החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סצנות מברצלונה

מאת:
מקטלנית: יוסי טל | הוצאה: | 2018 | 144 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

14.50

רכשו ספר זה:

הספר הקטן הזה הוא נסיעה. טיול סיפורי במרחב ובזמן באחת הערים האהובות ביותר – ברצלונה – עם מי שהיתה הסופרת הקטלאנית המרכזית ביותר במאה העשרים: מַרסֶה רוּדוּרֵדָה.

גיבורי הספר הם דמויות בשר ודם, וכך גם השוק בשכונת גראסיה של פעם, בית הקולנוע העירוני, אזורים כפריים למחצה שמתהלכים בהם ילדים ועלילות, רכבות יוצאות ומגיעות, בר טיפוסי, דירות ורחובות: לפנינו עיר שרוצה לפרוח ולבלוט על אדמת אירופה.

פרט קטן, אירוע שולי או סצנה אקראית המתרחשת בין אנשים בעיר, מציירים עולם ספרותי שלם.

מרסה רודורדה לוכדת בפרוזה שלה את מהותה החמקמקה של ברצלונה. דבר שניתן לקלוט בדרך כלל עם רדת החשכה או בזריחה, במקביל לציוצי הציפורים הראשונות ובין חריצי הלילה והבוקר, או בין אחר הצהריים והערב – שעת חילופי המשמרות בברים: כשהאדמה שעליה יושבת ברצלונה של היום פולטת את כפריותה מפעם, והעיר מראה לך את פניה האמיתיות. את מה שנשכח, מה שנעזב ומה שהעיר רוצה לקבל בחזרה.

ס צ נ ו ת  מ ב ר צ ל ו נ ה עשוי סיפורים יפייפיים על עיר יפה לא פחות. זהו ספר שמבקש ממך דבר משונה, אם כי אולי לא בלתי אפשרי: קריאה בעיניים עצומות.

מַרסֶה רוּדוּרֵדָה נולדה ב-1908 בשכונת סן זֶ'רוואזי דה קאסולס בברצלונה. בת יחידה לאב רואה חשבון שנהג לדקלם לה שירים ונספה בהפצצה במלחמת האזרחים. היא למדה בבית הספר עד גיל עשר ולאחר מכן נאלצה לעזור למשפחה בתפירה ובבישול, אך בשום אופן לא זנחה את הקריאה. כשמלאו לה עשרים נישאה לאחיה הקטן של אמה ונולד להם בן אחד. בשנות השלושים החלה לפרסם בעיתונים ובכתבי-עת סיפורים קצרים ועבדה במשרד המודיעין הקטלאני. בתקופה הזו היא כתבה ארבעה רומנים, אך מתוכם מצאה רק אחד ראוי לפרסום ("אלומה", 1938, זכה בפרסPremi Crexells). לאחר ניצחונו של פרנקו ב-1936 נאלצה לצאת לגלות, תחילה בטולוז ובפריז, ומשם ברחה ברגל מהכיבוש הנאצי בין מראות מקוממים, בהם שריפת אורלינס

רודורדה התיישבה לבסוף בז'נבה ושם כתבה את עיקר יצירתה הספרותית – רומנים, סיפורים קצרים, מחזות ושירה. בגלות סבלה מבדידות ומקשיים רבים: לא זו בלבד שאיבדה את קטלוניה אהובתה, אלא גם כתבה בשפה שנאסרה, ולמעשה נדחקה לשימוש פרטי.

בסוף שנות השבעים חזרה רודורדה לקטלוניה לאחר גלות ארוכה, אך לא לעיר מולדתה אלא לעיירה מוקפת יערות ירוקים, והתגוררה בה עד מותה. בשנת 1980קיבלה פרס לספרות בשפה הקטלאנית  (Premi d'Honor de les Lletres Catalanes). ספרה האחרון ראה אור ב-1986, שלוש שנים לאחר מותה. יצירתה מתורגמת ליותר משלשוים שפות.

מקט: 4-1298-44
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הם עברו דירה וזה היה לילם הראשון בבית החדש. הכול היה הפוך ומפוזר: הבגדים מחוץ לארונות, הסירים והצלחות על רצפת חדר האוכל, האורות מנותקים, שקי הפחם במסדרון לצד מכונת התפירה, שתי המראות בפינה ופניהן אל הקיר, התמונות ולוח השנה על השולחן.

קימֶט לא הצליח לישון כמו שצריך: ברגע שעלה היום נכנסה לתוך החדר — מתוך חרך של תריס שנעקר ממקומו — קרן אור ישרה כמו חרב. ואִתה חדרה כל המולת השוק. הוא חלם שילד גדול ממנו אוכל קוביית שוקולד ולאט־לאט הופך לשחור.

אמא שלו שטפה את פניו וסירקה אותו. היתה לו במרכז הראש מערבולת שיער סוררת שבשום אופן לא היה אפשר לאלף, וברך חשופה, ציפורניים שחורות למדי, נמש חום על המצח ואוזניים שהזכירו קצת זוג מניפות.

— רד לשחק למטה, אבל בשום אופן אל תתרחק מהכיכר. קח: כשתסיים לאכול את הלחם והשוקולד, תעלה לשתות את החלב. תהיה ילד טוב ואל תאכל רק את השוקולד.

במכנסיים הרפויים שלו, המגיעים עד ברכיו, שהוכנו מזוג מכנסיים ישנים של אביו, ובסוודר לבן, מעט דהוי ומעט צמוד, יצא קימט אל מישור המדרגות.

הוא נעץ את שיניו בפרוסת הלחם; כשיגמור לאכול אותה יאכל את חתיכת השוקולד. עדיף ככה, לאכול אותה בנפרד: מתוקה ודביקה, היא תיתקע בשיניים, בחך; הלשון תסיר אותה משם לאט־לאט והיא תהפוך למין סירופ אלוהי. הוא ירד במדרגות באיטיות, בשלבים, כי הניח יד על המעקה והתקדם — מתוך זהירות — רק ברגל אחת.

הוא יצא מהדירה, הרגיש מעט לא שייך והתיישב על אחת המדרגות שבכניסה לבניין. הכיכר היתה עגולה, לא גדולה מדי; הצטלבו בה ארבעה רחובות. במרכזה עמד השוק. היו לו ארבעה פתחים גדולים, אחד מול כל רחוב, ובכל פתח היו וילונות קנבס גדולים שעליהם פסים לבנים ואדומים.

קימט הסתכל. השמים היו מעוננים, חסרי צבע, שמים סתוויים בלי סנוניות. מולו, בגובה המדרכה, היו ערימות אשפה. כשכרסם ברוגע את הלחם גילה זר פרחים נבולים, פרח ציפורן כהה ועדיין רענן, עלי כרוב וחסה, זנבות של כרישה וכמה עגבניות מרוסקות גדושות זרעים לבנים ומבריקים. התחשק לו לאסוף אותם ולשים בקופסת הגפרורים הריקה שהחזיק בכיסו; אחר כך יוכל לזרוע אותם בעציץ ולהעמיד במרפסת. אבל העצלות השתלטה עליו לגמרי באשמת לילה בלי שינה טובה. האגודל שלו יצר חור בחתיכת השוקולד.

עברו נשים נחפזות, עמוסות סלים, שנבלעו בתוך השוק; מתוך השוק בקע רעש גדול. עברה זקנה החלטית מאוד עם יבלת בקצה הסנטר. היא נשאה סלסלה גדולה מלאה מצרכים שכמעט שפשפה את אפו. מצד אחד של הסלסלה בצבץ ראש של ארנבת. הוא נדהם. האוזניים האלה הארוכות כל כך והחוטם הקטנטן הוורוד חסר המנוחה, עם השפם הארוך שעושה חשק למשוך בו…

מול הזקנה הופיע גבר לבוש בגדים כחולים, דוחף מריצה מלאה על גדותיה כלובי עופות. מבין סורגי העץ הוציאו התרנגולות והתרנגולים את ראשיהם. בתיבה העליונה, בין כל התרנגולות, היה אווז לבן, אסייתי, עם מקור צהוב מבריק ועיניים שחורות כמו סיכות ראש וצווארו המתוח ארוך במיוחד.

אם הוא היה שלי, חשב קימט, הייתי קושר לו חבל לרגל ומוציא אותו לטיול. הייתי קורא לו אָוַוליָנֵטָה.

הוא התרומם והלך אחרי האיש עם המריצה. האיש נעצר לפני הכניסה לשוק והחל לפרוק כלובים.

קימט התמקם מולו ולא הסיר ממנו את עיניו. הגבר תפס כלוב אחד ונכנס אל השוק. קימט עקב אחריו בלי משים. נדמה לו שהאווז שם לב אליו ושהעיניים חסרות ההבעה מביטות בו.

האור בתוך השוק היה עצוב. על המדפים והדלפקים נערמו ונשענו כמויות עצומות של ירקות ופירות. המוכרות דיברו עם הקונים. זו היתה התפוצצות של חיים ושל צבע. בין ערימה של עגבניות אדומות בשלות ובשרניות וערימה של שעועית ירוקה ודקיקה עמדה סלסלה גדולה של חצילים. מהדוכנים שמאחור עלתה תערובת ריחות של פרחים ודגים.

קימט והאיש עם המריצה הגיעו אל האזור שבו עמדו דוכני העופות. על אנקולי ברזל היו תלויים ארנבות מתות שהתנדנדו מצד לצד, עופות ששילבו כנפיים בצייתנות מאחורי הגב, חוגלות מרובות צבעים, אווזים שנחתכו חלקית והיו גדושים שומן ובשר מדמם בבטנם.

לפתע, רחש חזק של משק כנפיים גרם לו להרים את ראשו. הוא נדהם.

חמש פניניות היו תלויות בשורה ישרה בצווארן. האחרונה בשורה עדיין נאבקה: הכנפיים, בחבטות פתאומיות, ניסו לשווא להתעופף. שני אדונים גבוהים ועבי בשר נעצרו והביטו.

— בארץ שלי לא הורגים אותן ככה.

בעלת הדוכן, תשושה ומובסת, בסינר לבן וכפפות עבודה לבנות המכסות את כל היד, שפתיה דקיקות וקפוצות, שקועה כולה במלאכתה, לא חיכתה שהפנינייה תמות, הורידה את השורה בשלמותה והשליכה אותה אל הדלפק, על ערימה שכבר היו בה כעשרים מתות.

לאחר מכן שלפה סליל חוטים מכיס הסינר, פנתה אל כלוב שעדיין היה מלא פניניות עד חציוֹ ותפסה אחת שהחלה לצווח בקול צורמני. היא היתה אפורה כהה: הנוצות שלה היו זרועות המון נקודות לבנות, עם משיחת מכחול לבנה, מבהיקה, שהתנפצה בקצה כל אחת מהכנפיים.

בקשיים רבים קשרה את הצוואר בחוט, הידקה בכל כוחה ותלתה את העוף. הפנינייה נותרה מופתעת לרגע אחד, נטולת תנועה, ראשה הקטן התעוות ועיניה בלטו מחוריהן. אחר כך פרשה את כנפיה וכופפה את רגליה אל בטנה כדי לפתוח במעוף בן תמותה אחרון.

קימט, שחתיכת השוקולד השלמה בין אצבעותיו ופיסת הלחם הלעוסה למחצה בפיו, הביט בה בלא נשימה.

האישה פנתה אל הכלוב והוציאה פנינייה נוספת. החיה פלטה קרקור מבוהל ומלא צער. בשארית החוט שקשר את צווארה של זאת שהתענתה ושכבר החלה לעצום את עיניה ולפשוט את רגליה, קשרה האישה את צווארה של האחרת ותלתה גם אותה. הטרגדיה חזרה על עצמה: הלם רגעי, פתיחה פתאומית של הכנפיים למלוא הרוחב, כמו במעין צליבה, והמאבק הנואש; בטופריה המעוקמים היא תפסה את ראשה של שכנתה, שפנתה אליה בתדהמה. ככל שנאבקו כך התהדק החוט, ונוצות הצוואר של שתי היריבות נספגו בזיעה ובדם. פנינייה שלישית עלתה לארוח לחברה לתלויות, ואחריה רביעית וחמישית. הגוון האפור של האחרונה היה כהה פחות משל חברותיה, לבן־אפרפר יותר: הראש שלה היה שמן יותר, אבל הצוואר אלגנטי, כמו של השאר. היא נותרה לרגע אחד פעורת מקור, ונשימה מהירה ואלימה הרעידה את נוצות חזהּ. אחר כך נסגר המקור בתנועה פתאומית ושב ונפתח באיטיות: במרכזו, הלשון, דקה ומחודדת כמו עֱלי של פרח, רעדה בחוסר אונים. לזאת נדרש הרבה זמן למות. כשקימט כבר חשב שזהו, היא שוב הניעה את הכנפיים; היא פתחה אותן בתנועה איטית, הכתה בהן בזעם, ומשב הכנפיים החד הרקיד את כל שורת התלויות. לפתע החלה לצווח: זו היתה זעקה אחרונה לישועה, אל השדות, אל השמים הכחולים, אל המרחב שטוף האור, אל אבקת הפרחים ומעוף הציפורים. אבל העפעפיים עלו בביטחון כלפי מעלה ומעבר למסך הזה כבר היו העיניים זגוגיות.

— לא להאמין שמישהו יכול להיות כזה פושע — אמרה זקנה אחת שעברה ליד הדוכן לחברתה הגיבנת והמקומטת. הן הביטו בכעס במוכרת כאילו היתה תליינית. — לתלות את החיות המסכנות האלה…

המוכרת העמידה פני חירשת. כשנעלמו הזקנות פנתה לשני האדונים שהמשיכו לצפות במחזה:

— הן יותר טובות ככה. כל הדם נשאר להן בִּפנים.

ברוגע התחילה להוריד את המחרוזת התלויה וכבר היתה מוכנה להתחיל אחת חדשה.

בדיוק אז התרחשה תקרית: ערימת הפניניות המתות שעל הדלפק קרסה ורבות מהן נפלו על הרצפה. חתול עצום, מטופח, שוטט בסביבות הדוכן בדריכות ובתשומת לב אינסופיות. הדבר הזה כנראה לא הרגיע את המוכרת, כי היא החלה לצעוק בפחד גדול:

— היי, אתה, ילד, תעזור לי לאסוף אותן. מהר! — כמהופנט הניח קימט את הלחם והשוקולד בקצה הדוכן ופרצופו צהוב כמו שעווה, עיניו פעורות ורגליו רועדות, והחל לאסוף את כריות הנוצות החמות והרפויות כל כך.

הוא תפס אותן אחת־אחת, הניח את כפות ידיו מתחת לבטנן והרים אותן אל הדלפק. הוא נמנע מלגעת בראשים הקטנים שהתנועעו בקצהו של הצוואר הגמיש. הוא חש מחנק בחזה, כאילו הסבל של כל אותן חיות קטנות מתות חוסם לו את הריאות ולא מניח לו לנשום. המחשבה שאחת הגוויות המתות הללו עשויה לנופף בכנפיה כך פתאום, שהכנפיים עלולות להכות על פניו, העלתה אגלי זיעה במצחו.

— תודה, מותק. קח, בגלל המאמץ שעשית.

המוכרת נתנה לו תפוח, אבל הוא לא לקח אותו. הוא אחז בלחם ובשוקולד ופתח בריצה. הוא יצא החוצה, חצה את הרחוב, עלה במדרגות במהירות ונכנס אל הדירה מתנשם בכבדות. במטבח מצא את אמו וחיבק את שמלתה.

— מה יש לך? עדיין לא טעמת את השוקולד?

קימט פרץ בבכי חזק. הוא התייפח בקול רם, פיו היה פתוח וזוויות עיניו התמלאו קמטים מרוב שהתכווצו בחוזקה.

— אבל מה יש לך? הרביצו לך? מה קרה?

הוא סימן ‘לא’ בראש על כל אחת מהשאלות ולא הפסיק לבכות. הוא שפך את כל הצער, את כל הכאב שאגר. משנרגע המשבר וחזהו עדיין רעד בגלל שאריות הבכי, אמר, כאילו בבת אחת נעשה גדול יותר:

— אני כל כך עצוב…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סצנות מברצלונה”