החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיפור של גרמני

מאת:
מגרמנית: שולמית וולקוב | הוצאה: | 2002 | 202 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"מה שהציל אותי היה – האף שלי. יש לי חוש ריח רוחני מפותח למדי, או במילים אחרות, חוש לערכים (וללא-ערכים!) – האסתטי, האנושי, המוסרי והפוליטי – של השקפות עולם שונות. לרוע המזל, לרוב הגרמנים אין חוש כזה כלל. החכמים שביניהם מסוגלים אולי לשקול את ערכו הסגולי של משהו – וגם זאת בחוסר-טעם, ולמרות השימוש שהם עושים בהפשטה ובהסקת מסקנות לוגיות – גם כשאפשר להבחין מייד, בעזרת חוש הריח, שהעניין מסריח. אני נהגתי כבר אז לגבש את השקפותי המוצקות המעטות באמצעות חוש הריח שלי.
"בכל מה שקשור לנאצים, הכריע אפי באופן חד-משמעי. לא היה טעם לנסות לברר איזו ממטרותיהם ומכוונותיהם, כביכול, ראויה לוויכוח, או שיש לה לפחות 'הצדקה היסטורית' – כשמכל העסק עלה הריח שעלה ממנו. לרגע לא שגיתי באשליות לגבי הנאצים. ידעתי מייד שהם האויב – האויב שלי ושל כל מה שהיה יקר לי. אבל טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו. באותו זמן נטיתי לא להתייחס אליהם לגמרי ברצינות – עמדה נפוצה בין מתנגדיהם חסרי-הניסיון, שעזרה להם הרבה אז, ועוזרת להם גם היום. "יש מעט דברים מגוחכים יותר מאותה שלווה מהורהרת ומרוחקת שמתוכה אני ושכמותי השקפנו – כצופים בתא תיאטרון – על ראשית המהפכה הנאצית בגרמניה; מהלך שכוּון בדיוק הולך וגדל לחיסולנו."
את הדברים האלה כתב סבסטיאן הפנר ב-1939, כמה שנים לאחר שגלה מרצון מגרמניה לא מטעמים אידיאולוגיים ולא מפני שהיה יהודי. הוא לא פירסמם מעולם. אולי סבר שהם אינטימיים מדי, אולי חשש שהם עשויים להיות מובנים שלא כראוי, אולי תפס בחוש שזמנו של הספר הזה טרם הגיע. רק אחרי מותו ב-1999 ראה הספר אור, והפך מייד לרב-מכר ענק שעורר גם שערורייה סביב נסיונות להטיל ספק באותנטיות שלו. חוש הריח המחודד של הפנר מוביל אותו בתיאור חוויותיו הבלתי-אמצעיות בגרמניה מפרוץ מלחמת העולם הראשונה, סופה, המשבר הכלכלי והתרבותי בשנות העשרים, ובעיקר השנים הראשונות לעליית הנאצים. גם אם לא ראה תמיד, או לא יכול היה לראות, את היקף החורבן העומד להתרחש — בעיקר מרכיביו הבחין הפנר הבחן היטב. סיפורו הוא ניסיון להסביר את החורבן הזה, והוא כתוב בכישרון רב, בסגנון פשוט אך אלגנטי, חריף ואירוני, לעיתים מחשמל ממש.

מקט: 4-97-1029
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג
1.

העניין שבו עוסק הסיפור שיסופר להלן הוא סוג של דו-קרב.

זהו דו-קרב בין שני אויבים בלתי-שווים בעליל: המדינה – אדירת כוח, חזקה וחסרת מעצורים, ואדם פרטי אחד – קטן, אנונימי ובלתי-מוכר. הדו-קרב הזה אינו מתרחש בזירה הנחשבת בדרך-כלל כזירה פוליטית; האדם הפרטי איננו מדינאי, ועוד פחות ניתן לראות בו קושר קשר או "אויב המדינה". הוא מוצא עצמו לאורך כל התקופה במגננה, ואינו רוצה אלא להגן על מה שנראה לו כעצם חייו, אישיותו וכבודו הפרטי. המדינה שבה הוא חי, ושאיתה יש לו עסק, מתקיפה את כל אלה ללא הרף ובאמצעים הברוטליים ביותר – אם גם מגושמים במקצת.

באיומים נוראים דורשת ממנו המדינה שיוותר על חבריו, יעזוב את חברותיו, יתכחש להשקפותיו, יאמץ השקפות מוכתבות, יברך לשלום אחרת ממה שהוא רגיל, יאכל וישתה אחרת ממה שהוא אוהב, יבלה את זמנו הפנוי בעיסוקים שהוא מתעב, ויעמיד את עצמו לרשות הרפתקה פסולה בעיניו, העומדת בניגוד לעברו ובניגוד ל"אני" שלו, ומעל לכל – שיעשה כל זאת בהתלהבות ללא גבול ומתוך הכרת תודה.

האדם הפרטי מסרב. אין הוא מוכן למתקפה המכוונת נגדו, הוא לא נולד גיבור, בוודאי לא קדוש מעונה. הוא פשוט איש ממוצע עם הרבה חולשות, ויתר על כן תוצר של תקופה מסוכנת: אבל לזאת הוא מסרב. וכך הוא מוצא את עצמו בעיצומו של דו-קרב, בלי התלהבות, במשיכת כתפיים בעצם, אך בהחלטה נחושה שלא להיכנע. ברור שהוא הרבה יותר חלש מן היריב הניצב נגדו, אך לעומת זאת קצת יותר גמיש. עוד נראה איך הוא מתמרן, מתחמק, ולפתע מתקיף שוב; איך הוא שומר על שיווי-משקל ונמלט ברגע האחרון ממהלומות קשות. יהיה עלינו להודות שבשביל אדם ממוצע לגמרי, בלי תכונות מיוחדות של גבורה או נכונות להקרבה, הוא מחזיק מעמד בכבוד. ואף-על-פי-כן נראה איך הוא פורש לבסוף מן הקרב, או – אם תרצו – נאלץ להעביר אותו למישור אחר.

המדינה היא הרייך הגרמני, האדם הפרטי הוא אני. אולי תמצאו עניין במשחק הזה (אני מקווה שהוא אכן יהיה מעניין!). אך אינני עוסק בו רק כדי לבדר. יש לי מטרה אחרת, הקרובה יותר לליבי.

הדו-קרב הפרטי שלי עם הרייך השלישי איננו מהלך בודד. אלפים ומאות אלפים של דו-קרבות כאלה, שבהם מבקש אדם פרטי אחד לגונן על האני הפרטי שלו ועל כבודו הפרטי נגד מדינה צוררת ורבת-עוצמה, מתנהלים זה שש שנים בגרמניה, כל אחד בבידוד מוחלט, וכולם הרחק מעין הציבור. אחדים מן המתמודדים, אמיצים יותר או נכונים יותר להקרבה, הלכו יותר רחוק ממני: עד למחנות-הריכוז, למשל, לעיתים אפילו עד לגרדום – מועמדים ראויים לאנדרטת-זיכרון עתידית. אחרים הובסו כבר בשלב מוקדם יותר, והיום הם אנשי מילואים של הס"א, רוגנים בסתר או אחראים על אחד מבנייני המגורים שמנהלת מערכת הסעד הנאצית. אפשר שהמקרה שלי הוא מקרה ביניים. ניתן לבדוק באמצעותו מהם סיכוייו של אדם החי בגרמניה של ימינו.

בינתיים נראה שזה עניין חסר-תקווה למדי. זה לא היה בהכרח כה חסר-תקווה אילו רצה בכך העולם שמחוץ לגרמניה. ואני סבור שיש לָעולם החיצון עניין לרצות שהחיים האלה יהיו קצת פחות חסרי תקווה. כך אפשר היה אולי לא למנוע את המלחמה, זה כבר מאוחר מדי – אבל לפחות לקצר אותה בשנתיים-שלוש. שהרי הגרמנים בעלי הרצון הטוב, אלה שאינם מבקשים אלא להגן על השלום הפרטי ועל החירות הפרטית שלהם, מגינים בו-בזמן, בלי שידעו זאת, גם על משהו אחר: על שלומו וחירותו של העולם כולו.

לכן נראה לי שעדיין כדאי להפנות את תשומת-ליבו של העולם למתרחש באותה גרמניה עלומה.

בספר הזה אני מבקש רק לספֵּר, לא להטיף מוסר. אך לסֵפֶר עצמו יש בכל זאת מוסר-השכל, מוסר-השכל אילם, כמו אותו "נושא אחר וגדול יותר" בווריאציות 'אניגמה' של אלגר, נושא "שעובר בכל ומעל לכל".2 לא איכפת לי שהקורא ישכח לאחר הקריאה את כל ההרפתקאות והתהפוכות שבסיפורי. אך אהיה מרוצה מאוד אם לא ישכח את מוסר-ההשכל, שעליו איני אומר דבר.
2.

עוד לפני שהמדינה הטוטלית הזו החליטה לדרוס אותי בתביעות ובאיומים, ולפני שלימדה אותי מה פירושו של דבר לחוש את ההיסטוריה על בשרך, כבר היה לי אוסף נאה של חוויות שאפשר לכנותן "חוויות היסטוריות". כל האירופאים בני הדור הנוכחי יכולים לומר זאת על עצמם, והגרמנים בלי ספק יותר מכולם.

חוויות אלה הותירו בי כמובן את חותמן: בי, כמו בכל בני ארצי; אי-אפשר להבין מה שהתרחש אחר-כך בלי להבין זאת.

ואף-על-פי-כן יש הבדל ניכר בין מה שקרה לפני 1933 ומה שבא לאחריה: כל מה שקרה לפני כן עבר על ידנו ומעלינו, העסיק והסעיר אותנו, ואפילו המית או רושש כמה מאיתנו; אך שום דבר בעבר לא הציב בפנינו הכרעות מוסריות בסיסיות. בתוך-תוכנו נשאר עדיין תחום פנימי שלא נפגע. חווינו התנסויות, גיבשנו השקפות עולם, אך נשארנו מה שהיינו. שום אדם שנתקל – מרצון או בסלידה – במכונת הרייך השלישי לא יכול לומר זאת בכנות על עצמו.

להתרחשויות היסטוריות יש כמובן דרגות שונות של אינטנסיביות. אפשר ש"מאורע היסטורי" לא יותיר כמעט שום סימן ב"מציאות האמיתית" של חיי הפרט, כלומר בחייו האישיים, הפרטיים ביותר – ואפשר שהוא יגרום לחורבן גמור ולא ישאיר עוד אבן על אבן. בהצגת הדברים ההיסטורית הרגילה ממילא אין מבחינים בהשפעות מסוג זה. "1890: וילהלם השני מפטר את ביסמארק." אכן תאריך חשוב, תאריך שהטביע את חותמו בהיסטוריה של גרמניה, אך רק בקושי תאריך בביוגרפיה האישית של גרמני כלשהו, מחוץ לאותו חוג מצומצם שלקח אז חלק בעניינים. החיים המשיכו במסלולם כמקודם. שום משפחה לא נהרסה בגלל זה, שום ידידות לא נקטעה, איש לא נטש את מכורתו, שום דבר מסוג זה לא קרה. לא ביטלו אפילו פגישה אחת או הצגת אופרה אחת. מי שהיה אומלל באהבתו נשאר אומלל, מי שהיה מאושר באהבתו נשאר מאושר, העניים נשארו עניים, העשירים – עשירים… וכעת נשווה זאת עם תאריך אחר: "1933: הינדנבורג שם את מבטחו בהיטלר" – רעידת אדמה מתחילה בחייהם של 66 מיליון איש!

כאמור, הצגה מדעית-פרגמטית של ההיסטוריה לא אומרת דבר באשר להבדלי האינטנסיביות האלה בין האירועים השונים. מי שרוצה ללמוד על זה משהו חייב לקרוא ביוגרפיות, ומוטב לא ביוגרפיות של פוליטיקאים, אלא את הביוגרפיות הנדירות מדי של אנשים פרטיים ואלמונים. שם אפשר לגלות איך אירוע אחד חולף מעל חייהם הפרטיים – כלומר הממשיים – כמו ענן מעל האגם; דבר לא זע, רק תמונה חולפת משתקפת במים. אירוע אחר מצליף באגם כסערה וסופת רעמים; קשה להכיר אותו אחר-כך. אירוע שלישי גורם אולי לכך שכל האגמים יתייבשו.

לדעתי, אין להבין את ההיסטוריה בלי המימד הזה שלה (הגם שכמעט תמיד שוכחים אותו). הרשו לי אם כן לספר פעם אחת, סתם להנאתי, עשרים שנה של היסטוריה גרמנית מנקודת-המבט הפרטית שלי, לפני שאני מגיע לנושא האמיתי: תולדות גרמניה כחלק מתולדות חיי. זה ילך די מהר, וגם יקל עלינו להבין את כל מה שבא אחר-כך. חוץ מזה נוכל כך להכיר זה את זה קצת יותר מקרוב.
3.

פרוץ מלחמת-העולם הקודמת, שעימה החלו באחת חיי כאדם המודע למתרחש סביבו, מצא אותי כפי שמצא את מרבית האירופאים: בחופשת הקיץ. וכדאי להקדים ולומר: העובדה שחופשה זו התקלקלה היתה הדבר המרגיז ביותר שקרה לי אישית במהלך המלחמה כולה.

באיזו פתאומיות אלגנטית פרצה המלחמה הקודמת, אם נשווה אותה להזדחלות האיטית והמעצבנת של זו שבאה אחריה! ב-1 באוגוסט 1914 עוד החלטנו שלא לקחת את כל העניין ברצינות ולהישאר באתר חופשת הקיץ שלנו. היינו אז באחוזה כפרית בפּוֹמֶרניה התחתית, מקום מרוחק מעין כל, מוקף ביערות, מקום שאני, ילד בגיל בית-הספר, הכרתי ואהבתי יותר מכל מקום אחר בעולם. החזרה מן היערות האלה לעיר, שהתרחשה כל שנה באמצע אוגוסט, היתה עבורי האירוע העצוב והבלתי-נסבל ביותר של השנה. אפשר היה להשוות אותו רק עם הסרת הקישוטים מעץ האשוח של חג המולד ושריפת העץ כולו לאחר חגיגות ראש השנה. אך ב-1 באוגוסט נותרו עוד שבועיים שלמים – זה היה זמן אינסופי.

אומנם, בימים האחרונים כבר קרו כמה דברים מדאיגים. בעיתונים הופיע משהו שלא היה בהם קודם: כותרות ענק. אבי שקע בקריאה זמן ממושך, הרבה יותר מאשר בדרך-כלל, ופניו היו מודאגות. משגמר – חירף את האוסטרים. פעם התנוססה בכותרת המילה: "מלחמה!" מילים חדשות הדהדו כעת מסביבי כל הזמן, מילים שלא הכרתי ונאלצתי לבקש שיסבירו לי אותן: "אולטימטום", "גיוס", "ברית", "הסכמה". קצין אחד שגר איתנו באותה אחוזה, ושעם שתי בנותיו ניהלתי יחסים שהיו מבוססים בעיקר על התגרות ומריבות, קיבל לפתע "צו" – גם זו מילה חדשה – ויצא מייד לדרך ברוב בהילות. גם אחד הבנים של בעל-הבית שלנו גויס. הכל ליוו אותו כברת דרך כשנסע בעגלת הציד לתחנת הרכבת, וקראו לעברו: "חזק ואמץ!" "שמור על עצמך!" "חזור במהרה!" ואחד אף קרא: "חסל את הסרבים!" ואני, בזוכרי את מה שנהג אבא לומר אחרי קריאת העיתונים, מיהרתי להוסיף: "וגם את האוסטרים!" נדהמתי כמובן כשכולם פרצו לפתע בצחוק.

יותר מכל נרעשתי כששמעתי שגם הסוסים הנאים ביותר של האחוזה, האנְס והעורבן, נשלחים מכאן, שכן – וכמה הסברים נדרשו במקרה זה! – הם היו שייכים ל"מילואים של חיל הפרשים". אהבתי אותם בכל ישותי. ליבי נחמץ כשהתברר לי ששני הסוסים האבירים נלקחים מאיתנו.

אבל הגרוע מכל היה שבין עניין לעניין שבו והדהדו המילים "לנסוע הביתה", או "אולי נצטרך לנסוע הביתה כבר מחר." זה היה עבורי כאילו אמר מישהו: "אולי נצטרך למות כבר מחר." מחר – במקום הנצח של שבועיים תמימים!

כידוע, רדיו עוד לא היה אז, והעיתון הגיע לאזור היערות שלנו באיחור של 24 שעות. חוץ מזה, מה שהיה נהוג לכתוב אז בעיתון היה בדרך-כלל הרבה פחות ממה שנכתב היום. הדיפלומטים היו אז הרבה יותר דיסקרטים מאשר היום… וכך יכול היה לקרות, שדווקא ב-1 באוגוסט החלטנו שהמלחמה כלל לא תפרוץ ושאנחנו נשארים במקומנו.

לעולם לא אשכח את אותו 1 באוגוסט, ותמיד יביא עימו זכר היום הזה תחושה של שלווה, התרגעות שלאחר מתח, מעין הרגשה ש"הכל יהיה בסדר". אכן, באורח כה בלתי-צפוי יכולה להתרחש "חוויה היסטורית".

זה היה יום ראשון, טבול באותה רגיעה נפלאה שיום ראשון כפרי יכול להביא עימו. העבודה הסתיימה, צלילים של עדר שב הביתה הדהדו באוויר, שקט ושלווה באחוזה כולה. הפועלים והמשרתות מתקשטים בחדריהם לקראת ריקוד-ערב כפרי, ורק למטה, באולם שנהגו לתלות בו את שלל קרני האייל על הקירות, והציגו את כלי האבץ והקרמיקה על המדפים, ישבו אבי ובעל האחוזה, בעל-הבית שלנו, שקועים עמוק בכורסאותיהם ודנים במצב בכובד-ראש. מובן מאליו שלא הבנתי הרבה ממה שהם דיברו, ובינתיים גם שכחתי את מה ששמעתי. אך לא שכחתי כמה רגועים ומרגיעים היו קולותיהם, הקול הגבוה של אבי והבס העמוק של בעל האחוזה, וכמה משרה ביטחון היה עשן הסיגרים שלהם. הם עישנו לאיטם, והעשן הריחני היתמר מעליהם במגדלים מעוגלים קטנים. לא שכחתי כיצד, משהמשיכו לדבר, נעשה הכל מובן יותר, טוב ומרגיע יותר. ולבסוף התברר ללא כל שמץ של ספק שמלחמה לא יכולה כלל לפרוץ, וכי אנחנו, כמובן, לא ניתן לאיש להפחיד אותנו ונישאר כאן עד סוף החופש, כמו תמיד.

מאחר שהקשבתי רק עד לנקודה זו, יצאתי החוצה, ליבי עולה על גדותיו מתוך הקלה, סיפוק והכרת תודה, ובתחושת התעלות ממש צפיתי בשקיעת השמש מעבר ליערות העבותים, שכעת היו שוב שלי. היום החולף היה מעונן, אך הלך והתבהר לקראת ערב. שמש זוהרת ומאדימה נראתה כאילו היא שטה לה בתוך הכחול הטהור, מבטיחה יום חדש ללא ענן. וכך, ללא ענן – כפי שהייתי סמוך ובטוח – יחלפו להם 14 ימי החופשה הנצחיים, שהתפרשו עתה שוב לפני!

כשהתעוררתי למחרת היום, היו כבר הכל עסוקים באריזה. תחילה לא הבנתי כלל מה קרה; המילה "גיוס" היתה שוב חסרת כל פשר עבורי, למרות שכבר לפני ימים אחדים ניסו להסביר לי אותה. עכשיו כמובן לא היה לאיש זמן להסביר משהו. בצהריים היה עלינו לנסוע על כל מיטלטלינו – אי-אפשר היה לסמוך על כך שגם אחר-כך תהיינה לנו רכבות. "היום זה הולך אפס נקודה חמש," אמרה המשרתת החרוצה שלנו; משפט שמובנו סתום בעיני גם היום, אך שמשמעותו היתה, כפי הנראה, שהמהומה גדולה ושכל אחד צריך לדאוג לעצמו. וכך אכן הסתלקתי משם, עוד פעם אחת אחרונה, בלי שאיש יבחין בי, ורצתי ליער. לבסוף מצאו אותי, ממש ברגע האחרון לפני הנסיעה, יושב על גזע עץ, ראשי בידי, ומתייפח. הייתי נדהם ומבולבל מדברי הנחמה שהרעיפו עלי הכל. הם הסבירו שעכשיו, בזמן מלחמה, חייב כל אחד לתרום את חלקו. איכשהו העלו אותי על העגלה, וכך הובלנו לתחנה על-ידי שני סוסים דוהרים – לא עוד האנס והעורבן, כמובן, שהרי הם כבר לא היו שם – ענני אבק מכסים הכל מאחורינו. מעולם לא ראיתי שוב את היערות של ילדותי.

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה חוויתי את המלחמה כמציאות, ומתוך אותו כאב טבעי של אדם שלקחו ממנו משהו והרסו לו אותו. אך כבר בדרך הכל השתנה. העולם נעשה מרגש יותר, הרפתקני יותר – חגיגי יותר. הנסיעה ברכבת נמשכה שתים-עשרה שעות במקום השבע הרגילות. שוב ושוב נאלצנו לעצור. חלפו על פנינו רכבות מלאות חיילים, ובכל פעם נדחקו כולם לעבר החלונות, מנפנפים בידיהם וקוראים קריאות קולניות. לא היה לנו הפעם קרון לעצמנו, כמו תמיד. עמדנו במעברים או ישבנו על המזוודות שלנו, מחוצים בין כל האנשים שפטפטו ושוחחו בלי הרף, כאילו הכירו זה את זה מתמיד. נושא השיחה העיקרי היה מרגלים. במסע הזה למדתי הכל על העניין ההרפתקני הזה – ריגול – שעליו לא שמעתי קודם מעולם. בכל מעברי הגשרים נסענו לאט במיוחד, ובכל פעם חשתי מין צמרמורת נעימה; הרי יכול להיות שאיזה מרגל הניח פצצה מתחת לגשר! כשהגענו לברלין היתה שעת חצות. מעולם לא נשארתי ער מאוחר כל-כך. ובנוסף לכך, הדירה שלנו לא היתה מוכנה לקבל אותנו. הרהיטים היו מכוסים והמיטות לא היו מוצעות. סידרו לי מיטה על הספה בחדר-העבודה של אבא, ספוג עשן סיגרים. אין ספק: מלחמה מביאה עימה גם הרבה דברים נעימים!

בימים שלאחר מכן למדתי כמות מדהימה של דברים חדשים בזמן הקצר ביותר. אני, ילד בן שבע, שרק לפני זמן קצר בקושי ידע מה זאת מלחמה, שלא לדבר על "אולטימטום", "גיוס" ו"מילואים של חיל הפרשים", ידעתי פתאום, כאילו ידעתי תמיד, לא רק את המה, האיך והאיפה של המלחמה, אלא אפילו את הלמה: ידעתי שבמלחמה אשמות שאיפות הנקם של צרפת, הקנאה המסחרית של אנגליה והברבריות של רוסיה. ידעתי גם לבטא את כל המילים האלה בלי קושי. יום אחד התחלתי פשוט לקרוא עיתון, והתפלאתי באיזה קלות הבנתי מה שקראתי. ביקשתי שיראו לי את המפה של אירופה, ותפסתי במבט אחד שעם צרפת ואנגליה כבר נסתדר, ואילו באשר לגודלה של רוסיה חשתי אומנם בהלה עמומה, אך התנחמתי בכך שעל המספר המפחיד של הרוסים מפצה טיפשותם הידועה, נחיתותם, והעובדה שהם שותים כל הזמן וודקה. למדתי – וכאמור במהירות שיא, כאילו תמיד בעצם ידעתי – את שמות מפקדי הצבא, את כוחם של הגייסות וחימושם, את תפוסת האוניות, מצב הביצורים העיקריים ומהלך העניינים בחזית. מהר מאוד תפסתי שכאן מתנהל בעצם משחק שמסוגל להפוך את החיים למעניינים ומרגשים כפי ששום דבר לפני כן לא יכול היה לעשות. ההתלהבות והעניין שלי במשחק הזה לא שככו עד לסוף המר.

עלי להגן כאן על משפחתי. לא הקרובים שלי הם שסובבו כך את ראשי. אבי סבל מן המלחמה מן הרגע הראשון והתבונן בהתלהבות של השבועות הראשונים מתוך חשדנות, ובפסיכוזת השנאה שבאה אחריה – בגועל נפש מוחלט. בהיותו פטריוט נאמן ייחל אף הוא, כמובן, לנצחונה של גרמניה, אך הוא השתייך לאותם מוחות ליברליים של דורו, שהיו משוכנעים בסתר ליבם שמלחמה בין אירופאים היא עניין אבסורדי, השייך לעבר. הוא לא היה מסוגל להבין את המלחמה הזו, וסירב בתוקף, כמו רבים אחרים, להשלות את עצמו בכל הנוגע לה. פעמים אחדות שמעתי אותו מעיר הערות מרירות וספקניות – לא עוד על האוסטרים דווקא – ואלה נראו לי מוזרות למדי במצב החדש שבו הייתי שרוי, מצב של התלהבות נסערת מן המלחמה. לא, אבי – ובאותה מידה גם שאר קרובי – לא היו אשמים בכך שהפכתי בתוך ימים אחדים לשוביניסט ו"מחרחר מלחמה".

האשמה היתה – באוויר, באווירה הכללית, ששבה ושיחזרה את עצמה אלפי פעמים מסביב; במהומה ובכוח-המשיכה של ההמון המלוכד, שסיפקו בחינם לכל מי שנסחף אל תוכם (וגם אם היה זה רק ילד בן שבע) רגשות עזים לא מוכרים, ואילו את מי שנשאר מבחוץ חנקו כמעט לגמרי בתוך ריק של שממה ובדידות. באותם הימים חשתי בפעם הראשונה, מתוך תשוקה נאיבית וללא רמז של ספק או היסוס, את ההשפעה של אותו כישרון המיוחד לעם הגרמני: הכישרון לפתח פסיכוזת המונים, במקביל אולי לאי-היכולת שלו להשיג אושר פרטי. לא יכולתי לתאר לעצמי שאפשר בכלל להישאר מחוץ לטירוף הכללי והחגיגי הזה. לא עלה אפילו בדעתי שיכול להיות משהו רע או מסוכן באותו עניין שגרם לי בעליל כל-כך הרבה אושר וסיפק תחושה של שכרון חושים נדיר ונשגב.

אכן, לגבי דידו של ילד בגיל בית-הספר בברלין של אותם הימים היתה המלחמה דבר לא-מציאותי: לא-מציאותי ממש כמו משחק. לא היו אז התקפות אוויר ולא היו הפצצות. פצועים דווקא היו לעיתים, אבל ראינו אותם רק מרחוק והיו להם תחבושות ציוריות כל-כך. נכון, היו לנו קרובים בחזית, ומדי פעם הגיעה בשורה רעה. אבל אני הרי הייתי ילד, והתרגלתי מהר לחסרונם. העובדה שחיסרון זה יהפוך יום אחד לסופי ומוחלט, אף היא לא שינתה דבר. מה שהיה קשה ומטריד באמת, לא נחשב הרבה: אוכל גרוע – מילא. אחר-כך היה גם מעט מדי אוכל, סוליות עץ מרעישות בנעליים, חליפות מוטלאות, אוספים של עצמות וחרצני דובדבנים בבית-הספר, ובאופן מוזר אפילו העובדה שהייתי חולה לעיתים תכופות. עלי להודות שכל אלה לא עשו עלי רושם גדול. לא מפני ש"סבלתי את הכל כמו גיבור קטן". אלא שזה לא היה סבל כל-כך גדול. על אוכל חשבתי כמו אוהד כדורגל בתחרות גמר-גביע. הדיווח הצבאי היומי עניין אותי הרבה יותר מאשר התפריט היומי.

ההשוואה עם אוהדי כדורגל אכן הולמת מאוד. בעצם הייתי נלהב מן המלחמה כמו שאדם יכול להיות נלהב מכדורגל. יהיה זה מוגזם לטעון שהייתי קורבן של תעמולת השנאה, שבין השנים 1915 ל-1918 היתה מכוונת להצית מחדש את ההתלהבות שהלכה ודעכה מאז החודשים הראשונים של המלחמה. שנאתי את הצרפתים והאנגלים כמו שאוהד של פוֹרטסמוּת "שונא" את תומכי ווּלבֶרהמפּטוֹן. מובן מאליו שאיחלתי להם תבוסה והשפלה, אבל רק משום שאלה היו ההיפך מן הניצחון והתהילה של הצד שלי.

מה שהיה חשוב באמת היה הקסם שהשרה עלי משחק המלחמה: משחק שבו, על-פי כללים סודיים, מילאו מספרי השבויים, השטחים הכבושים, הביצורים שהוכנעו והאוניות שטובעו, בערך אותו תפקיד שממלאים שערים בכדורגל או "נקודות" באיגרוף. אף פעם לא נמאס לי לערוך בדמיוני את טבלת הנקודות הזו. הייתי קורא נלהב של דיווחי הצבא, שאותם "חישבנתי", שוב לפי חוקים נסתרים לגמרי ולא רציונליים, כך שלמשל עשרה שבויים רוסים היו שווים לשבוי צרפתי או אנגלי אחד, 50 מטוסים לסיירת שריון אחת. אילו היו נתונים סטטיסטיים על הנופלים, בוודאי הייתי "מתרגם" כך גם אותם, בלי שום ייסורי מצפון, ומבלי לתאר לעצמי כלל איך מתרחש במציאות מה שאני מחשב לי כאן. היה זה משחק אפל ומסתורי, עם כוח-משיכה בלתי-נדלה, נבזי, וחזק מכל דבר אחר. הוא הפך את החיים האמיתיים לחסרי כל ערך, והיה ממכר כמו משחק רולטה או עישון אופיום. אני וחברי שיחקנו במשחק הזה כל זמן המלחמה, ארבע שנים רצופות, בלי להיענש ובלי שאיש יפריע לנו. המשחק הזה הוא שהשאיר בכולנו חותם עמוק ומסוכן, ולא "משחקי המלחמה" הבלתי-מזיקים ששיחקנו כרגיל ברחובות ובמגרשי המשחקים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפור של גרמני”