החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

ראש עקום

מאת:
הוצאה: | 2011 | 312 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:
במהלך לילה ארוך אחד, במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בתל אביב, אחות צעירה מקריאה סיפור לחולה אלמוני השרוי בתרדמת. מצרור הדפים המצהיב שבידיה עולים וצפים סודות אפלים החושפים פרשה מסתורית וסיפור אהבה מטלטל. האם הסיפור הזה יעורר את החולה? האם יש בכוחה של יצירת אמנות לגאול אדם משביו? והאם הוא יכול לשרוד גם כאשר נשללות ממנו החירות והאהבה?
אט־אט הולך ונפרש לעיני האחות עולמו של תומאסו, ילד מבית יתומים בטורינו שהגיע לכפר קטן בפיימונטה. הילד חי בחווה עם מדלנה, זמרת אופרה צעירה שאימצה אותו, ועם אמה קטועת היד. בקיץ 1943 הוא חש לפתע בנוכחות זרה בבית. שאלותיו התמימות נתקלות בתגובה אלימה. שתי הנשים היחידות שאהב בחייו מכפישות אותו, קוראות לו מטורף ושקרן ומדביקות לו את כינוי הגנאי ראש־עקום. תומאסו הפגוע נסוג לתוך דמיונו ומחפש קשר אל הישות העלומה השבויה בעליית הגג. האם זו נסיכה דמיונית, או סוד נורא המאיים להחריב את הבית? ואיך כל זה קשור לחולה השוכב כעת ללא תנועה בבית החולים בתל אביב?
הרומן המפעים של נאוה סמל אורג רבדים של זמן ותודעה בחיפוש אחר רוח הרפאים שחורצת את גורלן של כל הדמויות בסיפור, ובמרכזו עומדת השאלה כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת למען הצלת נפש אחרת.  יצירותיה של הסופרת והמחזאית נאוה סמל עוסקות בדיאלוג במשפחה הישראלית בצל השואה ובצלקות העבר. ראש־עקום הוא ספרה השבעה־עשר.   נאוה סמל סופרת, מחזאית וכותבת שירה, ילידת יפו. פרסמה שבעה־עשר ספרים, מחזות, שירה, ליבריות לאופרה ותסריטים.
מקט: 15101123
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1943 — מאז דבק בו הכינוי

יש שם פְּרִינְצִ'יפֶּסָה, אמר תומאסו, וברגע שבו יצאו המילים מפיו, חטף סטירה מדודתו.

זאת היתה חווה כפרית קטנה באיטליה, לא הרחק ממורדות האלפים — מקום בלתי הגיוני בעליל לנסיכה — אבל תומאסו היה משוכנע שהיא שם, כלואה בעליית הגג, מתחת לארובה ולרעפים.

הסטירה הפתיעה אותו — הוא התנודד, כמעט נפל — והמשיכה לצלצל באוזניו גם אחרי שהתבערה הצורבת בלחי שככה. כמעט כמו פעמון הכנסייה, כשאנטוניו הפעמונר משתולל והגברים בכפר נאלצים לקרוע אותו מהחבל בכוח.

איך ייתכן שבשורה על נסיכה בעליית הגג תעורר התפרצות זעם כזאת? תומאסו לא הצליח להבין. הדודה דומניקה מעולם לא הכתה אותו, בניגוד למבוגרים אחרים שהיו מצליפים בחגורה בשל עניינים של מה בכך, כמו אבא של מתיאו, חברו היחיד שישב בספסל לצדו בכיתה. לרגע חשב תומאסו שפלט מפיו דבר כפירה ולכן הצטלב באדיקות מופגנת, אלא שהחרון היוקד בפניה של הדודה דומניקה התחלף במשהו שלא היה יכול לזהות. בגיל שש עדיין לא ידע תומאסו להבדיל בין זעם לפחד מצמית.

את הרגע הזה ילוּש תומאסו לפנים ולאחור ולהפך, ולמרות שלפעמים ידַמֶה כי חייו שקדמו לסטירה לא התקיימו מעולם, היא תישאר חרוכה בתת־עורו, מלווה תמיד בצליל חד התקוע במוח ואינו מרפה.

עד לאותה סטירה זכו סיפוריו לתשואות, והדודה דומניקה נהגה להתרברב בפני כל תושבי הכפר כי תומאסו ניחן בדמיון בגובה הרי האלפים.

גם כשהיה ברור למורה באטיסטה שתומאסו אינו נאמן למציאות — כמו ביום הראשון של הקיץ, כשסיפר שפגש ליד הבאר את פְרָה דִיאַבּוֹלוֹ האגדי — ציין אותו המורה לשבח בכיתה, והכריז שרק פשיסטים אמיתיים ניחנו בדמיון, בדומה לדוּצֶ'ה המהולל שהעז לחבוק בחזונו אימפריה איטלקית שגבולותיה נפרשים עד אפריקה.

ואילו בעיני תומאסו דמו הסיפורים והמעשיות ליין שמקפל בתוכו את ענבי הבַּרְבֶּרָה והדוֹלְצֶ'טוֹ. וכי אין דייסת הפּוֹלֶנְטָה מכילה בתוכה גם את התירס שממנו נוצרה? וכי אין דילוגיו של תחת־שחור מעידים על שמחת החיים של החזירון?

'למה, דודה דומניקה?' מילמל תומאסו ואז השתוחח, מכסה בידו את מקום הסטירה.

בשרו בער כאילו ניתז עליו גחל מן האח שבמטבח, והוא התקשה להאמין שהיד שהִכתה אותו היא אותה יד יחידה שמלטפת אותו מאז הובא אל החווה לפני שנתיים. אבל כמו שאר הדברים המקפלים בתוכם את היפוכם, גם הליטוף מכיל את הסטירה.

הכאב חלף עד מהרה, בניגוד לאותן תחושות שתומאסו עדיין לא ידע לתת להן שם. עם זאת, הסטירה לא מנעה ממנו להכריז שוב — הפעם בבית הספר — שיש אצלם פרינצ'יפסה מתחת לגג הרעפים, באגף הישן של החווה.

וכשנראָה שהילדים מאמינים לו, במיוחד מתיאו שישב בספסל לצדו ובלע בצמא כל מעשייה על פְרָה דִיאַבּוֹלוֹ המהולל, פרצה לכיתה לפתע בת דודתו מדלֶנה ומפיה בקע צחוק פראים. היא הדפה הצידה את המורה באטיסטה, שלא הסתיר את שמחתו מנוכחותה המפתיעה, והכריזה בפני הכיתה שאסור להקשיב למילה שיוצאת מפיו של תומאסו מפני שיש לו ראש־עקום­­ — צירוף שהמציאה בו במקום.

המורה באטיסטה תהה מדוע אינה משתמשת בביטוי השגור באיטלקית 'ראש של לפת', אך היא התעקשה. 'ראש־עקום'. מאז דבק בו הכינוי.

הפעם השתוחח תומאסו לא מול דומניקה, אלא מול האישה הצעירה, שכמו זאת שכינה 'דודה', הפכה בשבילו פתאום לאדם זר. הרי מדלנה, אף כי לא היתה באמת בת דודתו, תמיד היתה טובה אליו, כמו האם שלא היתה לו מעולם, ובזמן האחרון אפילו פינקה אותו בממתקים. במיוחד מאז החלה לבלות עם הנס־דיטר, שלבש מדים מגוהצים והיה מלמד אותו מילים בגרמנית ומאמן אותו ב'הייל היטלר'.

גיחוכם של שאר התלמידים מילא את הכיתה. הם התלחששו והצביעו עליו. צחוקה של מדלנה עדיין התגלגל בין הלוח לספסלים, צורמני וקודח, כאשר ביקשה את רשותו של המורה באטיסטה — היא קראה לו במלוא הכבוד 'מאסטרו' — לשחרר את תומאסו מהשיעור בלטינית, וקולה לא דמה כלל לאריות האופראיות שנהגה לשיר.

מתחת לעץ הערמון בחצר בית הספר הזהירה אותו שלא יעז להפיץ את השקר ברבים. והמילה 'שקר' ניתזה מפיה כענב רקוב שפקע.

הצחוק נמחה ובמקומו התמלא קולה של מדלנה בסטירה. אצבעותיו של תומאסו כבר נפרשו על לחיו והוא התכונן לתבערה הבלתי נמנעת, ואולם מדלנה לא הכתה אותו, אלא אילצה אותו להרכין ראש ולהישבע בהוריו המתים שלא יפיץ את השקר המסוכן — אפילו לא באוזני דון מיקלה הכומר בשעת הווידוי — והוא גם נאלץ לשנן את המשפט 'אני חוטא בחטא שאין לו כפרה', כשיעורי בית לתלמידים המתקשים בכתיבה.

מחלון בית הספר ראה את ראשי הילדים מציצים לעברו, פיותיהם הפעורים מגחכים, ומעליהם התנשא ראשו של המורה באטיסטה, שמבטו פילח את הזכוכית.

'מדלנה,' עדיין ניסה תומאסו למחות, 'אני אוכיח לך שהיא שם, פרינצ'יפסה אמיתית, בחווה שלנו, בכפר שלנו.' אך זרועה של האישה הצעירה שוב נישאה לעברו באיום, ותומאסו נסוג כשהוא מרגיש איך אמנם מתעקם ראשו.

למה ראש־עקום מרגיש כמו ראש ישר? את זה לא יצליח להבין בימים הבאים.

1990 — הוראת הכיבוי הסופית

עצור. עצור! לפני הימים הבאים.

למה דווקא סיפור שבמרכזו ילד? שואלת האחות הצעירה, בעודה מחליקה בכף ידה את מדיה הצחורים. החדר במחלקה השיקומית דומם. צרור הדפים כבר מונח בחיקה, ואולם היא עדיין מסרבת לקרוא בהם.

מישהו חייב לשכנע אותה בצדקת המעשה. לומר לה שהסיפור הזה הוא דלת סתרים לתוך מקום סמוי בתוך האיש הישן מולה.

האחות הצעירה מטילה מבט ספקני במיטה שלפניה, צחורה כשלג־עד באתר סקי, ובה איש גלול במדי בית חולים שעברו אינספור כביסות. נשימתו מפרפרת קווים אלקטרוניים על גבי צג הניטור.

אני מתחרה בצליל המונוטוני ואומר לה:

העבר של החולה שלך התמוסס, כמו שברי מתכת שאוכּלו בחומצה. נותרו רק כמה מדרכי רגל שבהם נתלים מטפסי הרים בדרכם לפסגה. אנשים אמיצים ואולי מטורפים, מי יודע מה הם מבקשים להוכיח. חגרי רתמת מגן, אחות צעירה, ומשכי על גבך את האיש השרוי בתרדמת, חף מחלומות ומיְצרים, בעוד הקנוקנות השקופות מערות לתוכו קצובת חיים.

כמה זמן נותר לו?

איזו שאלה מגוחכת. כמה זמן נותר לך? כמה זמן נותר לי?

אולי הסיפור הזה יכול לעכב במשהו את הוראת הכיבוי הסופית.

ועוד אני מדבר על לבה:

בתוך הר הגעש הכבוי הזה במיטה רוחש רמץ חיים, ואם תצליחי לדלות מתוך החומצה חומר שלא אוכל, אולי תשיבי את האיש, או לפחות שריד ממנו, לעצמו.

אבק עמילן דבק בכריות ידיה של האחות הצעירה, שרידי המכבסה של בית החולים. היא מוחה אותם בכריכה המרובבת של צרור הדפים ושואלת: ואולי מוטב שלא להטביל אותו בחומצה שחרכה את נפשו וחוררה את חייו המוקדמים?

מכוַות השנים הצעירות — כבר למדנו עד כמה היא יכולה להזיק.

בכל זאת, אצבעותיה היפות, העגלגלות, מרפרפות בסקרנות על דף השער של כתב היד. תכף תיכנע ותפתח את דלת הסתרים לארץ רחוקה וצוננת. מה לה ולמקום ההוא? אפילו את לשונו אינה דוברת.

אני עוזב את החדר הלבן, חלל סטרילי אפוף ריח דק של תרופות וחומרי חיטוי, ואז פורשת האחות באי־רצון את הדפים, גששית נוכרייה בסיפור שחלקיו הגדועים התקבצו בדרך לא דרך.

היא נושמת עמוק ומתחילה לקרוא בקול.

ענן שההביל מעל התקרה

הסטירה והעלבונות לא הועילו, והראש העקום נותר עקום. למרות שתומאסו מעולם לא ראה את הנסיכה, הוא ידע שהיא שם. פעם היה נדמה לו שהוא מזהה קווצת שיער שחורה מהבהבת להרף קט בצוהר הקטן שבאגף הנטוש של החווה, אבל היה קשה לזהות תנועה ממשית מאחורי יריעת האברזין שמוסמרה למסגרת בקפידה.

אף על פי כן, תומאסו היה בטוח שהנסיכה כלואה בעליית הגג, מתחת לארובה ולרעפים, כאילו הוטל בה כישוף. מאז השבועה שנשבע למדלנה בחצר בית הספר למד לשמור את הסוד לעצמו, וכשהיה חוצה את שדה התירס, היה נדמה לו שגם האֶשבּולים לוחשים כמו מקהלת נערי הכנסייה: 'ראש־עקום'.

למה צחקה מדלנה בכיתה? תומאסו לא הבין את הבדיחה, בניגוד למורה שפלט סדרת צחקוקים, אבל אולי היה זה כדי לשאת חן בעיני מדלנה. כל הכפר ידע שבאטיסטה מחזר אחריה זה שנים, ורק בואו של הנס־דיטר קילקל לו את התוכניות.

לעליית הגג באגף הישן נאסר על תומאסו לעלות. 'זה מקום מסוכן,' פסקה הדודה דומניקה. 'הרעפים רופפים, ואתה יכול ליפול ולשבור את המפרקת.' והיא איימה עליו שאם יעז להתקרב, ייענש.

חרף מאמציו לא הצליח תומאסו לגלות שום גרם מדרגות שהוביל לשם, מה שלא גרם לו לחדול מלחפש דרכים להגיע אל הנסיכה שמכשף אכזר נטל את חירותה. זאת עשה מאחורי גבן של הדודה דומניקה ומדלנה. כל העת הרגיש את נוכחותה של הפרינצ'יפסה, מעין ענן שההביל מעל התקרה, ובלילות היה נדמה לו שהוא שומע את נשימותיה. אוזניו קלטו אפילו שיעול קטן חנוק מאחורי הכתלים, אבל הוא נזהר מלהזכיר את קיומה בפומבי, או להזכיר את שמה, מפני שכבר למד שכל שם ניתן בקלות להפוך לגנאי.

תומאסו ידע קללה אחת בלבד, וגם זאת היתה בגרמנית.

'פֶרְפְלוּכְטֶר יוּדֶה' — זאת הקללה.

מקרה אבוד

בואי אחות, נצמצם את המשימה שלך לפרוצדורה רפואית יבשה. זה יהפוך את הלילה שלך לתכליתי.

לא גיליתי לה שמרגע שתתייצב מול החולה שלה, תנכס לעצמה משהו מזיכרונותיו, וככל שתתקדם בסיפור, היא תידרֵש לספר אותו קודם לעצמה, ואולי אחר כך גם למתי המעט שיהיו נכונים להקשיב.

על יכולת ההקשבה שלה אני חייב לסמוך. אחרי הכול, שהתה שנים ארוכות בבית ספר לאחיות, משלח יד שאין בו תהילה או תמורה הוגנת.

בניגוד לצרור הדפים המסמורטט, מַדיה הם ללא רבב, ואף כי קולה נעים ותכליתי, הוא נגוע במורת רוח. בעיניה, מי ששרוי בתרדמת הוא מקרה אבוד.

פיימונטֶה, פירושו 'רגל ההר'. לשם ייקח כתב היד את האחות, כשם שנשא אותי. כמוה, ידעתי מעט מדי. אבל בינינו, האם לא עדיף להיבלע בנופי איטליה כדי להעביר את הזמן עד תום המשמרת, במקום לשקוע בעיתונים המשמימים או בתוכניות טלוויזיה שמאדירות נבערים?

ניקח שני צעדים אחורה ונתייצב לצדו של תומאסו מול החלון בחדרו. את הנוף הזה הוא ראה יום־יום בהקיצו — המובן מאליו בשבילו.

בית חווה בעל שני אגפים. הקירות מתעקמים במקומות שבהם שקעה האדמה. אסם שגגו הוטלא שוב ושוב. גדרות ושער ברזל תוחמים את הגורן והחצר. דלת המחסן תלויה על ציריה. שריגים מתפתלים סביב כלונסאות. גרמי מדרגות שנחטבו בגרזן מגזעי עץ. אשכולות של קלחי תירס תלויים על הגג. תנור אבן סמוך ללול, כדי לחמם את הדוגרות בחורף. קר במקום הזה למרגלות האלפים. הטמפרטורה צונחת מתחת לאפס.

'איזו ארץ נפלאה איטליה,' הודיע הנס־דיטר כשחצה את הגבול עם היחידה הגרמנית האלפיניסטית. הוא עוד יחזור על המשפט שוב ושוב.

ואילו תומאסו זינק מדי בוקר על רגליו, ממשיך לחפש את עקבותיה של הפרינצ'יפסה המכושפת שלו. את קללת המכשף האכזר הוא חייב לבטל, ויהי מה.

זה יתחיל כמעט כסיפור ילדים, אני אומר לאחות, מפני שכל סיפור ראשיתו בילד שפוער את עיניו בהשתאות ובפליאה אל העולם נוכח איזה כישוף, ועם זאת, כבר מקנן בקרקעית המוח חשד עמום שאין שום לחש קסם שמבטל קללות.

אחר כך בא תור הסטירה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.