החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אזמרגד מזימת הג'יהאד החשאית

מאת:
הוצאה: | 2017 | 275 עמ'
זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

רוח של התעוררות דתית מרחפת על פני האיסלאם. כל דבר פעוט עלול להצית גי'האד שיסחוף את העולם המוסלמי. גרמניה, באמצעות אשה מסתורית, שואפת להפנות ג'יהאד זה כנגד מדינות אירופה, כדי להחלישן ולהביסן במלחמת העולם הראשונה. קצין בריטי המחלים מפציעה בשדה הקרב נקרא למשימה רבת סכנות בעלת חשיבות מכרעת. הוא ושותפיו יוצאים למדינת אויב כדי לזהות את הניצוץ ולסכל את המזימה.
רומן ריגול היסטורי המתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה ומקדים לראות את הנולד. ג'והן באקן, ששירת במודיעין הבריטי, משלב בספרו אירועים אמיתיים עם בִּדְיון. חרף צירופי־מקרים דחוקים לעתים, והכללות לגבי לאומים שונים שאינן מקובלות בשיח של ימינו (אם כי יש שיאמרו כי הן קולעות למדי), הסיפור כובש, קולח ומרתק.

מקט: 978-965-555-976-7
מסת"ב: 978-965-555-976-7

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


 

 

1
הצעת שליחות

בדיוק סיימתי את ארוחת הבוקר ומילאתי את מקטרתי כשקיבלתי את המברק מבוּליוונט. היה זה בבית כפר גדול בהמפשייר אליו הגעתי כדי להחלים אחרי לוס,[1] וסנדי, שהיה באותו מצב כמוני, היה תר את הריבה. השלכתי לו את נייר ההעתקה המעוטר בפס כחול, והוא שרק.

"הלו, ריק, קיבלת את הגדוד, מגורים לסגל אולי? אתה תהיה חתיכת קודקוד, ולחשוב על כל המילים שבזבזת על קודקודים בזמנו!"

שקעתי בהרהורים לרגע שכן השם "בוליוונט'" נשא אותי בחזרה שנה ומחצה לאחור, לאותו קיץ חם לפני המלחמה. לא ראיתי את האיש מאז, אף כי קראתי עליו בעיתונים. במשך יותר משנה הייתי קצין גדודי עסוק, ללא כל מחשבה אחרת במוחי פרט לכיצד לרקוע מהחומר הגולמי הרב חיילים טובים. הצלחתי לא רע, ולא היה אדם גאה עלי אדמות מריצ'רד האנאי, כשהוביל את חייליו מעבר לסוללות המגן באותו יום עקוב מדם בעשרים וחמישה בספטמבר. לוס לא היה פיקניק, וכבר היו לנו כמה אירועים מכוערים שיכולים היו להפוך אותך לגרוטאה לפניו, אך החלק הגרוע ביותר של הקרב היה כמסיבת תה לעומת המשחק בו לקחתי חלק עם בוליוונט לפני פרוץ המלחמה. (סיפורו של מייג'ור האנאי על פרשה זו פורסם תחת הכותרת שלושים ותשע המדרגות.)

דומה כי מראה שמו על טופס המברק שינה את כל ראייתי על החיים; קיוויתי לקבל את הפיקוד על הגדוד וציפיתי בקוצר רוח לעמוד בקו הסיום מול החבר הגרמני. אך הודעה זו הסיתה באחת את מחשבותי למסלול חדש. ייתכן כי יש דברים נוספים במלחמה פרט ללחימה עצמה. מדוע לכל הרוחות צריך משרד החוץ לפגוש מייג'ור חסר חשיבות כמוני ועוד בהקדם האפשרי?

"אני נוסע העירה ברכבת של עשר," הודעתי, "אחזור בזמן לארוחת ערב."

"נסה את החייט שלי," אמר סנדי. "יש לו טעם מצוין. אתה יכול להגיד שאני המלצתי."

רעיון היכה בי. "אתה מרגיש כבר די טוב עכשיו, נכון? אם אבריק לך, האם תארוז את הציוד שלך ושלי, ותצטרף אלי?"

"בטח! אשמח לקבל תפקיד בסגל שלך אם יתנו לך גדוד. אם זה יהיה המצב כשתחזור בערב, אנא הייה בחור טוב, והבא צדפות."

נסעתי ללונדון תחת הזרזיף הרגיל של נובמבר שהתבהר בסביבות ווימבלדון לכדי שמש מימית. לא יכולתי לסבול את לונדון בזמן המלחמה. היא נראתה כאילו איבדה את העשתונות ופרצה בשלל תגים ומדים שלא עלה בקנה אחד עם התפיסה שלי לגביה. חשת את המלחמה ברחובותיה יותר מאשר בשדה הקרב, או יותר נכון, חשת את בלבול המלחמה מבלי לחוש את המטרה. אני מרשה לעצמי לומר שזה בסדר, אבל מאז אוגוסט 1914 לא ביליתי בה יום אחד מבלי לחזור הביתה מדוכדך עד קצה מגפַי.

לקחתי מונית ונסעתי היישר למשרד החוץ. סר וולטר לא הניח לי לחכות זמן רב, אך כשמזכירו הוביל אותי לחדרו, כמעט שלא הכרתי את האיש שפגשתי לפני שנה וחצי.

הבשר כמו נשר מעצמותיו הגדולות, והכתפיים הרבועות היו שחוחות. פניו איבדו את וורדרדותם, וכתמים אדומים היו פזורים עליהם, כגון אלה של אדם שאינו מקבל אוויר צח די הצורך. שערו האפיר והיה קלוש בצדעיים, וסימנים של עבודת יתר נראו מתחת לעיניו. אבל העיניים היו כמקודם, חדות, טובות לב ופיקחיות, ולא חל שינוי במבנה הלסת האיתן.

"אסור בשום פנים שיפריעו לנו בשעה הקרובה," אמר למזכירו. וכשהצעיר הסתלק, ניגש לשתי הדלתות ונעל אותן במפתח.

"ובכן, מייג'ור האנאי," אמר, מטיל עצמו לכיסא ליד האח. "כמה אתה אוהב את מלאכת החיילוּת?"'

"אוהב," אמרתי, "אם כי זה לא בדיוק סוג המלחמה שהייתי בוחר לעצמי. זה לא עסק נעים, מדמם. אבל אנחנו צריכים להכניע את הבּוֹשים[2] האלה, וזה דורש עקשנות. אני מקווה לחזור לחזית בעוד שבוע או שניים."

"האם תקבל את הגדוד?" הוא שאל. דומה כי עקב אחר מעשי מקרוב.

"אני מאמין שיש לי סיכוי טוב, אם כי אני לא בעסק הזה בשביל כבוד ותהילה. אני רוצה לעשות את הכי טוב שאני יכול, אבל אני מייחל לאלוהים שזה ייגמר. כל מה שמעסיק אותי הוא איך לצאת מזה בעור שלם."

הוא צחק. "אתה עושה לעצמך עוול. מה לגבי עמדת התצפית הקדמית ב"עץ הבודד"? שכחת אז מכל עניין העור השלם."

חשתי שאני מסמיק. "זאת היתה שטות," אמרתי, "אני לא מצליח להעלות על דעתי מי סיפר לך את זה. תיעבתי את המשימה, אבל הייתי מוכרח לעשות את זה כדי למנוע מהקצינים הנלהבים שלי להגיע לתהילת עולם. הם היו צעירים מטורפים ומורעלים. אם הייתי שולח אחד מהם, הוא היה מוכן לזחול על הברכיים אל ההשגחה העליונה ולחפש צרות."

סר וולטר חייך עדיין.

"איני מפקפק בזהירותך. יש בך את היסודות הללו, אחרת חברינו מ"האבן השחורה"[3] היו מחסלים אותך בפגישתנו האחרונה. איני מפקפק גם באומץ לבך. מה שמעסיק אותי הוא  – האם הם באים לידי ביטוי על הצד הטוב ביותר בחפירות."

"במשרד המלחמה לא מרוצים ממני?" שאלתי חדות.

"מרוצים מאוד. הם מציעים לתת לך את הפיקוד על הגדוד. כפי שזה נראה כרגע, אם תצליח להימלט מהכדורים, תהיה בלי ספק תת אלוף. זאת מלחמה נפלאה לצעירים פיקחיים. אבל אני מבין שאתה בעסק הזה כדי לשרת את המדינה שלך, האנאי?"'

"אני משער שכן," אמרתי. "בטח לא בשביל הבריאות."

הוא הביט ברגלי במקום בו הרופאים חפרו כדי להוציא את הרסיסים, וחייך בעין בוחנת.

"שוב בכושר טוב?" שאל.

"קשוח כשוט, משגשג בהמולה, אוכל וישן כמו בן נעורים."

הוא קם ועמד בגבו אל האש, עיניו בוהות מבעד לחלון בהיסח הדעת בגן החורפי.

"המלחמה היא משחק גדול, ואתה מתאים לכך בלי ספק. אבל יש אחרים שיכולים לשחק בו, חיילוּת בימינו דורשת את הממוצע ולא את החריג שבטבע האדם. כמו מכונה גדולה שהחלקים בה מייצור המוני. אתה נלחם לא מפני שאתה מחוסר עבודה, אלא משום שאתה רוצה לעזור לאנגליה. ומה אם יכולת לעזור לה יותר מאשר כמפקד גדוד, או חטיבה, או אם כבר מדברים על זה, דיוויזיה. איני מתכוון לאיזה עסק יבש במשרד, אלא משהו שלעומתו הלחימה בלוס תיראה כמו פיקניק של יום א'. אינך מפחד מסכנה, אז במשימה הזאת לא תילחם כשצבא סביבך אלא בגפך. אתה אוהב התמודדות עם קשיים, אז אני יכול לתת לך משימה שבה תאמץ את כל כוחותיך. האם יש לך משהו לומר?"'

לבי החל להלום באי נוחות. סר וולטר לא היה איש של הפרזות.

"אני חייל," אמרתי, "ונתון תחת פקודות."

"אמת, אבל מה שאני עומד להציע לך לא נמצא בתחום תפקידו של חייל, רחב ככל שיהיה. אבין בהחלט אם תסרב. תנהג כמו שהייתי נוהג בעצמי – כמו שכל אדם שפוי היה נוהג. לא אלחץ עליך בעד שום הון שבעולם. אם לא תרצה, לא אציג את ההצעה אפילו, אלא אניח לך ללכת כאן ועכשיו ואאחל לך כל טוב בגדוד. איני רוצה להעמיס על חייל טוב החלטות בלתי אפשריות."

זה עורר את סקרנותי, והעיר בי הלך רוח של תעוזה.

"אני לא מתכוון לברוח לפני שהרובים יורים. בוא נשמע מה אתה מציע."

סר וולטר ניגש לארון, פתח אותו במפתח מצרורו ולקח פיסת נייר ממגירה. הוא נראה כחצי עמוד רגיל של פנקס הודעות.

"אני מבין," הוא אמר, "שנסיעותיך לא כללו את המזרח."

"לא," אמרתי, "להוציא מסע ירי במזרח אפריקה."

"האם אתה עוקב במקרה אחרי המערכה הנוכחית שם?"

"קראתי את העיתונים די בקביעות מאז שהגעתי לבית החולים. יש לי כמה חברים במסופוטמיה,[4] ואני להוט כמובן לדעת מה עומד לקרות בגליפולי וסלוניקי. אני מבין שמצרים די בטוחה."

"אם תקדיש לי את תשומת לבך לעשר דקות, אשלים את קריאת העיתונים שלך."

סר וולטר נשען לאחור בכורסא ודיבר אל התקרה. היה זה הסיפור הטוב ביותר, הבהיר והמלא ביותר, ששמעתי על כל חתיכת לחימה. הוא סיפר לי כמה ולמה ומתי טורקיה יצאה לתרבות רעה. שמעתי על כעסה לאחר שהחרמנו את אוניות המלחמה שלה,[5] על הנזק שחוללה הגעתה של ה"גייבן", על אֶנוֶר[6] והמועצה היקרה שלו,[7] וכיצד השיגו אחיזה בטורקים. אחרי שדיבר זמן, מה החל לחקור אותי.

"אתה בחור אינטיליגנטי, ואתה שואל בוודאי כיצד הרפתקן כמו אנוור ואוסף ברנשים מפוקפקים השיגו שליטה על עם גאה. האיש הממוצע יגיד לך שזה היה ניהול גרמני, מגובה בכסף גרמני ובנשק גרמני. תוכל לשאול שוב, כיצד יתכן שבטורקיה שהיא מעצמה דתית בעיקרה, האיסלאם שיחק תפקיד כה קטן בכל העניין. לימוד האיסלאם נזנח, ואף על פי שהקייזר הכריז על מלחמת קודש וקורא לעצמו חאג' מוחמד וילהלם, ואומר שבית הוהנצולרן[8] הם מצאצאי הנביא, כל זה נראה ככשלון חרוץ. האיש הממוצע שוב יענה שהאיסלאם בטורקיה הפך לשחקן אחורי, וכי תותחי קרופ הם האלים החדשים. אבל אני לא יודע, אני לא ממש מאמין באיסלאם שהופך לשחקן אחורי."

"תסתכל על זה בצורה אחרת," הוא המשיך. "אם היו אלה רק אנוור וגרמניה שהיו גוררים את טורקיה למלחמה באירופה, למטרות שלאף טורקי לא אכפת מהן כקליפת שום, היינו מצפים לראות את הצייתנות הצבאית הרגילה בקונסטנטינופול, אבל במחוזות, היכן שהאסלאם חזק, היו צפויות צרות. רבים מאיתנו סמכו על כך. אבל התאכזבנו. הצבא הסורי קנאי כמו העדרים של המהדי.[9] הסנוסים[10] תחבו ידיים למשחק. המוסלמים הפרסיים מאיימים בצרות. רוח קדים מנשבת על פני המזרח, והעשבים הצחיחים ממתינים לניצוץ. הרוח נושבת לכיוון הגבול ההודי. מהיכן מגיעה הרוח, אתה חושב?"

סר וולטר הנמיך את קולו ודיבר לאט ובבירור. יכולתי לשמוע את הגשם מטפטף מן המרזבים ואת צפירת המוניות בוייטהול מרחוק.

"יש לך הסבר, האנאי?"  שאל שוב.

"נראה כאילו האיסלאם מעורב בעניין יותר ממה שחשבנו," אמרתי. "אני מתאר לעצמי שדת היא הדבר היחיד שיכול לחבר אימפריה מפוזרת כל כך."

"אתה צודק," אמר. "אתה מוכרח להיות צודק. צחקנו על מלחמת הקודש, הג'יהאד, שפון דר גולץ[11] הקשיש ניבא. אבל אני מאמין שהזקן המטופש צדק. יש גי'האד בתנור. השאלה היא כיצד יתרחש?"

"תהרוג אותי אם אני יודע," אמרתי, "אבל אני מוכן להתערב שלא באמצעות להקה של קצינים גרמנים חסונים בקסדות. אני מתאר לעצמי שאתה לא יכול לחולל מלחמות קודש רק עם תותחי קרופ, כמה קציני מטה, וספינת קרב שהדודים שלה התפוצצו."

"מסכים. הם לא טיפשים, לא משנה כמה אנו מנסים לשכנע את עצמנו שהם כן. אבל נניח שהם קיבלו איזה אישור מקוּדש עצום – איזה דבר קדוש, איזה ספר או בשורה או נביא חדש מהמדבר, משהו שיטיל על כל הכיעור של המלחמה הגרמנית את הזוהר של פשיטות הסחף שפירקו את האימפריה הביזנטית וזיעזעו את חומותיה של וינה? האיסלאם הוא דת מלחמה, המוּלא[12] עדיין עומד על הדוכן, הקוראן בידו האחת וחרב שלופה בשנייה. נניח שיש איזה קודש־קודשים שיוציא מדעתו את האיכר המוסלמי המרוחק בעל החלומות על גן עדן. מה אז, ידידי?"

"אז שערי הגהינום יפתחו באזורים האלה."

"גהינום שעלול להתפשט, תזכור שמעבר לפרס נמצאת הודו."

"אתה נצמד להנחות והשערות, כמה למעשה אתה יודע?" שאלתי.

"מעט מאוד פרט לעובדות. אבל העובדות הן מעבר למחלוקת. יש לי דוחות מסוֹכנים בכל מקום – רוכלים בדרום רוסיה, סוחרי סוסים באפגניסטן, סוחרים טורקים, צליינים בדרך למכה, שיח'ים בצפון אפריקה, מלחים בסירות חופים בים השחור, מונגולים בעורות כבש, פאקירים הינדים, סוחרים יווניים במפרץ, כמו גם קונסולים נכבדים שמשתמשים בצפנים. הם כולם מספרים את אותו הסיפור. המזרח מחכה להתגלות. הובטחה להם כזו. איזה כוכב – אדם, נבואה, או חפץ כלשהו – יגיע מהמערב. הגרמנים יודעים זאת, וזה הקלף שאיתו הם הולכים לטלטל את העולם."

 

[1]  קרב לוֹס (Loos) היה אחד מקרבות החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. הקרב נערך בין ה-25 בספטמבר ל-14 באוקטובר 1915 בלוס שליד העיר ליל. הבריטים ספגו אבידות כבדות, ולא להצליחו להבקיע את הקו הגרמני.

[2]  כינוי גנאי לגרמנים, בעיקר לחיילים גרמנים.

[3]  ארגון גרמני חשאי בספרו של גון באקן שלושים ותשע המדרגות.

[4]  האזור שבין נהרות הפרת והחידקל.

[5]  ב-1914 החרימו הבריטים שתי אוניות מלחמה שיוצרו באנגליה עבור הטורקים. בנוסף ניסו הבריטים לעצור שתי ספינות מלחמה גרמניות, "גייבן" ו"ברסלאו" (Goeben, Breslau), שהיו בדרכן לטורקיה. בהגיען לטורקיה ניתנו לאימפריה העותומאנית כמתנה, ועם הצוות הגרמני שנותר על כנו, אך תחת דגל טורקי, הן נכנסו לים השחור והחלו להפגיז את רוסיה. כך למעשה נגררה האימפריה העותומאנית למלחמת העולם הראשונה.

 

[6]  איסמעיל אנוור פאשה (1881-1922) היה ממנהיגי מהפכת הטורקים הצעירים, שימש כשר המלחמה במלחמת העולם הראשונה, והיה אחד משלישיית הפאשות ששלטו באימפריה העותומאנית.

[7]  "מועצת האיחוד והקידמה" היתה ארגון המסגרת של תנועת הטורקים הצעירים, ולאחר מהפכת הטורקים הצעירים בשנת  1908 הפכה לארגון הגג של הזרם הלאומני באימפריה העותומאנית.

[8]  שושלת בית המלוכה הגרמנית שהתקיימה עד מלחמת העולם הראשונה.

[9]  גואל העולם (בדומה למשיח ביהדות),  שיגיע בקץ הזמנים, יושיע את העולם מאלימות ואי צדק, ויחזיר את האיסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד.

[10]  המסדר הסנוסי הוא תנועה שהוקמה בשנת1837  במכה, ומטיפה לחזרה לאיסלאם הטהור.

[11]  קולמר פון דר גולץ (1843-1916) היה גנרל-פלדמרשל בצבא הקיסרות הגרמנית שנשלח לסייע לצבא האימפריה העות'מאנית, והעמיד דור של קצינים עות'מאניים שכונה בשם עידן גולץ.

[12]  כהן דת מוסלמי

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אזמרגד מזימת הג'יהאד החשאית”