדת כמעט כל הזמן.

היא מיהרה לגשת לווילון מתוך צורך נואש לראות את הבת שלה. היא ראתה תלתלים כהים ויד עדינה שמוטה. ‘ג’ולי,’ היא אמרה ומיהרה להתקרב למיטה.

הנוכחים זזו כדי לאפשר לה להתקרב. זה היה סיוט של ממש לראות את הבת שלה מחוברת למוניטורים ומוקפת בצוות רפואי. ג’ולי ישבה במיטה. צווארה היה מקובע בסד, צמידי נייר הקיפו את מפרק ידה, לזרועה חובר עירוי, והיא נראתה עצבנית. ‘אמא,’ היא אמרה, ‘אני בסדר.’

זה כל מה שקמיל היתה צריכה לשמוע, את המילים האלה בקולה של הבת שלה. היא נמסה מבפנים וההקלה השקיטה את עצביה המרוטים.

‘איך את מרגישה, מתוקה? ספרי לי הכול.’ קמיל בחנה את ג’ולי מכף רגל ועד ראש. האם היא נראית חיוורת במיוחד? האם היא סובלת מכאבים? לא ממש, חשבה קמיל. היא נראית כמו מתבגרת כעוסה.

‘כבר אמרתי שאני בסדר,’ ג’ולי הדגישה את המילים בגלגול עיניים טיפוסי.

‘גברת אדמס,’ רופא לבוש במדים ירקרקים ובחלוק מעבדה לבן התקרב אליה. ‘אני דוקטור סוֹלוונְג. אני טיפלתי בג’ולי.’

סולוונג הסביר לה הכול באופן רגוע ומסודר, כפי שמתבקש מרופא מקצועי בחדר מיון. הוא הישיר אליה מבט ודיבר במשפטים קצרים וברורים. ‘ג’ולי סיפרה שהיא נפלה מגלשן ההצלה שלה כשחתרה על הברכיים מסביב למצוף במהלך אימון מהירות. היא נקלעה לזרם נסוג. נכון, ג’ולי?’

‘כן,’ היא מלמלה.

‘אתה מתכוון לזרם סחף?’ קמיל נעצה מבט זועם במדריך – שעמד בקרבת מקום. הוא לא השגיח עליה? התחמקות מזרמי סחף לא אמורה להיות הדבר הראשון שמלמדים בקורס הצלה על גלשן?

‘מתברר שכן,’ אמר הרופא. ‘המאמן סוונסון הצליח להחזיר את ג’ולי לחוף. באותו שלב היא היתה חסרת הכרה.״

‘אלוהים אדירים.’ חסרת הכרה. קמיל לא העזה לדמיין את זה. ‘ג’ולי, אני לא מבינה. איך זה קרה? לא היית אמורה להיות בכלל בקורס ההצלה.’ קמיל שאפה אוויר. ‘עוד נדבר על זה.’

‘המאמן סוונסון הוציא אותה וביצע בה החייאה, והמים שהיא שאפה נפלטו החוצה. היא חזרה להכרה מיד, והביאו אותה הנה לבדיקה.’

״אז הבת שלי בעצם טבעה.״

‘רק הפילו אותי מהגלשן, זה הכול.’

‘מה? הפילו אותך? אלוהים אדי -‘

‘בעצם נפלתי!’ אמרה ג’ולי והסתכלה במהירות סביבה.

‘החבלה תחלים מעצמה,’ אמר דוקטור סולוונג.

איזו חבלה?’ לקמיל התחשק לתפוס בדש החלוק הצחור שלו ולנער אותו. ‘היא קיבלה מכה בראש?’ היא נגעה בסנטרה של ג’ולי וחיפשה את החבלה בין התלתלים הכהים זרועי המלח. בקו השיער, מעל אחת מעיניה, היתה בליטה. ‘איך קיבלת מכה בראש?’

ג’ולי הסבה את מבטה. היא מיששה קלות את השיער הלח המצופה במלח שמעל הרקה שלה.

‘ערכנו בדיקה נוירולוגית מדי עשר דקות,’ אמרה האחות. ‘הכול תקין.’

‘לא חבשת את הקסדה שלך?’ שאלה קמיל. ‘איך נחבלת?’

‘אמא, אני לא יודעת, טוב? הכול קרה ממש מהר. תעשי לי טובה ותפסיקי כבר להתחרפן!’

רגזנות היתה עניין חדש אצל ג’ולי. קמיל הבחינה בכך לראשונה בתחילת שנת הלימודים. כרגע הרגזנות שלה היתה סימן מעודד שאמר שהיא מרגישה בסדר. ‘מה עכשיו?’ שאלה קמיל את הרופא. ‘אתה מאשפז אותה?’

הוא חייך ונענע את ראשו. ‘אין צורך. מסמכי השחרור יהיו מוכנים בקרוב.’

ההקלה הפיגה מעט את המתח שלה. ‘אני צריכה טלפון. מיהרתי לצאת מהבית בלי לקחת את שלי ואני צריכה להתקשר לאמא שלי.’

ג’ולי החוותה לעבר התיק שלה עם הסמל של קבוצת הברקודות של בת’אני ביי. ‘את יכולה להתקשר לסבתא משלי.’

קמיל מצאה אותו וחייגה לאמה.

‘היי, חמודה,’ אמרה שֶריס וַנדַרְמִיר. ‘בית הספר נגמר מוקדם היום?’

‘אמא, זאת אני,’ אמרה קמיל. ‘אני מתקשרת מהטלפון של ג’ולי.״

‘חשבתי שתהיי קבורה בחדר החושך שלך כל היום.’

חדר החושך. שיט! חשבה קמיל לרגע, אבל היא התעלמה מהמחשבה הזאת לטובת עניין דחוף יותר.

‘אני בבית החולים,’ אמרה לה קמיל. ‘ג’ולי פונתה לחדר המיון.’

‘אלוהים אדירים! היא בסדר? מה קרה?’

‘היא בסדר. היתה לה תאונה בקורס הצלה על גלשן. הרגע הגעתי לפה.’

היא שמעה את אמה מתנשמת בתדהמה. ‘אני כבר מגיעה.’

‘אני בסדר, סבתא,’ אמרה ג’ולי בקול רם. ‘אבל אמא מתחרפנת.’

עכשיו קמיל שמעה אותה נושמת עמוק מעברו האחר של הקו. ‘אני בטוחה שהכול יהיה בסדר. נתראה שם בעוד עשר דקות. הם אמרו מה -‘

השיחה התנתקה. הקליטה בטלפונים סלולריים בנקודה נמוכה כל כך בחצי האי לא היתה טובה במיוחד.

קמיל הביטה סביב לראשונה מאז שהגיעה. המנהל דְרֶייק לָארסוֹן היה שם. דרייק – החבר שלה לשעבר – נראה מקצועי ביותר בחולצת משבצות, בעניבה ובמכנסיים מגוהצים למשעי. אבל עיגולי הזיעה שהסתמנו בבתי השחי שלו הבהירו שהוא ממש לא רגוע.

דרייק היה אמור להיות מושלם בשבילה, אבל לא מזמן הודתה – קודם בפני עצמה ואחר כך גם בפניו – שמערכת היחסים שלהם נגמרה. ולמרות זאת, הוא עדיין התקשר אליה. הוא כל הזמן רמז שהוא רוצה לראות אותה שוב, והיא לא רצתה לסרב ולפגוע ברגשותיו.

במשך חודשים ארוכים ניסתה למצוא דרך לאהוב את דרייק. הוא היה ג’נטלמן, איש טוב, נחמד, נאה וישר. אבל מאמציה היו לשווא. לא היה ביניהם ניצוץ, לבה לא אמר לה שהם אמורים להיות יחד. היא חשה מובסת כשהבינה שזה לעולם לא יעבוד ביניהם, והיתה מוכנה לחתום את הפרק הקצר והצפוי הזה בחיי האהבה המשעממים שלה. הפרידה ממנו דרשה ממנה דיפלומטיות רבה; דרייק היה מנהל בית הספר התיכון של הבת שלה.

‘אז איפה היית כשהבת שלי נסחפה ללב ים?’ היא דרשה לדעת ונעצה במאמן סוונסון מבט זועם ומאשים.

‘הייתי על החוף, באמצע אימון.’

‘איך היא קיבלה מכה בראש? ראית את זה קורה?’

רגליו בטשו ברצפה. ‘קמיל -‘

‘אז התשובה היא לא.’

‘אמא,’ אמרה ג’ולי. ‘כבר אמרתי לך שזו היתה תאונה טיפשית.’

‘לא אישרתי לה להשתתף בתוכנית,’ אמרה קמיל למאמן. ואז היא נפנתה לדרייק. ‘מי היה אחראי לבדיקת האישורים?’

‘את אומרת שהיא לא הביאה אישור?’ דרייק נפנה אל המאמן.

‘יש לנו אישור,’ אמר סוונסון.

קמיל העיפה מבט לעבר ג’ולי – שלחייה היו עכשיו אדומות כסלק מעל צווארון הקיבוע. היא נראתה נבוכה, אבל קמיל הבחינה בעוד משהו בעיניה של ג’ולי – ניצוץ של התרסה.

‘כמה זמן זה נמשך?’ שאלה קמיל.

‘זה היה השיעור הרביעי שלנו,’ אמר המאמן.

‘קמיל, אני מצטער. את יודעת שג’ולי חשובה לי מאוד.’

‘היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי והיא כמעט טבעה,’ אמרה קמיל. ‘אני אתקשר אליך בעניין האישור. אני רק רוצה לקחת את הבת שלי הביתה, טוב?’

‘איך אני יכול לעזור?’ שאל דרייק. ‘ג’ולי הבהילה את כולנו.’

לקמיל היתה הרגשה נוראה שהמילים נזיקין ותביעה התרוצצו כרגע בראשו של דרייק. ‘תראה,’ היא אמרה. ‘אני לא כועסת, בסדר? רק מבוהלת מאוד. ג’ולי ואני נרגיש יותר טוב כשנגיע הביתה.’

שני הגברים הלכו אחרי שהבטיחה לעדכן אותם בהמשך. האחות עמדה לשחרר את ג’ולי והקריאה רשימה של אמצעי זהירות ונהלים כשאמה של קמיל הגיעה. ‘על פי צילומי הרנטגן, מצב הריאות שלה תקין לחלוטין,’ אמרה האחות. ‘ליתר ביטחון אנחנו רוצים שתגיע לביקורת כדי לוודא שהיא לא מפתחת דלקת ריאות.’

‘דלקת ריאות!’ אמה של קמיל היתה בשנות החמישים לחייה, אבל נראתה צעירה בהרבה מכפי גילה. אנשים כל הזמן אמרו שקמיל ושֶריס נראות כמו אחיות. קמיל לא היתה בטוחה שזו מחמאה עבורה. האם זה אומר שהיא, בגיל שלושים ושש, נראית כמו אישה בת חמישים ומשהו? או שאמה בת החמישים ומשהו נראית בת שלושים ושש? ‘הנכדה שלי לא תפתח דלקת ריאות. אני לא אתן לזה לקרות.’ שריס מיהרה לגשת למיטה וחיבקה את ג’ולי. ‘מתוקה, אני כל כך שמחה שאת בסדר.’

‘תודה, סבתא,’ אמרה ג’ולי ושיגרה אליה חיוך מהיר. ‘אל תדאגי, אני יכולה ללכת הביתה. נכון?’ היא שאלה את האחות.

‘בהחלט.’ האחות הצמידה חתיכת צמר גפן אל זרועה במקום שממנו נשלף העירוי.

‘טוב, חמודה,’ אמרה אמה של קמיל. ‘בואי נלך הביתה.’

שתיהן עזרו לה להסיר את המדבקות הלבנות העגולות שהתחברו למוניטורים. ג’ולי לבשה חלוק בית חולים מעל בגד הים שלה. היא התלבשה בתנועות מהירות ונראתה כמעט מבוישת כשהוציאה את בגדיה מתיק ההתעמלות. קמיל ידעה שמתבגרים נוטים להיות ביישנים, אבל ג’ולי הגזימה בהתנהגותה. הפיה הקטנה שנהגה להתרוצץ ללא בגדים וללא מעצורים הפכה לנערה מתבגרת זועפת וחשאית. ‘אתן לא צריכות לחכות לי,’ הכריזה ג’ולי. ‘אני יכולה להתלבש לבד.’

קמיל סימנה לאמה לצאת לחדר ההמתנה.

‘אני מוכנה,’ אמרה ג’ולי – שהגיחה מאחורי הווילון כעבור כמה דקות. היא לבשה חולצת טריקו רפויה עם הכתובת גלישת בת’אני ומכנסי ג’ינס שידעו ימים טובים יותר, והחזיקה שקית פלסטיק שעליה נכתב חפצי מטופל, והכילה מגבת, קסדה, משקפיים וחולצת גלישה. ‘ורק שתדעו, אני לא חוזרת לבית הספר,’ היא הוסיפה וצמצמה את עיניה בהתרסה, כאילו בדקה אם יעזו להתנגד לה.

‘בסדר,’ אמרה קמיל. ‘צריך לעצור בבית הספר כדי לאסוף את הדברים שלך?’

‘לא,’ ענתה ג’ולי במהירות. ‘כלומר, אני פשוט רוצה להגיע כבר הביתה ולנוח.’

‘בטח, מתוקה.’

‘את רוצה שאבוא איתכן?’ שאלה אמה של קמיל.

‘זה בסדר, סבתא. זה לא היום העמוס שלך בחנות?’

‘כל יום בחנות הוא עמוס. אנחנו מתכוננים לסיור הגלריות של יום חמישי הראשון. אבל תמיד יש לי זמן בשבילך.’

‘זה בסדר, אני נשבעת.’

‘שאבוא לעזור אחר כך?’ שאלה קמיל. היא ואמה היו שותפות באוֹ־לָה־לָה – בוטיק שוקק לעיצוב הבית במרכז העיירה. העסק שגשג הודות לתושבים מקומיים שפינקו את עצמם ולתיירים עשירים מאזור וושינגטון.

‘העובדים ידאגו לכל ההכנות. שלושתנו נוכל לבלות ערב בנות בבית. מה דעתכן? נוכל לצפות בסרט בנות ולמרוח לק אחת לשנייה.’

‘סבתא, באמת. אני בסדר עכשיו.’ ג’ולי התקדמה באטיות לעבר היציאה.

שריס נאנחה. ‘אם את אומרת.’

‘אני אומרת.’

קמיל כרכה את זרועה סביב כתפיה של ג’ולי. ‘אמא, אני אתקשר אלייך אחר כך. תמסרי דרישת שלום לבָּארְט.’

‘את יכולה למסור לי בעצמך,’ אמר קול גברי עמוק. אביה החורג של קמיל התקרב אליהן. ‘באתי ברגע ששמעתי את ההודעה.’

‘ג’ולי בסדר,’ שריס חיבקה אותו בקצרה ובחום. ‘תודה שבאת.’

קמיל תהתה מה מרגישים כשיש אדם שאפשר להתקשר אליו אוטומטית, מישהו שיעזוב הכול וימהר להיות לצדך.

הוא כרך את זרועותיו סביב ג’ולי בחיבוק עוטף. ריח המלח והלחות מהים עדיין דבק בו. הוא היה איש ים מהדור הישן והבעלים של צי סירות דיג, שסרקו את מימי מפרץ צ’ספיק בחיפוש אחר הצדפות הטעימות בעולם. בארט הגבוה, הנאה ובהיר השיער היה צעיר משריס בכמה שנים ונשוי לה כבר רבע מאה, ואף על פי שקמיל אהבה אותו מאוד, לבה היה שייך לפאפא.

אחרי החיבוק הוא הרחיק אותה מעט והביט בה. ‘באיזו צרה הסתבכת?’

הם הלכו יחד אל היציאה. ‘אני בסדר,’ ג’ולי חזרה ואמרה.

‘היא נלכדה בזרם סחף,’ אמרה קמיל.

‘הנכדה שלי?’ בארט גירד בראשו. ‘לא. את יודעת מה זה זרם סחף ואת יודעת איך להתחמק ממנו. ראיתי אותך במים. את שוחה כמו דג מאז שהיית ראשן. אומרים שלילדים שנולדו באזור הזה יש קרומי שחייה בין הבהונות.״

‘הקרומים שלי בגדו בי כנראה,’ מלמלה ג’ולי. ‘תודה שבאת.’

במגרש החנייה הם נפרדו. כשג’ולי נכנסה למכונית, קמיל הביטה באמה נצמדת לבארט, מתמסרת לחיבוקו החם והאוהב וזונחת את הדאגות שלה. המראה עורר צביטת קנאה קטנה עמוק בלבה. היא שמחה בשביל אמא שלה – שהיתה במערכת יחסים אוהבת ויציבה כל כך עם הגבר טוב הלב הזה – אבל האושר שלה גם העצים את בדידותה של קמיל.

‘בואי נזוז, ילדה,’ היא אמרה ושילבה להילוך ראשון.

ג’ולי השקיפה מבעד לחלון בדממה. היא כססה את ציפורן האגודל שלה – הרגל שסיגלה לעצמה בזמן האחרון. קמיל כבשה את הדחף להעיר לה. על הילדה עבר יום רע והיא לא צריכה שיציקו לה עוד.

היא נשמה עמוק. לא היה לה מושג איך לטפל בזה. ‘ג’ולס, אני באמת לא רוצה להגביל אותך.’

‘ואני באמת לא רוצה לזייף את החתימה שלך על טופסי אישור,’ אמרה ג’ולי בשקט. ‘אבל ממש רציתי להשתתף בזה.’

היא התעלמה מרצונותיה של בתה, חשבה קמיל וחשה צביטת אשמה. גם כשג’ולי התחננה בפניה שתרשה לה להשתתף בקורס הצלה על גלשן, היא סירבה להקשיב לה.

‘חשבתי שזה יהיה כיף,’ אמרה ג’ולי. ‘אני שחיינית טובה. אבא היה רוצה שאשתתף בקורס הזה.’

‘נכון,’ הודתה קמיל. ‘אבל הוא היה רותח מכעס שפעלת מאחורי הגב שלי. תקשיבי, אם את רוצה אני יכולה ללמד אותך הצלה על גלשן. הייתי די טובה בזה בזמני.’

‘איזה כיף! אולי כדאי באמת שאעבור לחינוך ביתי, שיחשבו שאני עוד יותר מוזרה.’

‘אף אחד לא חושב שאת מוזרה,’ אמרה קמיל.

ג’ולי נעצה בה מבט. ‘כן, בטח.’

‘טוב, מי חושב שאת מוזרה?’

‘כל העולם.’

‘ג’ולס -‘

‘אמא, אני פשוט רוצה להשתתף בשיעור כמו כולם. אני לא רוצה שתלמדי אותי. נחמד מצדך להציע, אבל זה לא מה שאני רוצה. גם אם היית אלופה בזה. סבתא הראתה לי תמונות מהעיתון.’

קמיל זכרה את תמונת הניצחון שהופיעה ב״בת’אני ביי בִּיקון״ לפני שנים. היו לה שיער נפוח, גשר בשיניים וחיוך קבוע. היא ידעה שכישורי ההצלה לא היו הדבר היחיד שרוכשים בקורס. הצלה על גלשן היא מסורת חשובה מאוד פה, והחוויה הקבוצתית היתה חלק מגורם המשיכה. היא זכרה את סיום הקורס, כשהיא וחבריה ישבו סביב מדורה וסיפרו סיפורים. היא זכרה איך הביטה סביבה על כל הפרצופים המוכרים שהבהבו באור המדורה והרגישה כל כך שמחה ושייכת. באותו הרגע היא חשבה לעצמה: לעולם לא יהיו לי עוד חברים כאלה, לעולם לא אחווה עוד רגע כזה.

עכשיו היא תהתה אם היא גוזלת מבתה רגע כזה.

‘אמא שלך הרשתה לך להשתתף בקורס,’ אמרה ג’ולי. ‘היא הרשתה לך לעשות הכול. ראיתי תמונות שלך גולשת ורוכבת על אופני הרים ומטפסת על סלעים. את כבר לא עושה את הדברים האלה. את כבר לא עושה כלום אף פעם.’

קמיל שתקה. אלה היו חיים אחרים. לפני. קמיל של לפני טרפה את החיים, והעולם נראה לה כמו פארק שעשועים אחד גדול. היא התמסרה לספורט, לטיולים, להרפתקאות וללא נודע, וההרפתקה הגדולה מכולן היתה ג’ייס. כשהיא איבדה אותו התחילו החיים אחרי. החיים אחרי היו מלאי זהירות, הססנות, פחד וחשד. היא הקיפה את עצמה ואת כל הדברים היקרים ללבה בחומה, ולא הרשתה לשום דבר ולאף אחד להפר את האיזון שהשיגה במאמץ רב כל כך.

‘אז לגבי האישור,’ אמרה קמיל.

ג’ולי משכה בכתפה. ‘סליחה.’

‘אם התאונה לא היתה מבהילה אותי כל כך, הייתי רותחת מכעס עכשיו.’

‘תודה שאת לא רותחת מכעס.’

‘זה יגיע בהמשך כנראה. אלוהים אדירים, ג’ולי, יש סיבה שלא רציתי שתשתתפי בקורס. ונראה לי שהיום גילית למה. זה מסוכן מדי. וחוץ מזה את לא אמורה להתגנב מאחורי הגב שלי ולזייף את החתימה שלי -‘

‘לא הייתי עושה את זה אם היית מרשה לי להשתתף בקורס כמו ילדה רגילה. את בחיים לא מרשה לי לעשות שום דבר!’

‘נו באמת, ג’ולס!’

‘ביקשתי מלא פעמים, אמא, אבל לא שמעת אותי בכלל. ממש רציתי להשתתף בקורס, בדיוק כמו שאת רצית כשהיית בגילי. רק רציתי הזדמנות לנסות -‘

‘ניצלת את ההזדמנות הזאת היום ותראי מה קרה.’

‘אם את רוצה לדעת, למרות שלא נראה לי, הייתי מעולה בשלושת השיעורים הראשונים. הייתי ממש טובה. המאמן סוונסון אמר שאני בין הטובות בכיתה.’

קמיל חשה צביטה נוספת של אשמה. איך היא יכולה להסביר לבתה שאסור לה לנסות משהו שהיא עצמה היתה כל כך טובה בו?

לאחר כמה דקות של שתיקה אמרה ג’ולי, ‘אני רוצה להמשיך.’

‘מה?’

‘בקורס. אני רוצה להמשיך להשתתף בו.’

‘לא בא בחשבון. התגנבת מאחורי הגב שלי -‘

‘ואני מצטערת על זה, אמא, אבל עכשיו את יודעת, ואני מבקשת ממך להרשות לי לגמור את הקורס.’

‘אחרי מה שקרה היום? אני צריכה לא להרשות לך ללכת יותר לשום מקום אף פעם.’

באמת אסור לי ללכת לשום מקום אף פעם,’ מלמלה ג’ולי. ‘מאז שאבא מת אסור לי ללכת לשום מקום אף פעם.’

קמיל ירדה מהכביש ובלמה בזעם בצמוד לביצת מים מלוחים עצומה ושוממת. ‘מה אמרת?’

ג’ולי זקרה את סנטרה. ‘שמעת אותי. בגלל זה עצרת. אני בסך הכול אומרת שאחרי שאבא מת הפסקת להרשות לי לחיות חיים נורמליים כי את כל הזמן חושבת שעוד פעם יקרה משהו נורא. אסור לי ללכת לשום מקום ואסור לי לעשות שום דבר. בחיים לא עליתי על מטוס. ועכשיו אני בסך הכול רוצה להשתתף בקורס הצלה על גלשן כמו כולם. רציתי להיות טובה בדבר אחד.’ הסנטר של ג’ולי רעד, והיא נפנתה ממנה והשקיפה מהחלון על העשב המתנועע ברוח ועל העננים השטים בשמי אחר הצהריים.

‘את טובה בהמון דברים!’ אמרה קמיל.

‘אני לוזרית שמנה!’ קבעה ג’ולי נחרצות. ‘ואל תגידי שאני לא שמנה כי אני כן!’

קמיל נתקפה בחילה. היא התעלמה מרצונותיה של ג’ולי. האם היא אמא גרועה כי היא מגוננת עליה מדי? האם היא נותנת לפחדיה לדכא את הבת שלה? היא אילצה את ג’ולי לפעול מאחורי גבה כשמנעה ממנה להשתתף בקורס הצלה על גלשן.

‘אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת ככה על עצמך,’ אמרה בעדינות ותחבה קווצה משערה הכהה המתולתל של ג’ולי מאחורי אוזנה.

‘נכון, את לא רוצה לשמוע את זה,’ אמרה ג’ולי. ‘בגלל זה את כל הזמן עסוקה בחנות או בחדר החושך שלך. את דואגת להישאר עסוקה כדי שלא תצטרכי לשמוע על החיים המגעילים שלי.’

‘ג’ולס, את לא באמת מתכוונת לזה.’

‘טוב, מה שתגידי. אני לא מתכוונת לזה. אפשר לנסוע הביתה?’

קמיל נשמה עמוק וניסתה להתעלם מהכאב שדבריה של ג’ולי הסבו לה. זה באמת נכון? האם שקעה בעבודה כדי שלא תצטרך לחשוב על הסיבה לכך שהיא עדיין לבדה אחרי כל השנים האלה? או על הסיבה שהיא אחוזת פחד מטורף שמשהו נורא יקרה לאנשים שהיא אוהבת? ‘מתוקה, בואי נדבר על משהו אחר, נראה לי שזה יעשה טוב לשתינו.’

‘אני לא מאמינה. את תמיד עושה את זה. את תמיד משנה את הנושא כי את לא רוצה לדבר על זה שכולם חושבים שאני לוזרית שמנה ומכוערת.’

קמיל התנשמה בתדהמה. ‘אף אחד לא חושב ככה.’

עוד גלגול עיניים. ‘כן, בטח.’

‘את יודעת מה? הקפדת מאוד להרכיב את הרסן, והשיניים שלך נראות נהדר. בואי נשאל את האורתודנט אם אפשר להוריד את הגשר ולהתחיל להרכיב את הרסן רק בלילה. ועוד משהו: התכוונתי לחכות עד ליום ההולדת שלך, אבל מה דעתך שאקנה לך עדשות מגע במקום המשקפיים כדי לחגוג את סיום כיתה ט׳? אני אקבע תור -‘

ג’ולי נפנתה אליה במושב הנוסע. ‘אני שמנה, טוב? זה לא ישתנה אם אפטר מהגשר ומהמשקפיים שלי.’

‘מספיק עם זה!’ אמרה קמיל. אלוהים, למה קשה כל כך לתקשר עם מתבגרים? גם היא היתה קשה כל כך? ‘אני לא מרשה לך להגיד דברים כאלה על עצמך.’

‘למה לא? זה מה שכולם עושים.’

‘מה זאת אומרת כולם?’

ג’ולי משכה בכתפיה בזעף. ‘זה… לא חשוב.’

קמיל הושיטה את ידה והסיטה בעדינות רבה קווצה משערה של ג’ולי. הבת שלה איחרה לפרוח, ועדיין לא נחלצה מהתקופה המביכה של תחילת גיל ההתבגרות. כל החברים שלה היו בעיצומה של ההתפתחות המינית שלהם, אבל ג’ולי עדיין לא היתה שם. בשנה האחרונה היא עלתה במשקל והיתה כל כך חסרת ביטחון בנוגע לגוף שלה, עד שהסתירה אותו בחולצות גדולות ובמכנסי ג’ינס רפויים.

‘אולי אני באמת צריכה להרפות קצת,’ אמרה קמיל. ‘אבל לא בבת אחת ובטח שלא באופן שיסכן אותך.’

‘יש סיבה שקוראים לזה קורס הצלה על גלשן. אנחנו לומדים על בטיחות במים. את יודעת את זה, אמא. שיואו!’

קמיל נשפה אוויר באטיות, שילבה להילוך ראשון וחזרה אל הכביש. ‘לעשות משהו ללא ידיעתי זו לא הדרך לזכות באמון שלי.’

‘בסדר. אז תגידי לי איך לזכות באמון שלך כדי שאוכל להשתתף בקורס.’

קמיל לא הסירה את מבטה מהכביש, והנופים המוכרים חלפו על פני חלונות המכונית. הנה האגם שאליו היא וחבריה קפצו מחבל שקשרו לעץ. הנה מפרצון סָאטוֹן – אתר גלישה לאנשים שהיו אמיצים מספיק להתמודד עם הרוח והזרמים בים. אחרי יום של קַיִט־סרפינג עם ג’ייס לפני כמעט שש־עשרה שנה היא הגיחה מהים רטובה ומכוסה חול וראתה אותו כורע ברך ומושיט לה טבעת אירוסים. ההרפתקאות ארבו לה בכל פינה.

‘עוד נדבר על זה,’ אמרה לבסוף.

‘זה אומר שלא נדבר על זה.’

‘זה אומר ששתינו ננסה להשתפר. אני מצטערת שהייתי עסוקה כל כך בעבודה ו -‘ מחשבה נוראה צצה פתאום במוחה וקטעה את הרגע.

‘מה?’ שאלה ג’ולי.

‘משהו שקשור לעבודה.’ היא העיפה מבט לעבר בתה. ‘אל תדאגי, אני אטפל בזה.’ הבטן שלה התכווצה כשחשבה על הפרויקט עבור פרופסור פינמור. ברגע שהתקבלה השיחה מחדר המיון קמיל עזבה הכול, הגיחה מהחשכה והרסה באופן בלתי הפיך את סרט הצילום הנדיר שהלקוח שלה מצא.

ממש מעולה. התשלילים הייחודיים, שייתכן שהכילו תמונות בנות חצי מאה שאיש לא ראה מעולם, נהרסו לחלוטין.

פרופסור פינמור לא יאהב את זה בכלל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע אל הלב”