החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על רוברט אלבז

רוברט אלבז הוא פרופסור אמריטוס לספרות השוואתית בחוג לספרות עברית והשוואתית שבאוניברסיטת חיפה. כרך זה הוא ראשון בטרילוגיה האוטוביוגרפית שלו, המשתרעת על שבעה עשורים. כרך ראשון זה מוקדש לדודתה של אימו, שאיתה בילה שנתיים בילדותו הרכה ביותר, שעיצבו את כל ... עוד >>

רחשי סביבה

מאת:
הוצאה: | 2022 | 282 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

"רחשי סביבה" הוא הכרך השני בטרילוגיה האוטוביוגרפית של רוברט אלבז, שמגוללת תקופה בחייו של המספר, שאינו פוסח על אף חוויה שעיצבה את דמותו הרוחנית על כל התפתחותה. הקורא מוזמן להתחבר לחוויותיו של המספר החל מחטיבת הביניים בקזבלנקה, דרך הפנימיות והישיבה באקס לה בן שבצרפת שבהן הוא ביקר כמתבגר, וכלה בלימודיו באוניברסיטה העברית שבסיומם הוא שירת כקצין בצה"ל במסגרת העתודה האקדמית. הסיפורים הרבים שנרקמים מתחת למבטינו מלווים בהגות ומדיטציה על מצבו של האדם בעידן הזה ועל הסכנות הרבות האורבות לנו בשל המצב ההולך ומחמיר על הפלנטה הזאת שבה אנו מנסים להתקיים, משפט אחד במיוחד בולט בכרך הזה, האומר: "וחידת הקיום אינה, בעיניי, אלא חידת היקום".
הכרך השלישי בטרילוגיה אמור לצאת לאור בקרוב וכותרתו היא "אל האופק".
רוברט אלבז הוא פרופסור אמריטוס לספרות השוואתית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

מקט: 4-575-743
"רחשי סביבה" הוא הכרך השני בטרילוגיה האוטוביוגרפית של רוברט אלבז, שמגוללת תקופה בחייו של המספר, שאינו פוסח על אף חוויה […]

רך שני זה של סיפורי האוטוביוגרפי אמור להיות ההמשך לכרך הראשון, דהיינו ההמשך ההגיוני לכאורה של הַמַלְאָכָה השומרת. זהו אומנם המשך למה שקדם מבחינת הקונסטרוקציה הסיפורית, אך גם התחלה חדשה, מאחר שאותו כרך ראשון היה עבורי פריעת חוב, שהייתי חייב לאישה המדהימה הזאת, שעיצבה את מהלך חיי כשהייתי ילד רך ביותר, ולכן היא הדמות המרכזית בחלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלי הבנויה כטרילוגיה ושאמורה, אם כך, לכלול חוץ מהכרך הזה שבידך, קורא נאמן שלי, עוד כרך שלישי.

רציתי מאידך לנקום את נקמתן של כל הסבתות והנשים המבוגרות שלרוב נזנחות בשולי הדרך על ידי חברתנו “המתקדמת”, דהיינו שאנו ממקמים ומקבעים אותן בזקנתן, כאילו היו זקנות כל חייהן, בהיעלמנו מהעובדה שהיו להן חיים אחרים ופוריים בצעירותן, ושתרמו רבות, בצורה זו או אחרת, להתפתחותנו כבני אדם, והוא הדין לגבי הגברים הקשישים, או בלשון רכה, האזרחים הוותיקים, שחברתנו לא עושה עימם הרבה חסד, ולא בכדי נוצרו מפלגות פוליטיות האמורות לטפל בבעיותיהם של האזרחים האלה באופן בלעדי. מפלגות אלה לא האריכו ימים מהסיבה הברורה, שהחברה בכללותה אין לה כל כך הרבה עניין בקשישים, למרות תרומתם הכבירה להתפתחותה.

לא במקרה “הדיור המוגן” התפתח לו בחברה המערבית, שבה נמדד האדם בקריטריונים כלכליים וכמותיים בלבד, ואזרח שלא מייצר עבור השוק הקפיטליסטי אין בו תועלת, ועל כן צריך להוציא אותו אפילו מחיק משפחתו, והמשפחות עצמן תומכות בעניין הזה, כי גם עבורן הזקן או הזקנה מהווים מטרד. משהו השתבש בתפיסת הזקנה: אני זוכר היטב שבילדותי הזקנים נותרו בתוך משפחותיהם עד ליומם האחרון, ונתנו להם הרבה כבוד והערכה על תרומתם למשפחותיהם ולחברה בכללותה, כי הם היו תמיד בעלי הניסיון, וניסיונם הביא הרבה תועלת.

הכרך הראשון של סיפורי האוטוביוגרפי הסתיים בשתי חוויות המתרחשות בזמן הפנימי, דהיינו בתוך הכרתו של המספר: האחת, חלום שחוזר על עצמו שבו המספר מבקר תכופות אצל הגיבורה (אני משתמש בשם העצם הזה מחוסר ברירה, מאחר שהוא מצוי בהכרתו של הקורא) ומחליף איתה דברים על עברם המשותף. הוא תמיד מגיע אליה לפנות ערב, וביתה שטוף אור מסנוור, בניגוד לחדרה במציאות, שהיה ממוקם כבעין חצי מרתף, חשוך במיוחד. ובחלום זה, החוזר תכופות על עצמו, גם המספר וגם הַמַלְאָכָה השומרת שלו נותרים תמיד באותו גיל כאילו הזמן קפא. זהו מעין סרט תקוע החוזר על אותה תמונה – המסרטה לא מסוגלת לגלגל אותו יותר – בשינויים קלים כמובן, חזור וחזור ללא לאות.

החוויה השנייה, שגם היא חוזרת תכופות על עצמה, היא ההזיה שהמספר הוזה, ושבה הוא מדמיין חיים אחרים עבור הגיבורה – אם אפשר להעניק לה תואר שכזה, והרי כבר נטען שלא עסקינן לא בגיבורה ולא באנטי־גיבורה, כי קריטריונים אלה המקובלים במחוזותינו הספרותיים, אינם תואמים את הווייתה כלל – חיים שבהם הוא משתתף באופן פעיל, מאחר שהוא מדמיין אותה בהיריון והוא בתוך רחמה, התינוק הראשון שעומד להיוולד לה, ושמוציא אותה מתוך אותו סטטוס של קורבן באותה חברה פטריארכלית שבה היא נולדה וחייתה כל חייה, וכל סבלה לאורך השנים נבע מהעובדה שהיא הייתה חשוכת ילדים, ועקרות באותה חברה נזקפה תמיד לאישה, כעונש משמיים שהיא קיבלה עבור איזשהו חטא שהיא חטאה בעברה.

אך אני נאלץ למקם את המשך סיפורי, לנוחיותו של הקורא, בזמן החיצוני, כלומר הזמן הכרונולוגי המקובל יותר ברציפותו בהכרה של הקורא, כאילו המאורעות הנרטיביים מתפתחים להם באותו זמן חיצוני באופן אובייקטיבי. הרי הזמן הסיפורי אינו תואם כלל את הזמן החיצוני מאחר שהוא תולדה של הדמיון הספרותי, אך אנו מתייחסים אליו כאילו הוא מקביל למציאות החיצונית, בגלל אותה אידיאולוגיה של הריאליזם של המאה התשע עשרה שבה אנו עדיין שרויים, ולכן אנו מתייחסים לכל סיפור כאילו הוא מתהווה במציאות היומיומית שלנו, ולא היא כלל וכלל!

מאורע נרטיבי אינו מקביל בשום צורה למאורע המתרחש במציאות, זוהי רדוקציה שהדמיון מאפשר לעצמו על מנת לקיים את אותו עולם אומנותי שבו לכאורה מתרחשים הדברים, וזה דומה לציור – ואפילו תמונה מדויקת לכאורה של מציאות אינה יכולה לשקף את המציאות באופן מלא, כי תמיד נותרת לנו זווית הראייה המשתנה כל הזמן – שלא ניתן לומר עליה שהיא מהווה רפרזנטציה של מציאות כלשהי. כל רפרזנטציה תהיה תמיד מטפורית ביסודה. אך אני ער לעובדה שכולנו אסירים של תהליך המימזיס, שהתקבע לו במערב במשך דורות שלמים, עקב הזרם הריאליסטי, ומכאן האילוזיה שעסקינן באותה מציאות.

ומכאן כל אותן יצירות אומנות שעוסקות באילוזיה הזאת, כגון יצירתו של מגריט הנקראת: “זוהי איננה מקטרת” או כל אותן יצירות שממסגרות חלק כלשהו מהמציאות, ושלמעשה מטפלות באילוזיה המימטית הזאת, כגון אותה סיגריה מפורסמת, הממוקמת בתוך מסגרת, שלצופה יש גישה, מאחר שהוא יכול לשבור את המסגרת ולעשן אותה, אך הוא חייב להתחשב בעובדה שזוהי יצירת אומנות, וזו למעשה אינה סיגריה רגילה, וזאת למרות שהיא זהה לחלוטין לכל סיגריה הניתנת לרכישה במציאות.

והוא הדין לגבי מחזהו הקצר ביותר של בקט, הנקרא “נשימה” באנגלית, שאורכו בסביבות דקה אחת בלבד, כשעל הבמה מופיעה ערמת זבל ענקית מלווה בקול נשימה אחת. אותה ערמת זבל, שלאחרונה כוללת יותר ויותר פסולת של מחשבים – ומכאן המסקנה הברורה מאליה, שגם הזבל משנה את טבעו, מאחר שכשעלה המחזה לראשונה, כלל הזבל רכיבים אורגניים או סמרטוטים, אך עדיין לא זבל אלקטרוני – כי היא ממוסגרת וניצבת על הבמה, היא אינה אלא יצירה אמנותית בלבד, ולכן איננה זהה לשום ערמת זבל במציאות.

מאידך אני רוצה לציין בפני הקורא, שהזמן הזה הוא קונסטרוקציה של הכתיבה הסיפורית עצמה, המעניק לנו אילוזיה של המשכיות נרטיבית. ומאחר שהמאורע האחרון של הכרך הראשון היה בר המצווה של המספר, שבה לא נכחה המלאכה השומרת שלו עקב מחלתה, אני, אותו מספר, אם כן, חוזר לאותו מאורע נרטיבי שבו אני מעגן את התחלת הכרך הזה. וכפי שכבר רמזתי, לסיפור כלשהו אין התחלה ברורה, כל התחלה תהיה, אם כן, סוג של הסדר ספרותי, קונבנציה ספרותית ותו לא.

זכורות לי היטב ההכנות לבר מצווה, במיוחד ההכנות לתפריט המגוון, שהיה אמור להיות מוגש לשש מאות אורחים שהוזמנו לשמחה, ביניהם גם מוסלמים מרוקאים רבים שהיו לקוחותיו של אבי מזה זמן רב או מכרים מהממסד המרוקאי שלא תמיד ברור מתי צריכים אותם, ולכן תמיד עדיף לתחזק את הקשרים איתם, וכנראה שהיה נהוג להזמין גם את המכרים המוסלמים לשמחות, לבר מצוות ולחתונות. להכנת המזונות הייתה טבחית ראשית, אישה ענקית בשם ימנה, שפיקדה במשך שבוע שלם על כל הבישולים, כולל הקינוחים. מספר דודותיי מצד אמי – אני נזכר בדודתי עזו שעבדה ללא לאות מעלות השחר ועד הלילה של אותו שבוע – הצטרפו למאמץ הכביר תחת שרביטה של אותה טבחית.

מטעמי חסכון הוריי חשבו לנכון לארגן בר מצווה לשני בנים בבת אחת, כך שהוכנסתי לעול המצוות בגיל שתים עשרה, הרבה לפני הגיל המקובל. זכור לי גם שנתפרו לנו חליפות שהיו אמורות לשמש אותנו במשך שנים רבות, כי המכפלת של המכנסיים הייתה לפחות באורך כעשרים סנטימטרים. גם הנעליים וגם החולצה היו גדולות מדי, ולמרות העניבה נותר לי חור מסביב לצוואר, והתמונות המשפחתיות מאותה תקופה מעידות על כך.

כשהתלוננתי בפני אבי על המידות הגדולות של הבגדים, הוא אמר לי שלא יחלוף הרבה זמן ואני “אגדל” לתוך הבגדים. אומנם הוא צדק, רק שלקח זמן מה עד שגדלתי לתוכם, וכפי שכבר רמזתי בכרך הראשון של סיפור זה, לא הרגשתי כלל שזו הייתה המסיבה שלי בגלל היעדרותה של הַמַלְאָכָה השומרת שלי. הרגשתי כזר מיותר, ולכן ציפיתי שהזמן יחלוף מהר ושאמצא את עצמי רחוק מכל ההמולה הזאת, שלא עשתה עימי הרבה חסד. ויכוחים רבים התנהלו ביני לבין אבי על ייעודה של אותה שמחה, וציינתי בפניו שזו הייתה המסיבה של כל חבריו ולקוחותיו שהוזמנו, ושלי לא היה כל עניין בדבר. אותו שפע לא אמר לי ולא כלום. כך למעשה נוצר פער נוסף ביני לבין משפחתי, ועל מנת להתמודד עם אותו פער, הייתי חייב להתרחק כמה שיותר מהר כדי לעמוד על זהותי המובדלת.

למוחרת הבר מצווה, אם כן, גמלה בעניי ההחלטה לנסוע רחוק מבית הוריי על מנת להמשיך בלימודיי. לשם כך הייתי צריך לשכנע אותם שאיכות החינוך הרבה יותר טובה ב”אכול די מרשאן”, בית הספר מרשאן שבעיר טנג’ר, מזו של הליסי־ישיבה, כעין חטיבת ביניים, שבקזבלנקה, שאליו נשלחתי לאחר אותה חוויה קשה של בית הספר היסודי אוצר התורה. הליסי־ישיבה הזה שבקזבלנקה נוהל על ידי הרב דוד מסס, בנו של רבי שלום מסס, זיכרונם לברכה. הרב דוד מסס גם שימש כמורה לתלמוד, והיה לרבה של פריז עשרות שנים לאחר מכן, ושם הוא נפטר בשנות השבעים לחייו, דהיינו בטרם עת, לפחות ביחס לגיל אביו, רבי שלום, שהיה הרב הראשי של מרוקו, ולימים כשעלה לישראל, רבה של ירושלים, והאריך ימים.

וכמובן, הוא עלה ממרוקו בתנאי שתימצא לו משרה מתאימה בארץ ישראל, כי במרוקו היה לו כוח אדיר – אני נזכר במזוודה קטנה שנשא איתו לכל מקום, שבה הוא החזיק טפסים, חתימות וחותמות כדת וכדין, והיה מסוגל להוציא לכל מאן דבעי כל מיני תעודות, וזאת בהסכמתו המלאה של הממסד המרוקאי, כי הוא היה סוג של זרוע של הממסד המרוקאי, סוג של פקיד בכיר במשרד הפנים המרוקאי באשר לכל ענייני הקהילה היהודית, ועד היום הרב הראשי של יהדות מרוקו נמנה על הפקידות הגבוהה של הממשל, ולא יאה לאיש במעמדו לעלות לישראל כאחד האדם, וכך היה באמת, והוא עלה כשאותה משרה מכובדת הייתה מובטחת: הוא ידע ימים טובים, שיבה טובה וכבוד רב כרבה של ירושלים. מה גם שהיה מאוד פורה, וכתב מספר ספרים לא מבוטל בענייני ההלכה והמסורת הספרדית.

אימי בזמנו קיבלה ממנו תעודת לידה, מפוברקת כמובן, מאחר שלא ידעה בדיוק באיזה תאריך היא נולדה, שלה היא הייתה זקוקה בפני הממסד הקנדי, כשהוריי החליטו ללכת לחיות בקנדה. באשר לענייני גיל, זה תמיד היה עניין של פחות או יותר, ואולי זו הגישה הנכונה לעניין הגיל, הרי ממילא, אם נהיה כנים עם עצמנו, יום ההולדת מזכיר למבוגרים שבינינו את הזמן שחלף, וששנותינו הולכות ומתכלות. יתרה מזאת, זכור לי היטב שמעולם לא חגגנו את ימי ההולדת, כי לא הייתה לזה שום חשיבות כלל באותה תרבות משפחתית.

בתקופה שאני מתייחס אליה, בערך בגיל בר המצווה, הייתי כבר מודע לממד הפוליטי של המינויים הרבניים, ושל הרבנות באשר היא, באופן אינסטינקטיבי, וכבר במרוקו הבנתי שכוחם של הרבנים אינו אלא כוח פוליטי, ושהם ידעו להשתמש בו לצורכיהם הפוליטיים בלבד, ולא מתוך דאגה לנשמתו או אפילו לרווחתו של בן הקהילה שהיה נזקק לשירותיהם. זכור לי בדיוק איך הממסד הרבני התייחס לעניים ולדלים במרוקו!

בסך הכול הם היו כעין מטרד עבור הקהילה, ונקראו תמיד להשלים את המניינים למיניהם בבתי הקברות, למשל, וזאת בהבטחה שיזכו לצדקה או למזון כלשהו מצד הקהילה. הרבה עניים היו בקהילה של קזבלנקה, והיה אפשר למצוא אותם בכל השמחות וגם בבתי האבל. ללא ספק, רוב אותם עניים היו מהגרים מעיירות אחרות בתוככי מרוקו עצמה, שלא הייתה להם דרך אחרת להתפרנס. אפילו בשולי בתי הכנסת היה אפשר למצוא אותם, ומשום מה הם תמיד ידעו מראש איפה יש שמחה או אבל.

באשר לאותו ממד פוליטי של הרבנות, במרוקו לא היו מפלגות פוליטיות כלשהן בקרב הקהילה היהודית (הציות לרבנים היה מובנה, הייתי אומר, הגדרתית) ורק כאן בארץ הממד הזה יפרוץ החוצה, בדמותן של מפלגות דתיות־חרדיות. מאחר שבכל מערכת פוליטית יש מאבקים אידיאולוגיים, ניתן להבין את מאבקיהן של המערכות האלה על מנת להבטיח לעצמן פרוסה כמה שיותר הולמת בעוגה הפוליטית, ולא במקרה הישיבה באופוזיציה של מפלגות אלה, ולא משנה באיזו תקופה מדובר, קשה מנשוא עבורן. אנו עדים למצב הזה בימינו אלה ממש.

המאבק, מה לעשות, כמו בכל חברה אנושית, הוא תמיד פוליטי, מאבק על כוח, למרות שנותנים לו חזות שונה, והרי כולם, כך הם מבקשים לשכנע אותנו, נאבקים על הישרדותו של העם היהודי, אם לא המטריאלית, אז לפחות הרוחנית, ומזמן למדנו שאין גבול לציניות הפוליטית, במיוחד בקונטקסט שבו אנו חיים בימינו אלה. אין פוליטיקאי שאינו מדבר בשם האומה, ההיסטוריה של עם ישראל והגורל של העם היהודי וכדומה, וכולם “משרתים” מטוב ליבם ומסירותם את עם ישראל.

אין פוליטיקאי שאינו מלא הבטחות! אוטופיה של ממש מחכה לכולנו, אם רק ניתן בהם את אמוננו, ובימינו אלה אין גבול לציניות הפוליטית הזאת, ואדם העומד בראש מפלגה של שישה חברים יכול להתמנות לראש ממשלה. אבל אלה, לכאורה, כללי הדמוקרטיה שלנו. בעיניי אין שום הבדל, וכל הפוליטיקאים, במיוחד אלה העומדים בראש המפלגות, קורצו מאותו חומר, ומטרתם היא אחת ויחידה: כוח. גם אם הם מצהירים השכם והערב שהם כאן על מנת לשרת את האומה, ושאין להם שום אינטרס אישי באותה משרה. ותמיד הם מדברים בשם המדינה והעם, ואינם מגלים לעולם שעניין זה או אחר נובע מגישתם הפרטית, דהיינו, האינטרסנטית!

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.