החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מ.ש. אלבוים

מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר צעיר שלמד פסיכולוגיה, מוזיקה, אימון אישי ותחומי עידן-חדש רבים. מיכאל הקים את האתר halom.co.il, דרכו הוא מלמד אחרים על החלומות הצלולים ומעביר קורסים וסדנאות בנושא. מיכאל בן 30 וגר ביישוב אלקנה. ... עוד >>

לגימה מהעולם

מאת:
הוצאה: | 2017 | 90 עמ'
זמינות:

13.00

רכשו ספר זה:

סיפּ התקבל לעבוד בארמון בתור יוצר עולמות, מתיאס מחפש את המפוחית שלו במגדלור עתיק, שרון היא מורה מדוכדכת לפסנתר וגידי הוא סתם מציל שלא יודע איך מתנהג אורח בחתונה. אסופה של שלושה-עשר סיפורים קצרים מאת מ.ש. אלבוים, שכולם נכתבו במהלך סדנאות כתיבה או עבור תחרויות.
מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר צעיר שלמד פסיכולוגיה, מוזיקה, אימון אישי ותחומי עידן-חדש רבים. מיכאל הקים את האתר halom.co.il, דרכו הוא מלמד אחרים על החלומות הצלולים ומעביר קורסים וסדנאות בנושא. מיכאל בן 31 וגר ביישוב אלקנה.

מקט: 978-965-92589-0-1
מסת"ב: 978-965-92589-0-1
לאתר הספר הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אוקטובר האדום

(נכתב במהלך סדנת כתיבה של שהרה בלאו, 2015)

קוראים לי אוקטובר האדום. אני פסנתר רוסי משנת 1935. חייתי כבר כל כך הרבה שנים, שאני לא זוכר מי בנה אותי ומה עברתי בדרך לכאן, אבל את עשרים ותשע השנים האחרונות ביליתי בבית הספר היסודי עירוני פ' שבפתח תקווה.

רוב הזמן ישבתי במתחם של כיתות ה'-ו', ואז היה לי שקט, אבל בתקופה האחרונה הורידו אותי כיתה, וחזרתי למתחם של כיתות ג'-ד', למטבחון הקטן שמסיבה לא מובנת אף פעם לא היה נעול. גם הפעם ילדים קפצו בין החדרים בהפסקה והסתערו עליי, פותחים אותי, לוחצים על הקלידים בכוח וממלאים אותי באוכל ובשמנוניות.

אחר הצהריים מתחיל הסיוט השני – חוגי המוזיקה. היום יום שלישי ולומדים רק ארבעה ילדים: פִּלְאִי, תוֹאַם, לִין ותוּת. אני בטוח שלפני עשר שנים לילדים היו שמות אחרים לגמרי. פלאי הוא היחיד שבאמת מעוניין ללמוד לנגן, והוא גם התלמיד הכי גדול. הוא לומד רק שלוש שנים ועדיין עושה טעויות של מתחילים, אבל מגיע כמעט בכל הפסקה, ואז הילדים הקטנים עוזבים את המקום והוא נותן לי קצת מנוחה עם הפרשנות שלו ל"פור אליז" של בטהובן, לקראת הקונצרט המתקרב.

מוקדם יותר הגיע יואב, המנהל של בית הספר "מוזיקלי", שמתיימר להפוך כל תלמיד לפסנתרן גדול בתוך שבע שנים. אף אחד לא נשאר יותר מחמש. יואב הניח עליי עשרים הזמנות לקונצרט סוף השנה. פלאי כבר הספיק לעבור בהפסקה, לקח אחת, וישב במשך עשרים דקות כדי לקרוא אותה שוב ושוב כשהוא ממלמל, "אני בחיים לא אהיה מוכן!"

אבל יש גם רגעים טובים. במשך שנים נאלצתי לסבול מורים נוראיים שמעולם לא לימדו ילדים לפני שהגיעו לעבודה הזאת, עד שהיא הגיעה. שרון הייתה רק בת עשרים ושש, אבל סיימה לימודי מוזיקה מלאים באקדמיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ומתכננת להפוך לפסנתרנית גדולה. עד אז היא מסתפקת בארבעים שקלים לשעה בלימוד ילדים.

ברגע ששרון נכנסת לכיתה העולם נעצר. היא דוחפת את שולחן האוכל שחצי מסתיר אותי, עורמת את הכיסאות העודפים, פותחת חלון שמעיף החוצה את ריח האוכל והזיעה של הילדים, ומתיישבת מולי בגב זקוף. כשהידיים שלה נוגעות בי כל המיתרים קופאים. היא מנגנת את פור אליז בשלמות של אלוהים, וכשהיא מסיימת בתו "לה" אני מוכן להתרסק תחת בניין ולסיים את חיי בצורה הזאת.

שרון מניחה את לחיה על הקלידים שלי. אילו הייתי יכול לבקש רק דבר אחד, הייתי הופך לאדם, כדי לחבק אותה ולהגיד לה תודה.

תואם נכנסת. היקום ברא אותה כדי להרגיז אנשים.

"קחי, זו הזמנה לקונצרט," שרון אומרת לה ומושיטה לה הזמנה.

תואם לוקחת את ההזמנה לקונצרט, מעבירה מבט וזורקת על הרצפה.

"לא בא לי."

שרון לא ממצמצת. זו תואם. "טוב, אני אשלח אותה להורים שלך באי-מייל. איך היה השבוע?"

"לא התאמנתי!" תואם מכריזה, והתשישות בפניה של שרון נראית מהירח.

"בסדר, בואי נעשה את מה שאפשר. תפתחי את החוברת בעמוד שלושים ושש."

"לא רוצה!"

אני לא יכול לסבול את זה עוד. תואם מניחה יד שומנית על הקלידים שלי, ואני מנסה בכל כוחי לנוע להיסגר עליה.

שרון מסתירה את פניה ונאנחת כשהיא מרימה את ההזמנה מהרצפה. "הבאת את החוברת בכלל?"

"לא. אני יכולה ללכת לשירותים?"

"…כן."

שרון מתיישבת על הכיסא ומפילה עליי את הראש. השיער שלה מלטף את השנהב ואת העץ שלי. נדמה לי שאני רואה דמעה בזמן שתואם נעלמת למשך עשר דקות. שרון יוצאת לחפש אותה, וכנראה מוצאת אותה משחקת בחוץ עם החברות שלה, כי שרון קוראת לה לחזור לכיתה.

כשזה נגמר, פלאי נכנס ומתיישב כמו בובה. הוא מניח עליי את השקית עם החוברת הסגולה וכל הדפים ששרון נתנה לו במהלך השנים, וחיוך אמיתי מתפשט על פניה של שרון.

"תודה עליך," שרון אומרת לו כשהוא פותח את החוברת על הכַּן שלי.

"תדעי שהתאמנתי מלא, אבל אני ממש לא מוכן לקונצרט!"

"אני יודעת שהתאמנת, ואתה כבר עכשיו מוכן לקונצרט."

"איך את יודעת שהתאמנתי?"

"אני יודעת הכול," שרון אומרת בקריצה ומעבירה את העמודים בחוברת עד לעמוד האחרון.

פלאי מנגן את היצירה בפְּרִימָה-וִיסְטָה, קריאה ראשונה. החוברת הסגולה כבר קטנה עליו, ושרון יודעת את זה. זה הזמן להתקשר להורים שלו ולקנות לו את החוברת הבאה.

הם ממשיכים בשיעור ופלאי מנגן פור אליז חזק מדי. היא מדגימה לו ברכות שמימית, כמו כרית שמתפוצצת ומפזרת עליך מפל של נוצות. הוא פוער פה ומרכין את הראש כשהוא צועק, "אני בחיים לא אצליח לנגן ככה!"

לפחות הוא מעריך נגינה טובה.

לין ותות עוד בכיתה ב' ועושות מה שהן יכולות, אבל יש להן דברים חשובים יותר בבית מאשר להתאמן, כמו לשחק בטַבְּלֶט של ההורים. בכל שבוע נשמעים תירוצים אחרים. זה ברור שהן לא מעוניינות ללמוד, אבל ההורים רוצים פסנתרניות.

מתוך עשרה תלמידים של שרון שלומדים עליי, רק שלושה נוגעים בי גם מחוץ לשיעור, ויש תלמידים כמו תואם שלא נוגעים בי גם בזמן השיעור.

בסוף היום שרון פותחת את המכסה שלי ומריחה את השילוב המשונה של האבק, העץ והלֶבֶד. מזמן לא כיוונו אותי, ולא יזיק אם איזה איש מקצוע יסתכל עליי. גם יש חיפושית מתה בתחתית של מיתר מספר שישים ושלוש שהייתי שמח להיפטר ממנה, אבל שרון עוד לא שמה לב.

שרון רושמת שצריך לכוון אותי, ואז יואב המנהל נכנס, בגובה שני מטרים וחובש כובע מצחייה.

"אהלן שרון, מה שלומך?"

"בסדר."

"סימסת לי משהו על תואם."

"תקשיב, תואם לא רוצה ללמוד, היא לא מתאמנת בבית, היא לא מוכנה לנגן בשיעורים, היא צועקת באמצע, מתחרפנת, מספרת לי שהיא לא רוצה ללמוד ושהיא כבר אמרה להורים שלה שהיא לא תִלמד כאן בשנה הבאה. היא גם לא הייתה מוכנה לקחת הזמנה לקונצרט. למה היא עדיין רשומה?"

"דיברת עם ההורים שלה?"

"כן, פעמיים עם האמא ופעמיים עם האבא. שניהם אמרו שהם יודעים שהיא לא רוצה ללמוד, אבל רוצים לסיים את השנה. ההורים שלה צריכים בייביסיטר בשעה הזאת ומשתמשים בנו! אני עושה בייביסיטר במקום ללמד!" שרון נסערת, ויואב, כתגובה מרים יד בניסיון להרגיע אותה.

"תקשיבי, שרון, אני מתנ"ס חוגים, אני לא יכול להגיד לילד לא לבוא. אם ההורים רוצים שהיא תמשיך, אין לנו ברירה. אני אדבר עם האמא שוב ונראה מה אפשר לעשות, אבל תכל'ס אני אומר לך, ככה זה. חילקת לילדים האחרים הזמנות?"

"כן," שרון מתיישבת וקוברת את ראשה בידיה.

"בסדר, נדבר אחר כך." יואב לוקח הזמנה אחת, מסמן לשרון שלום ויוצא משם.

במשך דקה ארוכה שרון אורזת את התיק שלה, סוגרת את החלון ואת הווילון, מסדרת את השולחן ואת הכיסאות במקומות שלהם, נועלת את הדלת מבפנים, ואז מתיישבת, נשענת עליי ופורצת בבכי.

"זה לא מה שאני רוצה לעשות," היא מתייפחת.

הדמעות נכנסות לתוך הקלידים ואני יודע שזה לא יעשה שם טוב, אבל אני מוכן לקבל אותן. זה לא מגיע לה. היא כל כך מוכשרת ומקבלת כזה זלזול. זה לא הוגן, ואני רוצה לקום ולצעוק ולשבור את הקירות שכובלים אותי.

אחרי כמעט חצי שעה של בכי, שרון נרגעת, קמה, מלטפת אותי ונותנת לי נשיקה. היא מנגנת את התו לה, סוגרת אותי, סוגרת את הדלת אחריה ומכבה את האור, וזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה.

למחרת מגיע מורה חדש, גדליה. הוא גדול ומגושם, נתקל בי שלוש פעמים וצועק על תלמידים שנכנסים בטעות, על מורה שמגיעה לשאול מה השעה ועל המנקים שמבקשים להרים את הכיסאות. יואב המנהל נכנס ולוחץ לו את היד.

"אתה הימור גדול, גדליה, שתדע לך," אומר לו יואב. "המורה הקודמת הייתה עדינה מדי. אני לא אגיד לך עכשיו שכל התלמידים כאן הם בטהובנים קטנים, אבל אתה יודע איך זה, לפעמים צריך להכריח אותם. בקיצור, היו לה מספר הצלחות, ואמרתי לה את זה, אבל היא לא הייתה מוכנה להמשיך בתנאים שלנו ובחרה ללכת. בסדר, בחירה שלה."

לב הפלדה שלי נעצר ומיתר a4 נחנק.

"אל תדאג," מרגיע גדליה, "אני מלמד בדרך שלי וכולם מנגנים אחר כך."

"יופי, כי מגיע אליך עוד מעט תלמיד שההורים שלו מתקשרים אליי כל שבוע כדי להתלונן."

בשבע דקות איחור נכנס עוּרִי, עם ע', משקפופר שרצה ללמוד במשך שלושה שיעורים בדיוק, ואז החליט שזה לא בשבילו אבל שכח לעדכן את ההורים. כשהוא נכנס הוא בוהה בגדליה דקה ארוכה… ואז יוצא מהכיתה.

"חכה, עורי!" גדליה רודף אחריו. "אני המורה החדש."

"איפה שרון?"

"הלכה."

"למה? לאן?"

"זה לא משנה. בוא, אני מורה הרבה יותר טוב ממנה."

לא אתה לא.

"באמת?" עורי שואל וממצמץ.

"חבל לך על הזמן. באיזה עמוד הייתם?" גדליה חוטף את החוברת מהידיים של עורי.

"אממ," עורי מגרד בראשו. הוא לא טוב בביצוע שיעורי הבית, אבל הוא טוב בלזכור אותם, ואפילו אני זוכר שהוא כבר תקוע שלושה שבועות בעמוד ארבעים ואחת. "עמוד ארבע," הוא אומר בחיוך שובב.

"אה, בסדר." גדליה נראה מאוכזב ומחזיר את החוברת. "טוב, בוא נפתח את עמוד ארבע ונשמע."

עורי פותח את עמוד ארבע בהבעה של מי שזכה בלוטו ומנגן בשלמות את "למרי היה טלה קטן". חכם גדול.

"לא טוב," גדליה אומר וסוגר את החוברת במכה. "הבאתי לך דף, בוא תנגן ממנו."

גדליה מניח עליי את התווים של "יהונתן הקטן", רק ליד ימין, עם אקורד C שחוזר על עצמו ארבע פעמים לאורך היצירה. רק אקורד C. כל תלמיד של שרון יכול לנגן את זה בשיעור הראשון. אפילו תואם.

עורי מתיישב ועומד לגעת בקלידים, ואז גדליה עוצר אותו, "באיזה סולם אנחנו?"

"לא יודע."

"תסתכל על התווים, באיזה סולם אנחנו?"

"סוֹל?"

"זה נראה לך כמו סוֹל?!" גדליה מתפרץ ומניח אצבע מגודלת על התווים.

"לא יודע."

"זוז." גדליה דוחף את עורי מהכיסא ומניח עליי ידיים עבות ולוחצות. הוא מנגן את יהונתן הקטן בכזאת אלימות, שאני חושש שהקלידים שלי יישברו אם זה יימשך.

"עכשיו תורך," הוא אומר וקם, מרים את עורי ומושיב אותו על הכיסא בתוקפנות. במקביל הוא שולף מהתיק שלו סרגל פלסטיק שקוף וארוך.

עורי לא רואה את הסרגל ומניח את הידיים במיקום של סולם סוֹל מָז'וֹר.

"לא!" גדליה צועק וחובט בעזרת הסרגל עליי.

אחרי בהלה מהרעש אני נושף בהקלה. הייתי בטוח שהוא הולך להכות בידיים של הילד. עדיף שאני אספוג את זה, למקרה שהילד יקשר בין המכה לצליל שלי ויגדל לשנוא פסנתרים.

עורי המום, מן הסתם. הפה שלו פעור לרווחה והוא מביט בבעתה בסרגל. אולי הקישור הזה יהיה בלתי נמנע אחרי הכול.

"סולם דוֹ מָז'וֹר!"

עורי מעביר את הידיים לסולם דוֹ מָז'וֹר ומנגן כשהעיניים שלו לא מרפות מהסרגל. הוא טועה בתו השני, ומכה נוספת מרעישה ברחבי הכיתה.

"שוב!"

הוא מנסה וטועה שבע פעמים ובכל פעם הסרגל עוצר אותו.

בסוף השיעור עורי כל כך רעוע, שהוא עוזב את הכיתה בדממה מוחלטת ויושב מספר דקות מחוץ לכיתה. רק כשגדליה מגיע לבדוק למה הוא עוד שם עורי קם והולך.

היום חולף באופן דומה עם כל התלמידים, וכשמגיע תורה של הלל, התלמידה האחרונה, היא מתחילה לבכות באמצע השיעור אחרי מכה של הסרגל. לי כבר שורף מכל המכות האלו, ונוצר בי חתך קטן, צלקת מהמורה המפחיד.

יואב נכנס ועוצר את השיעור. "הלל, אמא שלך מחכה בחוץ, לכי אליה ונדבר עוד מעט, בסדר?" יואב מבקש והלל יוצאת בבכי.

"מה קורה פה?" גדליה שואל ומסתיר את הסרגל מאחורי גבו.

יואב סוגר את הדלת בעקבות הלל, ואני רואה את הרגליים שלה ושל אמא שלה, נשארות להקשיב מחוץ לכיתה.

"אמא של עורי התקשרה אליי ואמרה שאתה הרבצת לו עם סרגל."

"לא הרבצתי לו. אני נראה לך דפוק?"

"אז מה זה הסרגל הזה שאתה מסתיר?" יואב שואל ומצביע.

"אני מרביץ לפסנתר. זה מקשר את הטעויות שלהם עם רעש לא נעים." הוא מדגים מכה והצלקת שלי מתרחבת.

יואב מריח שתי ידיים כמי שמנסה להרגיע את עצמו. אני לא מאמין שהוא השפוי בחדר. "גדליה, שמע, לך הביתה. אני אדבר איתך בערב."

"מה עשיתי לא בסדר?"

"פשוט… לך הביתה."

גדליה לוקח את התיק שלו ויוצא כשהוא רוטן. בדרך הוא צועק על הלל ועל אמא שלה, והאמא נכנסת לצעוק על יואב במשך עשר דקות.

יואב נאנח וסוגר אותי. הוא מטאטא את הכיתה בזמן שהוא סופג את צעקות האמא על כך שהוא לא בודק את המורים כמו שצריך לפני שהוא לוקח אותם לעבודה ועל כך שהוא לא משגיח על הילדים שנשלחים אליו, וכשהיא מסיימת הוא נועל את הכיתה, וזו הפעם האחרונה שאני רואה גם אותו.

מספר ימים לאחר מכן אני שומע שתי מורות מדברות במסדרון על סגירת בית הספר מוזיקלי. ההורים שמעו על גדליה וחשבו שכל המורים שלנו כמוהו. שמועה התפשטה שבית הספר מוזיקלי דוגל באלימות וחצי מהתלמידים פרשו בו-זמנית. יש מורים פרטיים רבים באזור, ושום דבר לא יכול להציל בית ספר קטן למוזיקה משם רע.

אני יודע שזה אבוד ברגע שאחת המורות מניחה עליי עציץ, ואני הופך מכלי נגינה לרהיט.

הימים חולפים והעציצים מתרבים. קורי העכביש בתוכי נמתחים והאבק מצטבר. אף ילד לא נוגע בי, ואני כבר מייחל אפילו למגע הדביק של תואם. אבל מרגע שהפכתי לקישוט קיר אני כבר לא מעניין אף אחד.

באחד הימים אדם מבוגר בעל מבטא רוסי כבד נכנס לחדר ומעוניין לרכוש אותי בחמש מאות שקלים. המורה רינת אומרת שאני לא למכירה. הוא מגדיל את הסכום לאלף, אבל היא עדיין לא מעוניינת.

"הילדים אוהבים אותו," היא טוענת וטופחת על העציץ.

השנים חולפות וכל הילדים שלמדו עליי ממשיכים לחטיבת הביניים ונעלמים. ילדים חדשים מגיעים, ואני הופך מרהיט לעציץ, שומר על בית הספר מבלי שיהיה מותר לגעת בי, וככל שהזמן חולף כך אני תוהה מה יֵעשה איתי, האם אני אשאר בבית הספר הקטן שבפתח תקווה לנצח, קבור תחת ערימה של עציצים, או שאולי תיפתח בשבילי דלת רק עוד פעם אחת.

ואז היא נכנסת. השיער שלה מלטף את המשקוף, והיא מתיישבת מולי בגב ישר. היא מסתכלת על העציצים במבט זועף ומעבירה אותם בזה אחר זה אל השולחן. היא פותחת אותי ומניחה עליי ידיים ברכות של אלוהים, ואני רואה את שרון בפעם הראשונה מזה עשר שנים.

הפנים שלה מבוגרות יותר, אבל אותו מבט חייכני ומדויק נשאר. היא לובשת חליפה מחויטת ונראית כמו פסנתרנית של הפילהרמונית. היא מנגנת שני צלילים, ואני מתבייש מאיך אני נשמע. מוטב שישרפו אותי וזהו.

היא פותחת ארגז כלים ומוציאה קולן, מפריד תווים ומפתח לכיוון פסנתרים, כזה שלא ראיתי כל כך הרבה שנים, שלרגע כלל לא זכרתי מה הוא. היא פותחת את כל המכסים שלי ומותירה אותי ערום. היא נצמדת אליי, מניחה את מפתח התווים על התו לה ונותנת מכה עם הקולן – אבל התו מדויק. היחיד שלא צריך לכוון.

"כל הכבוד," היא לוחשת ומלטפת אותי, וממשיכה לכוון את התווים האחרים. היא מכוונת את כולם, אחד אחד, במשך שעה, ואז מכוונת אותם שוב. השעון מתקתק ואני נבוך שצריך לעבוד כל כך קשה כדי להחזיר אותי לתפקוד. היא כבר מזיעה, ואז מסיימת עם התו האחרון אחרי שלוש שעות של עבודה ממוקדת.

שרון מתיישבת ומנגנת שוב, אבל משהו צורם. היא נאנחת, מבריגה החוצה את כל המנגנון הפנימי שלי ועוברת עליו עם שואב אבק מיוחד. לאחר מכן היא עוברת על המיתרים מלמטה ומנקה אותם, ואפילו מוציאה את החיפושית המתה שבתחתית מיתר מספר שישים ושלוש. היא אוספת את האבק, מסירה את קורי העכביש, צובעת בשחור את כל השריטות, גם את הצלקת שהשאיר המורה ההוא, ומפרקת ומנקה את כל הקלידים, אחד אחד. מעולם לא עברתי טיפול כזה יסודי.

כשהיא מסיימת היא מרכיבה אותי בחזרה ומכוונת פעם נוספת, ורק לאחר שבע שעות, כשהשמש כבר שוקעת, היא מתיישבת ונושמת לרווחה. היא מנגנת מנגינה מושלמת, יותר ממושלמת, ואני מוכן להיעלם מהקיום ברגע הזה, כי לא נשמעתי כל כך טוב מאז שהרכיבו אותי בנגרייה הקטנה שברוסיה בשנת 1935.

מנהל בית הספר נכנס לכיתה.

"מי את? מה את עושה כאן?" הוא שואל בידיים משולבות.

"היי, אני שרון. קניתי את הפסנתר הזה אתמול." היא מראה לו עלון פרסום עם תמונה שלה ושם המופע שבו היא מנגנת לפני קהל: "אוקטובר האדום". "יש לי דירה חדשה ואני צריכה פסנתר, וזכרתי שיש כאן אחד מעולה. המוביל אמור להגיע מחר בבוקר, וחשבתי לתקן אותו בינתיים."

"אה, בסדר," המנהל עונה, לוקח את עלון הפרסום ומשווה בין התמונה לבין שרון. "זאת את, מהתחרות ההיא?"

"כן," שרון אומרת ומרכינה ראש בענווה.

"טוב. תגידי לי כשאת מסיימת, כי המנקים צריכים לנעול כאן," הוא אומר ומהנהן ברשמיות.

"אני רק אורזת את הכלים ובאה."

המנהל עוזב ושרון מסדרת את הכיתה. היא רוכנת עליי ומנשקת אותי, ומריחה את המתכת, את העץ ואת הלֶבֶד שמרכיבים אותי. היא מנגנת את התו לה, סוגרת אותי, סוגרת את הדלת בעקבותיה, אומרת, "נתראה בבוקר," ומכבה את האור.

למחרת מגיעים מובילים ומוציאים אותי מהכיתה המלוכלכת והישנה בפעם הראשונה מזה עשרות שנים. אני מובל במשאית במשך שעתיים, ואז מעלים אותי בחבלים לקומה הרביעית בבניין קומות יוקרתי.

דוחפים אותי לפינה של חדר מבריק, ומאחורי אחת הדלתות יוצאת שרון, יפה יותר מתמיד לאור החדר הבוהק. היא מתיישבת ומנגנת את פור אליז בשלמות של אלוהים, ומאותו הרגע אני רואה את שרון בכל יום. הזמן נעצר, ואני מתחנן שהוא לא יזוז יותר אף פעם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לגימה מהעולם”