החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אברהם ארביב

אברהם ארביב נולד בטריפולי ב-1945, בעל תואר דוקטור להנדסת אווירונאוטיקה וחלל, מדען אנרגיה וסביבה. עבד באקדמיה, במכון מחקר ובתפקיד ניהולי בכיר בשירות המדינה. נשוי לטובה, אב לשלושה ילדים וסב לשמונה נכדים; תושב נס ציונה. זהו פרסומו הראשון בתחום הפרוזה. ... עוד >>

שמיים שחורים

מאת:
הוצאה: | 2018 | 344 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בקיץ של 1967, לאחר פרעות, רצח וביזה, גורשו אחרוני היהודים מלוב, כששת אלפים נפשות, ורכושם הוחרם. כך באה אל קצה קהילה שראשיתה בימי הבית הראשון.

שמיים שחורים הוא רומאן ביוגרפי, המתחקה אחר השנים האחרונות של הפזורה היהודית בלוב, בעיני המחבר ובעיני משפחתו שהיה לה תפקיד מרכזי בניהול הקהילה. הוא עוקב אחר העלייה לישראל והקליטה במדינה שונה ומשתנה.

יש בו גם תמונות מחייה של קהילה יהודית קטנה במדינה ערבית, וסיפור שטרם סופר על עלייה מאוחרת, גם רומאן התבגרות וחניכה מנחם על פני ארבע יבשות וגם מבט מפוכח ומודאג אל עתידו של עולם שמתרחק מהיגיון ומתבונה ומתקשה ללמוד מההיסטוריה.

מקט: 978-965-571-222-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

התור הארוך לבדיקת המזוודות התקדם באטיות, המשפחות התאמצו להתקבץ יחדיו, והילדים הגניבו מבטים סקרניים לסביבה. רק טרטור המאווררים שבר את הדממה באולם היוצאים הקטן והאפור, שבו שוטרים במדי חאקי מגוהצים ביצעו את מלאכתם באדיקות.

כל הכבודה נפתחה ונבחנה ביסודיות, ועל השולחנות הארוכים והחשופים נפרשה תכולת המזוודות ערמות־ערמות. כל אחד ואחת גם נבדק גופנית מתחת לשתי שכבות הלבוש – ניסיון עצוב להבריח, למרות החום המעיק, עוד פריט לבוש, נוסף על מה שנכנס למזוודה האחת שהוקצבה לאדם.

כשהגיע תורו, פתח אבא את המזוודות בעצמו. השוטר מישש, הזיז והוציא כמה חפצים. את שפופרות משחות השיניים לא הרים. לוּ עשה כן, היה בוודאי תוהה על משקלן. יום לפני כן שקדו בני המשפחה ופתחו את שוליהן התחתונים, תחבו שלושים ואחד מטבעות זהב לתוכן ושבו וסגרו אותן בקפדנות; גם זו דרך להוציא מעט מהרכוש הרב שנשאר מאחור, נוסף על עשרים הלירות הלוּביוֹת במזומן שכל אחד הורשה לקחת עמו.

אחד השוטרים פתח את התיק השחור של סבתא והוציא מקרבו צרור של עפרונות מחודדים ועטים קשורים בגומייה. “את מורה?” צחק. “אני יכולה ללמד מאה כמוך!” ענתה בזעף. אבא משך אותה בזרועה ורמז לה להחריש.

בתום דקות ארוכות נתן השוטר את האות לסגירת המזוודות וסימן בידו לעבר היציאה. כמסר פרידה, לפני שהספיקה המשפחה להתרחק, סינן לעברה: “אילו זה היה תלוי בי, הייתי יורה עכשיו בכולכם.”

מעבר לדלת היציאה עוד המתנה, הפעם בשמש, השמש הבוהקת והלוהטת של ראשית הקיץ. מטוס הקַרַבֵל של החברה הלאומית הלובית שהמתין על המסלול, לבן עם פס זהוב לאורך החלונות וסמל הממלכה על המייצב האנכי של הזנב, סימל יותר מכול את הסיום המתקרב.

“טסים עם מטוס שלהם?” תמהה אימא.

“אל תדאגי,” ענה לה אבא, “הצוותים כולם זרים.”

אחר כך התחילו הנוסעים להתקדם ברגל לקראת המטוס, ועלו בכבדות בשני הכבשׁים שהובילו לדלתות הכניסה, האחד מצדו השמאלי הקדמי של המטוס והשני מאחור, מתחת לזנב.

בפנים היה המראה מעט סוראליסטי – דיילות חייכניות, אוויר ממוזג, מוזיקת רקע קלה.

ניתן האות לחגור את חגורות הבטיחות. כולם שתקו – משהו עוד עלול להשתבש. המנועים רעמו והמטוס התחיל את ריצתו על המסלול. רק כשהתנתקו גלגליו מהקרקע כמו השתחררה אנחת רווחה. הרוב הביטו מבעד לחלונות, לעבר הנוף המדברי המתרחק והים הכחול. אך אבא היה מהורהר: חיינו כאן יותר מאלף שנים לפני האסלאם, והנה אנחנו נוסעים והם נשארים.

חיים חדשים מתחילים.

חודש לפני כן, בסוף מאי 1967, מלאו העיתונים בטריפולי מאמרים אנטי־ציוניים ואנטי־יהודיים. דברים שבשנים האחרונות אמרו מעטים ברמז ובעקיפין הפכו לקולות חזקים ונטולי רסן. המוביל היה א־טאליעה הקיצוני; אך גם היומון הרשמי והמתון יותר, טראבלס אל־ע’רבּ, השתתף במערכת ההסתה, ושידורי החדשות שציטטו ידיעות מקהיר, מעמאן ומדמשק הוסיפו לשלהוב הרוחות.

ביום שישי, 2 ביוני, התסיסו האימאמים במסגדים את המתפללים לג’יהאד והסיתו אותם נגד היהודים, עושקי המולדת הערבית, ושילבו בדרשותיהם קטעים מהקוראן בגנות היהודים: “אלה אשר הוטלה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים כמותם, אשר מתכחשים לאותות האל…” הדרשות שודרו גם בתחנות הרדיו.

השבוע שלאחר מכן נועד לאיסוף משאבים עבור צבא השחרור הפלסטיני. המגבית נפתחה בתרומה של עשרת אלפים לירות שתרם המלך אידריס. הממשלה נכנעה ללחצים של חוגים נאצריים ואישרה רשמית את קיומו של ‘שבוע פלסטין’ ושל האירועים הנלווים לו.

גם הקהילה היהודית, כמו קהילות מיעוטים אחרות במדינה, תכננה להשתתף במגבית, כשם שעשתה בעבר עבור פעולות לתמיכה בעצמאותה של אלג’יריה. זה תשע שנים לא היתה לקהילה מועצה משלה, וניהל אותה נציב ממשלתי, מוסלמי, פקיד משרד הפנים. תפקידו הצטמצם בצד הניהולי, והיהודים מצאו עצמם ללא ייצוג רשמי של ממש. את חיי הקהילה וקשריה עם הממשל ניהלו מתנדבים, נכבדים ופעילים בעבר. בתחילת יוני הם שיגרו למלך, לראש הממשלה ולשר הפנים מברקים שבהם הביעו את עמדתה הניטרלית של הקהילה היהודית ואת רחשי הנאמנות שלה למלך ולממשלה. הם ציפו לזכות בהגנת המלך ובחסותו כדי לרכך פעולות שאולי תכננו גורמים עוינים נגד הקהילה.

ביום שני, 5 ביוני, בשעה 10:00, הכתה את העיר כברק הידיעה על פתיחת המלחמה בין ישראל למדינות ערב. המון גועש ורועם זרם לרחובות והחל מתנפל על חנויות, מחסנים ובתים של יהודים. האירועים החלו בעיר העתיקה, ברובע החארה המעורב שבו חיו בדרך כלל יהודים בעלי מעמד כלכלי נמוך, אך התפשטו במהירות גם לרבעים החדשים והמבוססים.

בשעה שבה החלו המהומות שהו התלמידים בבתי הספר וראשי המשפחות בחנויות ובמשרדים. אבא נהג לצאת מאוחר למשרדו. באותו יום הוא התעכב מעט בבית כדי להאזין לחדשות. המתח של הימים האחרונים לא נתן לו מנוח. הוא חש שמשהו עומד לקרות, ושבמקרה זה יהיה עליו למלא תפקיד חשוב. ניסיונו כראש הקהילה בעת המהומות ב־1948, שליטתו בשפה הערבית וקשריו עם בכירים בממשל, סימנו אותו כאחד המנהיגים הבלתי רשמיים של הקהילה, והוא לא נהג להתחמק מאחריות.

עם הישמע שאון ההפגנות, דאגתו הראשונה היתה לאסוף את ארבעת ילדיו הצעירים יותר מבית הספר; אחי אֵריק ואני למדנו באוניברסיטאות באיטליה, ושבנו אליה לא מזמן אחרי ביקור בבית בחג הפסח. אבא מיהר ברגל לשני בתי הספר האיטלקיים, העממי והתיכון, שהיו במרחק לא רב, והביא את הילדים הביתה. גם הביא עמו קבוצה גדולה של תלמידים יהודים שהתגוררו רחוק יותר.

החבורה נכנסה אל חדר המדרגות הקריר של הבניין, אבא נעל אחריהם את הדלת וכולם רצו למעלה אל פתח הדירה. אימא המתינה ודמעות בעיניה, וסבתא הכתה על ראשה בשתי ידיה וקיללה חרישית את הערבים בקללות יצירתיות. הילדים נשלחו מייד לשירותים: “לכו לעשות פיפי.” זה נחשב תמיד פתרון פלא להקלת חרדות.

הדירה שלנו שכנה בבניין בן שתי קומות בשארַע ליבּדָה, רחוב קטן ללא מוצא במרכז העיר. עברנו אליה ארבע שנים קודם לכן, מהדירה בשארע א־רשיד שבה התגוררה המשפחה עשרים שנה כמעט, ושכבר לא יכלה להכיל תשע נפשות. זה היה בניין מגורים ישן שהיה היחיד ברחוב ובו שתי דירות בלבד: משפחתנו גרה בקומה הראשונה, ובקומה השנייה גרה עוד משפחה יהודית, משפחת רקח. לבניין היתה דלת עץ גדולה. בכניסה לדירה היתה מבואה רחבת ידיים ולה תקרה מעוטרת וגבוהה במיוחד, כמעט שישה מטרים. ממנה התפצלו ארבעה חדרי שינה, סלון עם פינת אוכל, מטבח וחדר אמבטיה. מול הכניסה לבניין עמד בית נמוך שבו גרה משפחה ערבית, ולו חצר ובה עז, חמור ותרנגולות. הצד האחר השקיף על שארע מִזראן המרכזי; שם השתרע הסלון, ולו מרפסת שממנה היה אפשר לראות את בתי הספר שלנו.

אבא נכנס אחרון הביתה, מתנשף. עורו הבהיר האדים. גופו השמנמן לא היה מורגל בפעילות פיזית מאומצת. הוא ניגש לכספת, פתח אותה והוציא ממנה אקדח בֵּרֵטָּה בעל קת מעץ. בני הבית צפו בכלי הנשק בחרדה – איש מהם לא ידע על קיומו עד אותו הרגע. עתה היה צורך להחזיר את הילדים האחרים לבתיהם ולהבטיח אספקת מזון. נהגנו הערבי טאהר סייע במשימה, ופִּינוֹ, הנהג האיטלקי שהפסיק לעבוד אצלנו אחרי שהתחתן, היה לשליח העיקרי של המשפחה, אף כי נפוצו כבר ידיעות שגם כמה איטלקים הותקפו.

אבא התיישב ליד הטלפון והתקשר לכמה ידידים ונכבדים מהקהילה – חי גלאם, פנחס נעים, אנגֶ’לוֹ נחום וקְלֵמֶנְטֶה חבּיבּ. הטלפון בביתנו עוד פעל, אך משפחות יהודיות אחרות היו מנותקות לחלוטין, והתקשורת אתן התאפשרה רק דרך טלפונים של שכנים לא יהודים. ובעקביות, כמעט כל מספר שאבא התקשר אליו נותק זמן קצר לאחר מכן.

הקריין ברדיו הודיע שממשלה הכריזה על מצב חירום ועל עוצר לילה בין שבע בערב לשש בבוקר. התמונה שהצטיירה היתה של ממשלה שאינה מצליחה להשתלט על הרחוב, ועם זאת נזהרת מהפעלת כוח רב מדי כדי שזעם הפורעים לא יופנה כלפיה.

מחלונות הדירה נראתה נוכחות מוגברת של שוטרים חמושים.

דודה מילה צלצלה, מבוהלת: “יש בחוץ אספסוף שמנסה לחדור לבית שלנו!” צעקה. היא גרה עם משפחתה בווילה בשכונה חדשה ומרוחקת מאתנו. אבא צלצל מייד לקונסול ההולנדי שהכיר אישית. זה הצליח להשיג את הרשויות, הצהיר שמדובר באזרחים הולנדים ושכנע אותן לשלוח שוטרים להגן על הבית.

בלילה השתרר שקט בחוץ. הרדיו לא הוסיף מידע חדש. בין הגברים של שתי המשפחות בבניין חולקו תפקידי שמירה ליד החלונות כל הלילה. אבל לכולם היה קשה לישון.

למחרת התחילו להגיע ידיעות על שריפות, הרס וביזה של בתי כנסת וכן על נפגעים ועל הרוגים. גם מבנגאזי זרמו ידיעות על מהומות ונפגעים. בטריפולי ריכזו השלטונות את יהודי החארה, גם הפצועים שבהם, במחנה גוּרג’י, מתחם צבאי בריטי ישן ושומם כארבעה קילומטרים ממרכז העיר. על היהודים באזורים האחרים ציוו שלא לצאת מבתיהם, והזהירו אותם שהמשטרה לא תוכל להבטיח את ביטחונם.

הרדיו נעשה האמצעי העיקרי לקבלת מידע מהעולם החיצון. בני הבית דילגו בין תחנות ששידרו חדשות בערבית, שרק אבא הבין במלואן, ובין תחנת הרדיו של הבסיס האמריקני הסמוך לעיר, הווילוּס פילְד. בערב נעשו ניסיונות להקשיב לתחנות איטלקיות או לבי־בי־סי. הידיעות על המלחמה במזרח התיכון היו מעורפלות; התחנה הערבית המקומית דיווחה אך מעט על המהומות. בתווך פורסמה קריאה של ראש העירייה לאופים ולחנויות המזון לפתוח את עסקיהם, אך מעטים נענו.

ידידים ערבים ואיטלקים התנדבו לעשות קניות עבור המשפחה, אך חלקם הושבו ריקם כשהבינו המוכרים שהמזון מיועד ליהודים. את המוצרים סיפק בעיקר פינו, שערך קניות בכל־בו של איטלקי שבו היה אפשר למצוא גם מוצרים כשרים, בשכונת ג’וֹרְג’ימְפּוֹפּוֹלי, שכונה בעלת רחובות בלתי סלולים הקרובה לבסיס האמריקני. גם פקיד בכיר, מנכ”ל של משרד ממשלתי, שהיה שותף עסקי של אבא בבניית עיר הספורט של טריפולי, הביא למשפחה מוצרי מזון.

דלת הדירה נותרה פתוחה רוב הזמן, שתי המשפחות פעלו כיחידה אחת והבניין הפך למעין חדר מלחמה משותף. למשפחת רקח היה מקלט טלוויזיה שבאמצעתו אפשר היה לקלוט שידורים מהבסיס האמריקני ומאיטליה. ממקורות אלה התעדכנו המשפחות בניצחון המסתמן של ישראל במלחמה, כשבהפגנות ברחוב נמשכו הקריאות “אל תל־אביב, אל תל־אביב!” וריח עשן החל להסתלסל דרך חלונות הבית.

בתא טלפון בתחנת הרכבת של פיזה עמדתי ושוחחתי עם אחי אריק שגר בטורינו, והאסימונים נפלו בסדירות מעצבנת. הוא החליט לנסוע לישראל כדי לסייע בהגנה עליה, וניסיתי לשכנע אותו שהדבר עלול להזיק למשפחתנו שבטריפולי. אך נראה לי שלא הצלחתי.

“איך אתה יכול לנסוע לישראל עכשיו? הם כלואים בבית בלי יכולת לצאת. אם למישהו בשלטונות ייוודע שאתה מסייע לאויבים שלהם, זה יסכן את חייהם!”

“אתה לא מבין שישראל בסכנה?” צעק לי בתשובה. “הערבים ישמידו אותה! איך נסלח לעצמנו בעתיד? כל אחד מאתנו חייב לתרום את חלקו!”

סיימתי את השיחה בייאוש והצטיידתי בעוד חופן אסימונים. הפעם צלצלתי לשגרירות ישראל ברומא וביקשתי לדבר עם המחלקה הקונסולרית. לאחר זמן מה הצלחתי להגיע למישהו שהבין את הבעיה שלי.

“אני חוזר: אחי רוצה לבוא לישראל כדי להתנדב. המשפחה שלנו כלואה בבית בטריפולי, כמו כל היהודים שם, ואיננו יודעים מה קורה אתם. אם הוא ייסע לישראל, זה עלול לסכן אותם עוד יותר. נוסף על כך, יש לו דרכון לובי; אם יֵצא מאיטליה, אין לו סיכוי להשיג ויזה לחזור לכאן. אני מאוד מבקש שלא תאפשרו לו לנסוע.”

הפקיד בעברו האחר של הקו הקשיב לי בנימוס, אך לא נראה לי שהוא תפס את חריפות הבעיה. “אדוני, אם אחיך רוצה לנסוע לישראל, אין לנו אפשרות למנוע זאת ממנו. אולם אם זה עשוי להרגיע אותך, דע שקשה מאוד להשיג מקום בטיסות לארץ בימים הקרובים, ושכנראה המערכה תסתיים בקרוב בלאו הכי.”

הנחתי את השפופרת וביד נשאר לי עוד אסימון אחד. יצאתי לכיכר שמול התחנה, שם עולם כמנהגו נהג. מי ייתן שהסיוט הזה אומנם יסתיים בקרוב, חשבתי.

ב־8 ביוני, לאחר התייעצות טלפונית עם ידידיו, העביר אבא איגרת למוּפתי באמצעות שליח. הוא התיישב ליד המכתבה, ובכתב היד הערבי הקליגרפי שלו ניסח בקשה להתערבותו הדחופה להרגעת הרוחות. בניסיון לשחזר את הפתרון למהומות ב־1948, אף הציע לו לכנס בהקדם מפגש בין נכבדים ערבים ליהודים, כדי להשיב את המדינה למצב של ביטחון ושלווה. האיגרת נוסחה בסגנון מפויס ומליצי, והסתיימה בהצהרה ‘אני סומך על שיתוף הפעולה שלך ועל אהדתך’.

אולם הפעם נותרה הפנייה ללא מענה.

יומיים לאחר מכן, בשבת בבוקר, הבחינו הדיירים בעשן המיתמר מכיוון דלת הבניין. מישהו צלצל למכבי האש, וכבאים אף נראו לאחר מכן מבעד לאחד החלונות, אך הם עמדו בחוסר מעש. צעירי הבית מילאו מים בדליים, שלשלו אותם מטה בשרשרת אנושית וכיבו את האש לפני שהספיקה לגרום נזק רב. גיחה החוצה גילתה שברי בקבוק תבערה שנזרק אל הכניסה לבניין.

קינוֹ רקח, שכננו, עלה על הגג כשהוא מחופש בבגדים ערביים ומתחתם תת־מקלע שהחזיק בביתו. משם ראה עשן מיתמר מחנויות רבות שעלו באש.

למחרת בא לביקור ידיד איטלקי של אבא. הוא נכנס אתו לחדר, סגר את הדלת וסיפר לו על שתי משפחות, לוזון ורקח, שלוש־עשרה נפשות, שהוצאו מבתיהן על־ידי קצין צבא, או מי שהתחזה לקצין צבא, באמתלה שיפנה אותן למחנה גורג’י כדי להצילן, ונרצחו. הגופות הירויות של מבוגרים וילדים, גברים ונשים, נמצאו בבור סיד בפאתי העיר. גם הקצב ויטו מימון נגרר החוצה מחנותו ונטבח באכזריות, וכך גם מרומה מימון, מטפלת בבית הזקנים היהודי. השניים יצאו מהחדר בפנים חתומות, ואת הידיעות שמר אבא לעצמו.

באמצעות פינו העביר אבא מכתב למנהל הכל־בו בג’ורג’ימפופולי. המכתב היה ממוען לארגון הג’וינט בארצות־הברית, ואבא ביקש ממנו שימצא דרך לשלוח אותו ליעדו בעזרת אנשי קשר בווילוס פילד. במכתב תיאר אבא את המצב וביקש לארגן סיוע דחוף מגורמים בינלאומיים.

פניות טלפוניות נרגשות אל נציב הקהילה, חג’ מוחמד אל־קוני, לטפל בדחיפות בפצועים ובקבורת המתים, והצעה להעמיד את כספי הקהילה לסייע למפונים הנזקקים ביותר, נענו בהתחמקות.

שני ימי חג השבועות, ב־14 וב־15 ביוני, היו עצובים: דיירי הבניין ארגנו תפילה קצרה ואלתרו ארוחות ממוצרי מזון בסיסיים, אם כי פינו הצליח להביא בשר כשר מהבסיס האמריקני כדי שאפשר יהיה להכין את הבזין המסורתי.

ושוב נזרק בקבוק תבערה, הפעם למרפסת של הסלון. שיחת טלפון בהולה של אבא עם קצינים במשטרה השיגה הצבת שוטר חמוש יומם ולילה ליד הכניסה לבניין. צעדיו הכבדים קרעו את דממת הערב והלילה, בעוד משאיות המשטרה סיירו ברחובות הנטושים.

בני הבית השתדלו לשמור על שגרה. אומנם סבתא נשארה ספונה בחדרה כמעט כל היום, אך אימא עסקה בכפייתיות בעבודות הבית, והילדים חיפשו תעסוקה ואפיקים שונים לפרוק את המתח, לא תמיד בהצלחה. מקצתם קראו פרקי תהילים.

ליוֹנֵלּוֹ ודוֹנטֵלָּה, אחי ואחותי הקטנים, חלו בעת ובעונה אחת בשעלת. זה התחיל בהפרשות מוגברות מהאף ומהעיניים ונמשך בהתקפים פתאומיים של שיעול רצוף שנגמרו בשאיפה שורקנית. פניהם האדימו בזמן השיעול והם הקיאו. רופא המשפחה האיטלקי סירב לבוא לביקור בית. פינו הצליח לשכנע רופא נוצרי, שהיה נשוי ליהודייה, לבוא אלינו הביתה ולהביא עמו מעט מנות מהתרופה האנטיביוטית הנחוצה.

ב־16 ביוני הודיעו ברדיו ששר הפנים הוחלף. אבא שלח מייד מברק לשר החדש, ועם הברכות על מינויו בשם הקהילה היהודית, הביע את ביטחונו כי ‘תחת הנהגתו הרמה תחזור קהילתנו, שידעה ימים קשים, לחיות חיים נורמליים ושלווים בתוך זמן קצר ביותר’.

אך נראה כי הזמן אינו מביא לשיפור המצב, ואבא החליט לפעול בכיוונים נוספים. ב־17 ביוני הוא שלח מכתב רשום לנציב הקהילה במשרד הפנים, וחזר על בקשותיו לדאוג לקבורת המתים ולבחון את מצבם של אלפי המפונים השוהים במחנה גורג’י. הוא גם הציע לו לפנות לסהר האדום הלובי או לצלב האדום הבינלאומי לקבל סיוע. באותו יום גם טלפן למזכירו של ראש הממשלה, הביע דאגה עמוקה על האירועים, וביקש ממנו שהממשלה תפעל להגן על היהודים. לאחר מכן התיישב שוב ליד המכתבה וניסח מכתב ארוך לראש הממשלה עצמו, חוסיין מאזג. הוא דן במצב שנוצר עקב המהומות נגד היהודים, סקר את מעשי הרצח, את הרס הרכוש ואת החרבת בתי הכנסת ותשמישי הקדושה שבהם, והפציר בו לעשות כל מה שנחוץ כדי להשיב את הסדר על כנו במהירות האפשרית. והוסיף בקשה: ‘לאפשר ליהודים שירצו בכך לעזוב את המדינה לזמן קצוב עד שיירגעו הרוחות ועד שהתושבים יבינו כי עמדת היהודים בלוב היתה ותהיה גם בעתיד מאופיינת בנאמנות מוחלטת למדינה, ונוטה בכל עת לשיתוף פעולה ולחיי שלום עם אזרחיה הערבים’. המכתב הועבר באמצעות שליח.

כעבור כמה שעות צלצל הפעמון בדירה. מהחלון נראו שלושה קציני משטרה בכירים. מבטים מבוהלים הופנו לאבא, והוא הורה לרדת לקומת הכניסה ולפתוח את הדלת. הקצינים עלו ונכנסו, והבהירו שבאו לשוחח עם ראיס אליהוּד – ראש היהודים. אבא הושיב אותם ברוב כבוד על הכורסאות שבחדר האוכל וסגר את הדלת. בנות הבית ניגשו להכין קפה והילדים נשלחו לחדריהם.

האורחים הכחישו את הטענות על הרוגים רבים בקרב היהודים, ומסרו שלהם ידוע על שני הרוגים בלבד, ואף הוסיפו כי אלה שמצאו מחסה במחנה זוכים ליחס טוב ולהגנת המשטרה. הם ניסו לחקור את אבא על מקורות ידיעותיו, אך הוא התחמק, ומנגד התעניין על פנייתו בדבר האפשרות לצאת זמנית את המדינה. “נראה לי שהגענו לנקודה שבה אין מנוס מכך שהיהודים יעזבו,” אמר. הקצינים השיבו שהממשלה תדון בנושא ותחליט בתוך ימים אחדים.

החלטת הממשלה לא פורסמה ברבים, אך החל מ־20 ביוני באו נציגי המשטרה לבית שלנו ולכל בתי היהודים, אחד אחד, לקבל לידיהם את הדרכונים כדי להכין אשרות יציאה ומסמכי נסיעה לכולם. גם צלם התלווה אליהם. הרשויות הכינו את המסמכים בחריצות ובמהירות יוצאות דופן. שוטרים חמושים ליוו לקונסוליה האיטלקית את מי שהיה זקוק לוויזת כניסה לאיטליה. אשרות היציאה הוגבלו לשהייה מחוץ ללוב עד שלושה חודשים, ואחריהם יוכלו היהודים לשוב. כל היהודים זורזו לצאת, גם השוהים במחנה וגם אלה שהיססו.

וכך, לאחר ימים ספורים, יצאה רכבת אווירית לרומא. אלה שרוכזו במחנה גורג’י פונו אף הם לאיטליה באוניות של חברת ‘טירניה’ האיטלקית.

בבית הוכנו המזוודות בזריזות; כל אחד התייסר בשאלה מה לקחת במסגרת הכבודה שאושרה. אחי פרנקו הופקד על שריפת המסמכים הישנים על פעילות בית”ר בלוב, תמונות, שמות והנאומים שאבא נשא.

לפני הנסיעה שלח אבא מברק למלך אידריס ששהה במעונו בעיר טוברוק. במברקו בירך אותו בשם הקהילה היהודית לרגל חג המאוליד – יום הולדתו של הנביא, וביקש ‘ביטחונות נאותים לחיים ולרווחה שלנו ושל ילדינו, מאחר שקהילתנו, שסבלה רבות, נמצאת בסכנה גדולה אחרי המהומות של השבועות האחרונים’. הוא אף התקשר לראש לשכת המלך וקיבל אישור שפנייתו התקבלה.

ביום המיועד לטיסה נשלח פינו להביא את סבא אאוג’ניו ואת אשתו החדשה סוניה מדירתם בשארע א־רשיד. טאהר קיבל במתנה את מכונית הפיאט 124 הלבנה שנרכשה לא מזמן. לאחר מכן הובילה שיירה של עשר מוניות את בני המשפחה, את שכנינו ואת כבודתם לשדה התעופה, חולפת בדרכה ברחובות זרויים שברי זכוכיות מחלונות ראווה, חפצים שבורים ושאריות מסחורות שנבזזו מחנויות. את השיירה ליוו שלושה ג’יפים צבאיים, אחד מלפנים, אחד באמצע ועוד אחד מאחור שממנו בלט חייל חמוש במקלע.

שלושת החודשים שהוקצו חלפו, אך היהודים לא הורשו לחזור וגם לא להשיב לעצמם את רכושם. כך, עם בוא הקיץ של 1967, בא הקץ לפזורה היהודית בלוב – פזורה בת אלפיים וחמש מאות שנה שראשיתה בגולי הבית הראשון והשני, שאליהם הצטרפו עם הזמן מגורשי ספרד.

 

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שמיים שחורים”