גברת ואדון טימינס מתגוררים בסמטת ליליפוט הנאה, באחת משכונותיה המכובדות של לונדון. אין צורך לומר כי הדמויות שלנו משתייכות למשפחה […]
I.
מר וגברת פיצרוי טימינס גרים ברחוב ליליפוט, הרחוב הקטן והמסודר העולה במאונך לפארק ולגני ברובדינגאנג. זו שכונה מעודנת מאוד, ומיותר לציין שהם באו ממשפחה טובה.
בייחוד גברת טימינס, שכן אימה תמיד אומרת למר ט’ שהם בני מחוז סאפוק, וקרובים רחוקים של הוד מעלתו הרוזן מבאנגיי.
מלבד ביתו ברחוב ליליפוט הייתה למר טימינס לשכה בבית המשפט ברחוב עץ־התאנה, טמפל, במחוז צפון.
באחד הימים, כשתשלומי העמלות לוועדה המייעצת לפרלמנט ולפרקליטים השתנו מעט, שלחו סטוק ופוג’רס מרחוב ג’ורג’ הגדול את המסמכים הנוגעים להצטלבות קווי הרכבת של לוך פויל ולוך קוריב למר פיצרוי טימינס, שהיה נרגש כל כך, עד שמיד רכש שתי מראות קיר לחדרי האירוח שלו (ממדי החדר הקדמי הם 4 על 5, ומאחוריו חדר צר מידות אך אלגנטי, 2.5 מטרים על 3.5 מטרים), אלמוג לתינוק, שתי שמלות לגברת טימינס ושולחן קטן מעץ מלא, בפנטכניקון, שרוזה ערגה אליו זמן רב, עם רגליים מפותלות, פסיפס מרוקאי בצבעי זהב וירוק־שנהב ומגירות לרוב.
גברת טימינס היא משוררת ראויה ביותר (שיריה, ‘טורים לצבעוני קמל’ ו’קינה לגבעת פלינלימון’, הופיעו באחד מגיליונות המזכרת של השנה שעברה); ופיצרוי, בעודו מצמיד נשיקה למצחה הצחור של כלתו, הראה לה, באחד מהתאים הרבים מספור של השולחן, עט עם ראש מעוטר אבן אודם, ושש מחברות מוזהבות קטנות ומקסימות, עם הכיתוב ‘המחברות שלי’, שגברת פיצרוי תוכל למלא, הוא אמר (הוא איש אוקספורד, ומנומס מאוד), ‘עם התוצרים משובבי הנפש של המוזה שלה.’ מלבד המחברות האלה היו שם נייר ורוד, נייר עם מסגרת ארגמן, דפי תחרה שכולם מעוטרים באותיות ר.פ.ט. (רוזה פיצרוי טימינס), וביד וגרזן המלחמה, סמל בני טימינס (שנישא באשקלון על־ידי רואלדוס דה טימינס, צלבן, שכיום קבור בכנסיית טמפל, לצד הסמל סנוקס), וחותמות שעווה ריחניות צהובות, ורודות, תכולות ואחרות, לשימוש רוזה בהתכתבויותיה עם ידידותיה.
רוזה, תנוח דעתכם, קפצה משמחה למראה המתנות המתוקות האלה; קראה לצ’ארלס שלה (שמו הראשון היה סמואל, אך הם התעלמו מכך) הטוב שבגברים; חיבקה אותו שוב ושוב, לשביעות רצונו של משרתה הקטן והמכופתר, שהמתין לצידה; וברגע שיצא ללשכתו הוציאה את העט וגיליון נייר נפלא וניגשה לחבר שיר חדש.
‘על מה אכתוב?’ הייתה מחשבתה הראשונה, מן הסתם, ‘מה צריך להיות מקור ההשראה הראשון של אם צעירה?’ ילדה שכב רדום על הספה לפניה, והיא פתחה בכתב ידה המסודר ביותר —
‘טוּרִי שִׁיר אֲחָדִים לִבְנֵי בוֹנְגֵי דֶה בָּרָיִסֵי גַאֲשָׁלֵי טִימִין, בִּמְלֵאוּת עֲשָׂרָה יְרָחִים לְהֻלַּדְתּוֹ
כַּמָּה טוֹב מַרְאֵהוּ! כַּמָּה פָּנָיו נָאוֹת!
בבְּנִי, תִּינוֹקִי וָרֹד הַלְּחָיַיִם, יַקִּירִי הַקָּטָן,
מַלְאָכִי חֶסֶד שׁוֹמְרִים עַל רֹאשְׁךָ הַשָּׁרוּי בַּחֲלוֹמוֹת
רִיסִים רַכִּים מַסְתִּירִים תְכוֹל עֵינֶיךָ הַמִּתְנַצְנְצוֹת’
‘מתנצנצות? עיניך המתנצנצות? זה נכון דקדוקית?’ חשבה רוזה, שטרדה את ראשה הקטן בשאלה מגוחכת זו זמן מה כשהתינוק התעורר. ואז נכנסה הטבחית כדי לברר מה עם ארוחת הערב; ואז התגנבה לבית גברת פאנדי מבית מס’ 27 (היא הייתה השכנה ממול, והן התוודעו זו לזו בזכות תוכי המקאו של גברת פאנדי); ואלף דברים התרחשו. לבסוף, לא עלה בדעתה כל חרוז לקטן מלבד טיפו סולטן (שבקרב מולו זכה מייג’ור גאשלי, סבה של רוזה, לתהילתו), והיא התייאשה משירה הפשוט על דה בריסי.
ובכל זאת, כשפיצרוי שב מלשכתו כדי לטייל עם רעייתו בפארק, והציץ מבעד לאריג התלוי שהפריד בין שני חדרי האירוח, מצא את נערתו היקרה עדיין יושבת מול שולחנה, וכותבת, כותבת במרץ בעט האודם שלה מהר ככל שאפשר היה לשרבט באמצעותו.
‘מה רבה גאונותה של ילדה זו!’ אמר; ‘היא ממש גברת נורטון שנייה!’ וקרב אליה בחיוך כדי להציץ מעבר לכתפה ולבחון את הדבר הנאה שרוזה מחברת.
ואולם, לא הייתה זו שירה שהיא חיברה, ופיץ קרא את הדברים הבאים:
‘רחוב ליליפוט, יום שלישי, 22 במאי.
‘מר וגברת פיצרוי טימין מתכבדים להזמין את סר תומס וליידי קיקלברי לסעודה ביום רביעי, בשבע וחצי בערב.’
‘יקירתי!’ קרא הפרקליט, מחמיץ פנים.
‘באמת, פיצרוי!’ פלטה אשת חיקו, ‘כמה אתה מבהיל!’
‘לארח אנשים לסעודה באמצעים הדלים שלנו!’ אמר.
‘האם אינך מרוויח הון, אדוני הנכבד?’ רוזה אמרה. ‘חמש עשרה גינאות ליום הם ארבעת אלפים וחמש מאות לשנה; חישבתי את זה.’ ובאומרה זאת, קמה ואחזה בפאות לחייו (שהיו נאות כשל מיטב אנשי חוגו), קירבה את פיה לפיו ועשתה משהו לפניו החמוצות, ששינה לגמרי את הבעתן, ושמשרתה הקטן שמע מעבר לדלת.
‘חדר האוכל שלנו לא יכול להכיל אפילו עשרה,’ הוא אמר.
‘נזמין רק עשרים, אהובי. עשרה ודאי ידחו את ההזמנה בעונה הזאת, שבה כולם מארגנים מסיבות. תראה, הנה הרשימה.’
‘הדוכס והדוכסית מבאנגיי, וליידי ברברה סיינט מרי’ס.’
‘את ממש משתוקקת להכניס לורד לתוך הבית,’ טימינס אמר (הוא עדיין לא החליף את שמו בבית המשפט שברחוב עץ־התאנה, ולפיכך איני ממהר לכנותו טימין).
‘באמת, יקירי, הם בני דודינו, וחובה להזמין אותם,’ רוזה אמרה.
‘אז נזמין גם את אחותי ואת טום קראודר, אם כך.’
‘בלאנש קראודר באמת מאוד מאוד שמנה, פיצרוי,’ אשתו אמרה, ‘והחדרים שלנו הם מאוד מאוד קטנים.’
פיץ צחק. ‘מושחתת שכמותך,’ אמר, ‘ליידי באנגיי שוקלת פי שניים מבלאנש, אפילו כשהיא לא ב־’
‘קשקוש!’ רוזה צווחה, ‘באמת אי אפשר לארח את דוקטור קראודר; הוא מרעיש כל־כך כשהוא אוכל מרק, שזה ממש לא נעים.’ והיא חיקתה את קולות הגרגור שהדוקטור משמיע כשהוא שואב את המרק שלו, בצורה מצחיקה כל כך, עד שפיץ הבין כי לא בא בחשבון להזמין אותו.
‘מלבד זאת, עדיף שלא נזמין יותר מדי קרובי משפחה,’ רוזה המשיכה. ‘אמא, כמובן, כבר אישרה שתבוא. היא לא אוהבת לקבל הזמנות בערב; והיא תביא איתה את סלסלת הלחם הכסופה שלה ואת הפמוטים, והם ממש יפים ומרשימים.’
‘ואת מתלוננת שבלאנש גדולה מדי!’ נאנח טימינס.
‘טוב, טוב, אל תתרגז,’ אמרה רוזה הקטנה. ‘הבנות לא יבואו לסעודה; אבל נשמיע את המוזיקה שלהן אחר כך.’ והיא חזרה לרשימה שלה.
‘סר תומס וליידי קיקלברי, שניים. אל תגיד לא. אנחנו חייבים להזמין אותם, צ’ארלס, הם עשירים מאוד, וכל חדר בבית שלהם בגני ברודינגאנג יכול לבלוע את הדירה הצנועה שלנו. אבל לאנשים עם מעמד בחברה כמו שלנו הם ישמחו לבוא. אנשי העיר אוהבים להתרועע עם המשפחות העתיקות.’
‘בסדר,’ אמר פיץ, בפנים שאמרו הסכמה — וגברת טימינס המשיכה להקריא את רשימתה.
‘מר וגברת טופהאם סוייר, מבית בלגרבין.’
‘גברת סוייר לא הזמינה אותך אף פעם העונה. היא מתנהגת כאילו היא דוכסית, וכש —’
‘את בני מולדתנו, יקירי, חייבים להזמין, אתה יודע,’ רוזה ענתה, באצילות רבה, כאילו עצם נוכחותה של נציגה ממקום הולדתה תספק הגנה על הסעודה שלה. והזמנה נכתבה ונשלחה על־ידי משרתה מוקדם בבוקר למחרת לאחוזתם של הסויירים בבית בלגרבין.
הטופהאם סויירים ירדו זה עתה כדי לאכול את ארוחת הבוקר; גברת ט’, בשמלת הבוקר האפרפרה שלה וחזותה החסודה (היא לא נראית מרשימה במיוחד בבקרים, אבל האמינו לי, תלתליה וגזרתה יעצרו את נשימתכם בערב); ואחרי שקראו את ההזמנה התנהל הדיאלוג הבא:
גברת טופהאם סוייר — ‘טוב, לא תאמין, אני לא יודעת לאן עוד נגיע. מר סוייר, הטימינסים הזמינו אותנו לסעודה.’
מר טופהאם סוייר — ‘הזמינו אותנו לסעודה! איזו חוצפה לע ———!’
גברת טופהאם סוייר — ‘הרעיונות המרדניים המעליבים והמסוכנים ביותר מסתובבים בינינו, מר סוייר, ובכוונתי להתייחס לזאת כשאשיב לאנשים האלה.’
מר טופהאם סוייר. — ‘לא, לע ——— עם זה, ג’ואנה: הם מצביעים במחוז שלי ואין לנו ברירה אלא ללכת. תעני בנימוס, ותכתבי שנבוא למסיבה שלהם.’ (הוא ממשיך לעיין ב’טיימס’ וגברת טופהאם סוייר כותבת) —
‘רוזה היקרה שלי, יהיה לנו לעונג להתארח במסיבה הקטנה שלכם. אני לא כותבת בגוף שלישי מכיוון שאנחנו חברות ותיקות, כידוע לך, ובנות אותו הכפר. אני מקווה שאימך חשה בטוב; מסרי לה את הערכתי הלבבית, ואני מקווה שניפגש עוד רבות הקיץ, כשנבקר במנסרות (כי לא יעלה אל הדעת לצאת את גבולות הארץ בזמנים האיומים האלה). עם מאה נשיקות למותק שלך,
‘זכרי שיש מי שאת חשובה לו
‘ג.ט.ס.’
היא כתבה מותק כי לא ידעה אם לרוזה יש בת או בן: וגברת טימינס שמחה מאוד על האופי החביב והאדיב של המענה להזמנתה.
אין עדיין תגובות