החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יומן הבמאית

מאת:
הוצאה: | 2021 | 320 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"אני מציעה לכם שפעם, כשיהיה לכם זמן, עזבו לרגע את הכיסא שבאולם ושבו קצת בחושך שמאחורי המסך. תוכלו לראות איך כאשר מוקרן עליו סרט רואים אותו הפוך, ותבינו איך כמו באחורי הקלעים, כמו בפולין, גם בחיי היום-יום פה בארץ משפיעים עליכם האירועים בהיפוך ואין לאן לברוח."

 

מונה היא במאית תיאטרון שנקראת לביים הצגה לתחרות שמעלה תיאטרון הפרינג' שבו היא עובדת. היא קיבלה לתפקיד את חוה – שחקנית מנוסה, רווקה, שעולמה הפנימי מוצף בזיכרונות מבלבלים מהעבר, בייחוד מעברם של הוריה בצל השואה ומלחמת העולם השנייה. סיפורה של חוה מעורר את זיכרון מסעה הפרטי של מונה באמסטרדם ולוקח אותה למסע נוסף בהווה, אל נפשה ואל עולם רוחני של התעוררות, של מודעות ושל צמיחה פנימית. 'יומן הבמאית' שופך אור על תהליכי יצירה, על זיכרונות חיים, על מציאות שבורה ועל הדמיון כמרחב אלטרנטיבי.

 

נורית שני (1956) היא ציירת, סופרת ומורה רוחנית אשר חיה ויוצרת בתל-אביב. נולדה בקיבוץ גבת, גדלה בקריית טבעון, למדה אומנות ב"בצלאל" ותרפיה באומנות ב"דוד ילין". הופיעה עם אביה הסופר, יוסל בירשטיין, כמספרת סיפורים על במות ברחבי הארץ והקימה תיאטרון ילדים פרטי בשם "סיפורן", שבו שיחקה בהצגות פרי עטה. היא רכשה את ניסיונה במשחק ובבימוי בתיאטרון "תמונע" וכיום היא מנהלת סטודיו לציור בתל-אביב וקליניקה פרטית לטיפול בדמיון מודרך בשיטת "שערי חכמה". 'יומן הבמאית' הוא הרומן הראשון שלה למבוגרים. קדמו לו ספר העיון דמיון והדמיה לשיפור מערכות יחסים, ספרי הילדים המאוירים בציוריה 'הפרפר של תות והילד הקנוי' וספר השירה 'רישומי מדבר'.

מקט: 4-1272-942
"אני מציעה לכם שפעם, כשיהיה לכם זמן, עזבו לרגע את הכיסא שבאולם ושבו קצת בחושך שמאחורי המסך. תוכלו לראות איך […]

 

א.

קצת אחרי ראש השנה של שנת 2002 פרסם תיאטרון הפרינג’ שבו אני עובדת מודעה על תחרות ונקבעו תאריכים לאודישנים. ביום האודישן מצאתי עצמי יושבת יחידה באולם חשוך, בין הכיסאות הריקים מול הבמה שאליה עלו לפי תור שחקנים שהדגימו חלקים ממופע שרצו להגיש לתחרות. כיסאות ריקים באולם חשוך אינם ריקים אם הדמיון ממלא אותם. מספיקה לפעמים מילה אחת. למשל קריאה מהבמה אל סבתא מושיבה אותה כצופה מדומה. סיפור שמסופר על אהוב מזמֵן אותו והוא נוכח בקהל כדמות דמיונית. לפעמים הוא אף הופך לצילו של השחקן שעל הבמה.

בשעה שאני יושבת ישנם חיים בשני מעגלים של אור – במעגל הקטן והקרוב של מנורת השולחן המאירה על יומני ועל ידי הכותבת בו את רשמיי, ובמעגל האור שעל הבמה, שבתוכו מתחלפים השחקנים.

ראשון הופיע שחקן ותיק וידוע. לפני שפתח באודישן אמר שהוא מביא אלינו את מעמדו ושמו וספר גדול ממדים שאותו הניח על מעמד. בקול סדוק הקריא ממנו עדות שנכתבה בידי דור שני לשואה ממקסיקו. הוא אמר שעליי לדמיין צלילי מיתר של קונטרבס שיבקעו כשיעמוד לצידו נגן מוכשר שילווה את המונולוג. החשכה ששרתה התעבתה כשהופיע, עד ששמעתי את צלילו הדק של הפעמון שלי. זמנו אזל. סדק האור שבכניסה לאולם התרחב כשיצא והותיר את הדלת פתוחה.

הוצאתי את הסנדוויץ’ שהכנתי לי בבוקר. לחמנייה שחומה זרועה בגרעינים, מלאה בכל טוב, שתכננתי לאכול בצהריים כדי לחסוך לי את עלות הארוחה בבית הקפה. יוסי, בעל התיאטרון והמפיק הראשי, הודיע שיקצץ את דמי האש”ל לעובדים עקב קשיי תזרים. הידיעה שיש לי סנדוויץ’ בתיק עוררה בי תיאבון, והחלטתי שאקח רק ביס אחד, אעטוף אותו ואחזירו לתיק. אבל שלל הרטבים שבהם ניקדתי את החסה והזיתים והגבינה שבתוכו זימנו עוד ביס וכשהליצנית, השנייה בתור לאודישן, עברה בסדק האור ועלתה לבמה, נותרו ממנו רק כמה גרעינים על אצבעותיי.

היא נעמדה בגבה אליי והציצה מדי פעם לאחור, בכל פעם בארשת פנים מעוותת, בהבעה שונה. פניה הפכו למסכה ותנועותיה היו עשירות ברגש, כפנטומימה. נראה היה שהקדישה מחשבה ללבוש המפוספס, המנוקד, הכחול, האדום והלבן. כבר פגשתי בעבר ליצנים אבל הם לא הקדישו כל כך הרבה תשומת לב ללבוש. היא ידעה ליפול, לקום, לעקם רגליים ולכדרר חמישה כדורים באוויר תוך שמירה על יציבות מוט על ראשה. שאלה את הכיסאות הריקים מה שלומם היום, וגם אותי שאלה אם משהו העציב או שימח אותי היום, ללא מענה. גבוהה, חטובה ובלונדינית, וללא סיפור, יצאה לאחר שאמרתי לה שהתשובות יישלחו במייל.

פעם סחרו באנשים. בדקו את לובן השיניים, את צפיפות השריר של עבד העובר לסוחר, את גזרתה של שפחה עתידית מעורטלת על במה בשוק. ואני לבדי פה בוחנת את מרחב הרוח של השחקנים, צופה ברדידות, בבלבול, משווה את הרוח לדיוקן הגוף ומבקרת. שחקן שפרש וקולו העייף משוטט בעבר מדכא – כמה הצגות ימכור? כמה רגעי צחוק תעורר ליצנית בלונדינית? מי יתלהב ממנה? גברים? נערים? ומה יהיה על הנשים בקהל? האם יאהבו אותה כשבעליהן יתענגו על חזותה?

הסתכלתי על הרשימה וראיתי את שמו של השלישי בתור – אלפרדו ביפ ביפ. איש עם תוכי. ואכן עלה לבמה בחור שחום ושמנמן עם תוכי ירוק על כתפו. הוא סיפר איך הפך לחברו הטוב של התוכי בעת שיטוטיו בין שבטים נידחים באפריקה, איך האיר את עיניהם של כפרים שלמים שהיו במצוקה חקלאית ואיך הוא והתוכי חילצו נערה מאגם. סיפורו דמה קצת לעלילת הספר “הדברן”. כששאלתי אותו אם קרא את הספר, אמר לי שלא. קראתי פעם שתגליות נחשפות באותו הזמן בכמה מקומות. אם כך, גם סיפורים יכולים להיות דומים. שני גיבורים, עלילה דומה ומקומות שונים. השחקן והתוכי לא ראו את פניי כשדיברתי. קולי נישא באולם כקולה של אֵלה המתבוננת על נתין. התוכי פרח מכתפו של אלפרדו ונחת בתוך עיגול האור שעל יומני. התבוננתי בנוצותיו הירוקות, בפס הכתום שלאורך הכנף, בעין הצהובה שכיוון אליי ובמקור הפצחני. קפאתי. זו הפעם הראשונה שטופרי תוכי ננעצו בגב ידי. ניסיתי למושכה. אלפרדו צקצק ושרק. התוכי קרא, “שולה! שולה!” ופרח חזרה אל בעליו, שאמר לי שכך אפשר לשבור את הקיר הרביעי, כשהתוכי ששמו שולה יעוף דרכו מכתפו של אלפרדו אל הקהל, ואז התאורן יאיר לרגע אנשים בקהל במעגל קטן של אור.

אחריו עלתה אל הבמה אישה יפהפייה. שערה כהה וחמוקיה מלאים, לבושה הדוק ומינימליסטי. היא החלה לרקוד ולדבר דברי עגבים אל גבר דמיוני. ממה שהבנתי, היא ניסתה להבין איזה סקס הגבר אוהב, איזו דמות הוא רוצה שהיא תהיה עבורו. מריקוד אנכי עברה לעמידת ארבע, מפנה אליי את עכוזה, אז ראיתי שזנב ארנב לבנבן נתפר שם מאחור. היא סיימה את הקטע בשכיבה, ופישוקה גילה לקהל הדפס של פה מלא שיניים דוקרניות על המפשעה. “ככה זה יתחיל,” הסבירה, וייגמר בבגדי שְׂרָד מהוגנים בדמות של “מנהלת מכובדת שלא נותנת”. היא אמרה שההצגה היא על צעקתן של הנערות היפות שרוצות להתקדם בעולם ונאלצות לוותר על כבודן.

רשמתי את הרציונל שלה ולאחר שיצאה סימנתי ליד שמה כוכב קטן, מכיוון שידעתי שאם אבחר בה להיות ההצגה שתייצג אותנו, יוסי יגבה אותי.

נותרו ברשימה עוד ארבעה שחקנים. עצמתי את עיניי ושחזרתי את ההופעות שראיתי עד כה. אף שלא עבר זמן רב מאז צפיתי בהן, נמחקו ההופעות הראשונות תחת רשמי ההופעות הבאות שנערמו עליהן. רציתי להיות נאמנה ולא לתת להתרשמות האחרונה להשפיע על החלטתי.

ההופעה הבאה הייתה של שחקן שפגשתי פעם. שנינו ניסינו להתקבל כבמאים לתיאטרון הקטן של יוסי. אותי קיבלו ואותו לא. הוא החליט להעלות הצגה עכשווית. הוא סימן על הבמה ריבוע בסרט דביק ובמשך כל הקטע לא יצא ממנו. הריבוע היה דימוי לחדר מעצר של שבוי מלחמה. הוא סיפר על קורות הקרב, על נפילתו בשבי, על הצלקות על גופו מהמון אנשים שדקרו אותו בטרם חיילים הצילו אותו מידיהם. הוא חיקה את קריאותיהם כקריאות של חיות בעגה ערבית. הגעגועים אל בנו התינוק, זיכרון מגע הלחי שלו שמי יודע אם יחוש עוד. “בתוך כל אדם ישנה נקודה אמונית שדרכה הוא נוגע באלוהים. בחיים ובמוות אני מצטמצם אל אותה נקודה, עומד בתוכה, כפות רגליי מהודקות בה. אני פוקח עיניים ורואה אותן קשורות מעליי כי תלו אותי הפוך,” דקלם על הבמה.

נשארתי עם המשפט האחרון שלו. חבל שאי-אפשר לעשות הצגה שהיא עצמה אודישן. יעלו אנשים שונים ויציירו ציור קטן במילים, דגימות חיים.

כשהשחקנית הבאה הציגה נעמדתי. הרי ממילא לא ראתה אותי מהבמה, מסונוורת מאור השטיפה.  היה לי קשה להמשיך לשבת. היא דיברה בקול מלא פאתוס, עוברת כביכול מדמות לדמות בדיאלוג בין נשים שמתקוטטות על גבר. לאחר חמש דקות הורדתי אותה מהבמה ואמרתי שניתן לה תשובה במייל.    רציתי להתאהב בהצגה, בשחקן או בעלילה. רציתי לבחור את הבחירה שלי.

חיכיתי ואיש לא נכנס.

“הבא בתור!” קראתי. איש לא נכנס. יצאתי למסדרון ושאלתי את המזכירה אם אהרון כהן הגיע, השחקן הבא ברשימה. היא ענתה שלא. גם השחקנית ששמה הופיע אחריו עדיין לא הגיעה. המתנתי עוד כרבע שעה, ואז החלטתי ללכת לבית הקפה הקרוב.

יוסי ישב שם עם שני בחורים צעירים. הוא הציג אותם כבמאים לעתיד ואמר שאחרי שאבחר את ההצגות לתחרות, אעביר להם את שמות השחקנים והם יקיימו אודישן נוסף. בעוד שבפעם הקודמת הגיש רק הצגה אחת, השנה החליט להגיש שלוש הצגות.

“וקפה תקנה לי על חשבונך?” שאלתי.

יוסי היה איש הייטק שאהב תיאטרון. לאחר שעשה אקזיט וקנה לאשתו ולילדיו וילה ומכונית שטח יוקרתית, החליט שיפתח תיאטרון פרטי והצליח גם להביא תקציב ממשרד התרבות ולקבל הכרה של תיאטרון פרינג’. הוא לא שיתף אותי בהחלטתו להעסיק עוד במאים. הוא המנהל. כשראיתי אותם הופתעתי. שמרתי על חיוך, לחצתי ידיים וקיבלתי את פניהם. “בסדר, תנו לי רק לסיים את היום.”

לקחתי את הקפה וחזרתי לאולם. על הבמה עמדה בחורה צעירה שנצמדה למיקרופון ודקלמה את סיפור הגילגול של קפקא. היא קיוותה להתקבל ושאעזור לה לכתוב תמליל שבו היא תמחיז כהצגת יחיד את מצבו הטרגי של אדם שמתעורר בגופו של ג’וק מרובה רגליים. היא אמרה שקיבלה השראה מציוריו של הצייר יוסל ברגנר שצייר את הג’וק לא כמקק אלא כחרק רב רגליים ממשפחת הסרטניים.

אהרון כהן לא הגיע ולכן חזרתי לבית הקפה, כדי לשמוע עוד על הבמאים החדשים שיוסי החליט להעסיק ולשאול אותו איך נסתדר מבחינת השעות, שהרי לתיאטרון רק במה אחת והתחרות מתחילה בעוד שלושה חודשים. הם החליפו ביניהם רשמים מהיחידות המובחרות שבהן שירתו. השניים סרקו אותי במבטם ויוסי קרץ להם. חשבתי לעצמי שהסיפור של השבוי יתאים לאחד מהם אבל לא מצאתי סדק להשתלב בשיחה, ואז המזכירה נכנסה בהולה ואמרה שמחכים לי באולם למופע נוסף.

כשנכנסתי ראיתי שמסך חדש נמתח בירכתי הבמה, וקרע במרכזו. נעמדתי ליד הבמה ושאלתי בקול: “יש פה מישהו?”

מהסדק שבמסך יצאה אישה מטופחת כבת ארבעים, שמנמונת, בעלת לחיים ורודות ותפוחות כאפרסק, שפתיה מרוחות באודם ותלתליה אסופים. היא נעמדה מולי בקדמת הבמה והקישה באצבעה לאלכס התאורן שישב למעלה. סרט הוקרן מאחוריה. ראו בו גבר כבן שבעים הולך ברחוב אירופי. היא הביטה בו זמן מה ואמרה לחלל האולם, “לאבא שלי היה חיבוק גדול. כשאבא חיבק אותי, לא ידעתי היכן אני מתחילה והוא נגמר, כי כל מה שאמרתי הפך לשעשוע עבורו וכל מה שהוא עשה היה עבורי כחומר ליצירה. הופענו ביחד כמספרי סיפורים. הצחקנו והתפרנסנו ביחד, עד שנפטר. אישה קמה במחצית חייה, מהלכת מאחורי הקלעים, ממששת בחושך את הנמצאים שם עימה. אישה קמה במחצית חייה לקרוע את מסך חייה, ועוברת דרך הקרע, מן הקלעים אל הבמה.”

עוד באמצע דבריה סרט שני הוקרן בצידו השמאלי של המסך וראו בו אישה בגבה ישובה אל מול חלון. הסרט הימני, שבו הוצג אביה קודם, הציג כעת במה שעליה הילכו יד ביד אב וילדה קטנה.

קשה היה לי לעקוב בו-זמנית אחר ההתרחשויות המקבילות. האב הרים את ידו הפנויה והצביע על האישה שבסרט השמאלי,

כאילו הוא רואה אותה מחוץ לעולמו. הוא אמר לילדה שיספר לה את סיפורה של האישה. “שם,” אמר לילדה, “מספרים על החיבוק של אימא שלך.”

עכשיו הייתי עסוקה במראות המוקרנים ובקושי הבחנתי בסדק שבמסך. השחקנית המטופחת הסבירה לי, “הסרט צולם לאחר שאבא שלי נפטר. השחקן שמגלם אותו כבן ארבעים והילדה היא אני. עכשיו אני כבר לא ילדה ואם כך, בן כמה היה אבא שלי לוּ חי? בניגוד לחוקי הטבע אנחנו עדיין מופיעים ביחד. אני מהלכת בין החיים והוא בסרט.”

היא התקרבה אל המיקרופון, אחזה בו וכששמעה את הרשרוש דיברה לתוכו, “סתם קמה אישה במחצית חייה עם הצגה כדי להתקבל לתחרות? אלה הם חיי. אני מתעוררת על הבמה. הוריי נפטרו ואין לי בן זוג או ילדים. בתוכי מתנהל שיח על פרעות ביהודים.

אישה יוצאת דופן, חשבתי והסתכלתי בשעון. הזמן לאודישן הלך ואזל. הוצאתי את הרשימה לרשום את הערותיי ולא ראיתי את שמה. מייד גם הצדקתי את מזכירת התיאטרון, שחשבתי ששכחה לרשום אותה ברשימה שלי ואולי בטעות בכלל רשמה אותה ברשימתו של אחד הבמאים החדשים. לכן לא שובצה. השעה הייתה מאוחרת. קמתי, הלכתי אל הבמה והושטתי לה יד.

“מונה,” אמרתי.

היא רכנה אליי, לחצה את ידי ואמרה, “חוה.”

אמרתי לה שיהיה עליי לראיין אותה, כדי לדעת עליה יותר. במיוחד עליי להבין מה היא רוצה לומר, ואם יש בחייה התנסויות שמהן נוכל לשאוב תכנים להצגה. רק אחרי הריאיון אודיע לה אם לבוא לעוד חזרות. כי כשאני מביימת חומרים שלה, אנחנו במסע משותף שבו אני המדריכה ועליי להכיר אותה כדי לדעת לאן להוביל את ההצגה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.