נולדתי שלוש פעמים מחדש, כולן בחודש אב. אני חוגגת את החיים בכל דרך שאני יכולה, עד הלידה הבאה. בספר הזה, שנכתב […]
34
אמוץ רוצה מאד להיות עצמאי, כך הוא אומר לי בכל פעם שאנו נפגשים. בינתיים, רננה, אשתו עוזרת לו להתלבש בכל בוקר.
לקראת השחרור מן המחלקה, אמוץ לומד להתלבש בעצמו, למרות יד ימין שכמעט ולא מתפקדת. שניהם מתרגשים לחזור לשגרת חיים נורמלית. לחזור לביתם.
הסבירו להם שאמוץ יצטרך להמשיך להגיע לבית החולים, שלושה ימים בשבוע במסגרת שיקום באשפוז יום, וחשוב שהוא יגיע בזמן. רננה מבטיחה לצוות שהם יהיו פה בכל שעה שבה יתחילו הטיפולים.
במשך ארבעה חודשים, רננה בילתה כמעט את כל היום עם אמוץ במחלקה. היא היתה שם בשבילו לכל דבר, קטן כגדול. כעת, אנו משוחחים על החזרה לעצמאות שלו בבית.
“אני כבר לא תלוי ברננה, כדי להתלבש ולצאת מהמיטה. זה ממש חשוב לשנינו”, הוא אומר לי בגאווה גדולה. אנו יושבים בכורסאות בלובי של אישפוז יום. שנינו ממתינים לטיפול הבא.
אני שמחה לשמוע על העצמאות הנרכשת בעמל רב. “ומה עוד אתה כבר עושה ממש בעצמך?” אני שואלת.
“לא צריך להגזים”, הוא אומר, “להתלבש בעצמי לוקח לי המון זמן, שלא תמיד יש לי.”
אני מתבוננת בו, מנסה להבין מה הוא אומר. אמוץ רואה בלבול על פני, אך שותק, כממתין שאבין.
“אמוץ, מתי אתה לא מתלבש בעצמך?”
“כשיש לנו טיפול כבר בשמונה, או תור מוקדם לרופא, אז אין לי זמן להתברבר עם ההתלבשות.”
“ואז?”, שאלתי, עדיין לא מבינה.
“רננה עוזרת לי, מלבישה אותי, כדי שנוכל להספיק לצאת בזמן.”
“מה עוד אתה צריך להספיק בבוקר, לפני שאתם יוצאים?”
“גם הנחת תפילין. אז רננה עוזרת גם עם זה. היא כבר ממש מומחית לכריכת הרצועות על היד.”
“ואתה? אתה כבר יכול לכרוך רצועות התפילין בעצמך?”
“כן, בטח, כבר בשיקום התחילו ללמד אותי, ואני יכול להניח אותם בעצמי.” אמוץ הביט בי והוסיף: “אבל זה לוקח המון זמן”.
“כמה זמן?”
“עשר דקות, אולי חמש עשרה, אם אני לא מסתבך. לפעמים יותר.”
“וכמה זמן לוקח לך להתלבש בבוקר? לגמרי בעצמך, בלי שום עזרה?”
“לפחות עשרים דקות. וזה בסדר, כשיש לנו זמן בבוקר.”
“אמוץ, מתי אתם יוצאים מהבית לטיפול בשמונה בבוקר?”
“בבוקר, בגלל הפקקים, אנחנו יוצאים כבר בשבע.”
“וזה אומר שאתה קם ב…?”
“שש, שש ורבע, ככה אני מספיק לשתות כוס קפה עד שרננה מכינה לי את הכריכים.”
“חשבתי שהעצמאות שלך חשובה לך. אפילו חשובה מאד. תמיד אמרת לי שזאת המטרה שלך, ‘לחזור לחיים עצמאיים, ולא להיות תלוי ברננה לכלום’, זה מה שאמרת לי בשיקום. אמרת, שאפילו אם יד אחת תשאר חלשה ומתפקדת חלקית, אתה תלמד לעשות הכל בעצמך, למרות החסרים בה. מה קרה שויתרת עליה כל כך בקלות?”
“לא ויתרתי בכלל! יש ימים שבהם אני מתלבש בעצמי ומניח תפילין! זה פשוט לא אפשרי לעשות זאת כל יום.” אמוץ נשמע פגוע ומתגונן.
“אני חושבת שאתה מתקדם מאד בשיקום, ומאמינה שאתה יכול לא רק להיות עצמאי לגמרי אלא גם לעזור לרננה.” הוא נראה מופתע. “אם תרצה, כמובן,” הוספתי.
“אולי, בעתיד, אבל בינתיים הדברים עדיין לוקחים המון זמן, שלא תמיד יש לי.”
“ומה יקרה אם תקום בחמש?”, שאלתי.
כל היושבים בכורסאות סביבנו מרימים עיניים ומסתכלים עלינו בהלם, כאומרים ‘מי שמע על השעה הזאת בכלל?’.
אמוץ שותק. התדהמה שלו מפנה מקום לעלבון, והעלבון מפנה מקום לחשש. גם אני שותקת.
“תגיד, אמוץ, מי זאת האשה הזאת, שתגיד לך לקום באמצע הלילה?”
אמוץ שותק. אינני יודעת ממה הוא חושש.
אני פונה לחבורה שכעת מקובצת סביבנו, “תגידו, יש משהו ששווה לקום בשבילו בחמש בבוקר?”
“לתפוס טיסה לחו”ל, אני מוכן לקום גם קודם”, אומר הבחור הצעיר שהליכון תוחם את הכורסא שלו.
“לצאת לדייג על סירת מפרש”, אומר הזקן בכסא גלגלים.
“מבחינתי, גם להגיע להתחלת המסלול בשביל ישראל, לפני החום הגדול, זאת סיבה מספקת לקום מוקדם”, אומרת קטועת הרגליים, שמנצחת את כולנו בכל תרגיל שכרוך בחוזק שרירי הידיים, או בפעלולים על כסא הגלגלים.
אמוץ עדיין שותק. אינני יודעת למה.
“אמוץ, אפשר להמשיך את השיחה בקפיטריה, בהזדמנות אחרת”, אני מנסה.
“למה? מה יש לו להסתיר? וחוץ מזה עצמאות זה נורא חשוב לכולנו, גם אנחנו רוצים לשמוע את השיחה”.
שתקתי, ההחלטה היתה של אמוץ.
המעלית השקופה ירדה, הדלת נפתחה, ורננה יצאה ממנה.
“המורה לספרדית חולה. השיעור בוטל, אז באתי להמתין כאן שתסיים, וניסע יחד הביתה. לא היה טעם לחזור ואז שוב לצאת שעה אחרי כן.”
רננה עצרה את שטף דיבורה, הסתכלה סביב ושאלה, “מה קרה פה? מישהו מת?”
“האשה הזאת”, אמה הצעיר עם ההליכון, והצביע עלי, “הציעה לאמוץ לקום בחמש בבוקר.” בפיו, זה נשמע כמעט כמו ניסיון לרצח.
רננה הסתכלה עלי, עיניה עברו לאמוץ, ובחזרה אלי. “אמוץ, מה קורה פה?”, שאלה, נותרת עומדת, מעט מחוץ למעגל.
אמוץ המשיך לשתוק.
“בשביל מה שיקום בחמש?” שאלה רננה, מנסה להבין על מה המהומה.
“אמוץ סיפר לי שכשיש אילוצי זמן בבוקר, את עוזרת לו להתלבש ולהניח תפילין. שאלתי, מה יקרה אם יקום בחמש. השעה הנוספת יכולה לאפשר לו לעשות הכל בעצמו.”
“גברת, יש אנשים שישנים לפעמים. בחמש עוד חושך בחוץ. זאת שעה מצוינת להתהפך לצד שני ולהמשיך לישון.”, אמר הצעיר.
“לא מספיק החיים שלנו קשים גם ככה? למה צריך לעשות אותם עוד יותר קשים?” שאל הזקן.
“מה הוא ירוויח מלקום באמצע הלילה?”, שאלה הבחורה.
“אם היו אומרים למי מכם, שאם תקומו חודש שלם בחמש בבוקר, תוכלו להגיע לעצמאות בתפקוד היום יומי, למרות המצב שבו אתם נמצאים, הייתם מוכנים לעשות את זה?”
שתיקה. רננה מביטה אלי, ומסמנת בכתפיה שהיא לא מבינה מה קורה פה.
הבחורה קטועת הרגלים, מסתכלת על הגברים סביבה ואומרת, “אני עצמאית לחלוטין. לא היה לי כוח לקום כל בוקר, אם הייתי תלויה באחרים בכל דבר שהוא, גדול או קטן.”
עיני כולם סוקרות את גדמי הירכיים, את הידיים על גלגלי הכסא, עולות במעלה גופה, אך לא פוגשים את עיניה.
רננה לא מתאפקת ומתפרצת, “תגידו, בשביל מה אתם כולכם בשיקום כאן? בשביל מה? כדי שיהיה לכם מה לעשות בימים הריקים שלכם???!!! אתם לא באמת רוצים לחזור להיות עצמאים. זאת רק כותרת יפה. זה נשמע טוב, אבל לא שווה את המאמץ, נכון? לפחות לא מאמץ אמיתי.” התסכול מפעפע ועולה, עוטף את המילים, נוטף מהן. הטיפות מתאחדות לגלימה אטומה שמאיימת לשאוב לתוכה את כל האוויר.
“את לא מבינה כלום”, אומר הצעיר. “אין לך מושג כמה קשה להיות נכה.”
עיניה של רננה רושפות. “אז מה הבעיה לענות על השאלה שלה? אם זה קשה להיות נכה, אם זה מתסכל להיות תלוי באחרים, אז מה הקושי לענות על השאלה שלה?”
הזקן מזדקף מעט בכסאו. ידיו כאילו מנסות להרים אותו גבוה יותר, והוא עונה: “אני מוכן לקום גם בארבע בבוקר, במשך חודשיים, אם אוכל להגיע לעצמאות בסיסית ולשמור קצת על הפרטיות שלי.” הוא שוקע חזרה לתוך הכסא, מסתכל עלי, על רננה, ואחר אל הצעיר שלידו. “ומה אתך?”
“אין לי היום שום דבר שאני רוצה, ושיש סיכוי שאשיג, ששווה את המאמץ.” הוא עונה. הוא פונה אל אמוץ ושואל אותו: “ומה אתך?”
אמוץ מסתכל עלי, מביט ברננה, העומדת עדיין ועיניה קשות, ואומר: “אני חושב שחודש לקום בחמש זה מחיר סביר לשלם כדי להיות עצמאי.” כתפיה של רננה נשמטות באנחת רווחה, וחיוך מזדחל אל קצוות פיה. “ומה יהיה אחר כך?”, שאל אמוץ. פיה של רננה נקפץ חזרה.
“נראה לי שאחרי חודש כזה, תגלה שאתה לא צריך שעה נוספת, אלא אולי רק לקום עשר דקות קודם כדי להשאיר זמן להסתבכויות לא צפויות.”
“ואז אוכל לחזור לשגרה של קימה בשש, שש ורבע?” הוא שואל את רננה יותר מאשר אותי.
“אם תרצה, אז למה לא” היא עונה.
“נראה לך שאני אסכים להמשיך לקום כל כך מוקדם, סתם ככה? בשביל הכייף אולי?!”
“אני לא יודעת מה תרצה בעוד חודש. אולי תגלה עוד דברים שאתה יכול להשתפר בהם, שמתאימים לבוקר?”
“תגידי”, פונה אלי הצעיר שאוהב לישון. “נראה לך שאת יכולה לעזור גם לי, כמו שאת עוזרת לו?”
“רצון, זה משהו ששיך לך ורק לך. רק אתה יכול לברר מה אתה רוצה, וכמה באמת אתה רוצה אותו.”, הוא נראה מאוכזב. “אבל אני פה כל יום חוץ משישי, אז בטוח נוכל להפגש ולדבר.”
“ומה אני יכול לעשות בינתיים?” הוא שואל, כשאני כבר מתגלגלת אל חדר הטיפול הבא שלי.
“לחלום. וכדאי אולי שתיקח דף ותתחיל לרשום. תגלה שיש הרבה דברים שהיית רוצה לעשות. וככל שיהיו יותר דברים כאלה, יש יותר סיכוי שיהיו ביניהם דברים שתוכל להגשים.” הסתובבתי לנופף לשלום. עיניו היו מצועפות. לרגע היתה תקווה בעיניו, ולאחריה נקוו הדמעות. אותן כמובן, כבר ‘לא ראיתי’…
באחד הבקרים, כחודש לאחר מכן, חיכו לי אמוץ ורננה עם חיוך על פניהם. “אנו רוצים להזמין אותך לאכול אתנו ארוחת בוקר היום.”
אני אוכלת ארוחת בוקר מלאה בבית, לפני השיקום, אבל לא היה נראה לי שזה חשוב כרגע. “בשמחה. תודה.”
עברנו לאיזור הישיבה ליד המזנון. אמוץ פרש מפה קטנה על השולחן הפינתי, הניח עליה שלוש צלחות ושלוש מפיות תואמות, ואחר הוציא בחגיגיות שלושה כריכים עטופים היטב ומלאים כל טוב, והניח אחד על כל צלחת.
“מה אנחנו חוגגים?” העזתי לשאול.
חיוך ענק מילא את פניה של רננה, והיא הצביעה על אמוץ. אמוץ הזדקף בכסאו ואמר: “אני הכנתי את הארוחה הזאת. בעצמי”.
“והוא כבר מתלבש בעצמו ממש מהר ומניח תפילין בזמן שיא.”
“ואני שובר את השיאים של עצמי כל כמה ימים”, אמוץ מוסיף בגאווה.
“ואוו”, אני אומרת בפליאה, “כל כך מהר! כל הכבוד לך”.
“ומה עכשיו?” אני שואלת, ומקווה שלא אדרוך שוב על איזו נקודה נעלמה כואבת.
“עכשיו אני יכול לקום בחמש וחצי, להתארגן בעצמי, וגם לפנק את רננה עם כריך טוב.” אמוץ לוקח נשימה עמוקה ומוסיף בזהירות,
“לא בכל בוקר כמובן, לפעמים אני די גמור אחרי כל ההתארגנות, אבל לפחות אנו יודעים שזה אפשרי.”
“זה ממש לא מובן מאליו”, אני אומרת, “נכון?”, אני פונה לרננה.
“ממש לא. אבל בכל פעם שהוא עושה זאת, זאת מתנה נפלאה, שמחזירה אותנו לחיים הטובים יחד, לפני האירוע.”
אין עדיין תגובות