החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

היו זמנים בארגנטינה

מאת:
מספרדית: מיכל שליו | הוצאה: | 2019 | 312 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

17.50

רכשו ספר זה:

במשך כמאה שנה היתה ארגנטינה ארץ מובטחת שחולמי כל העולם מהגרים אליה, עד שסדרה של דיקטטורות עשו אותה לארץ שמהגרים ממנה. אלה בדיוק השנים שבהן מתרחש ספרו של אנדרס נאומן, שנולד בבואנוס איירס והיגר ממנה עם משפחתו לספרד.
מתוך מכתב לא גמור שכותבת לו סבתו בלנקה, יוצא המספר למסע בזמן. הוא חוזר לעיר הולדתו, "המקום שכבר אינני אך עודני בו", וכותב מכתב בתוך מכתב, זיכרון בתוך זיכרון. לפנינו סיפורה של המאה העשרים באמריקה הלטינית ולא רק בה, וגם סיפור אישי, אינטימי, של משפחה אחת וחוויית גלות מתמשכת אחת: יהודים מבלארוס, צרפתים מבורז' ובני ליטא, פולין וגליסיה, שהתכנסו למשפחה אחת, משפחה שחייתה בארגנטינה שניים או שלושה דורות עד שנאלצה להמשיך בדרכה.
בכתיבה אינטימית, מרגשת ומצחיקה, חוזר נאומן למקום ולתקופה שעשו אותו סופר ומהגר "בתוך השפה", מצב שכפי שהוא אומר, מערער "את יסודות הדיבור הפנימי. כלומר, את מצב הכתיבה עצמו." בדרכו להשלים את מכתבה הלא-גמור של סבתו שלו הוא מחיה עולם שלם של דמויות משפחתיות לא-נשכחות, מלאונרדו הדנדי, דרך חָקוֹבוֹ, סוחר הכובעים בעל החלומות ההנדסיים, ועד לידיה, סוחרת האמנות בחוש טבעי, ועוד שלל דמויות של יזמים, הרפתקנים, מהפכנים וחולמים.
"היו זמנים בארגנטינה" הוא סיפור התבגרות, רומן פוליטי ושיר אהבה לאלו שאינם עוד. סיור בנבכי אילן יוחסין הנפרש על פני טריטוריה אמיתית ופנטסטית, זרה אך אוניברסלית. ספר המביא אותנו לתהות על משמעותה של זהות בעולם התזזיתי שבו אנחנו חיים.

אנדרס נאומן – סופר, משורר ומתרגם – נולד בבואנוס איירס בשנת 1977 לזוג מוזיקאים: אם ממוצא איטלקי-ספרדי ואב יהודי-גרמני. בנעוריו היגרה משפחתו לגרנדה שבספרד, ושם הוא חי גם כיום. הוא למד פילולוגיה ספרדית בגרנדה ולימד ספרות לטינו-אמריקנית. נאומן נחשב כיום לאחד הסופרים החשובים בדור הספרותי החדש וזכה בפרסים בינלאומיים.  בין היתר קיבל את פרס אלפגוארה (2009) בזכות ספרו "נוסע המאה", רומן שזכה להצלחה רבה הן בספרדית והן בתרגומים השונים. כמו כן קיבל את פרס המבקרים (2010) ואת פרס היפריון לשירה (2002). כתב העת "גרנטה" בחר בו כאחד הסופרים הלטינו-אמריקאים הצעירים המצטיינים.

נאומן פרסם עד היום חמישה רומנים, תשעה ספרי שירה, חמישה קובצי סיפורים קצרים, ספר מסעות, ספר אפוריזמים, עשרות מאמרים לעיתונות, ובזמנו הפנוי הוא מחבר גם קומיקס. ספריו תורגמו עד כה ל-24 שפות בהוצאות איכותיות ביותר, וזהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

מקט: 4-1298-60
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הם כואבים כשהם חוזרים? או שהם מתחילים להחלים כשהם חוזרים, ואז אנחנו מגלים שכבר מזמן הם כואבים, הזיכרונות? אנחנו נעים בתוכם. אנחנו הנוסעים שלהם.

יש לי מכתב וזיכרון חרד. המכתב הוא מסבתי, בּלַנקה. השורות מטושטשות מעט. הזיכרון הוא שלי, אף שהוא לא שייך רק לי. טבוע בו הפחד הקבוע: להיעלם לפני שמספיקים לדבר.

אני יוצא למסע לאחור.

2

כשנולדתי העיניים שלי היו פקוחות לרווחה, ובגלל חוסר היכרות עם הפרוטוקול לא מצאתי לנכון לבכות. הרופא בחן אותי מול האור כאילו מדובר בדף עבה של נייר. השבתי לו בעוד מבט, אני מניח שסקרני. הרופא התלבט אם לסטור לי או לוותר על העניין. הוא שאל את אמא שלי מה יהיה שמי. אַנדרֶס, ענתה, יש בעיה, דוקטור ריקֶלמֶה? אני לא יודע, ענה ובחן אותי בשמץ פליאה, התינוק הזה לא בוכה, רק מסתכל. וזה חמור, דוקטור? פחות או יותר, גבירתי, בואי נאמר שאם הילד ימשיך להסתכל ככה, הוא יצטרך ללמוד לבכות.

זה היה בשתים־עשרה בצהריים בחודש ינואר בשנת 1977. דוקטור ריקלמה חשב שאני רגוע מדי, בהתחשב בנסיבות. כיוון שלא היה מוכן לנקוט אלימות, החל להפציר בי בלחש: אנדרס, אנדרסיטו, למה אתה לא בוכה, אה? קצת, נו. רק טיפ־טיפה. קדימה. אמא שלי הביטה בנו נרגשת: זו היתה בלי ספק שיחת הגברים הראשונה שלי.

גבירתי, הודיע הרופא, התינוק הזה מוכרח לבכות בזה הרגע. את מבינה? זה עניין של ריאות. אז מה נעשה? שאלה אמא שלי. הרופא עשה סימן למיילדת והרים אותי לגובה מצחו. הוא הביט לי בעיניים. לפניו מצא שתי עיניים עגולות וחולמניות. המשכתי לשמור על שתיקה עקשנית. לבסוף לא נותרה לדוקטור ריקלמה ברירה אלא לצעוק עלי: נו תבכה כבר לעזאזל, כוס של האמא שלך! בן רגע הציפו הדמעות את עיני, עיני חתלתול קצר רואי.

מצדה השני של המיטה, ליד רגליה הפשוקות של אמי, העירה המיילדת:

זהו, אין מה לעשות. הילד הזה יהיה עקשן.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.